"כולם במשפחה שלי הרגו מישהו. כמה מאיתנו, המצטיינים במיוחד, הרגו יותר מאחד. אני לא מנסה להיות דרמטי, אבל זאת האמת." […]
פרולוג
כולם במשפחה שלי הרגו מישהו. כמה מאיתנו, המצטיינים במיוחד, הרגו יותר מאחד.
אני לא מנסה להיות דרמטי, אבל זאת האמת, וכעת, כשאני מתיישב לכתוב את הדברים, קשה ככל שזה לביצוע ביד אחת בלבד, אני מבין שהדרך היחידה לעשות את זה היא לומר את האמת. זה נשמע מובן מאליו, אבל המותחנים של ימינו שוכחים זאת לעיתים. הם עסוקים יותר במהלכים המתוחכמים שעומדים לרשות הסופר או הסופרת: מה שהם מחביאים בשרוול במקום מה שמונח בכף ידם. כנות היא מה שמייחד את מה שאנחנו מכנים “תור הזהב” של המותחנים: הספרים של כריסטי, של צ’סטרטון. אני יודע את זה כי אני כותב ספרים על כתיבת ספרים. ישנם כללים, זה העניין. אחד מהחבורה, איש בשם רונלד נוקס, כתב פעם סדרה של כללים, רק שהוא קרא להם “דיברות”. הם מופיעים בתחילת הספר הזה בעמודי המוטו שכולם מדלגים עליהם, אבל תאמינו לי, כדאי לחזור ולקרוא אותם. האמת היא שכדאי שתקפלו אוזן חמור בדף הזה. לא אטריח אתכם בפרטים כאן, אבל זאת השורה התחתונה: כלל הזהב של תור הזהב הוא משחק הוגן.
כמובן, לא מדובר כאן ברומן. כל זה קרה לי. ולמרות זאת, בהחלט מצאתי את עצמי עם תעלומת רצח שצריך לפתור. כמה תעלומות, בעצם. אבל אני מקדים את המאוחר.
העניין הוא שאני קורא הרבה מותחנים. ואני יודע שברוב הספרים האלה יש מה שמכונה היום “מספֵּר לא מהימן”, מה שאומר שהאדם שמספר לנו את הסיפור בעצם משקר רוב הזמן. אני גם יודע שבזמן שאני מספר כאן את כל מה שקרה אני עלול להיחשד בתכונה דומה. לכן אחתור לעשות את ההפך מזה. קראו לי מספר מהימן. כל מה שאספר לכם יהיה האמת, או לפחות האמת כמו שידעתי אותה בזמן שחשבתי שאני יודע אותה. אתם מוזמנים לבדוק אותי בעניין הזה.
כל זה תואם את כללים מספר 8 ו-9 של נוקס, כי בספר הזה אני לא רק הבלש אלא גם הווטסון, ואני ממלא בו הן את תפקיד הסופר והן את תפקיד פותר התעלומה, ולכן אני מחויב להאיר את הרמזים שאני מגלה וגם לא להסתיר את מחשבותיי. בקיצור: לשמור על משחק הוגן.
בעצם, אני מוכן להוכיח את זה. אם באתם לכאן רק כדי לשמוע את הפרטים העסיסיים, המיתות בספר הזה יתרחשו או שידוּוח על התרחשותן בעמוד 25, עמוד 59, עמוד 78, שני אזכורים במחיר אחד בעמוד 89, ותעלול משולש בעמוד 97. וכן יש אזכור עמום מעט אבל הוא מתחזק בעמוד 196, עמוד 234 (בערך), עמוד 245, עמוד 255, עמוד 277, אי־שם בין עמוד 271 לעמוד 278 (קשה לקבוע), עמוד 290 ועמוד 388. אני מבטיח שזאת האמת, אלא אם כן ייפלו טעויות בשלב העימוד הסופי של הספר. יש רק חור אחד בעלילה שאפשר להסיע דרכו משאית. אני נוטה לעשות ספוילרים. אין סצנות סקס.
מה עוד?
