כשהבחורה החדשה בעיירה, אלייזה "איזי" פורסטר מחליטה לקפוץ לביקור בבר המקומי, היא לא מתכננת לפגוש את הבחור שכל העיירה מאוהבת […]
פרק 1:
תחתונים
איזי
התעוררתי לקול מאוורר תקרה.
לא היה לי מאוורר תקרה.
מן הסתם, זה גרם לי לפקוח את עיניי, במהירות.
ואז הבחנתי בעובדה שאני שוכבת על סדינים זהבהבים. הסדינים היו מבריקים מעט. יכולתי גם להרגיש אותם, והם היו רכים. הם נראו והרגישו יקרים.
אבל הם לא היו הסדינים שלי.
גם הכרית עליה היה ראשי לא הייתה שלי.
והשידה הסמוכה למיטה, עליה היו שלוש עטיפות של קונדומים, כסף קטן, טלפון נייד, שעון מעורר ומנורה לא היו השידה שלי, הטלפון הנייד שלי, השעון המעורר שלי או המנורה שלי.
בטיפשותי, בהיתי בשעון המעורר.
עדיין השתמשתי בשעון המעורר שאימא שלי קנתה לי כשהתחלתי ללמוד בקולג’. הוא היה מרובע, בצבע ורוד בהיר, חלקו הקדמי כמו מראה. אף שקיבלתי אותו לפני יותר מעשור, ושהוא היה זול בטירוף, הוא עדיין היה מגניב, וחשוב מכך, נשי. ומה שהכי אהבתי בו, הוא עדיין עבד.
השעון המעורר שבהיתי בו נראה מודרני, מתוחכם ויקר.
לא הייתי במיטה שלי, בבית שלי, עם השעון המעורר שלי.
התרוממתי מהמיטה ונשענתי על היד שלי, ואז קלטתי שאני עירומה (מעולם לא ישנתי עירומה). מיהרתי להתכסות בסדינים, והכול חזר אליי, בבת אחת, עוד לפני שעיניי הספיקו לסרוק את החלל המעניין (כל כך מעניין, עד שגם במצבי הנוכחי לא יכולתי להתעלם ממנו) ונתקלו בקיר עם חלונות מעברה השני של המיטה ובגבר שעמד מעברו השני של הקיר.
ג’וני.
ג’וני גאמבל.
הבטן שלי התכווצה בעונג למראה דמותו.
אך המראה שלו גם העלה זיכרונות ממנו ומהלילה שעבר.
אין מצב שזה היה השם האמיתי שלו. בחיים האמיתיים, לאף גבר לא היה שם כזה.
זה היה שם המשמש גיבור־על בחיי היום יום שלו, בזמן שהוא לא מתפקד כגיבור־על. או של נבל חלקלק ומוכשר המתאהב בבחורה, בסופו של דבר, ומוותר על ההזדמנות לכסף קל. או של פורץ שמסתכל לך בעיניים בחיוך בעודו גונב את טבעת היהלום מהאצבע שלך.
אבל זה היה השם שלו.
ואם זה לא מספיק, אותו גבר שעמד שם לא היה ג’ון עם סיומת ‘ני’.
אבל ככה הוא הציג את עצמו בפניי.
‘קוראים לי ג’וני. גאמבל. ג’וני גאמבל,’ הוא אמר אתמול בלילה בבר, בעודו מסתכל בחיוך לתוך עיניי ולא גונב טבעת יהלום מהאצבע שלי, מפני שלא ענדתי טבעת יהלום על האצבע שלי, אבל בעיקר מפני שהוא פשוט לא היה בחור כזה.
הגבר בחוץ יכול היה להיות ג’ון או דירק או קלינט או אדוניס.
אבל לא ג’וני.
רק שבזמן שהסתכלתי עליו, לאחר שביטאתי את שמו באוזניו פעם אחר פעם, לאחר שגנחתי אותו בזמן שהיה בתוכי (בין היתר), הוא בהחלט היה ג’וני.
עכשיו הוא עמד בחוץ, עם הקפה שלו.
לא, הוא היה בחוץ עכשיו, עומד במרפסת שלו, לגופו רק מכנסי טרנינג אפורים, כל כך ארוכים שהם התקפלו סביב קרסוליו, מכסים את עקביו, המכפלת שלהם משוחררת, מעט פתוחה בצדדים. אמותיו היו שעונות על המעקה, והוא החזיק בין שתי כפות ידיו ספל לבן וכבד. מותניו הצרים נטו מעט הצידה, ואני זכיתי להעיף מבט בכתפו ובגבו החסונים, ללא הפרעה.
