הבית על הגדה

‘זו אשמת הצוענייה ההיא שטימאה את דם המשפחה,’ הייתה סבתי חוזרת ואומרת שעה שטרחה בהכנת הבצק, לבושה סינר לבן, ושרווליה מגולגלים עד לגובה המרפק. סיפור המשפחה נפתח תמיד באותה אם קדמונית זרה, סבתא דיברה ושברה ביצה שהחליקה אל לועו של הר קמח. תנועה עדינה של שורש כף היד, קראק, והביצה השתחלה מבעד לקליפה; תנועה נוספת, קראק, ועוד ביצה יצאה החוצה. היא לשה את הבצק ובינתיים סיפרה, ובכתה, וצחקה. היא הייתה משוכנעת שחתונתו של אחד מאבות המשפחה עם הצוענייה ההיא, אירוע מלפני מאתיים שנה, היא הסיבה לכך שחצי מאיתנו בעלי עור בהיר ועיניים כחולות, ואילו החצי השני נולדו עם שיער פחם ועיניים שחורות.

לא היו אלה שיגיונות של גיל שֹיבה. הגעתם של אותם צוענים אל העיירה סטֶלָטָה — מקום הולדתה של משפחתי — תועדה במסמך בן מאות שנים, ששוכב בארכיונים של ספריית אַריוֹסטֶאָה שבעיר פֶרָרָה.

שיירת הנוודים הופיעה בעיירה ביום מבול הרסני. היה זה חודש נובמבר, וסערה השתוללה זה שבועות רבים. השדות נעלמו תחת אגמי מים, ואיתם גם השבילים, הכבישים, החצרות, ולבסוף גם הפיאצה הגדולה. על מנת להתנייד החלו האנשים להשתמש בסירות. סטלטה הייתה לוונציה קטנה, בגרסתה האומללה כמובן, בלי המבנים היפים והגונדולות, רק בתים הרוסים, סירות רקובות ומי נהר מלוחים מכל עבר.

עגלותיהם הגדולות של הצוענים חצו בחריקת גלגלים את הגשר הצף מעל נהר הפוֹ, ולאחר מכן המשיכו לאורך השדירה שעל הגדה. גשמים עזים המטירו ללא הרף, ורגלי הבהמות שקעו ברפש הטובעני. גלגלים נעקרו ממקומם, חיבורי העץ חרקו, והעגלות סיימו את מסען עמוק בבוץ. הגברים עמלו עד שעת לילה מאוחרת בניסיון לחלץ אותן, אך באשר לחמש מהעגלות לא ניתן היה לעשות דבר, והצוענים נאלצו לעצור בעיירה ולחכות למזג אוויר טוב יותר.

בחלוף הסערה חולצו העגלות, והגלגלים השבורים הוחלפו. אולם סדרה של אירועים גרמה לדחייה חוזרת ונשנית של צאתם לדרך: תחילה המתינו לסיומה של לידה קשה, לאחר מכן חטף מישהו דיזנטריה, ולבסוף מת אחד הסוסים. כשלבסוף הייתה השיירה מוכנה לצאת, הגיע אחד החורפים הקשים ביותר במאה השנים האחרונות, והעיירה נבלעה תחת שכבת קרח עבה. רעיון היציאה לדרך היה אפוא אווילות גמורה.

כדי לשבור את שגרת החורף הארוך, החלו כמה מהם לעבוד בהתקנת פרסות לסוסים, אחרים מכרו סלסלות קש בשוק, רתמות, מסננות־חול ותוּפֵּי מרים; חלקם החלו לנגן בטקסי טבילה וחתונות. האביב בא וחלף, ובקיץ פרצה מגפת טיפוס, והעיירה הפכה מבודדת. עם חלוף העונות דבק באותם צוענים חיידק הנוחות שבשגרת היומיום.

שנאתם של תושבי סטלטה כלפי אותם זרים הפכה מבלי משים להרגל. הזקנים מתו, תינוקות נולדו, והצעירים התאהבו ביניהם מבלי להבחין בשוני. למעשה, כעבור כמה דורות בלבד זרם דם צועני בעורקיהם של שליש מתושבי סטלטה.

כאן נכנס לסיפור סבא רבא־רבא שלי, ג’אַקוֹמוֹ קַסָאדיוֹ, שהיה ידוע בעיירה כטיפוס מתבודד בעל מזג מלנכולי. אולם הטבע העניק לו דמיון נדיב, וכבר מגיל צעיר ניכר בו שהוא איש חזון. החלום שלו היה לבנות סירות, אבל לא סירות פשוטות כמו אלה שרואים לאורך הפוֹ. הוא חלם לבנות כלי שיט שיוכלו להכיל בבטנם לא רק שקי חיטה, עצים, בדי קנבס וחיות בית, אלא גם פרות וסוסים. במילים אחרות: ג’אקומו קסאדיו תיכנן סוג של תיבת נוח.

