החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

הבריחה

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2020 | 368 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

47.00

רכשו ספר זה:

הבת שלך הלכה לאיבוד.

היא מכורה לסמים, ויש לה חבר אלים. היא הבהירה שהיא לא רוצה שתמצא אותה. לכן היא ברחה.

אישה צעירה מנגנת ברחוב ליד סנטרל פארק.

היא דומה לבת שלך אבל מפוחדת, ונראה שהסתבכה במשהו שלא תצליח להימלט ממנו לבדה.

אין זמן לחשוב, צריך לגשת אליה. צריך להחזיר אותה הביתה.

כל הורה היה עושה את זה. גם אם המשמעות היא להיכנס לעולם מסוכן שמעולם לא ביקר בו.

גם אם זה יסכן את שאר המשפחה.

כדי להגן על הבת שלך, צריך להתייצב מול הסכנות שהעולם הזה מציב. וזה לא מספיק למצוא אותה.

צריך גם למצוא את הפתרון לתעלומת הבריחה.

 

המותחנים של הרלן קובן נמכרו ביותר משבעים מיליון עותקים ברחבי העולם, בהם אינספור רבי־מכר שהגיעו לראש הרשימה של "הניו יורק טיימס" – אל תעזוב, בבית הטעות כולה שלך (בהוצאת כנרת זמורה) ועוד. ספריו ראו אור בארבעים ושלוש שפות וכיכבו ברשימות רבי־המכר ביותר מתריסר מדינות. הוא מתגורר בניו ג'רזי.

מקט: 15101196
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אחת

סיימון ישב על ספסל בסנטרל פארק — ב'שדות התות' ליתר דיוק — והרגיש את לבו מתנפץ. איש לא היה מסוגל להבחין בזה, כמובן, לפחות לא בהתחלה. לא לפני שהאגרופים התחילו להתעופף ושני תיירים מפינלנד, מכל המקומות שבעולם, התחילו לצרוח בשעה שתשעה מבקרים אחרים ממגוון רחב של מדינות תיעדו את כל המאורע הנורא בסרטונים על גבי הטלפונים הניידים שלהם.

אבל נותרה עוד שעה לפני שזה יקרה.

לא היו תותים ב'שדות התות' ולמעשה, קשה אפילו לכנות את הגנים המעוצבים ששטחם כעשרה דונם שדה (ביחיד), שלא לדבר על שדות, אבל השם לא נבע כמובן משום דבר מציאותי, אלא משירה של להקת החיפושיות שזה היה שמו. 'שדות תות' הוא אזור בצורת משולש בצד הרחובות 72 וסנטרל פארק מערב המוקדש לזכרו של ג'ון לנון, שנורה ונהרג מעבר לרחוב. גולת הכותרת של אתר הזיכרון היא פסיפס עגול של אבנים משתלבות עם מילה בודדת באמצעיתו:

IMAGINE

סיימון בהה היישר לפנים, מיצמץ, הרוס. תיירים זרמו סביבו והצטלמו עם הפסיפס המפורסם — תמונות קבוצתיות, תמונות סֶלפי, אחדים כורעים על הפסיפס, אחרים שוכבים עליו. גם היום, כרוב הימים, מישהו עיטר את המילה IMAGINE בפרחים רעננים, ויצר את סמל השלום מעלי כותרת של ורד אדום שאיכשהו לא התעופפו ברוח. המבקרים — אולי משום שהמקום היה אתר זיכרון — נהגו בסבלנות זה בזה, חיכו לתורם להתקרב לפסיפס בשביל אותה תמונה מיוחדת שיעלו לסנאפצ'ט או לאינסטגרם, או תהיה אשר תהיה הרשת החברתית המועדפת עליהם, בלוויית ציטוט של ג'ון לנון, אולי מילות שיר של 'החיפושיות' או משהו מהשיר העוסק כולו באנשים החיים את חייהם בשלום.

סיימון לבש חליפה ועניבה. הוא לא טרח לשחרר את העניבה אחרי שיצא ממשרדו ברחוב וֶסי במרכז הסחר העולמי. מולו, גם כן בקרבת הפסיפס המפורסם, ישבה — מה השם העכשווי? נוודת, מתמודדת עם סמים, תשושת נפש, קבצנית, מה? — וניגנה שירים של החיפושיות כדי לאסוף כסף. 'נגנית הרחוב' — אולי מונח אדיב יותר — פרטה על גיטרה לא מכוונת ושרה בקול סדוק מבעד לשיניים צהובות על פֶּני לֵיין, שבאוזניה ובעיניה.

