החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כשהתחילה שרון

מאת:
הוצאה: | 2022 | 133 עמ'
קטגוריות:
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

עשר שנים לאחר שחזרה בתשובה חווה שרון, שחקנית בעברה, משבר אמונה. מה השתבש בדרך? מה נתקע? לאן להמשיך כשהטעם כבר לא מתוק? מה היא היום? עוד דתייה שחוקה?

בבוקר שבת, בזמן שהיא ממתינה לשובם של בעלה וילדיה מבית הכנסת ולהגעתה של שירה, אורחת שהזמינה, מגלה שרון זוויות ראייה חדשות על עצמה ועל דרך ההתנהלות שלה בעשר שנים שחלפו מאז התחילה ללכת בדרך התורה.

ביקורת נוקבת של שרון על עצמה היום מציבה בפניה מראה מורכבת ולא תמיד אסתטית על דרך התייחסותה לאנשים שאהבו אותה ובטחו בה בעבר. השחקנית שבה השתלטה על כל תחומי החיים ויחסיה עם אנשים גם מחוץ לבמה. הקצוות הלא סגורים של חייה האגוצנטריים וחסרי הגבולות בעבר מחכים בסבלנות לפרוע את החשבון.

מקט: 4-1272-1403
עשר שנים לאחר שחזרה בתשובה חווה שרון, שחקנית בעברה, משבר אמונה. מה השתבש בדרך? מה נתקע? לאן להמשיך כשהטעם כבר […]

הזמנתי את שירה לשבת אצלי בכפר. דמותה המתרחקת מחצר ביתי לכיוון בית הכנסת לתפילת שבת, השאירה אותי מהורהרת עם סימני שאלה. מה אני מרגישה אליה היום? האם התאזַנו אחת עם השנייה? האם לזמן יש כוח ריפוי? כל אותם רגעים של החמצה, הברות מגומגמות, מבטים מתחמקים, לא ממוקדים, צחוק מתפרץ שמחביא מבוכה. האם כל אלו באמת זרמו עם הנהר? או שאולי הם מחכים לי בגדה השנייה, רעננים ומשתוקקים לזינוק, יותר עמוק, יותר מסובך. אני בוהה באישה הצעירה שצועדת בביטחון קדימה, מחזיקה עגלה עם תינוקת חייכנית וילדה בת ארבע מדלגת כמה צעדים לפניהן. שמלה מעוצבת עוטפת אותה בקפידה, לראשה כיסוי עם סרטים חינניים וקופצניים, כמו מסמנים קו מצויר באוויר. תמונה מושלמת של אימא ושתי בנותיה המטופחות. כמה רזתה. גם דרך ההתבוננות בגבה יכולתי לחוש כיצד היא נושאת את גופה בגאווה, אומרת לי, את רואה, תסתכלי טוב, אל תמצמצי, אני אישה עצמאית, עשיתי את זה. לא זקוקה יותר לחסדייך.

שירה פנתה לאחור, כמו הרגישה את מבטי דוקר אותה בגבה. חיוך רחב נפרש על פניה, ובעיניים זוהרות הרימה את ידה ונפנפה לי. “עוד מעט נחזור,” קראה אליי מהשביל. הרמתי את ידי ונפנפתי גם, כמו ילדה שתפסו אותה מעתיקה במבחן.

אני ניגשת לספסל נדנדה בחצר שלי ומתיישבת עליו, מערסלת את גופי, מתנדנדת במונוטוניות. שירה מתרחקת ממני בחיוך עם עיניים מאירות ומנפנפת שוב לשלום, עיניה עם גוונים מתחלפים של חום וירוק, נטועות בתוך מסגרת פנים עדינה.

לפני עשר שנים פגשתי את העיניים האלה בפעם הראשונה, אז הירוק-חום היה דחוס רגשות אשם וחוסר ביטחון מוצהר. עיניה נתלו בי בהערצה כאומרות, “תראי אותי, אני מסכנה, אף אחד לא אוהב אותי, אני שמנה, מכוערת, ויש לי חצ’קונים.”

אוויר קריר של שבת בבוקר. גם הקרניים ההחלטיות של שמש תשרי עדיין מנומנמות. אני שומעת חריקות מונוטוניות של הנדנדה. בעלי בנה לי אותה. החריקות מנדנדות אותי עשר שנים לאחור, לצליל קולה המתרגש של שירה. היא הייתה נסערת, כמעט היסטרית, דיברה מהר, קפצה מעניין לעניין. “אני כל כך שמחה לפגוש אותך, אני הבת הבכורה של מרדכי, ידעתי לפני כולם שתבואי, אני חייבת לדבר איתך, אני כל כך מתרגשת, יש לי המון שאלות, אפילו רשמתי חלק.” כשפנתה אליי הייתי מוקפת בעוד כחמישים נערות כמותה, בנות שבע-עשרה. כולן מרוגשות, מצחקקות, צפופות. בולעות אותי בעיניהן, בידיהן, רוצות לתפוס רגע עם השחקנית המפורסמת שהגיעה לתת הרצאה.

