רומן מצחיק, רומנטי ומרגש על הפרסים הבלתי צפויים שמעניקות התפניות המפתיעות בחייינו. חייה של לארק סמית תמיד התנהלו על פי […]
לארק
"הבכי הזה חייב להיפסק, ד"ר סמית."
לַרקבּי כריסטינה סמית, ד"ר לרפואה (לפחות לעת עתה), בלעה רוק במבוכה והביטה בראש המחלקה האונקולוגית בבית החולים היאניס. היא ניגבה את עיניה בממחטות הנייר שהוא הסיט לעברה על פני השולחן. בחוץ, גשם מאי יציב תופף על החלונות.
"אני יודעת," לארק לחשה, ואז כיחכחה בגרונה. "אני מצטערת." הנה. קולה נשמע קצת פחות פתטי.
כאן במשרדו, ד"ר הנקס ניפק בשורות רעות על בסיס יומיומי. בדרך כלל למטופלים, אבל היום, לארק חשדה, לה. קולו של הרופא הטוב היה תקיף אך עדין, עיניו שידרו חביבות. "העניין הוא, לארק, שזה לא נהיה קל יותר. נהפוך הוא. אונקולוגיה זה לא לכל אחד."
שם פרטי, לא ד"ר סמית. זה לא בישר טובות.
"אני יודע שהרגשת קרובה למטופל," ד"ר הנקס הוסיף.
לארק ניסתה להחניק יבבה, אך לשווא, וכיסתה את עיניה בידה. "זה פשוט… אתה צודק. הרגשתי קרובה אליו. מאוד." היא החניקה עוד יבבה, אבל דמעות בוגדניות עדיין דלפו מעיניה.
שלוש שעות לפני כן, המטופל האהוב ביותר על לארק, צ'רלס אנגלס, מת מקץ מאבק בן שמונה חודשים בסרטן הלבלב. וכן, ייתכן שהיא הניחה (כלומר, היא הניחה) לרגשות שלה להשפיע עליה. איך אפשר שלא? צ'רלי, כמו שהוא התעקש שתקרא לו, היה אדם פשוט נפלא, כל כך מצחיק וטוב לב וחיובי. ורק בן שישים וארבע… בגיל של אבא שלה. אשתו הייתה לצדו בשלושת הימים האחרונים הנוראים כשצ'רלי דעך לאיטו, ספק בהכרה ספק לא. ביום האחרון גברת אנגלס (פטי) נשכבה לצדו במיטה, ולמרות שהוא בקושי היה בחיים, צ'רלי כרך זרוע סביבה וחיבק אותה. שלושת בניהם היו שם בחדר, בוכים חרש, והנכדים ביקרו יום קודם לכן. לארק הייתה נוכחת בזמן שצ'רלי נשם את נשימתו המיוסרת האחרונה, וכשגברת אנגלס פלטה יבבה של בכי, ובכן… כך עשתה גם לארק. היא לא התכוונה. זה פשוט… חמק ממנה.
"ד"ר סמית. קחי את עצמך בידיים." ד"ר הנקס שילב את ידיו לפניו והביט בה בחומרת סבר.
"מצטערת," היא אמרה, וקינחה את אפה. אלוהים, בגיל שלושים ושלוש היא אמורה לשלוט טוב יותר ברגשותיה.
"זה לגמרי בסדר להביע אהדה, אבל זה ממש לא־בסדר אם האלמנה מוצאת את עצמה מנחמת אותך, לארק."
האמירה הזו גרמה לה להתכווץ. "הרגשתי שהם… הרגשתי שהם כמו בני משפחה שלי. צ'רלי… כלומר המטופל, אמר לי שהלוואי שהייתי הבת שלו." היא החניקה עוד יפחה.
"אבל את לא הבת שלו." קולו של ד"ר הנקס התקשח מעט. "וגם אם המחויבות שלך לעבודה ראויה לשבח, זה האובדן שלהם, לא שלך."