זיכרון מוזר או לפחות מצחיק: סיימון נהג לעבור על פני הפסיפס הזה כל הזמן כשילדיו היו קטנים. כשפֵּייג' היתה אולי בת תשע, סאם בן שש, אַניה בת שלוש, הם היו צועדים מהדירה שלהם רק חמישה גושי בניינים דרומה מכאן, על רחוב 67, בין קולומבוס לסנטרל פארק מערב, וחולפים על פני 'שדות התות' בדרכם לפסל אליס בארץ הפלאות ליד בריכת דגמי הסירות בצד המזרחי של הפארק. בניגוד לכמעט כל פסל אחר בעולם, כאן הורשו הילדים לטפס ולזחול על פני כל דמויות הברונזה, המתנשאות לגובה של כמעט שלושה וחצי מטרים — אליס והכובען המטורף והארנב הלבן ואוסף של פטריות־ענק מגודלות למראה. סאם ואניה אהבו לעשות בדיוק את זה, התנפלו על הדמויות, אבל בשלב מסוים סאם תמיד תקע שתי אצבעות בנחירי הברונזה של אליס וצעק לסיימון, 'אבא! אבא, תראה! אני מחטט לאליס באף!' ובתגובה אינגריד, אמא של סאם, היתה תמיד נאנחת וממלמלת בשקט, 'בנים'.

אבל פּייג', בתם הראשונה, היתה שקטה יותר, כבר אז. היא ישבה על ספסל עם חוברת צביעה וצבעי פנדה שלמים — היא לא אהבה אותם שבורים או עם עטיפת נייר קרועה — וכמין מטפורה אירונית, אף פעם לא יצאה מהקווים. כשפייג' גדלה — חמש־עשרה, שש־עשרה, שבע־עשרה — היא היתה יושבת על ספסל, בדיוק כמו סיימון עכשיו, וכותבת סיפורים ושירים במחברת שאבא שלה קנה לה ב'פפירוס' בשדרת קולומבוס. אבל פייג' לא היתה יושבת סתם על כל ספסל. בסביבות ארבעת אלפים ספסלים בסנטרל פארק 'אומצו' באמצעות תרומות כסף גדולות. לוחיות מותאמות אישית נקבעו עליהם, רובן שלטי זיכרון פשוטים כמו על הספסל שסיימון ישב עליו עכשיו, שהיה כתוב בו:

לזכרם של קארל וקורקי

אחרים, אלה שפייג' נמשכה אליהם, סיפרו סיפורים קטנים:

לזכר ס' וְ־ב' — ששרדו את השואה ופתחו בחיים חדשים בעיר הזאת…

לאן המתוקה שלי — אני אוהב אותך, אני סוגד לך, אני הרוס עלייך. התינשאי לי?…

הנקודה הזאת היא המקום שבו נפתח סיפור אהבתנו ב־12 באפריל 1942…

הספסל שפייג' העדיפה על פני כל השאר, זה שהיתה יושבת עליו שעות עם המחברת האחרונה שלה — ואולי היה בכך רמז מטרים? — שימש יד זיכרון לטרגדיה מסתורית:

מריל היפה, בת התשע־עשרה. הגיע לך כל כך הרבה יותר ומַתְ צעירה כל כך. הייתי עושה הכול להציל אותך.

פייג' היתה עוברת מספסל לספסל, קוראת את ההקדשות, מוצאת הקדשה להשתמש בה כפתיח לסיפור. סיימון, בניסיון להתחבר איתה, ניסה גם הוא לעשות את זה, אבל הוא לא התברך בדמיון של הבת שלו. אף על פי כן, הוא ישב עם העיתון שלו או התעסק בטלפון, בדק את השווקים או קרא חדשות עסקיות, בזמן שהעט של פייג' טס בסערה על הדף.

מה קרה לאותן מחברות ישנות? איפה הן עכשיו?

לסיימון לא היה מושג.

Penny Lane הגיע לסיומו, תודה לאל, והזמרת/קבצנית המשיכה ישר אל All You Need Is Love. זוג צעיר ישב על הספסל ליד סיימון. הבחור התווה בשפתיו את המילים 'אולי אני אתן לה כסף כדי שתסתום?' וחברתו גיחכה בתגובה, 'כמו לרצוח את ג'ון לנון מחדש.' כמה אנשים שמטו מטבעות בנרתיק הגיטרה שלה, אבל רוב האנשים שמרו מרחק או נסוגו ועשו פרצוף שרמז שקלטו משהו שלא רצו שום חלק בו.