זכיתי להביט גם בצדודיתו.
היה לו שיער שחור — שופע, סמיך ומתולתל — וכרגע די הרבה ממנו היה סתור על מצחו.
היה לו גם זקן שחור. הוא לא היה זקן עבות, אבל מטופח היטב. הוא לא היה זקן קצוץ בקפידה ומטופח יתר על המידה, וגם לא זקן של חוטב עצים או בסגנון להקת ZZ Top. הזקן שלו העיד על היותו גבר שהחל לגדל זקן עוד לפני שזה נהיה אופנתי, וימשיך להסתובב עם זקן גם לאחר שהאופנה תחלוף מהעולם.
לא יכולתי לראות אותן מהמיטה, אבל גם היו לו עיניים שחורות. שחורות כפחם.
הזקן לא הסתיר את הלסת החזקה שלו. שום דבר לא הצליח להסתיר את אפו הגדול, הישר והאגרסיבי, שאיכשהו נראה גם קלאסי ותרבותי. או את הגבות העבות שהאפילו על עיניו, הגבות השחורות שנראו במבט חטוף כמבשרות רעות, אבל אם רק הייתן מחליפות איתו עשר מילים, הייתן יודעות שההפך הוא הנכון.
הוא היה ההפך הגמור.
הוא היה גבוה. הוא היה חסון. כתפיים רחבות. ורידים בולטים על זרועותיו. בטן שרירית. ירכיים גדולות.
בנוסף, הוא היה הגבר הכי חתיך שראיתי בחיי. גבר שהייתן מצפות לראות בטלוויזיה. גבר שאם הייתן רואות אותו על מסך באולם הקולנוע, היה נראה לכן גדול יותר במציאות. גבר שהייתן פותחות מגזין, ומצפות לראות תמונה שלו עומד מאחורי הגה של סירת מנוע יוקרתית בים התיכון, לבוש בגדים מרהיבים, מפרסם איזה בושם לגברים.
לא גבר שעומד על מרפסת עץ שמאחוריה — מצמצתי — הסתובב גלגל מים.
גלגל מים!
העובדה הזאת, העובדה שהיה כל כך חתיך, לא העובדה שגר במקום בו, למרבה התדהמה, יש גלגל מים פועל, לא הייתה הסיבה בגללה שכבתי במיטתו, בביתו, באמצע שום מקום, בית שהיה בו גלגל מים.
למען האמת, זה היה רק חלק מהסיפור.
זה לא היה הסיפור כולו.
בשורה התחתונה, לא עשיתי דברים כאלה.
לא הייתי בחורה של סטוצים.
זה לא שסלדתי מסטוצים. אימא שלי לימדה אותי שזה לא מתפקידי לשפוט. שום דבר. אף אחד.
‘אף פעם אין לך מושג, איזי, מה הסיפור,’ היא אמרה לי יותר מפעם אחת. ‘את אף פעם לא יודעת מה שוכן בעומק נשמתו של אדם אחר. פשוט אין לך מושג. ומכיוון שאינך יודעת, אף פעם, לעולם, אינך בעמדה לשפוט אדם אחר.’
אז כן, למדתי לא לשפוט.
אבל לא עשיתי דברים כאלה, לא פגשתי גבר בבר, שתיתי איתו כמה משקאות ואחר כך חזרתי איתו הביתה בשביל לעשות איתו סקס (הרבה סקס), לישון איתו עירומה ולהתעורר במיטה שלו בזמן שהוא עומד במרפסת בלבוש חלקי ביותר, לוגם קפה להנאתו.
לעיתים קרובות, הצטערתי שאני לא בחורה כזאת.
למעשה, אימא שלי הייתה בחורה כזאת.
ועד שהיא התחתנה, גם אחותי הייתה בחורה כזאת.
אני פשוט לא הייתי כזאת.
הייתי ביישנית מדי.
למען האמת, הייתי אפילו קצת חסודה. ניסיתי להיפטר מהתכונה הזאת, מהצורך הזה שהרגשתי להיות הגונה, צנועה, טובה. מגיל צעיר מאוד למדתי מה עלולות להיות השלכותיה של התנהגות ‘רעה’, והשילוב בין ביישנותי המולדת ללקח הזה לא השאיר לי מרווח להיות שום דבר אחר.
בגיל לא־צעיר למדתי גם כיצד גברים עלולים להתנהג, לאחר שנפלתי למלכודת שבהתחשב בעבר שלי (ושל אימי) הייתי אמורה לזהות ממרחק רב.