חריקות חנוקות של הנדנדה מזכירות לי את ההוראות של בעלי לא לנדנד חזק מדי, צריך לחזק את הברגים. אני בולמת את עצמי ושטף נוסטלגיה תוקף אותי.

לתת הרצאה, זה נשמע כל כך מכובד, יותר מכובד מ”הצגה”. בכל מקרה, השילוב של “מרצה מכובדת” עם “שחקנית זוהרת” היה מושלם. סיפרתי להן איך עזבתי חיים של זוהר ומצלמות והתחלתי ללמוד תורת-חיים. והן, נערות צעירות, דתיות, תלו בי עיניים משתאות, משתוקקות לגעת, להריח את השחקנית הזוהרת שהפכה לצדיקה. למה זה הסעיר אותן לא הצלחתי להבין אז, אבל נתתי להן הופעה משובחת, והן ביקשו הדרן. פעם ראשונה בקריירה שלי שעשיתי צעד לא בשביל ריפוד האגו התובעני שלי. האומנם? כך אימא שלי תמיד שואלת כשאני מתלהבת מחידוש. ובאמת, האומנם? ואולי זה עוד תפקיד בשרשרת התפקידים שגילמתי, תפקיד מרתק של צדיקה, ועוד צדיקה מיוחדת, שלא מודעת לצדיקות שלה. צדיקה נסתרת, אולי אחת מ-ל”ו הצדיקים ששתולים בכל דור. תפקיד מרתק כזה עוד לא שיחקתי בשום תיאטרון.

בימים ההם לא התעסקתי בשאלות כאלה, נשאבתי לתפקיד ושיחקתי אותו בגדול. מהיום שאני זוכרת את עצמי, שאלות של זהות לא היו הוויטמינים הבסיסיים לתחזוק המערכת החיסונית שלי, הכיוון נטה יותר ל”חטפי כפי יכולתך, כי מי יודע אם יישאר.” אידיאלים אוחסנו בתאים הגבוהים בארון – כשיהיה זמן נאוורר גם אותם – ופתאום, בלי להתכוון, הם צצו גם. זה היה חזק, וחדש לי לגמרי. הרגשה בתולית של זהות וקשר לניצוץ היהודי שבי, לא סתם קשר, ממש הצפה, שיטפון של אהבה, יותר מזה, גנטיקה. יכולתי להרגיש את הכרומוזומים הרדומים שבי מתרחבים ומוצפים ברצון לתת לנערוֹת, לשמח, לחזק, לקרב לפנימיות התורה. הרגשתי שזה משמיים, שעברתי מסלול של התפתחות רק כדי להיפגש עם הנערות, שזו בעצם התכלית.

והיום? מה השתנה? המעגל הזה נסגר? באיזה מעגל אני חגה היום? כולם מסתובבים במעגלים או רק אני? מעגלים נפתחים, מעגלים נסגרים. האם הם קשורים האחד בשני? ואולי חיי לא נעים במעגלים, ויש רק קווים מקבילים שלא נפגשים. מה קורה פה? מה זה כל המחשבות הפילוסופיות שבאו לבקר אותי כל כך מוקדם בבוקר, על נדנדה חורקת שבנה לכבודי בעלי?

שוב קפצו מולי העיניים של שירה, העיניים מפעם תובעות ממני, “בואי נתרחק קצת.” הפנים המיוזעות שלה התחננו. היא עמדה קרוב מדי, כמו רוצה להיבלע בתוכי. “אני רואה אותך מדברת על רוחניות וקשר של אהבה עם הבורא. ואני כל כך חומרית, חשוב לי כסף, אני רוצה מכונית, רוצה לנסוע לחו”ל, אני חייבת להשיג את הדברים האלה, זה רע?” שאלה. חייכתי אליה, מנסה למתן את קצב הדיבור שלה. אמרתי לה שיש לה רצונות גדולים וזה חשוב, היא יכולה לנצל את הרצון להתקדמות בכל המישורים, גם ברוחניות. אל מי דיברתי אז? אליה או אל עצמי? אני ניצלתי את הרצונות היומרניים שלי להתקדמות ברוחניות? ובאיזו רוחניות אני מדשדשת היום? קולה שוב מתנגן בראשי. “אבל את מדברת על לימוד תורה ותפילה, ואני חולמת על מכונית מאזדה קטנה.” לא היה נראה שהיא רצתה תשובות, היא רצתה קשר איתי, רצתה תשומת לב, רצתה שהחברות יראו שהיא קרובה לשחקנית יותר מכולן. מאיפה הייתה לי החוצפה לחשוב שבאמת יש לי תשובות בשבילה?

הנדנדה נעצרת, אני מגניבה שוב מבט לדמותה המתרחקת של שירה, מספיקה לקלוט הינף אחרון של שמלתה לפני שהיא נעלמת בעיקול השביל. העיניים שלי בוהות בחלל הריק, אולי תציץ שוב ותנפנף לי עוד שלום אחרון… אני קמה מהנדנדה ונכנסת פנימה, לערוך את השולחן לסעודת שבת.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.