אבל סיימון הקשיב והקשיב היטב, בתקווה למצוא איזה שביב של יופי במלודיה, בשיר, במילים, בביצוע. הוא בקושי הבחין בתיירים או במדריך שלהם או בגבר שלא לבש חולצה (אבל היה צריך ללבוש) ומכר בקבוקי מים בדולר או בבחור הכחוש עם הזקנקן שסיפר בדיחה תמורת דולר ('מבצע: 6 בדיחות ב־$5!') או באישה האסיאתית הזקנה ששרפה קטורת לכבד את זכרו של ג'ון לנון באיזה מין דרך מעורפלת או ברצים, במוליכי הכלבים, במשתזפים.

אבל לא היה יופי במוזיקה. שום כלום.

עיניו של סיימון נותרו נעוצות בקבצנית שהשחיתה את מורשתו של ג'ון לנון. שערה היה דבוק גושים־גושים. עצמות לחייה שקועות. היא היתה רזה כמו שלד, בלויה, מלוכלכת, פגועה, חסרת בית, אבודה.

בנוסף, היא היתה בתו של סיימון, פייג'.

סיימון לא ראה את פייג' חצי שנה — לא מאז שעשתה את הבלתי נסלח.

זה היה הקש ששבר את אינגריד סופית.

'אתה תיתן לה ללכת הפעם,' אמרה לו אינגריד אחרי שפייג' ברחה.

'כלומר?'

ואז אינגריד, אמא נפלאה, רופאת ילדים מסורה שהקדישה את חייה לעזרה לילדים במצוקה, אמרה, 'אני לא רוצה אותה בחזרה בבית הזה.'

'את לא מתכוונת לזה.'

'אני כן, סיימון. שאלוהים יעזור לי, אבל כן.'

הוא חיפש את פייג' במשך חודשים, ללא ידיעתה של אינגריד. לפעמים הניסיונות היו מאורגנים היטב, כמו כששכר בלש פרטי. לעתים קרובות יותר היה מדובר בניסוי וטעייה, מאמצים אקראיים, הכרוכים בהסתובבות באזורים מסוכנים, מוכי־סמים, הצגת התמונה שלה בפני מסטולים ודחויים למיניהם.

הוא העלה חרס בידו.

סיימון תהה אם פייג', שלא מזמן חגגה את יום הולדתה (הוא תהה איך — מסיבה? עוגה? סמים? היא יודעת בכלל איזה יום היום?), עזבה את מנהטן וחזרה לעיר האוניברסיטאית ההיא שבה התחיל הכול להשתבש. בשני סופי שבוע נפרדים, כשאינגריד היתה במשמרת בבית החולים ולכן לא היה ביכולתה לשאול יותר מדי שאלות, הוא נסע לשם והתאכסן בקראפטסבּוֹרוֹ אִין הסמוך לקמפוס. הוא הסתובב ברחבה המרכזית, נזכר כמה התלהבו חמישתם בשעתו — סיימון, אינגריד, פייג' הסטודנטית־הטרייה־לעתיד, סאם ואניה — כשהגיעו ועזרו לפייג' להתמקם. את האופטימיות העיוורת שלו ושל אינגריד שהמקום יתאים לה בצורה מושלמת, כל המרחב הירוק הפתוח הזה המוקף יערות לבתם שגדלה במנהטן, ואיך האופטימיות קמלה ומתה, כמובן.

חלק בסיימון — חלק שמעולם לא היה ביכולתו לבטא או אפילו להודות בקיומו — רצה לוותר על הניסיון לאתר אותה. החיים אולי לא השתפרו מאז בריחתה של פייג', אבל הם בלי ספק נרגעו. סאם, שסיים את לימודיו בהוֹראס מאן באביב, בקושי הזכיר את אחותו הגדולה. חייו סבבו סביב חבריו וסיום הלימודים ומסיבות — ועכשיו האובססיה היחידה שלו היתה ההכנות לקראת שנתו הראשונה במכללת אמהרסט. אניה, טוב, סיימון לא באמת ידע איך היא מרגישה בנוגע למצב. היא לא הסכימה לדבר איתו על פייג' — ובעצם גם על שום דבר אחר. התשובות שלה לניסיונותיו לנהל איתה שיחה הסתכמו לרוב במילה אחת, ורק לעתים נדירות ביותר מהברה בודדת. 'בסדר' או 'טוב' או 'כן'.

ואז הוא עלה על קצה חוט מוזר.

בוקר אחד, לפני שלושה שבועות, השכן שלו מלמעלה צ'רלי קרָאוּלי, רופא עיניים בעיר, נכנס איתו למעלית. אחרי שהחליפו את דברי הנימוסין הרגילים בין שכנים, בזמן שעמד עם הפנים אל דלת המעלית כמו כולם וצפה במספרי הקומות המתחלפים, הוא סיפר לסיימון בביישנות ובחרטה אמיתית שהוא 'חושב' שראה את פייג'.