אז לא הייתי סתם ביישנית. עם גברים, ובמיוחד בתקופה הזאת, הייתי פקעת עצבים.
אבל לא עם ג’וני.
לא עם ג’וני גאמבל.
ולא רק מפני שהוא היה חתיך כל כך.
וגם לא רק מפני שהוא קנה לי כמה משקאות. אף על פי שזאת הייתה חלק מהסיבה, מפני שבין המשקה השלישי לרביעי (שעל כולם הוא שילם), הוא עצר את המלצרית ואמר, ‘תוכלי להביא לבחורה שלי כוס מים?’
זאת אומרת שהוא לא רצה שאשתכר בכדי שהוא יוכל לעשות בי כרצונו. לא הפריע לו שארגיש רגועה ומשוחררת, אבל הוא לא רצה לנצל את מצבי.
זה גם העיד המון על אופיו הטוב. אבל גם זאת לא הייתה הסיבה היחידה.
וגם לא רק מפני שהוא הקשיב. הוא לא דיבר יותר מדי, אבל הוא הקשיב, והוא עשה זאת בצורה פעילה, שואל שאלות בזמן שדיברתי על העבודה שלי, על אימא שלי, על אחותי, על חיות המחמד שלי, על הבית שלי. הוא הביע עניין. הוא הקדיש לי את מלוא תשומת ליבו. המבט שלו לא נדד לנשים אחרות בבר, או למשחק הספורט ששודר בטלוויזיות שהיו בחדר.
כל תשומת ליבו הייתה נתונה אליי.
וזה גם לא היה רק מפני שהיה לו חיוך מוצלח, עליז ונהדר. חיוכו העליז היה שבור, מעוקל בזווית פיו, מקמט צד אחד מפניו כך שעיניו השחורות נראו כאילו שהן מנצנצות.
חיוכו היה רחב. חיוך גדול, בוהק ולבן בתוך אותו זקן שחור, מעקל את שפתיו המלאות, הוא היה מתוק וסקסי במידה שווה ומייסרת ביותר.
והוא פיזר בכיווני שפע מהם, מחיוכו העליז וממאור פניו, וזו סיבה נוספת לכך שמצאתי את עצמי עירומה במיטה שלו. הוא חשב שאני מצחיקה. וזה מצא חן בעיניי. זה הרגיש נעים להצחיק אותו, להאיר את פניו, וגם לגרום לו לצחוק (והוא צחק לא מעט).
ובהתחשב בכל הגורמים האלה, אחרי ארבעה משקאות, כשהוא רכן לעברי ושאל בקולו העמוק, ‘את רוצה להתחפף מפה?’ השבתי בחיוב.
לא היססתי.
הנהנתי בראשי וביטאתי את הסכמתי ב’כן’ מבויש, בקול מתנשם מעט, אך עדיין החלטי.
וזה זיכה אותי בחיוך נוסף.
בהמשך אגלה שזה רק ילך וישתפר.
בתור התחלה, הוא פתח בשבילי את דלת הטנדר שלו.
ואחרי שהתיישבתי, הוא גם סגר אותה.
ואז, בזמן שהוא החל לנסוע ונפל לי האסימון שייתכן שזה לא המהלך הכי נבון מצידי, להיכנס למכונית של גבר זר ולנסוע אליו הביתה, התבוננתי בצדודיתו באור של לוח המחוונים, ביישנותי נמהלה במעט חרדה, ובעקבות זאת פלטתי, ‘אני, אה… אחזור הביתה הלילה?’
הוא לא שאל לדעתי בנושא. הוא אפילו לא היסס.
הוא פשוט אמר, ‘לא.’
באותו הרגע, לאחר גל ריגוש נעים שירד בגבי, הוצאתי את הטלפון שלי מתיק היד ואמרתי לו בטון מהוסס, ‘אני פשוט… צריכה לשלוח הודעה לחברה שלי. יש לי כלבים. וגם חתולים. וגם כמה, אה… בעלי חיים אחרים. היא גרה קרוב אליי. אני רוצה לבקש ממנה לקפוץ אליי בבוקר ולהאכיל אותם ולטייל עם הכלבים.’
‘דבר ראשון, אני חושב שזה מדליק שאת דואגת לחיות המחמד שלך, ודבר שני, הייתי חושב שאת טיפשה אם לא היית דואגת לעצמך ומודיעה לחברה היכן ועם מי את נמצאת.’