אני מניח שלא יזיק אם אכניס כאן את שמי. אני אֶרנֶסט קָנינגהם. שם מיושן מאוד, ולכן נוהגים לקרוא לי אֶרן או אֶרני. הייתי צריך לפתוח בכך, אבל הבטחתי להיות מספר מהימן, לא מוכשר.
בהתחשב בכל מה שאמרתי לכם, לא קל לי להחליט במה לפתוח. כשאני אומר כולם, בואו נחליט שההצהרה הזאת מוגבלת לענף שלי באילן היוחסין המשפחתי. אמנם בת דודתי איימי בכל זאת חטאה פעם והביאה סנדוויץ’ עם חמאת בוטנים לפיקניק של מקום העבודה שלה, והנציגה ממחלקת משאבי אנוש כמעט התפגרה בגללו, אבל אני לא אכניס אותה לכרטיס הבינגו.
תראו, אנחנו לא משפחה של פסיכופתים. כמה מאיתנו אנשים טובים, אחרים רעים, אבל אחדים פשוט חסרי מזל. איזה מכל אלה אני? עדיין לא הצלחתי לקבוע. כמובן, ישנו גם העניין הקטן של רוצח סדרתי שידוע בכינוי “הלשון השחורה”, שמעורב בכל הפרשה הזאת, וישנם 267 אלף דולר במזומן, אבל עוד נגיע לזה. אני יודע שעכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם שאלה אחרת. כן, באמת אמרתי כולם. והבטחתי שלא יהיו כאן תעלולים.
האם הרגתי מישהו? כן. הרגתי.
את מי?
בואו נתחיל.
אחי
1
קרן אור אחת ויחידה שחדרה באלכסון מבעד לווילונות בישרה לי שאחי נכנס כרגע לשביל שמוליך לבית שלי. כשיצאתי החוצה, הדבר הראשון שראיתי היה שהפנס השמאלי במכונית של מייקל כבוי. הדבר השני היה הדם.
הירח נעלם, השמש עדיין לא זרחה, אבל אפילו בחושך ידעתי בדיוק מה הם הכתמים הכהים שהיו פזורים על הפנס המנותץ ונמרחו לאורך הקשת המעוקמת שמעל הגלגל.
בדרך כלל אני לא ציפור לילה, אבל מייקל התקשר אליי חצי שעה לפני כן. זאת הייתה אחת משיחות הטלפון שעוד בזמן שאנחנו מסתכלים בעיניים טרוטות על השעון ברור לנו שאף אחד לא מתקשר כדי לבשר לנו שזכינו בלוטו. יש לי כמה חברים שמתקשרים אליי לפעמים מהנסיעה שלהם באוּבּר הביתה, ומתים לספר לי על הערב הנפלא שהיה להם. מייקל הוא לא אחד מהם.
האמת היא שזה שקר. לא הייתי יכול להיות חבר של אנשים שמתקשרים אחרי חצות.
“אני צריך לראות אותך. עכשיו.”
הוא התנשם בכבדות. השיחה לא הייתה מזוהה, שיחה מטלפון ציבורי או מאיזה בר. במהלך חצי השעה הבאה רעדתי, אפילו במעיל גדול, וניגבתי עיגולי אדים שהצטברו על החלון הקדמי כדי שאוכל לראות אותו מתקרב. בשלב מסוים ויתרתי על עמדת הזקיף ועברתי לספה, ואז אור הפנס שלו הבהב באדום דרך העפעפיים האדומים שלי.
שמעתי מין נהמה בזמן שהמכונית שלו נעצרה, ואז הוא כיבה את המנוע, אבל לא את הפנסים. פקחתי את העיניים, נצרתי בליבי לרגע את המראֶה של התקרה כאילו ידעתי שברגע שאקום החיים שלי ישתנו, ויצאתי החוצה. מייקל ישב במכונית וראשו מונח על ההגה. חציתי לשניים את אלומת האור של הפנס היחיד בזמן שצעדתי מול מכסה המנוע כדי לנקוש על חלון הנהג. מייקל יצא מהמכונית. פניו היו אפורות.
“יש לך מזל,” אמרתי, והחוויתי בראש לעבר הפנס השבור שלו. “קנגורואים יכולים להיות מסוכנים.”
“פגעתי במישהו.”