"אתה צודק לגמרי." היא התגעגעה לצ'רלי. הוא תמיד היה במצב רוח מרומם, גם כשסבל מכאבים, מישהו שהיא תמיד ציפתה לפגוש, וגם הקפידה לעשות זאת כל אימת שהתאפשר לה. אפילו בתום משמרות ארוכות היא נהגה לסור לחדרו (כשהיה מאושפז), לדבר איתו, להחזיק את ידו, ולילה אחד אפילו שרה לו.
ד"ר הנקס נאנח. "זה בלתי אפשרי שאת תתפרקי בכל פעם שמטופל מת. זאת מחלקה אונקולוגית. מטופלים שלנו מתים. אנחנו חייבים להתיידד עם המוות, לפחות ברמה מסוימת."
לארק הינהנה וקינחה את אפה.
"החלטתי להעביר אותך לחדר מיון," ד"ר הנקס אמר, ולארק קפצה כנשוכת נחש.
"לא! בבקשה, ד"ר הנקס! אני אתאפס על עצמי, אני מבטיחה."
ד"ר הנקס נשען לאחור בכיסאו והביט בה בעיניים מצומצמות. "אנחנו עומדים לקבל למחלקה אישה בת שלושים ותשע עם סרטן שד שלב ארבע, עם גרורות לכבד ולמוח, לטיפול כימו פּליאטיבי." הוא הביט בלארק, ממתין.
לארק ניסתה לייצב את ארשת פניה. היא הרגישה את שפתיה רוטטות, וניסתה לא למצמץ כדי למנוע מהדמעות לזלוג. היא אפילו לא נשמה. היא הינהנה באופן שנראה, כך קיוותה, רפואי ועם זאת מקצועי וחומל. "אני מבינה." קולה היה מתוח, אבל לא נשנק. כל הכבוד, לארק.
"שלושה ילדים. בני עשר, שש ושלוש. גילתה שיש לה סרטן כשלא הצליחה להניק את התינוק האחרון."
אוי, אלוהים! זה כל כך לא הוגן! האיפוק שלה קרס… לארק חשבה, והיבבות הרעידו את גופה. האחיינית שלה בת שלוש. מה אם אימוג'ן תאבד את אדי? מה אם לארק תאבד את אדי, התאומה הזהה שלה?
"שוב, הבכי הזה," ד"ר הנקס אמר. "אני אדבר עם מנהל מחלקת רפואה דחופה ונעשה את זה רשמי. זה יועיל לך. לייצב את החולים ולשלוח אותם הלאה, אין זמן להתקשר רגשית."
"רגע, רגע. ואם אני… אה… אשתפר?" היא נשמה עמוק וניסתה להישמע משכנעת יותר. "נועדתי להיות בתחום הזה, ד"ר הנקס. אתה מכיר את ההיסטוריה שלי. תן לי הזדמנות להוכיח את עצמי."
ד"ר הנקס נאנח כמו אומר, אנחנו יכולים בבקשה לסיים את השיחה הזו? "אני לא שולל את האפשרות הזאת. בואי נדבר על זה בעוד חודשיים־שלושה, בסדר? קחי לך עכשיו יומיים חופשה, ושיהיה בהצלחה."
עמיתיה המתמחים של לארק חיבקו אותה, אמרו לה שיש לה לב טוב, שהיא רופאה נהדרת, וכל זה. זה עזר, קצת. אבל כולם ידעו היטב שהיא עוזבת כי היא לא מסוגלת להתמודד. והתמודדות עם סרטן הייתה אמורה להיות תכלית חייה.
בשנייה שבה יצאה מבית החולים, עשתה מה שהיא עושה תמיד בעתות משבר — התקשרה לאחותה התאומה.
"מה קרה?" אדיסון שאלה לפני שהיא אמרה מילה. זה היה אופייני להן, לא להזדקק למילים כדי לתַקשר.
"העיפו אותי מאונקולוגיה לחדר מיון," היא אמרה.
"אאוץ'. הוֹרדה בדרגה."