זאת הייתה התגובה שלו. הוא ידע מדוע רציתי ליצור קשר עם דיאנה, ושזה לא היה קשור רק לרצוני לבקש ממנה שתטפל בחיות המחמד שלי. וכמו שהוא דאג להזמין לי כוס מים בין המשקאות, גם הפעם הוא הוכיח לי שהוא דואג לי.
אז כן, בהחלט כן, הפתיחה שלו הייתה מצוינת, ומשם הוא רק המשיך להשתפר.
שלחתי לדיאנה את המידע הזה, ועל אף שהחרדה שלי התפוגגה בעקבות ההערה שלו, היא שבה במלוא עוצמתה מפני שיצאנו את גבולות העיירה. גם אני גרתי מחוץ לעיירה, אך מעברה השני, בשטח של שנים־עשר דונם שכלל את הבית שלי, האורווה הקטנה שלי, שני הכלבים שלי, שלושה חתולים, שתי ציפורים ושני סוסים, אבל לא הייתי רחוקה מהעיירה עד כדי כך.
דיאנה אומנם תקבל את ההודעה שלי, אבל היא לא תדע עם מי אני נמצאת ולאן הוא מסיע אותי, וכשהוא פנה אל דרך עפר שהייתה מכותרת ביערות מכל עבר, התחלתי לתהות לאיזו צרה הכנסתי את עצמי.
לא היה לי ספק שרוצחים סדרתיים גרים בדרכי עפר באזורים מיוערים.
וגם משוגעים שכולאים אותך בבונקרים תת קרקעיים ומחזיקים אותך בשבי בזמן שהם כופים עלייך לייצר תינוקות על מנת שהם יוכלו להקים צבא (או מה שזה לא יהיה) גרים בדרכי עפר באזורים מיוערים, לא היה לי ספק בכך.
לבסוף, כשפנסי רכבו האירו קרחת יער בה ניצב מבנה בן שתי קומות, בנוי מאבנים בגוונים שונים של שמנת, צהוב וחום (גלגל המים היה מעברו השני של הבית, ועוד לא ראיתי אותו), מסביבו נחל גדול, נתקפתי חרדה משתקת מפני שהיינו בלב היער, ולא היה דבר סביבנו, ידעתי שאם איאלץ לברוח, איאלץ לברוח למרחק רב מאוד.
והוא היה גבוה ובכושר, עם רגליים ארוכות להפליא, והייתה לי הרגשה שאם אנסה לברוח הוא יתפוס אותי.
הוא יצא מהרכב, פסע סביבו ופתח את הדלת שלי (בעיקר מפני שנותרתי קפואה על מושבי).
הוא גם אחז בידי, וכשהפניתי אליו את ראשי, הרגשתי מבעד לחשכה שהוא מתבונן היישר לתוך עיניי.
ואז הוא אמר ברוך, ‘איזי, בייבי, יש סיכוי די טוב שאנשוך אותך. אבל תסמכי עליי, כדאי לך לצאת מהטנדר שלי, כי אני יכול להבטיח לך שתאהבי את הנשיכות שלי.’
לפתע הרגשתי עקצוץ בין רגליי, וכנראה שהוא היה הרבה יותר עוצמתי מכפי שחוויתי אותו, מאחר שהוא דחק את רגליי וקמתי ממושבי.
ג’וני פינה לי את הדרך כשיצאתי מהמכונית. הוא הוביל אותי אל מדרגות עץ בדופן המבנה, והוא עצר במחצית הדרך בשביל לנשק אותי.
כל השאר זכור לי בערפול שכולו טוב.
ולאורך כל הטוב הזה, יותר מפעם אחת, הוא נשך אותי.
והוא צדק.
באמת אהבתי את הנשיכות שלו.
ולאחר ששכבנו שלוש פעמים (אבל חוויתי ארבע אורגזמות), נרדמתי עירומה בזרועותיו.
וככה מצאתי את עצמי, עדיין עירומה במיטה שלו, בזמן שהוא היה שקוע בהתבוננות על הנחל והיערות המקיפים את ביתו, העוטפים אותו בטבע, והוא נראה חלק בלתי נפרד מהטבע, מתהדר בזקן גברי פשוט מתוקף היותו גבר המתהדר בזקן, לובש מכנסי טרנינג ולוגם קפה בקלילות שהייתה חלק מהשהייה בתוך המרחב שלו.
הסטתי ממנו את מבטי והבחנתי בתחתונים שלי שהיו מוטלים בערמה עם מכנסי הג’ינס שלי על הרצפה ליד מיטתו, ולא רחוק מהם הייתה החולצה שלבש אתמול בלילה.
