החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לדבר לעצמנו

מאת:
מספרדית: מיכל שליו | הוצאה: | 2017 | 160 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

נסיעה אחת. שני יחסים משולשים. שלושה קולות. ספר שנקרא כמו סרט מסע עוצר נשימה. אב ובן יוצאים אל הדרכים במשאית, יחד. הם עושים זאת בפעם הראשונה שתהיה, אולי, האחרונה. במהלכו של הטיול, הם יחלקו הרבה יותר ממרחב וזמן. במקביל, אֵלֵנָה – האם ובת הזוג, שנשארת בעיר – פותחת אף היא במסע אישי משלה: היא יוצאת להרפתקה מטהרת שקוראת תיגר על גבולותיה האתיים והמוסריים.

"לדבר לעצמנו": ספר לירי, ארוטי, מרגש ומצחיק, עתיר עלילות בצבעים משתנים, ספר עם שכבות. רומן שנע בין זיכרונות לזמן ההווה, בין מיניות למשפחה ובין אושר לתוגה. זהו ספר על אהבה וקִצה; על הורות ותשוקה. רומן מטריד וצרוף ביופיו, החוקר את היחסים בין ארוס לתנטוס.

"כותב בחסד עליון. קוראים טובים ימצאו ביצירתו את הדבר שניתן למצוא רק בספרות גדולה, זו שנכתבת בידי משוררי אמת." רוברטו בולניו

"הרומן של נאומן נראה מלא חיים לא רק משום שהדמויות וההתרחשויות שבו מתוארות כל כך טוב, אלא גם כי הסיפור שבו מורכב מהחומרים של החיים עצמם." ג'רמי גרבר, "ת'רי פרסנט"

"כשקוראים את הרומן היפהפה של נאומן, מבינים שהוצב רף גבוה מאוד." הגרדיאן

אנדרס נאומן – סופר, משורר ומתרגם – נולד בבואנוס איירס בשנת 1977 לזוג מוזיקאים: אם ממוצא איטלקי-ספרדי ואב יהודי-גרמני. בנעוריו היגרה משפחתו לגרנדה שבספרד, ושם הוא חי גם כיום. הוא למד פילולוגיה ספרדית בגרנדה ולימד ספרות לטינו-אמריקנית. נאומן נחשב כיום לאחד הסופרים החשובים בדור הספרותי החדש וזכה בפרסים בינלאומיים.  בין היתר קיבל את פרס אלפגוארה (2009) בזכות ספרו "נוסע המאה", רומן שזכה להצלחה רבה הן בספרדית והן בתרגומים השונים. כמו כן קיבל את פרס המבקרים (2010) ואת פרס היפריון לשירה (2002). כתב העת "גרנטה" בחר בו כאחד הסופרים הלטינו-אמריקאים הצעירים המצטיינים.

נאומן פרסם עד היום חמישה רומנים, תשעה ספרי שירה, חמישה קובצי סיפורים קצרים, ספר מסעות, ספר אפוריזמים, עשרות מאמרים לעיתונות, ובזמנו הפנוי הוא מחבר גם קומיקס. ספריו תורגמו עד כה ל-24 שפות בהוצאות איכותיות ביותר, וזהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

מקט: 4-1298-24
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ליטו

אז אני מתחיל לשיר והפה שלי גדל. אבא צוחק כשהוא רואה אותי מאושר כל כך. אבל אמא לא צוחקת.

כבר המון זמן אני מבקש מהם, כל קיץ. תמיד הם עונים לי אותו דבר: כשתגדל. אני שונא שהם אומרים את זה. אני מדמיין תור ענקי של ילדים, ואני האחרון. הפעם הם התווכחו. בשקט. הם הזיזו הרבה את הידיים. אחר כך הם הסתגרו במטבח, שניהם. אני ממש לא אוהב שהם עושים את זה. המטבח הוא של כולם! הצמדתי את האוזן לדלת. אבל לא שמעו טוב. קצת אחר כך הם יצאו. אמא היתה רצינית מאוד. היא הסתכלה מבעד לחלון. היא קינחה את האף. אחר כך היא באה ונישקה אותי בפוני. אבא ביקש שאבוא לשבת לידו. ככה, ממש כאילו אנחנו בפגישה. הוא החזיק לי את כפות הידיים ואמר: זהו ליטוֹ, אתה גבר. נוסעים. ואני התחלתי לקפוץ על הספה.