סיימון, שגם הוא עמד ובהה במספרי הקומות, ביקש פרטים נוספים בצורה הכי נונשלנטית שאפשר.

'יכול להיות שראיתי אותה ב… אה, פארק,' אמר צ'רלי.

'מה, כאילו הולכת בו?'

'לא, לא בדיוק.' הם הגיעו לקומת הקרקע. הדלתות נפתחו. צ'רלי נשם נשימה עמוקה. 'פייג'… ישבה וניגנה ב'שדות התות'.'

צ'רלי ראה מן הסתם את ההבעה המבולבלת על פניו של סיימון.

'אתה יודע, המ… בשביל כסף.'

סיימון הרגיש משהו בתוכו נקרע. 'כסף? כמו —״

'התכוונתי לתת לה כסף, אבל…'

סיימון נד בראשו לאות שזה בסדר, שימשיך בבקשה.

'…אבל פייג' לא היתה בפוקוס, היא לא זיהתה אותי. פחדתי שהיא פשוט תוציא את זה על…'

צ'רלי לא היה צריך לגמור את המחשבה.

'אני מצטער, סיימון. באמת.'

זהו.

סיימון התלבט אם לספר לאינגריד על המפגש, אבל הוא לא רצה להתמודד עם המריבה המסוימת הזאת. במקום זה, הוא התחיל להסתובב ב'שדות התות' בזמנו הפנוי.

הוא אף פעם לא ראה את פייג'.

הוא שאל כמה מהנוודים שניגנו שם אם הם מזהים אותה, הראה את התמונה בטלפון לפני שזרק כמה שטרות לנרתיק הגיטרה שלהם. כמה אמרו שכן והציעו מידע נוסף אם סיימון יגדיל את תרומתו למען המטרה הנעלה. הוא עשה כן ולא קיבל שום דבר בתמורה. הרוב הודו שהם לא מזהים אותה, אבל עכשיו, כשראה את פייג' בכבודה ובעצמה, סיימון הבין למה. לא היתה כמעט שום חפיפה גופנית בין בתו הפעם־יפה ושק העצמות המכוּר הזה.

אבל בזמן שסיימון ישב ב'שדות התות' — בדרך כלל מול שלט שנהגו להתעלם ממנו במידה כזאת שזה היה כמעט מצחיק:

אזור שקט — אסור השימוש בהגברה

או בכלי נגינה

— הוא הבחין במשהו מוזר. הנגנים, שכולם נטו בכבדות אל צד המלוכלכים־ארעיים־מטונפים, מעולם לא ניגנו בו זמנית או בחפיפה זה לזה. המעברים בין גיטריסט רחוב אחד לשני היו חלקים להפליא. הנגנים התחלפו בכל שעה עגולה, פחות או יותר בצורה מסודרת.

כאילו יש לוח זמנים.

נדרשו לסיימון חמישים דולר כדי לפגוש אדם ששמו דייב, אחד מנגני הרחוב הירודים ביותר, בעל קסדה ענקית של שיער אפור, שיער פנים שכלל גומיות, וצמה שהשתלשלה עד אמצע הגב. דייב, שנראה או בן חמישים ומשהו במצב רע או בן שבעים שחי חיים קלים יותר, הסביר איך זה עובד.

'אז לפני הרבה שנים, בחור שקוראים לו גֶרי דוֹס סַנטוֹס… אתה מכיר אותו?'

'השם נשמע מוכר,' אמר סיימון.

'כן, אם יצא לך לעבור פה בימים ההם, בטח היית זוכר אותו. גרי היה ראש העיר מטעם עצמו של 'שדות תות'. בחור גדול. העביר פה איזה עשרים שנה בשמירה על הסדר. וב'שמירה על הסדר' אני מתכוון להפחיד אנשים עד מוות. הבחור היה מטורף, מבין מה אני אומר?'

סיימון הינהן.

'אז ב… מה, 2013, גרי מת. לוקמיה. רק בן ארבעים ותשע. המקום הזה״ — דייב החווה בכפפותיו נטולות האצבעות — 'יורד מהפסים. אנרכיה מוחלטת בלי הפשיסט שלנו. קראת את מקיאוולי? ככה. נגנים מתחילים לריב כל יום. על טריטוריה, מבין מה אני אומר?'

'מבין מה אתה אומר.'

'מנסים לפקח על עצמם, אבל בחייך — חצי מהחבר'ה פה בקושי מסוגלים להתלבש לבד. מבין, אידיוט אחד היה מנגן יותר מדי זמן, ואז אידיוט אחר היה מתחיל לנגן עליו, והם היו מתחילים לצעוק, לקלל, אפילו מול ילדים קטנים. לפעמים היו הולכים מכות, ואז היתה באה משטרה, אתה קולט את התמונה, כן?'