התקדמתי אל קצה המיטה, מצמידה את הסדין לחזה שלי, והמשכתי להתקדם כשאני מושיטה את רגלי ככל האפשר, עם אצבעות מתוחות, במטרה לגרור את החולצה שלו לעברי.
לאחר שעמדתי במשימה, התכופפתי לעברה, הרמתי אותה ולבשתי אותה.
ורק אז קמתי מהמיטה.
הייתי גבוהה. הוא היה גבוה ממני, אך בכל זאת הייתי גבוהה. כתפיו היו רחבות מאוד, והחולצה שלו הייתה תלויה כמו שק על כתפיי ובמורד החזה שלי, אך בקושי כיסתה את האחוריים שלי.
זאת לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה התכופפתי והרמתי את התחתונים שלי.
לבשתי אותם תוך כדי הגנבת מבטים מבעד לחלונות, וקלטתי שג’וני זז, אבל רק בשביל להרים את ספל הקפה שלו אל שפתיו. עיניו עדיין היו מקובעות במרחק, גבו מופנה אליי באופן חלקי.
הבטתי בחדר, סביבי, היה זה חדר אחד גדול (עצום, למען האמת) עם מטבח, פינת אוכל, פינת ישיבה, פינת קריאה ומיטה. פתח שהוביל למסדרון היה מימין למטבח.
ניגשתי אל הפתח והבחנתי בשלוש דלתות במורד המסדרון: שתיים מימין, אחת משמאל.
הדלת הראשונה מימין הייתה פתוחה. הצצתי פנימה וראיתי חדר גדול וארוך, עמוס בחפצים. בין החפצים היו כבשן, דוד חימום ומערכת חיבור לאינטרנט אלחוטי, אבל גם כמה חפצים האופייניים לגברים. ז’קטים ומעילי פליז התלויים על ווים. מגפיים ונעלי ריצה בערמה מבולגנת על הרצפה. מתקן לאחסון רובים עם ארבעה מקומות לרובים, רק שניים מהם מלאים. מה שנראה כמו אוהל ארוז וכמה כיסאות קמפינג המקופלים בפינה. כירה לבישול בטבע. תאורה לקמפינג. רשתות דיג. חכות. תיק גב גדול.
פסעתי מספר צעדים במורד המסדרון והעפתי מבט לתוך החדר משמאל.
חדר האמבטיה.
נכנסתי ונדהמתי.
לא ממש הבחנתי בחדר הקדמי. כן שמתי לב שהתקרות היו עשויות מעץ. הקירות היו מאבן. היה זה חדר שהייתן מצפות לראות במבנה מהסוג הזה, העשוי מאבנים בגוון שמנת, צהוב וחום, והכיל גלגל מים.
חדר האמבטיה שופץ מן היסוד, ואפילו בעיניי הלא מיומנות יכולתי לראות שהשיפוץ נערך ממש לאחרונה.
והוא כלל לא נראה שייך למבנה הזה.
הכול היה לבן.
הכול.
קירות מחופים באריחים לבנים ובוהקים. מקלחת גדולה (עצומה, למען האמת, עם חמישה ראשי מקלחת: שניים הנוטים באלכסון מלמעלה, אחד בתקרה ושניים נוספים היוצאים מהקירות). כיור כפול משיש לבן עם ורידים אפורים ומעליו מראה מוארת. אסלה מאחורי מחיצה נמוכה שהסתירה את רובה. ואמבטיה פינתית גדולה (ענקית, למען האמת) עם מדרגה צרה שנבנתה סביבה בנקודת המפגש עם הקיר, במקום בו אישה תניח נרות, צמחים, צנצנות נוי עם מלחי אמבט.
הפרט האחרון היה ידוע לי, מפני שראיתי אותן שם במו עיניי. היה זה הדבר היחידי שניצב על אותה מדרגה צרה. צנצנות נוי מזכוכית מלאות למחצה במלחי אמבט כחולים.
הן לא היו שייכות לג’וני.
הן היו שייכות למישהי אחרת.
ובאותו הרגע לא רציתי להרהר באפשרות של ‘מישהי אחרת’.