אני מנסה להירגע. אני גבר, לא? אני מותח את החולצה ומתיישב בחזרה. מתי יוצאים, אני שואל את אבא. עכשיו, הוא עונה. עכשיו! אני לא מאמין. אני רץ למעלה, לחדר שלי. פותח וסוגר מגירות. הבגדים נופלים לי. אמא עוזרת לי למלא את התרמיל. זה הולך להיות הכי מגניב שיש. מאה אחוז. מיליון אחוז. כאלה דברים מתחילים לקרות כשאתה בן עשר.

שלושתנו יורדים יחד למוסך. תמיד ממש מסריח פה. אני מדליק את האור. והנה המשאית של הדוד חוּאַנחוֹ. נקייה ומצוחצחת. כמו חדשה. אבא מתחיל לבדוק את הגלגלים. את המנוע. את השמן. מה, אבא מבין בדברים האלה? אמא שמה את התרמיל שלי במושב הקדמי. שם. במושב שליד הנהג. אני לא יודע מה להגיד אפילו. אנחנו שותקים עד שאבא מסיים. האצבעות שלו שחורות. הן נראות כמו חרקים. הוא רוחץ את הידיים לאט. ואז הוא עולה לתא הנהג, מוציא את הארנק ושׂם תמונה של אמא על המראה. היא משפשפת את העיניים.

לוקח לנו מלא זמן לצאת. אנחנו נפרדים וכל זה. אמא לוחשת לאבא משהו באוזן. היא לא מפסיקה לחבק אותי. אוף. בסוף אנחנו מתיישבים. ואז אבא חוגר לי את חגורת הבטיחות. אבל את שלו הוא לא חוגר. הוא קורא כל מיני ניירות. בודק משהו באיזו מפה. כותב לעצמו כל מיני דברים. פתאום אני שומע את הרעש של המנוע. הדלת מתרוממת והמוסך מתמלא אור. אני כבר לא רואה את אמא מנופפת לנו. טוב! אבא אומר וחובט בהגה, נקווה שפֶּדרוֹ יביא לנו מזל. למה קוראים לו פֶּדרוֹ? אני שואל. כי הוא פֵּטֶרבּילט, הוא עונה. נו אז? אני מתעקש. אבא פורץ בצחוק ולוחץ על הדוושה. אני שונא שהוא צוחק עלי כשאני שואל דברים.

אני רואה את הגגות של המכוניות שעוברות. זה כמו לנסוע בהליקופטר עם גלגלים. יום אחד אני אנהג בפֶּדרוֹ. במיליון אחוז. אני תמיד מסתכל איך דוד חוּאַנחוֹ נוהג. יש אלף כפתורים בכל מקום, אבל בסוף משתמשים רק בשלושה או ארבעה. בטח הכי קשה זה ההגה. מה קורה למשל אם אתה צריך לפנות לצד אחד, ופתאום אתה מתבלבל ומסובב אותו לצד השני? נראה שכל השאר די קל, כי אבא לא מקדיש לזה יותר מדי תשומת לב. הוא נוסע כאילו הוא חושב על משהו אחר. עדיף שאני לא אגיד את זה לאמא. הם תמיד רבים במכונית. מתחשק לי להחזיק את ההגה. אבל אי אפשר בגיל עשר, אני יודע, אני לא טיפש. נקבל קנס.

חם מאוד כאן למעלה. בטח כי כשגבוהים כל כך השמש מחממת יותר. אני מנסה להגביר את המזגן. אני משחק עם הכפתורים שאבא שיחק אתם כשיצאנו. הוא עושה פרצוף ושוב מחליש את המזגן. אני שוב מגביר. הוא שוב מחליש. איזה מעצבן אבא. אין לי מה להפסיד אז אני שואל: אתה תלמד אותי לנהוג? אבא מחייך ואז נהיה רציני. כשתגדל, הוא נאנח. זה היה צפוי. כי אסור, נכון? אני שואל. לא בגלל זה, צלופח חשמלי שלי, עונה אבא. אז בגלל? אני מופתע. הוא לא עונה. בגלל? בגלל? אני שואל שוב. אבא מוריד יד אחת מההגה, מרים את הזרוע לאט (עוברת אותנו מכונית אדומה ממש מהירה, אני מת על מכוניות אדומות, הכי אני אוהב את אלה עם הגג הנפתח, מכונית אדומה עם גג נפתח זה הכי מגניב שיש! איך לא מתבלגן לנהגים השיער? או שלכולם יש שיער קצר? ברור, זאת בטח התשובה. אבל אם ככה מה הנשים עושות?), אבא משאיר את היד ככה באוויר עד שאני מסתכל עליו. ואז הוא מרים אצבע אחת ומצביע עלי. לא, לא עלי. יותר למטה. הוא מצביע על נעלי ההתעמלות שלי. בגלל זה, הוא אומר. אני לא מבין. בגלל הנעליים? בגלל הרגליים שלך, חבריקו, אבא אומר. איך בדיוק אתה מתכוון להגיע לדוושות? האמת שלא חשבתי על זה. אולי עם נעלי עקב כמו של אמא? את זה אני כבר לא שואל אותו כי אני מתבייש.