“אהה.” הייתי חצי ישן ובקושי הצלחתי לדווח לעצמי שהוא אמר מישהו ולא משהו. לא ידעתי מה אנשים אומרים במצבים כאלה, אז חשבתי שלהסכים איתו יכול להיות רעיון טוב.
“איזה מישהו. פגעתי בו. הוא מאחור.”
עכשיו התעוררתי. מאחור?
“מה זאת אומרת מאחור?” אמרתי.
“הוא מת.”
“הוא על המושב האחורי או בתא המטען?”
“מה זה משנה?”
“שתית?”
“לא הרבה.” הוא היסס. “אולי. קצת.”
“במושב האחורי?” התקדמתי בצעד אחד ושלחתי יד לכיוון הדלת, אבל מייקל שלח את זרועו. הפסקתי לזוז ואמרתי, “אנחנו צריכים לקחת אותו לבית החולים.”
“הוא מת.”
“אני לא מאמין שאנחנו מתווכחים על זה.” העברתי יד בשיער. “מייקל, בחייך. אתה בטוח?”
“בלי בית חולים. הצוואר שלו הסתובב כמו צינור. חצי מהראש שלו שפוך.”
“אני מעדיף לשמוע את זה מרופא. אנחנו יכולים להתקשר לסוֹפ…”
“לוסי תדע,” קטע אותי מייקל. כשהוא הזכיר את שמה, בנימה נואשת כל כך, המסר בין השורות היה ברור: לוסי תעזוב אותי.
“יהיה בסדר.”
“שתיתי.”
“רק קצת,” הזכרתי לו.
“אני בטוח שהשוטרים יבינו ש…” התחלתי לומר, אבל שנינו ידענו שכל אזכור בקול רם של השם קנינגהם בתחנת משטרה יכול להרעיד את אמות הסיפים פשוטו כמשמעו, בגלל כל השדים שהשם הזה מעורר. הפעם האחרונה שמישהו מאיתנו היה בחדר מלא שוטרים הייתה בַּלוויה, כשהיינו בתוך ים של מדים כחולים. הייתי גבוה מספיק כדי לכרוך את עצמי סביב אמת הזרוע של אימא שלי, אבל צעיר מספיק כדי להישאר דבוק לשם כל היום. דמיינתי לרגע קצר מה אודרי הייתה חושבת עלינו עכשיו, אילו ראתה אותנו מכורבלים בבוקר הקפוא ומתווכחים אם מישהו מת או לא, אבל סילקתי את המחשבה הזאת מייד.
“הוא לא מת בגלל שפגעתי בו. מישהו ירה בו, ואז פגעתי בו.”
“אהה.” ניסיתי להישמע כאילו אני מאמין לו, אבל יש סיבה לכך שהניסיון שלי בתיאטרון מסתכם בתפקידים ללא דיבור בהצגות בית ספר: חיות חווה. קורבנות רצח. שיחים. שלחתי שוב את היד אל ידית הדלת, אבל מייקל חסם לי אותה.
“פשוט הרמתי אותו. חשבתי — אני לא יודע, זה היה עדיף מאשר להשאיר אותו על הכביש. ואז לא ידעתי מה לעשות, בגלל זה נסעתי לכאן.”
לא אמרתי שום דבר, רק הנהנתי. משפחה היא כוח כבידה.
מייקל שפשף את כפות ידיו ליד פיו ודיבר דרכן. ההגה השאיר שקע קטן ואדום על מצחו. “לא משנה עכשיו לאן ניקח אותו,” הוא אמר לבסוף.
“בסדר.”
“אנחנו צריכים לקבור אותו.”
“בסדר.”
“תפסיק להגיד את זה.”
“טוב.”
“התכוונתי שתפסיק להסכים איתי.”
“אז אנחנו צריכים לקחת אותו לבית החולים.”
“אתה בעדי או לא?” מייקל הציץ לעבר המושב האחורי, חזר למכונית וכיבה את המנוע. “אני אסדר את כל זה. בוא תיכנס.”