הסבתי את מבטי ממלחי האמבט ומיופיו המרהיב של חדר האמבטיה העצום, הנקי והמבריק הזה, שהיה חלומה של כל אישה ועמד בסתירה מובהקת לחדר הכבשן/דוד המים שעלה על גדותיו מחפצים של גברים וציוד קמפינג, וניגשתי אל הכיור. שטפתי את ידיי. פשפשתי במגירות של ג’וני עד שמצאתי משחת שיניים, והשתמשתי באצבע שלי כמברשת. שטפתי את פי ובהיתי דרך המראה בעיניים שהתחננו אליי שאנקה מהן את האיפור, ובדרך הכי מהירה והכי לא פולשנית שיכולתי, התחלתי לחפש מוצרים לטיפוח הפנים שאולי הגיעו עם מלחי האמבט.
לא מצאתי מוצרים כאלה.
מצאתי מעט מי פה, אז השתמשתי בהם.
רציתי לצאת מחדר האמבטיה, אבל לאחר שראיתי את מלוא הדרו, הסקרנות הכריעה אותי והובילה אותי אל הדלת בפאתי החדר, בין האמבטיה למקלחת. דלת שהייתה סגורה.
אבל לא יכולתי לעשות את זה.
ג’וני גאמבל קנה לי ארבע מרגריטות. הוא הכניס אותי לבית שלו. ואז הוא סיפק לי ארבע אורגזמות וחיבק אותי בזרועותיו בזמן ששקעתי בשינה (מה שקרה די מהר, כי אחרי הכול, הייתי אחרי ארבע מרגריטות וארבע אורגזמות).
מחובתי לכבד את הפרטיות שלו.
אם הוא היה מציע לערוך לי סיור בביתו, הייתי קופצת על ההזדמנות.
אבל על אף אותם מלחי אמבט, לא קיבלתי שום רמז ממנו, או מכל מקור אחר, שעליי לחטט לו בדברים רק למקרה שאולי הוא מסתיר משהו.
ייתכן שיש לו אישה שיצאה לסוף שבוע עם חברות או שנסעה לרגל העבודה, ככה שהוא לא חשש לשחר לטרף, ומפני שהיה מי שהיה, ונראה כפי שנראה, ידע שיתמזל מזלו, ולכן הסתיר את הראיות ושכח ממלחי האמבט.
אבל אם הייתה לו אישה שמשתמשת במלחי אמבט, היו הרבה ראיות נוספות שהיה עליו להסתיר, ולא ראיתי שם אפילו מברשת שיניים נוספת, שלא לדבר על שפופרת מסקרה תועה שפספס. לא מצאתי כזאת בבחינה־המעמיקה־הכי־לא־פולשנית־שיכולתי־לערוך, בכל אופן.
אולי הוא היה גבר כזה שאוהב לעשות אמבטיה, או שהוא נהג לעשות אמבטיה לאחר עיסוי, וכולם יודעים שכדאי להוסיף לאמבטיה מעט מינרלים לסיוע בתהליך ניקוי הרעלים.
אולי הוא אהב להדיף ניחוח נעים.
הוא גילם בדמותו את השם ‘ג’וני’ וקרא עליו תיגר. הוא היה גבר שידע בדיוק מה הוא רוצה במיטה, ולכן הוא לקח את מה שהוא רצה, ואם הוא היה צריך לגרור את זה, למקם את זה, למתוח את זה, להגמיש את זה, להצמיד את זה, הוא עשה זאת.
הוא יכול ליהנות מאמבטיות ריחניות כמה שמתחשק לו.
יצאתי מחדר האמבטיה וראיתי שהוא עדיין עומד ליד המעקה במרפסת שלו. כעת הוא עמד זקוף, אך נשען על ידו האוחזת במעקה, כשהוא מחזיק את ספל הקפה גבוה, קרוב אל פיו, אך לא לוגם ממנו, מבטו המהורהר עדיין נתון אל הנוף.
סרקתי את הדירה שלו במבט חטוף.
בכל עבר היו פזורים רהיטים מאמצע המאה. אלה לא היו רהיטים שקיבל עם הדירה. הם היו חדשים. נאים. קווים נקיים. מרובעים. בלי שטויות. מטוויד, עור ועץ בהיר. הכול, כולל המיטה, מדפי הספרים העבים (הגדושים בספרים עבי כרס) והכיסא הנוח שבפינה נראה אלגנטי ומהודר, כאילו ג’וני השתתף במכירה פומבית של תפאורה מהסט של מד מן וריהט בה את הדירה שלו.
זה היה מדליק במידה בלתי נתפסת.
המטבח נותר ללא שינוי. הוא לא הכיל שום דבר אופנתי. לא היו בו דלפקים מחופים בבטון, גרניט או שיש, וגם לא ארונות מהודרים. במטבח היו דלפקי עץ שנראו כל כך ישנים, חלקים ברובם, אך עקומים וגליים במקומות שבהם הרבו להשתמש בהם. ארונות עם חזיתות נוקשות ומדפים פתוחים.