הביטוי המדויק כל כך גרם ללארק להתכווץ. "כן." לא שרפואה דחופה נועדה לטיפשים, חס וחלילה. אבל כדי להיות אונקולוג נדרשו יותר שנות התמחות. אתה שוהה זמן רב יותר עם מטופלים, לומד להכיר אותם, עוזר להם בתקופה הכי גרועה בחייהם, ו… יש לקוות, מרפא אותם. ובנוסף, ישנו כל העניין של המקצוע הזה כייעוד חייה. התוכנית שלה הייתה לעבוד פה בקֵייפּ כאונקולוגית, לשלוח מטופלים לפי הצורך לאשפוז במכון דנה־פָרבֶּר לחקר וטיפול בסרטן בבוסטון, רק שעה וחצי נסיעה מכאן. היא דמיינה את עצמה כמושא הערצה למטופליה בזכות החוכמה, החמלה והמחויבות שלה. בזכות אה… התנהלותה האצילית תחת לחץ.
עיניה שוב הוצפו דמעות.
"בכית יותר מדי, מה?" אדי שאלה.
"אהה." מאז ומעולם הייתה לה נטייה לבכי. אדי קיבלה את הגֵנים הקשוחים, כשהביצית שלהן התפצלה לפני שלושים ושלוש שנים. היא ילדה את אימוגֶ'ן מקץ עשרים ושבע שעות של צירים וכאבי גב בלי טיפה של משכך כאבים. לארק ידעה את זה מפני שהייתה בצד אחד של מיטתה, ואִשתָה של אדי, ניקול, בצדה השני. זה היה אחד הימים הטובים בחייה. המון דמעות גם אז, כמובן, אבל כולן של אושר.
אבל אם אדי קיבלה את הגנים הקשוחים, הרי שלארק קיבלה את הגנים החכמים. כמו אחותן הגדולה, הַרלוֹ, לארק סיימה בהצטיינות יתרה את בית הספר התיכון האזורי "נֶָאוּסֶט". היא המשיכה ללמוד באוניברסיטת בוסטון, ולאחר מכן בבית הספר לרפואה "טאפְטס", שם סיימה בשני האחוזים המצטיינים של המחזור שלה.
"טוב," אדיסון אמרה, "זה לא אומר כלום." לארק שמעה את אחותה מקלידה. "את תוכלי לחזור לאונקולוגיה. בדקתי הרגע."
"הבעיה היא שהסיכויים שלי ירדו לאפס לפני כמה דקות."
"תנסי לא לחשוב על זה יותר מדי, לרקבי," היא אמרה, מהמעטים שציינו את שמה המלא. "חדר מיון יקשיח אותך. את תראי שם כל מיני קטיעות גפיים ואיברים מרוסקים ופצעי ירי, נכון?"
"אם כבר, אז בעיקר מנות־יתר של סמים ועקיצות קרציות."
"לא משנה. את מדהימה. את כבר דוקטור לרפואה. הכול יסתדר לטובה בסוף."
"תודה, אדי." לארק חייכה קלות. הביטחון של אדי בה תמיד שיפר את מצב רוחה.
"אני צריכה ללכת. ההסעה של איזמיי אמורה להגיע כל רגע." איזמיי הייתה הבת הגדולה שלה, בתה הביולוגית של אִשתָּה. אותו תורם זרע, כך שהבנות היו אחיות־למחצה.
"תשלחי לי תמונה של הבנות, טוב? אוהבת אותך." היא ניתקה את השיחה, חיכתה חמש שניות וחייכה למראה התמונה שהגיעה. לאדי תמיד היו תמונות עדכניות של הבנות. היא הייתה מאותן אימהות שמעלות תמונות לאינסטגרם ולטיק־טוק לפחות שלוש פעמים ביום. זו הסיבה היחידה שלארק המשיכה להחזיק חשבונות ברשתות החברתיות — כדי לראות את האחייניות שלה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה העלתה פוסט בעצמה. לפני שבע שנים לפחות, את זה היא ידעה.
התמונה מאֶדי הייתה של אימוגֶ'ן בת השלוש, לבושה כולה בבז', שֹערה הבלונדיני בוהק. היו לה אותן עיניים ירוקות כמו של לארק ואדי, אותן ריסי בלונד ארוכים. לבה של לארק התרחב בחדווה. היא תוכל לבלות לפחות חלק מהחופשה הכפויה שלה עם האחייניות שלה, וזה אף פעם לא דבר רע.