כבר ידעתי שאני איכנס למכונית. אני לא באמת יודע למה. במובן מסוים חשבתי שאם אהיה במכונית אוכל להכניס בו קצת היגיון, אולי. אבל הדבר היחיד שידעתי הוא שאחי הבכור עומד מולי, אומר לי שהכול יהיה בסדר, ולא משנה בני כמה אנחנו — חמש או שלושים וחמש — אם האח הגדול שלנו אומר שהוא יסדר הכול, אנחנו מאמינים לו. כוח כבידה.
ממש בזריזות: בחלק הזה בסיפור אני בעצם בן שלושים ושמונה, ארבעים ואחת כשאנחנו מגיעים להווה, אבל חשבתי שאם אגלֵח לעצמי כמה שנים זה יכול לעזור למפיקי הסרט להציע את התפקיד לשחקן מפורסם.
נכנסתי. באזור הרגליים של מושב הנוסע היה תיק ספורט של נייקי עם הרוכסן פתוח. התיק היה מלא בשטרות כסף, לא קשורים בגומיות יפות ומסודרות או ברצועות נייר כמו בסרטים, אלא מעורבבים, גולשים אל הרצפה. היה מוזר פשוט להניח עליהם את כפות הרגליים שלי כי היו כל כך הרבה שטרות והייתה סיבה להניח שהאיש שנמצא מאחור מת בגללם. לא הסתכלתי במראה הפנימית. טוב, הצצתי כמה פעמים, אבל ראיתי רק גוש שחור של צל שנראה כמו חור בתוך העולם יותר מאשר כמו גופה, והשתפנתי בכל פעם שהגוש איים להתמקד לנגד עיניי.
מייקל יצא מהשביל בהילוך אחורי. כוס של שוֹט או משהו דומה היטלטלה על לוח המחוונים, נפלה והתגלגלה מתחת למושב. היה משב ריח קלוש של ויסקי. לשם שינוי שמחתי שאחי מעשן בתוך המכונית, כי העשן של הגראס שדבק לריפוד טשטש את הריח של המוות. כשירדנו מהמדרכה, הדלת של תא המטען נָקשה, התֶפֶס היה שבור.
מחשבה נוראה חלפה בי. יש לו פנס שבור וגם תא מטען שהתעקם: כאילו הוא פגע במשהו פעמיים.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאלתי.
“מה?”
“אתה יודע לאן אנחנו נוסעים?”
“אה. לפארק הלאומי. ליער.” מייקל הפנה את מבטו לעברי אבל לא הצליח להסתכל לי ישר בעיניים, אז הוא הציץ לשנייה קלה למושב האחורי, כנראה התחרט על זה והחליט שעדיף להסתכל קדימה. הוא התחיל לרעוד. “אני לא באמת יודע. אף פעם לא קברתי גופה.”
נסענו במשך יותר משעתיים, ואז מייקל החליט שנמאס לו מדרכי עפר והוא החנה את המכונית המטרטרת והקיקלופּית שלו בקרחת יער. כמה קילומטרים לפני כן סטינו משביל אש ומאז נסענו בשטח נטול שבילים. השמש איימה לזרוח. האדמה הייתה מכוסה בשלג רך ונוצץ.
“כאן זה טוב,” אמר מייקל. “אתה בסדר?”
הנהנתי. או שלפחות היה נדמה לי שאני מהנהן. כנראה לא זזתי בכלל כי מייקל הקיש באצבעותיו מול הפרצוף שלי והכריח אותי להתרכז. הצלחתי לבצע את ההנהון החלוש ביותר בהיסטוריה האנושית, כאילו חוליות הצוואר שלי עשויות מכבלים חלודים. למייקל זה הספיק.
“אל תצא,” הוא אמר.
בהיתי קדימה. שמעתי אותו פותח את הדלת האחורית ומזיז שם דברים, גורר את האיש — חור בתוך העולם — החוצה מהמכונית. המוח שלי צרח עליי שאני צריך לעשות משהו, אבל הגוף שלי החליט לבגוד. לא הצלחתי לזוז.
כעבור כמה דקות מייקל חזר, מזיע, המצח שלו מכוסה לכלוך, והתכופף מעל ההגה. “בוא תעזור לי לחפור.”