אף על פי שהחליף את מכשירי החשמל הישנים במדיח כלים מנירוסטה, מקרר וכיריים איכותיים ויקרים אם לא מהשורה הראשונה.
עיניי התבייתו על הקפה. הבחנתי בספלי הקפה הלבנים על מדף פתוח מעל למכונת הקפה, ובבקבוק שמנת לקפה המונח על הדלפק.
ניגשתי למכונה והכנתי לעצמי קפה.
בעודי עושה את דרכי אל המרפסת של הבית המרוהט באופן מבריק עם חדר אמבטיה חלומי, שמתי לב שג’וני כבר לא מתבונן בשלווה מהורהרת בנוף המוריק שמסביב לגלגל המים שלו.
הוא ודאי קלט את תנועותיי, אולי אפילו שם לב שקמתי מהמיטה וביקרתי בחדר האמבטיה. אך בכל זאת מבטו כעת היה מכוון אל הקיר עם החלונות.
אליי.
פתחתי את דלת הזכוכית ויצאתי אל המרפסת. סגרתי אותה מאחוריי והסבתי את מבטי אל ג’וני, ולפתע קפאתי במקומי מפני שהוא נעץ את מבטו בחולצה שלגופי.
ייתכן שהאינטימיות שאפיינה את בחירת הלבוש שלי, והעובדה שהרגשתי בנוח להכין לעצמי קפה (ולבקר בחדר האמבטיה, ולהשתמש במשחת שיניים ובמי הפה) לא התקבלו בברכה.
אף פעם לא הייתי בקטע של סטוצים. בשום תקופה בחיי. יצאתי לדייטים. קבעתי חוק נוקשה לפיו חובה לצלוח לפחות חמישה דייטים לפני שאפשר אפילו להתגפף (זה נבע בעיקר מביישנות, אבל גם מנטייתי הפוריטנית, שלדעתי נאחזתי בה מפני שהיא סייעה לי להיות ביישנית כל כך), כך שכמובן מעולם לא שכבתי עם גבר שעות בודדות לאחר שהכרנו.
לא היה לי שמץ של מושג מהם הכללים הנהוגים במקרה שאת מתעוררת במיטה של גבר שאת בקושי מכירה, נאה, ג’נטלמני ומקשיב ככל שיהיה.
‘אני מאוד נהנה מהנוף המרהיב של הרגליים האלה, שלא לדבר על השיער הזה, הייתי מעדיף שתזיזי את הישבן שלך לכאן, איזי.’
הפקודה הזאת, שנאמרה בהלצה, שיככה את חששותיי, והתחלתי לחצות את המרפסת באיטיות, יחפה, בבוקר יום ראשון צונן זה של ראשית הקיץ, ולהתקדם אל ג’וני גאמבל.
הוא לא הסיר את ידו מהמעקה, אבל הוא הניח עליו את ספל הקפה שלו, כך שיוכל לכרוך את ידו סביב מותני.
וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא משך אותי אל חיקו בחוזקה, והצמיד את סנטרו אל צווארו כדי להרכין אליי את מבטו.
זה מצא חן בעיניי. הייתי גבוהה, ולכן נדיר היה שגברים היו יכולים להרכין אליי את מבטם, מאחר שהיה עליהם להתאמץ ולהצמיד את סנטרם לצווארם.
מה שאומר שג’וני התנשא לגובה של מטר שמונים ושמונה, אולי אפילו מטר תשעים ושניים.
כן, זה מצא חן בעיניי מאוד.
גם חום גופו מצא חן בעיניי. אתמול בלילה, כשהיינו במיטה, שמתי לב עד כמה גופו חמים וזה עזר לקדם את העניינים בינינו (הוא היה כל כך מיומן במיטה, שהוא כלל לא הזדקק לעזרה, ועדיין), זה קידם אותם בדרכים נעימות.
ואחרון חביב, גם החוזק שלו מצא חן בעיניי, חוזק שלא נבע רק מגופו החסון. הוא נבע מכך שהתבונן היישר לתוך עיניי, שמיהר לחבק אותי, לתת לי להרגיש רצויה בחיקו, כאילו שמח שהשתמשתי במשחת השיניים שלו, במי הפה שלו (על אף שהפרט הזה לא היה ידוע לו… בינתיים), שהכנתי לעצמי קפה, שהתעוררתי עירומה במיטה שלו.