הטלפון שלה רטט שוב — בית החולים, מבקשים שתתקשר. היא בטח צריכה למלא ניירת, כי מהי רפואה בלי ניירת? בצייתנות היא התקשרה למחלקה.
"היי, ונסה, זו לארק סמית," היא אמרה למזכירה, שאת קולה זיהתה. היא עדיין הרגישה מוזר לומר ד"ר סמית. היא הייתה דוקטור באופן רשמי רק שנתיים.
"היי, מותק. יש לך הודעה דחופה מד"ר סנטיני," ונסה אמרה. "הוא מבקש שתתקשרי אליו בהקדם האפשרי."
"ד"ר סנטיני? סנטיני הכירורג?" היא שאלה, מודאגת משהו. "את בטוחה שלא טעית במספר, ונסה?"
"אני רק השליחה, מתוקה. הוא היה ברור לגמרי."
"אה. או־קיי. הוא לא אמר במה מדובר?"
"הוא רק נהם את השם שלך ואמר שאת צריכה להתקשר אליו."
"והוא בוודאות אמר לארק סמית? לא אודֶל סמית?" בבקשה, אלוהים, תעשה שזו תהיה אודל.
"הוא ביקש אותך, נשמה. מצטערת." ונסה אמרה את המספר, ולארק הכניסה אותו לטלפון שלה.
"תודה, ונסה. תמסרי ד"ש לבעל החתיך שלך."
"אני אמסור, מותק, זה בטוח." לארק יכלה לשמוע את החיוך בקולה של ונסה.
ד"ר סנטיני. זו בטח טעות. האיש היה שנוא, מאיים ונערץ, שם התואר האחרון בשל יכולותיו בחדר הניתוחים. חוץ מזה הוא נודע ברבים בכינוי ד"ר שטן. היא לא יכלה להעלות בדעתה איזה צורך יש לו ברופאה מתמחה פשוטה (ועכשיו גם כזאת שנושאת אות קלון). היא פגשה אותו רק בשבועות העינוי של הסבב הכירורגי, שבמהלכם השתדלה להיטמע בקירות. לארק אפילו לא ידעה את שמו הפרטי. ולמרות שמן הסתם הוא היה בסביבות גיל ארבעים, הוא היה לחלוטין אולד סקול, מסוג הרופאים שהשתמשו בהטלת אימה, הַפחדה ולעג כדי ללמד. כפי שהיא ידעה היטב.
למרבה המזל, הוא עבד בבית החולים היאניס לעתים רחוקות בלבד, שאז ביצע גיחות ממוֹסדוֹת מפוארים כמו מאס־ג'נרל בריגהאם, דנה־פרבר ובית' ישראל. נוסף על היותו מוכשר בצורה בלתי רגילה, הוא גם המציא מתקן לשמירה על איברים רוויי־חמצן במהלך שינועם, מה שהעלה את הסיכוי להשתלה מוצלחת שלהם. לפי השמועות, ההמצאה הזו עשתה אותו עשיר כקורח. לארק ראתה אותו יום אחד במגרש החניה יוצא ממזראטי, אבל התכופפה מיד מאחורי רכב־שטח כדי לא למשוך את תשומת לבו. אף אחד לא רצה להסב אליו את תשומת לבו של ד"ר סנטיני, מלבד המטופלים שלו.
לדאבונה, בתקופת הסבב הכירורגי שלה נפלה בחלקה טעימה מתשומת הלב הזו. סנטיני, הסגן של אלוהים, ניאות לעשות כמה סיורי רופאים איתם, המתמחים הפשוטים! זה היה מבעית ומלהיב. "סנטיני! מלמד אותנו! לא יאומן כי יסופר!" וגם: "תהיו דרוכים וערניים. אל תִפצו פה אלא אם כן נשאלתם דבר־מה. אל תעשו צחוק מעצמכם. הוא אוכל אנשים כמונו כחטיף לפני שינה."