סיימון הינהן שהוא קולט.

'זה פגע בתדמית שלנו, שלא לדבר על הארנק שלנו. אז מצאנו יחד פתרון.'

'שהוא?'

'לוח זמנים. רוטציה כל שעה מעשר בבוקר עד שבע בערב.'

'ברצינות?'

'כן.'

'וזה עובד?'

'זה לא מושלם, אבל די קרוב.'

אנוכיות כלכלית, חשב סיימון, האנליסט הפיננסי. אחד מקבועי החיים. 'איך נרשמים למשבצת?'

'בהודעת טקסט. יש לנו חמישה חבר'ה קבועים. הם מקבלים את שעות השיא. האחרים יכולים למלא את השאר.'

'אתה מנהל את הלוח?'

'כן.' דייב ניפח את חזהו בגאווה. 'מבין, אני יודע איך לדאוג שזה יעבוד, מבין מה אני אומר? כאילו אני בחיים לא מצמיד את האל לג'ולס כי השניים האלה שונאים זה את זה עוד יותר משהאקסיות שלי שונאות אותי. אני מנסה לתכנן את זה בצורה מגוונת.'

'מגוונת?'

'חבר'ה שחורים, בנות, לטינו, מתרוממים, אפילו כמה מלוכסנים.' הוא פרש את ידיו. 'אנחנו לא רוצים שכולם יחשבו שכל הקבצנים זה חבר'ה לבנים. זה מוציא לנו סטריאוטיפ רע, מבין מה אני אומר?'

סיימון הבין מה הוא אומר. הוא גם הבין שאם ייתן לדייב שני שטרות של מאה דולר קרועים לשניים ויבטיח לתת לו את החצאים השניים אם יעדכן אותו מתי הבת שלו נרשמת לנגן שוב, הוא בטח יתקדם.

הבוקר דייב שלח לו הודעה:

11:00 היום. לא שמעת את זה ממני. אני לא מלשן.

ואחר כך:

אבל תביא לי את הכסף ב־10:00. יש לי יוגה ב־11:00.

אז עכשיו הוא פה.

סיימון ישב מול פייג' ותהה אם היא תבחין בו ומה לעשות אם תימלט. הוא לא היה בטוח. הוא חשב שההימור הכי טוב יהיה לתת לה לסיים, לארוז את הטיפים העלובים והגיטרה, לפנות אליה.

הוא הביט בשעונו. 11:58. השעה של פייג' עמדה להסתיים.

הוא תירגל כל מיני שורות פתיחה בראשו. הוא כבר התקשר למרפאת סוֹלמאני בצפון המדינה והזמין לפייג' חדר. זאת היתה התוכנית שלו: להגיד כל מה שצריך; להבטיח כל מה שצריך; לשדל, להתחנן, להשתמש בכל האמצעים הנחוצים כדי שתבוא איתו.

נגן רחוב אחר בג'ינס דהוי וחולצת פלנל קרועה נכנס ממזרח והתיישב ליד פייג'. נרתיק הגיטרה שלו היה שקית אשפה שחורה. הוא טפח על ברכה של פייג' והצביע על שעון דמיוני על מפרק היד שלו. פייג' הינהנה בשעה שסיימה את I Am the Walrus ב'גוּ גוּ גג'ובּ' ממושך, הרימה את שתי זרועותיה באוויר וצעקה, 'תודה רבה!' לקהל שבכלל לא התייחס אליה, שלא לדבר על מחיאות כפיים. היא גרפה אוסף פתטי של כמה שטרות מקומטים של דולר ומטבעות והנמיכה את הגיטרה אל תוך הנרתיק בעדינות מפתיעה. המהלך הפשוט הזה — הנמכת הגיטרה אל תוך הנרתיק — הכה בסיימון בעוצמה. הוא קנה לה את הגיטרה מסדרה G של 'טקאמיני' בחנות סאם אש ברחוב 48 מערב ליום ההולדת השש־עשרה שלה. הוא ניסה להעלות את התחושות הנלוות לזיכרון הזה — החיוך של פייג' כשפרטה עליה כשהורידה אותה מהקיר, הצורה שבה עצמה את עיניה כשבדקה אותה, איך כרכה את זרועותיה סביב צווארו וצעקה 'תודה, תודה, תודה!' כשסיפר לה שהיא שלה.

אבל התחושות, אם היו אמיתיות, לא באו.

האמת האיומה: סיימון כבר אפילו לא היה מסוגל לראות את הילדה הקטנה ההיא.