האיברים שלי השתחררו מהנעילה מייד עם בקשתו. ציפיתי שהאדמה תהיה קרה, חשבתי שאשמע את רעש הקרח המוקדם מתפצח תחת כפות רגליי, אבל במקום זאת כף הרגל שלי שקעה ישר בתוך המעטה הלבן, עד לגובה הקרסול. הסתכלתי מקרוב. האדמה לא הייתה מכוסה בשלג, היא הייתה עטופה בקורי עכביש. הקורים נמתחו בין גבעולים גבוהים ונוקשים של עשב בגובה של אולי שלושים סנטימטר מעל האדמה, והם חצו זה את זה בצפיפות כזאת ובצבע לבן טהור כל כך עד שנראו כמו חומר מוצק. מה שחשבתי לקרח מנצנץ היה הריצוד של החוטים הדקים באור. הצעדים של מייקל ניקבו את הרשת כמו חורים בתוך אבקה. הרשתות כיסו את כל קרחת היער. המראֶה היה שלֵו ומלא הוד. ניסיתי להתעלם מהצורה המגושמת שבמרכז השטח המכוסה קורים, במקום שבו הסתיים נתיב הצעדים של מייקל. הלכתי בעקבות מייקל, וזה היה כמו לדדות בתוך ערפל שמרחף באוויר. הוא הוליך אותי הרחק מהגופה, כנראה כדי שלא אתמוטט לו מרוב בהלה.
למייקל היה שפכטל קטן, אבל הוא הכריח אותי לחפור בידיים. אני לא יודע למה הסכמתי לחפור. במהלך כל הנסיעה חשבתי שהפחד של מייקל, שהתבטא במעט הרעידות שהיו לו כשיצאנו לדרך, יחלחל פנימה. היה אמור להיות רגע שבו הוא יבין שהוא שקוע עד צוואר בעניין הזה ויסובב את המכונית בחזרה. אבל הוא התקדם בכיוון ההפוך. בנסיעה החוצה מהעיר, לעבר השחר, הוא נעשה רגוע יותר, שקט.
מייקל כיסה את רוב הגופה במגבת ישנה, אבל ראיתי מרפק לבן שבצבץ החוצה כמו ענף שנפל ונח על הקורים.
“אל תסתכל,” אמר מייקל בכל פעם שהצצתי לשם.
המשכנו לחפור עוד רבע שעה בדממה עד שהפסקתי.
“תמשיך לחפור,” אמר מייקל.
“הוא זז.”
“מה?”
“הוא זז! תסתכל. חכה.”
ואכן, פני השטח של הקורים נעו. בתנועה בולטת יותר מכל תנועה שהרוח שנשבה בקרחת היער יכלה לחולל. הרושם שהנוף יצר עכשיו השתנה משלג מוצק לגלי ים לבנים. כמעט הרגשתי אותם דרך הקורים, כאילו אני העכביש שטווה אותם, כאילו אני מרכז העצבים.
מייקל הפסיק לחפור והרים את עיניו. “תחזור למכונית.”
“לא.”
מייקל ניגש והסיר את המגבת. באתי בעקבותיו וראיתי לראשונה את מלוא הגוף. מעל עצם אחת של האגן היה כתם כהה ובוהק. מישהו ירה בו, ואז פגעתי בו, אמר מייקל. לא ידעתי בוודאות. ראיתי פצעי ירי רק בסרטים. בצוואר של האיש היה גוש, כאילו הוא בלע כדור גולף. הוא עטה מסכת סקי שחורה, אבל היא לא נראתה לגמרי בסדר. הבד היה תָפוּח במקומות הלא־נכונים. כשהייתי ילד, תלמיד בבית הספר הציק לי ונהג להכניס שני כדורי קריקט לתוך גרב ואז להכות אותי בהם. ככה נראתה מסכת הסקי. הייתה לי תחושה שהבד הוא הדבר היחיד שמחזיק את הראש שלו כדי שלא יתפרק. היו במסכה שלושה חורים, שניים לעיניים, שהיו עצומות, ואחד לפה. סביב השפתיים הצטברו בועות קטנות ואדומות, והן רטטו. קצף הבועות הלך והתפשט עד שנשפך על הסנטר שלו. לא הצלחתי לראות שום דבר מתווי הפנים, אבל הבנתי לפי זרועותיו המכוסות בכתמי שמש ולפי העורקים הבולטים שעל גב כפות ידיו שהוא מבוגר ממייקל בעשרים שנה לפחות.