אנחנו עוברים את פַּמפָּטוֹרוֹ. הבר היה מגעיל. האוכל היה טעים. היה בו מלא קטשופ. אין יותר עצים. השדות בחוץ צהובים. כאילו האור שרף את כל האדמה. אני קורא שלט: טוּקוּמַנצָ’ה. פתאום יש המון סלעים לצד הכביש. סלעים כאלה כתומים שנראים כמו לבֵנים. מאיפה באות הלבֵנים? מייצרים אותן? או שהן גדלות בתוך הסלעים וחותכים אותן לריבועים? פדרו נוסע ממש קרוב לשוליים. אבא בולם מוזר. הגב שלו מאוד זקוף והוא מחזיק את ההגה חזק בשתי הידיים. זה מזכיר לי את ‘ווֹרלד פוֹרס ראלי 3′ (ברדיו מפסיקים את המוזיקה בשביל החדשות, אומרים כמה אנשים מתו וכמה נפצעו, יש יותר פצועים ממתים, ומה קורה אם חלק מהפצועים מתים? משנים את המספרים? מקריאים את הידיעה מהתחלה? המוזיקה שאבא שם קצת משעממת אותי, הכול שירים ישנים), במשחק וידיאו הזה יש מסלולים שאני ממש אוהב, יש אחד שהוא מלא סלעים כמו מדבר ענקי. אתה צריך לעבור אותו וגם להתחמק מהחיות ולירות על הערבים שתוקפים אותך. אם אתה לא מחסל אותם מהר הם קופצים על המכונית, שוברים את הזכוכית ודוקרים אותך. זה משחק מעולה. יום אחד כמעט שברתי את השיא של כל הזמנים. אבל בעיקול האחרון התהפכתי, איבדתי חיים וירדו לי נקודות. משחקי נהיגה הם המומחיות שלי. אולי זה בגלל שלדוד חוּאַנחוֹ יש משאית. אולי אני גם למדתי בלי לשים לב. עכשיו כשאני חושב על זה, ב’וורלד 3′ אין דוושות.

אבא, אני אומר, ידעת שיש משחק עם נוף בדיוק כזה? מה אתה אומר, הוא עונה. זה אחד המשחקים שאני הכי אוהב, אני מספר לו, הכי קשה זה להתחמק מחיות הפרא בלי לצאת מהמסלול. אהה, אבא אומר, ואם אתה יוצא, מה קורה? אתה מתהפך, אני עונה, ואתה מפסיד זמן. ומה עוד? אבא שואל. המסכן לא מבין כלום במשחקי וידיאו. ואז אתה חוזר מלא מקומות אחורה, אני מסביר לו, ואתה צריך להשיג את כולם עוד פעם. אלא אם כן אתה מוצא מנוע האצה או גלגלים גליצ’יים, כמובן. וזה הכול? הוא החליט להיות ממש מעצבן, אבא. מה? אני עונה, זה נראה לך מעט? להתחמק מחיות, להרוג ערבים, להחליף מנועים, להשיג את כולם בלי להתרסק על הסלעים? לא, לא, הוא עונה, אני שואל אם כשיש לך תאונה לא קורה לך שום דבר חוץ מזה, זאת אומרת – אתה נפצע? מטפלים בך? אתה צריך לנוח ולחכות כמה סיבובים? משהו? אבא, אני נאנח, משחקים לא עובדים ככה. אני משלב ידיים. אין לי כוונה לדבר עם מישהו שבחיים שלו לא היה מצליח לשבור שיא אפילו ב’וורלד 1’. אני מתחיל להתעסק עם הרדיו עד שאני מוצא מוזיקה יותר כיפית. אני מציץ באבא מזווית העין. הוא לא מתלונן. אנחנו עוברים עוד שלט: מָחינָה דֶל קַמפּוֹ, 27 ק’מ. כבר אין יותר סלעים. השמש כמעט בגובה של פדרו עכשיו. אנחנו רואים גדרות תיל. טרקטורים. פרות. אם נתנגש בפרה אני אצטרך להתחיל את המשחק מההתחלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לדבר לעצמנו”