בשעה האחרונה הוא ניסה, ניסה מאוד. עכשיו ניסה שוב להסתכל עליה ולהעלות את הילדה המלאכית שלקח לשיעורי שחייה בימק'א ברחוב 92, זאת שישבה על ערסל בהמפטונס בזמן שהקריא לה שני כרכים שלמים של 'הארי פוטר' בסוף השבוע הארוך של חג העבודה, הילדה הקטנה שהתעקשה ללבוש את תחפושת פסל החירות מליל כל הקדושים, כולל הפנים הירוקות, שבועיים לפני החג, אבל — ואולי זה היה מנגנון הגנה — כל התמונות הללו מיאנו לעלות בעיני רוחו.

פייג' קמה כושלת.

הגיע הזמן לבצע את המהלך.

מעברו של הפסיפס, גם סיימון קם. לבו הלם בחוזקה בבית החזה. הוא הרגיש כאב ראש מתקרב, כאילו ידיים ענקיות לוחצות לו על שתי הרקות. הוא הסתכל שמאלה, אחר כך ימינה.

חיפש את החבר.

סיימון לא ידע להגיד איך הכול התחיל להסתחרר, אבל הוא האשים את החבר בפורענות שירדה על בתו ובהרחבה על כל משפחתו. כן, סיימון קרא כל מה שיש לקרוא על כך שמכורים צריכים ליטול אחריות על מעשיהם, שזאת אשמת המכור ואשמתו בלבד, כל זה. ולרוב המכורים (ובהרחבה, למשפחותיהם) יש סיפור מאחורי ההידרדרות. אולי ההתמכרות שלהם התחילה עם משככי כאבים אחרי ניתוח. אולי הם קושרים אותה ללחץ חברתי או להתנסות חד־פעמית שאיכשהו התפתחה לכדי משהו אפל יותר.

תמיד יש תירוץ.

אבל במקרה של פייג' — קראו לזה חולשת אופי או הורות גרועה או איך שלא תקראו — איכשהו הכול נראה יותר פשוט.

היתה פייג' לפני שפגשה את אָרוֹן. ופייג' עכשיו.

ארון קוֹרבַל היה חלאה — פשוט חלאה, בלי הקלות — וכשמערבבים חלאה וטוהר, הטוהר מזדהם לעד. סיימון אף פעם לא הבין את הקסם. ארון היה בן שלושים ושתיים, מבוגר מבתו באחת־עשרה שנה. בזמנים תמימים יותר, פער הגילים הזה הטריד את סיימון. אינגריד לא התרגשה ממנו. אבל היתה מורגלת בדברים כאלה מימיה כדוגמנית. עכשיו, כמובן, פער הגילים היה הבעיה הכי קטנה.

לא היה זכר לארון.

ציפור קטנה של תקווה פרשה את כנפיה. יכול להיות שארון סוף־סוף מחוץ לתמונה? יכול להיות שהגידול הממאיר הזה, הסרטן הזה, הפרזיט הזה שניזון מהבת שלו, גמר לחגוג והמשיך הלאה אל מארחת איתנה יותר?

זה יהיה טוב, אין ספק.

פייג' התחילה לצעוד מזרחה, לעבר השביל החוצה את הפארק, בהליכת דשדוש דמוית זומבי. סיימון התחיל להתקדם לעברה.

מה יעשה, תהה, אם תסרב ללכת איתו? זאת לא היתה אפשרות בלבד אלא אפשרות סבירה. סיימון ניסה למצוא לה עזרה בעבר, וזה הסתיים בתוצאה לא מיטבית. הוא לא יוכל לכפות עליה לבוא. הוא ידע זאת. הוא אפילו ביקש מרוברט פּרֶווידי, גיסו, לנסות להשיג צו אשפוז בכפייה מבית משפט. גם זה לא עזר.

סיימון התקרב אליה מאחור עכשיו. השמלה הקיצית שלה היתה תלויה ברפיון על כתפיה. היו כתמים חומים — שמש? מחלה? התעללות? — על גבה, שהכתימו את מה שהיה פעם עור מושלם.

'פייג'?'

היא לא הסתובבה, אפילו לא היססה, ולשבריר שנייה סיימון השתעשע בפנטזיה שהוא טעה, שצ'רלי קראולי טעה, ששק העצמות העלוב הזה עם הריח המצחין והקול הצרוד אינו בתו הבכורה, לא פייג' שלו, לא הנערה ששיחקה את הודל בהפקה של 'כנר על הגג' באַבֶּרנאתי אקדמי, שהדיפה ניחוח אפרסקים ועלומים ושברה את לבו של הקהל בסולו של 'ביתי שלי'. סיימון לא צלח אף אחת מחמש ההופעות שלה בלי לגאות וכמעט לפרוץ בבכי כשהודל של פייג' פנתה לטוביה ואמרה, 'אבא, רק אלוהים יודע מתי נתראה שוב,' ואביה לבמה ענה, 'אז נשאיר את זה בידיו, אם כך.'