לארק הייתה החטיף. במהלך סיור הרופאים באותו יום מר ונמהר, הוא נבח עליהם, "איזו דיאגנוזה יש לשקול במקרה של פיסוּרות אנאליות שאינן בשעות שש או שתים־עשרה?" שום סיבה. סתם גחמתי. רק סוג של חידון ידע־כללי מכשיל.
למשמע המילים פיסורות אנאליות, אחד הסטודנטים בקבוצה שלה גיחך בקול. לרוע מזלה, הוא עמד לצד לארק, שפניה האדימו מאימה כאשר ד"ר סנטיני הסתובב אליהם. עיניו התבייתו על פניה, והיא בלעה רוק בעצבנות.
"זה מצחיק אותך?" הוא נהם. "כאב של פלוני אלמוני זה דבר מצחיק בעינייך, דוקטור…" הוא הסתכל על דש החלוק שלה. "סמית?"
"לא, אדוני," היא אמרה בספק לחישה. היא לא תיפקדה טוב מול אנשים כועסים, אבל גם לא התכוונה להלשין על תומס. "ממש לא."
"עני על השאלה, אם כך."
בשלב הזה השאלה כבר נשכחה ממנה. להגנתה ייאמר, היא הייתה ערה שלושים ושתיים שעות ברציפות, וחוץ מזה במצבים של פחד המוח שלה נטה להפוך נבוב. "אתה מוכן לחזור עליה, בבקשה?" קולה רעד. חבריה המתמחים תפסו מרחק ממנה, כולל תומס. איש לא יצר איתה קשר עין.
"לא! נראה לך שיש לי זמן לחזור עליה? שמישהו אחר יענה."
"מחלת קרוהן," אמרה לייסי, סטודנטית ניגרית בעלת זיכרון צילומי. היא שלחה אל לארק מבט מתנצל.
"מחלת קרוהן, ד"ר סמית! פיסורות אנאליות בכל מקום מלבד שעה שש ושעה שתים־עשרה הן אינדיקציה למחלת קרוהן או למחלת בסיס אחרת. ד"ר סמית, הואילי בטובך לנקוב בשמן של לפחות שלוש מחלות אחרות שעשויות להיות אינדיקציה לפיסורות אנאליות בכל מקום מלבד שעה שש ושעה שתים־עשרה!"
הוא ממש נהנה לומר פיסורות אנאליות. "דלקת במעי הגס ולֵידה?" היא אמרה בביישנות.
הוא נעץ בה מבט זועם. "עוד שתיים, ותשתדלי לדבר כמו רופאה ולא כמו תלמידת כיתה ו' מפוחדת."
"סרטן המעי הגס ו… אה… איידס."
הוא סב על עקביו ופצח בצעידה אל המטופל הבא. חמשת המתמחים הלכו בעקבותיו כמו נחיל דבורים מפוחדות. למרבה המזל, זו הייתה הפעם היחידה שהוא דיבר איתה, הואיל והייתה בּוּרה ועם הארץ שלא רצתה להיות מנתחת.
למה שהוא ירצה שהיא תתקשר אליו — לא היה לה מושג. היא חייגה את המספר והגיעה היישר לתא הקולי שלו. "ד"ר סנטיני. השאירו הודעה."
"אמ… היי. זו לארק סמית. ד"ר סמית? אה… ביקשת שאתקשר אליך, אני חושבת. אז הנה אני מתקשרת. או־קיי. טוב. שיהיה לך יום נהדר!"
שיט. היא הייתה צריכה לתכנן מה לומר.
אולי הוא התקשר כי שמע שצ'רלי אנגלס מת. לפני שנתיים הוא ביצע הליך וויפְּל על צ'רלי אנגלס, מה שבוודאות האריך את חייו. זה אחד הניתוחים המסובכים ביותר — הסרת ראש הלבלב, צינור המרה, כיס המרה וחלק מהמעי הדק, ואז חיבור הכול מחדש. סיבוכים שלאחר הניתוח היו שכיחים. אבל ד"ר סנטיני, חרף אופי חזיר הבר הברוטאלי שלו, עשה עבודה נפלאה, וצ'רלי הבריא ללא תקלות.