כרעתי ברך, שילבתי את אצבעותיי ולחצתי על החזה של האיש בכמה גישושים ראשונים. החזה שקע בדרך שידעתי שהוא לא אמור לשקוע בה, ממש עד לעצם החזה, ולרגע הצלחתי רק לחשוב שהחזה שלו הוא כמו התיק עם הכסף, שהרוכסן שלו פתוח באמצע.
“אתה מכאיב לו,” אמר מייקל, ואז הניח את כף ידו מתחת לזרועי, הקים אותי על הרגליים והרחיק אותי משם.
“נצטרך לקחת אותו לבית החולים.” עוד ניסיון אחד אחרון להפציר בו שיקבל את דעתי.
“הוא לא יחזיק מעמד.”
“אולי כן.”
“אין סיכוי.”
“אנחנו חייבים לנסות.”
“אני לא יכול להגיע לבית החולים.”
“לוסי תבין.”
“לא.”
“ההשפעה של האלכוהול בטוח נעלמה.”
“אולי.”
“לא הרגת אותו — אמרת שירו בו. הכסף שלו?”
מייקל רטן.
“הוא בטוח גנב אותו. זה הגיוני. אתה תהיה בסדר.”
“יש שם 260 אלף.”
חבריי הקוראים, אתם ואני כבר יודעים שיש שם 267 אלף, ובכל זאת מצאתי את עצמי תוהה איך זה שלא היה לו זמן להזעיק אמבולנס אבל היה לו זמן לספור בערך את השטרות. אילו רק ניחש, הוא היה אומר 250, סכום עגול. הוא גם אמר את זה בנימה של הפצרה. לא הצלחתי להבין מנימת הקול שלו אם הוא מציע לי חלק מהכסף או שהוא פשוט מציין שלדעתו זאת החלטה חשובה.
“תקשיב, אֶרן, זה הכסף שלנו…” הוא התחיל להתחנן. אז הוא כן הציע לי הצעה.
“אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר אותו ככה.” ואז, בקול התקיף ביותר שדיברתי אליו אי־פעם, “אני לא מוכן.”
מייקל חשב לרגע והנהן. “אני אבדוק מה איתו,” הוא אמר.
הוא ניגש והשתופף לצד האיש השרוע. הוא נשאר שם כמה דקות. שמחתי שבאתי. עדיין האמנתי שזה היה הדבר הנכון לעשות. אח בכור לא נשמע בקלות לאחיו הצעיר, אבל הוא היה זקוק לי כאן. וסידרתי את העניין. האיש בעצם חי מהרגע הראשון, ואנחנו נביא אותו לבית החולים. לא הצלחתי לראות הרבה כי מייקל הוא איש גבוה, אבל ראיתי את הגב השפוף שלו ואת זרועותיו, שלוחות קדימה לכיוון הראש של האיש, כי הוא ידע שצריך לתת לראש תמיכה למקרה של פגיעה בעמוד השדרה. הכתפיים הצנומות של מייקל עלו למעלה ולמטה. ניסיון החייאה, שיתניע את האיש כמו שמתניעים מכסחת דשא. ראיתי את הרגליים של האיש. שמתי לב שאחת הנעליים שלו חסרה. מייקל כבר היה שם הרבה זמן. משהו לא היה בסדר. אנחנו בעמוד 25.
מייקל נעמד וחזר אליי. “עכשיו אנחנו יכולים לקבור אותו.”
זה לא מה שהוא היה אמור להגיד. לא. לא. זה לא היה טוב בכלל. מעדתי אחורה ונפלתי על הישבן. קוּרים דביקים נצמדו לזרועותיי. “מה קרה?”
“הוא פשוט הפסיק לנשום.”
“הוא פשוט הפסיק לנשום?”
“הוא פשוט הפסיק.”
“הוא מת?”
“כן.”
“אתה בטוח?”
“כן.”
“איך?”
“הוא פשוט הפסיק לנשום. לך תחכה במכונית.”
אין עדיין תגובות