הוא כיחכח בגרונו והתקרב עוד יותר. 'פייג'?'

היא האטה אבל לא הסתובבה. סיימון הושיט יד רועדת. היא עדיין היתה בגבה אליו. הוא הניח את ידו על כתפה, הרגיש רק עצם יבשה מכוסה עור דקיק, וניסה פעם נוספת.

'פייג'?'

היא נעצרה.

'פייג', זה אבא'לה.'

אבא'לה. מתי היתה הפעם האחרונה שקראה לו אבא'לה? הוא תמיד היה בשבילה אבא, בשביל שלושתם, ככל שהיה מסוגל לזכור, ואף על פי כן המילה בקעה ממנו. הוא שמע את השבר בקולו, את התחנון.

היא עדיין לא הסתובבה אליו.

'בבקשה, פייג' —״

ואז היא פרצה בריצה.

המהלך תפס אותו לא מוכן. היא הובילה עליו בשלושה צעדים כשיצא למרדף. לאחרונה התעמל, והיה בכושר לא רע. סמוך למשרד שלו היה מועדון כושר ועם הלחץ אחרי שאיבד את בתו — כך הוא ראה זאת, כאילו איבד אותה — הוא התחיל ללכת באובססיביות לשיעורי קַרדיו־קיקבוקס שונים בשעת הפסקת הצהריים.

הוא זינק קדימה והדביק אותה די במהירות. הוא אחז בחלק העליון של זרועה, שדמה לקנה קש — היה יכול להקיף את השריר הדקיק באגודל ואצבע — ומשך אותה לאחור. ייתכן שהמשיכה היתה חזקה מדי, אבל כל העסק — הזינוק, הושטת היד — היו פשוט תגובה אוטומטית.

פייג' ניסתה לברוח. הוא עשה כל שנחוץ לעצור בעדה.

'איי!' היא צעקה. 'תעזוב אותי!'

היו המון אנשים מסביב, וסיימון היה בטוח שחלקם הסתובבו כששמעו אותה צועקת. לא היה אכפת לו, זה רק טען את שליחותו ביתר בהילות. יהיה עליו לפעול במהירות עכשיו ולהרחיק אותה מפה לפני שאיזה עובר אורח חביב ומלא כוונת טובות ייכנס לפעולה 'להציל' את פייג'.

'מתוקה, זה אבא. פשוט תבואי איתי, בסדר?'

היא עדיין עמדה בגבה אליו. סיימון סובב אותה כך שתצטרך להפנות את פניה אליו, אבל פייג' כיסתה את עיניה בשקע הזרוע, כאילו הוא מכוון פנס מסנוור אל תוך עיניה.

'פייג'? פייג', בבקשה תסתכלי עלי.'

גופה התקשח ואז, פתאום, נרגע. היא הסירה את זרועה מפניה ולאט־לאט החזירה לו מבט. התקווה פרשה כנף שוב. כן, עיניה היו שקועות עמוק בארובות וצבען היה צהוב במקום לבן, אבל עכשיו, בפעם הראשונה, היה נדמה לסיימון שאולי הוא רואה בהן גם הבהוב — חיים.

בפעם הראשונה הוא ראה רמז לילדה הקטנה שהכיר פעם.

כשפייג' דיברה, הוא סוף־סוף הצליח לשמוע הד של בתו: 'אבא?'

הוא הינהן. הוא פתח את פיו, סגר אותו משום שהרגיש מוצף מדי, ניסה שוב. 'אני פה כדי לעזור לך, פייג'.'

היא התחילה לבכות. 'אני כל כך מצטערת.'

'זה בסדר,' הוא אמר. 'הכול יהיה בסדר.'

הוא פרש את זרועותיו לגרוף את בתו למקום מבטחים, כשקול אחר חתך פתאום את הפארק כמו מגל קוצרים.

'מה לכל הרוחות…?'

סיימון הרגיש את לבו צונח בקרבו. הוא הביט ימינה.

אָרוֹן.

פייג' התרחקה מסיימון למשמע קולו של ארון. סיימון ניסה להיאחז בה, אבל היא שיחררה את זרועה ונרתיק הגיטרה נחבט ברגלה.

'פייג'…' אמר סיימון.

אבל הבהירות שראה בעיניה לפני רגע התנפצה למיליון רסיסים.

'תעזוב אותי!' היא צעקה.

'פייג', בבקשה —״

פייג' התחילה לסגת. סיימון הושיט יד אל זרועה שוב, אדם נואש שמתנדנד על ראש מצוק ומנסה להיאחז בענף, אבל פייג' פלטה צרחה נוקבת.