אבל שהוא יתקשר אליה כי חשב שהיא תהיה עצובה? זה לא נשמע כמוהו.
כעבור שנייה, זמזום בטלפון בישר על הודעה נכנסת.
תפגשי אותי בשש וחצי ב"נֵייקד אויסטֶר" במֵיין סטריט.
היא קימטה את מצחה. נראה לי שטעית בזיהוי, היא הקלידה.
לא טעיתי. תגיעי בזמן. כמובן, אני אשלם.
היא אזרה אומץ והקלידה, אפשר לשאול למה אתה רוצה לפגוש אותי?
שום תשובה. גם לא שלוש נקודות. אלוהים לא חש צורך לענות למתמחה פשוטה.
השעה עכשיו רבע לשש. ייקח לה ארבעים וחמש דקות להגיע לביתה בוֶוֶלפְליט, אז לנסוע הביתה להחליף בגדים זו לא אופציה. היום היא באה בלבוש המקצועי־הגיוני הטיפוסי של רופאה מתמחה, שכלל חצאית שחורה באורך ברך, חולצה לבנה מכופתרת ונעלי נטורלייזר חצאיות שטוחות, שאדי תיארה כ"נעליים שיגרמו לנזירה לבכות משעמום". אבל אדי לא צריכה לבלות שתים־עשרה שעות ביום או יותר על רגליה. על פי מדיניות בית החולים, היא נדרשה להקפיד על שיער אסוף, עגילים קטנים, ולכסות את הקעקוע היחיד שלה. במילים אחרות, היא נראתה כמו מי שעומדת לנקוש בדלתו של מישהו ולשוחח איתו על הכנסייה המורמונית.
היא מעולם לא הייתה ב"נייקד אויסטר". היא גיגלה את המסעדה וגילתה שהיא יוקרתית. ויקרה מאוד, כך שהיא שמחה שד"ר סנטיני הבהיר מראש מי משלם. הבטן שלה קירקרה, תזכורת לכך שהדבר האחרון שאכלה היה חטיף אנרגיה ברבע לשש בבוקר. אז… קדימה ל"נייקד אויסטר".
לארק נהגה בזהירות. ההונדה ההיברידית הקשישה ששירתה אותה מימי הקולג' כבר גמאה 430,133 קילומטר, ולא הגיבה יפה למהמורות בכביש או לעצירות פתאום. הגיע הזמן למכונית חדשה, אבל היא אהבה אותה. היא עברה איתה כל כך הרבה. מה שכן, היא ממש חייבת להחליף מגבים, כי הם לא מצליחים בעליל להתגבר על הגשם. מזג אוויר מושלם לתנומה ולשקיעה במחשבות. הלוואי שהייתה בבית עכשיו, או לפחות בדרך הביתה, שם הייתה נכנסת למיטה החמימה־נעימה שלה, אולי מצרפת אליה את קונרי, הקאירן טֶרייר שהיא ובעלת הבית שלה גידלו במשותף.
כשהגיעה, ראתה שמדובר במסעדה קטנה, ממוקמת בשכנוּת ל"לונדון ברואינג קומפני", פאב שבו בילתה כמה פעמים עם חברים מבית החולים. היא מצאה מקום חניה במרחק שני רחובות, סרקה את רצפת המכונית בחיפוש אחר מטרייה (לא הייתה), ואז לקחה את תיק היד שלה ורצה בגשם.
"וואו! איזה גשם," היא אמרה למארחת, שחייכה אליה. "האביב הזה גשום כל כך."
"את מספרת לי. פקעות הצבעונים שלי נרקבו בגלל הגשמים האלה."
"אוי לא! אני מתה על צבעונים. זה הפרח האהוב עליי," לארק אמרה. "אני לארק, דרך אגב."
"קלואי. נעים מאוד. יש לך הזמנה?"
"אה… יכול להיות. אולי על שם סנטיני? הקדמתי," לארק אמרה, מחליקה את שֹערה, שמניסיונה ידעה שנראה עכשיו מדובלל ושטוח. לאחיות הגדולות שלה ולאחיה היו תלתלים יפהפיים; לה, לאדיסון ולוויני היה שיער חלק תמידית בכל מצב.