הוא לא התכוון להעמיס אותי על הטנדר שלו, להסיע אותי העירה למכונית שלי ולהיפטר ממני בלי להביט לאחור.
זה היה משהו אחר.
זה היה…
זה היה התחלה של משהו.
נרגעתי באחיזתו.
‘הי,’ לחשתי.
שפתיו התעקלו.
‘הי.’ הוא החליק את ידו אל מותני ובמורד גופי ושאל, ‘ישנת טוב?’
הנהנתי מפני שבאמת ישנתי טוב, אבל גם מפני שהתנועה של ידו גזלה מתשומת ליבי עד כדי כך, שלא הייתי מסוגלת לדבר.
והיא קיבלה עוד מתשומת ליבי, בעת שאצבעותיו פגשו בשולי חולצתו שלבשתי והחלו להרים אותה מעלה.
לכן קולי נשמע מעט צווחני בעת ששאלתי, ‘ואתה? ישנת טוב, זאת אומרת.’
הרגשתי את לחיי מתלהטות, פרט שלא נעלם מג’וני. זה היה לי ברור ברגע שעיניו השחורות החלו לנצנץ, גם בזמן שקצות אצבעותיו מצאו את רצועת התחתונים שלי.
‘ישנתי מצוין,’ הוא מלמל, ואז הוסיף בלי למצמץ, ‘תחתונים?’
‘סליחה?’ שאלתי. השאלה שלו בלבלה אותי, ככל הנראה מפני שאצבעותיו שוטטו לאורך הרצועה של פריט הביגוד שעליו דיברנו, עד כמה שזה נשמע מוזר, וזה היה לי נעים.
‘תחתונים,’ הוא חזר ואמר, הפעם לא בשאלה.
‘כן, אלה הם, אה… התחתונים שלי,’ אישרתי.
הוא הפנה לעברי חיוך קורן, לבן ויפהפה. ‘בייב, למה לבשת את התחתונים שלך?’
מצמצתי אליו בעיניי.
אצבעותיו החליקו לתוך התחתונים, חופנות בעדינות את אחת מלחיי ישבני.
שפתיי נפערו.
‘אלייזה המתוקה והביישנית,’ הוא מלמל כאילו הוא מדבר על מישהי אחרת, אף על פי שהתבונן ישר לתוך עיניי. ‘אצטרך להוציא אותך מזה.’
כן.
אלוהים אדירים, בבקשה שזה יהיה כן.
זה היה התחלה של משהו.
‘רעבה?’ הוא שאל כבדרך אגב.
הנהנתי, על אף שלא באמת ידעתי אם זה נכון. ידעתי בעיקר שאני נהנית מהחמימות והרכושנות של ידו הטמונה בתוך התחתונים שלי.
‘רוצה להזדיין לפני או אחרי שאאכיל אותך?’ הוא שאל.
רגליי רעדו.
הוא הרגיש את זה, וידעתי את זה מפני שהוא הפנה לעברי חיוך נוסף, הפעם הרבה פחות מתוק, ופי אלף יותר סקסי.
‘גם וגם,’ הוא לחש, וקירב את ראשו אל ראשי. ‘נתחיל עם לפני.’
‘ג’וני,’ לחשתי אליו, בזמן ששפתיי מתנועעות כנגד שפתיו.
עיניו היו פקוחות, הן היו קרובות, כי, אציין שוב, שפתיו היו צמודות אל שפתיי כשהוא השיב, ‘כן?’
‘הקפה שלי,’ ציינתי ברוב טמטומי.
למרבה העצב, שפתיו נסוגו משפתיי.
ואז הקפה שלי הורחק ממני והונח על המעקה, לצד הקפה שלו.
ואז שפתיו חזרו אל שפתיי.
‘בכלל לא הספקתי ללגום מהקפה שלי,’ הכרזתי כשאני מתבוננת בעיניו כל כך מקרוב, עד שיכולתי לספור את (שפע) הריסים סביב עיניו.
‘אכין לך שלושה קנקני קפה אחרי שתגמרי,’ הוא מלמל וצמצם את המרווח הזעום שנותר בינינו.
‘ג’וני,’ אמרתי בבהילות, הוא שוב ארב לנשיקה בלי שום סיבה.
הוא היה נשקן טוב. הכי טוב. הכי טוב שאי פעם היה לי.
בפער.
ובכל זאת, אני הייתי אני.
הייתי לחוצה.
‘איזי,’ הוא השיב.
‘כן?’ שאלתי.
‘תסתמי.’
סתמתי.
ואז, סוף־סוף, הוא נישק אותי.
אין עדיין תגובות