זה סובב ראשים. הרבה מהם.

סיימון לא נסוג.

'בבקשה, רק תקשיבי —״

ואז ארון חצץ ביניהם.

שני הגברים, סיימון וארון, עמדו פנים אל פנים. פייג' התכווצה מאחורי ארון. ארון נראה מסומם, לבוש ז'קט ג'ינס מעל טי־שרט לבנה מטונפת — ההרואין־שִיק העדכני ביותר, רק בלי השיק. היו לו יותר מדי שרשראות על הצוואר וזיפים שניסו להיראות אופנתיים אבל נראו רחוק מאוד מזה, ונעלי עבודה, מה שתמיד שיווה מראה אירוני לאדם שלא היה מזהה יום עבודה הגון גם אילו זה היה מכניס לו בעיטה בביצים.

'זה בסדר, פייג',' אמר ארון בחיוך חושף שיניים, עדיין מישיר מבט אל סיימון. 'פשוט תמשיכי ללכת, מותק.'

סיימון הניד את ראשו. 'לא, אַל…'

אבל פייג', שכמעט השתמשה בגבו של ארון כדי לתפוס תנופה, הדפה את עצמה ממנו והתחילה לרוץ במהירות לאורך השביל.

'פייג'?' צעק סיימון. 'חכי! בבקשה פשוט —״

היא הלכה ונמלטה. סיימון סטה ימינה לרוץ אחריה, אבל ארון חמק איתו וחסם את דרכו.

'פייג' היא אדם מבוגר,' אמר ארון. 'אין לך זכות —״

סיימון קפץ אגרוף והכניס לארון אחת ישר בפרצוף.

הוא הרגיש את האף נמעך תחת מפרקי האצבעות, שמע את השבירה כמו נעל שדורכת על קן ציפורים. דם נזל.

ארון נפל ארצה.

וברגע הזה צעקו שני התיירים מפינלנד.

לסיימון לא היה אכפת. הוא עדיין ראה את פייג' ישר לפנים. היא פנתה שמאלה, ירדה מהמדרכה אל תוך העצים.

'פייג', חכי!'

הוא זינק הצדה מהגבר שנפל והתחיל לרוץ לעברה, אבל מהארץ, ארון תפס ברגלו. סיימון ניסה להשתחרר, אבל עכשיו ראה אנשים אחרים — אנשים שוחרי טוב אבל מבולבלים — מתקרבים, הרבה מהם, חלקם מצלמים סרטונים בטלפונים הארורים.

כולם צעקו יחד ואמרו לו לא לזוז.

סיימון שיחרר את רגלו בבעיטה, כשל, התייצב בחזרה על רגליו. הוא בהה אל המשך השביל, אל עבר הנקודה שבה פייג' סטתה ממנו.

אבל עכשיו היה מאוחר מדי. הקהל סגר עליו.

מישהו ניסה לאחוז בו במעלה הזרוע. סיימון תקע מרפק. הוא שמע את האוחז פולט 'אוּף' והאחיזה התרפתה. מישהו אחר כרך את זרועותיו סביב מותניו של סיימון. הוא הסיר אותו כמו חגורה, ממשיך לרוץ לעבר בתו, ממשיך להתנועע כמו רץ אחורי מוקף מגינים בדרכו לטאצ'דאון.

אבל בסופו של דבר הם היו פשוט רבים מדי.

'זאת הבת שלי!' הוא צעק. 'בבקשה… רק תעצרו אותה…'

אף אחד לא הצליח לשמוע בתוך ההמולה, ואולי הם פשוט לא הקשיבו למטורף האלים שהיה צריך להוריד אותו.

עוד תייר קפץ עליו. ועוד אחד.

כשסיימון התחיל ליפול לבסוף, הוא הרים את עיניו וראה את בתו על השביל שוב. הוא נחת בחבטה. ואז, מאחר שניסה לקום מחדש, התחילו לנחות עליו מהלומות. הרבה מהלומות. כשהכול ייגמר יהיו לו שלוש צלעות ושתי אצבעות שבורות. יהיה לו זעזוע מוח והוא יזדקק לעשרים ושלושה תפרים בסך הכול.

הוא לא הרגיש שום דבר מלבד השבר בלבו.

גוף נוסף נחת עליו. הוא שמע צעקות וצרחות ואז זינק עליו גם שוטר, הפך אותו אל בטנו, תקע לו ברך בעמוד השדרה, אזק אותו. הוא הרים את עיניו פעם נוספת ואיתר את פייג' נועצת מבט מאחורי עץ.

'פייג'!'

אבל היא לא באה אליו. היא חמקה, וסיימון קלט שהוא שוב איכזב אותה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.