"אה… ד"ר סנטיני?" קלואי שאלה, והחיוך שלה נגוז.
לארק ניסתה לא לעקם פרצוף. "הוא ולא אחר."
"טוב, שיהיה בהצלחה." קלואי לקחה תפריטים והובילה את לארק אל שולחן קטן בחלקה האחורי של המסעדה. ריח מגרה של לחם טרי גרם לבטנה של לארק לקרקר שוב.
"תרצי לשתות משהו עד שהוא יגיע?" קלואי שאלה. זה נשמע יותר כמו המלצה תקיפה משאלה.
"בטח," לארק אמרה. זיכרון השפלת הפיסורה האנאלית ניצת בה מחדש. "מה הקוקטייל הכי יקר בתפריט?"
קלואי חייכה. "אני אומר לברמן להכין לך משהו מיוחד."
הבטן של לארק קירקרה שוב. "אני יכולה לקבל לחם? ואולי איזו מנת פתיחה קטנה?" היא הציצה בתפריט. "מה לגבי… צדפות אוישי? הן טעימות?"
"הן מדהימות."
"סגור." היא חייכה אל קלואי, וקלואי החזירה לה חיוך קורן.
"יש לך שם כל כך יפה, דרך אגב."
"תודה! גם לך." הבטן שלה קירקרה בקולניות. "לא שמעת את זה, כמובן," היא אמרה.
"ברור שלא," קלואי צחקה. "אבל בכל זאת אדאג לזרז את ההזמנה שלך." היא חייכה שוב והלכה אל הבר.
לארק רשמה לעצמה תזכורת, להביא לה כמה צבעונים. ג'וי, בעלת הבית שלה, לא הייתה חובבת גינון גדולה, אבל הייתה לה גינה יפהפייה שקיבלה בירושה מהבעלים הקודמים. היא תמיד אמרה ללארק שתקטוף מה שהיא רוצה. אז בכל פעם שהיה לה זמן, לארק קטפה פרחים והכינה זר נאה לג'וי, וזר קטן יותר לביתן האירוח הצמוד לבית הראשי שבו היא גרה בשכירות. אם יֵצא לה, היא תקפוץ להביא צבעונים לקלואי, רק כי היא כזו נחמדה.
אדי כל הזמן חוזרת ואומרת לה, שהיא מנסה יותר מדי להתחבב על אנשים. זה נכון, אבל מה רע בזה? התאומה שלה הייתה מעדיפה שללארק יהיה רק אותה. אבל לארק הייתה אוהבת אדם מטבעה. היא חייכה הרבה. יותר מדי, אדי טענה. כאילו על פי אות, היא חייכה אל גבר מבוגר שישב על הבר והסתכל עליה. אחרי הכול, חיוך מעולם לא הזיק לאף אחד. חיוכים הופכים את ימיהם של אנשים לטובים יותר.
בטלפון שלה התקבלו עוד ועוד הודעות תמיכה ממשפחתה; אדי כמובן לא הייתה מסוגלת לשמור את החדשות לעצמה. לא נורא, היא תענה להם אחר כך, כי בדיוק קלואי חזרה, נושאת בידיה מגש, והניחה על השולחן קוקטייל מרהיב ביופיו, שהכיל ענף רוזמרין ופרוסת תפוז מיובש.
"אה, איזה יופי!" לארק אמרה בשעה שחברתה החדשה הניחה על השולחן את הלחם והצדפות.
"חייבת ללכת, לארק, אבל היה ממש כיף לדבר איתך. בהצלחה עם ד"ר סנטיני." היא הנמיכה את קולה. "אנחנו קוראים לו ד"ר שטן, דרך אגב."
"גם אנחנו! בבית החולים, זאת אומרת."
"את רופאה?"
"כן. בחדר מיון." החיוך שלה קירטע להרף עין.
"אם אצטרך פעם תפרים, אשאל עלייך." קלואי חייכה שוב והלכה לה.
אין עדיין תגובות