הרעיון עלה בו בצעירותו, עת שהה בביתו של הכומר. הוא דיפדף בכתבי הקודש ונתקל בתמונה של התיבה הגמורה. היא הייתה יפהפייה, עם בטן עגולה, ראשים של אריות וג’ירפות הציצו מהחלונות, ומתחתם שורה של ברווזים, תרנגולות, זוגות עזים, גמלים, כבשים וחמורים. זו הייתה תיבה שנועדה להביס את המבול הנורא ולהציל את היצורים החיים על פני האדמה. אותה תמונה מקראית נטעה בו זרע שהצמיח אובססיה. כשבגר, החל ג’אקומו לבנות סירות בחצר הבית. הוא הירהר בכך ארוכות: נהר הפוֹ היה מאז ומעולם נתיב התחבורה המהיר ביותר עבור המוני אנשים, עגלות ובהמות; עברו שם דייגים, מגדלֵי צפרדעים, כּורֵי חול ואחרים. בנקודה שבה שכנה סטלטה, היה נהר הפו רחב ועמוק, כך שהייתה לה האפשרות להפוך לעיר נמל משגשגת.

שלוש שנים נדרשו לו על מנת להשלים את הפרויקט. כאשר התיבה הייתה מוכנה, המתין ג’אקומו ליום 4 בדצמבר כדי להשיק את ספינתו, הרי הוא יום חגה של ברברה הקדושה — שומרת הימאים.

התרגשות רבה אפפה את העיירה ביום ההוא. התושבים עמדו לאורך הגדה כדי לצפות במחזה. גם הכומר הגיע עם הצלב, נערי המזבח והמים הקדושים. שנים־עשר שוורים משכו אל הנהר את העגלה הענקית ועליה הספינה. כאשר הגיעה העגלה אל הגדה הבוצית, הגברים החזקים ביותר גררו את הספינה אל המים, וגילגלו כל אחד בתורו את בולי העץ שעליה הונחה כדי שתוכל להחליק, תחילה מהעגלה ולאחר מכן לאורך החוף. קולות פליאה נשמעו מכל עבר, קריאות עידוד, תנודות רבות ורגעי ציפייה מלאֵי חרדה, עד שלבסוף נכנסה הספינה אל מי הפו. שאגה רמה של שריקות ומחיאות כפיים מילאה את הנמל.

בהילוכו המרושל ובאווירת ניצחון, עלה ג’אקומו אל הסיפון. הוא נופף אל ההמון שהצטופף לאורך הגדה, עיניו הכחולות בהקו, וחזהו התפקע מהתרגשות. מעולם לא חווה אושר דומה.

למרבה הצער, הספינה לא הגיעה רחוק; בתוך פחות משעה צלל החרטום אל קרקעית הנהר.

ג’אקומו שקע בדיכאון עמוק שנמשך כל החורף. הוריו השתגעו מדאגה, ולבסוף הציע אביו שיבנה ספינה נוספת. ‘אתה בחור חכם. בפעם הבאה תפליג עם הספינה שלך עד לים!’ אמר לו בדיאלקט ובטון משכנע.

בהשראת מילות העידוד של אביו התגבר ג’אקומו על נכָאָיו והחל לבנות תיבה נוספת, אלא שגם הפעם לא האיר לו המזל. כחצי תריסר ספינות נבנו, ובזו אחר זו טבעו כולן. למען הכֵּנוּת יש לציין, ששתיים מהן שמרו עצמן מעל המים במשך ימים. עם הספינה השישית הגיע ג’אקומו אפילו עד קוֹמָאקִיוֹ שלחופי הדלתא, וכבר השתכנע שהצליח במשימתו, אולם אז החלה הספינה מתמלאת מים, ובתוך שעות מעטות שקעה. מי הנהר היו נמוכים בנקודה ההיא, ומספרים שבמשך דורות לאחר מכן עוד ראו דייגי הצלופחים את התורן מבצבץ מהמים.

בין כישלון אחד למשנהו שקע ג’אקומו בחודשים ארוכים של יגון משתק ולא הצליח אפילו לעבוד בשדות. אולם אז, לפתע, חווה תקופות של אופוריה, והחלום לבנות את התיבה חזר לרדוף אותו. אביו הגיע לנקודת רתיחה, וסבלנותו פקעה. ‘עכשיו מספיק! הן בין כה וכה שוכבות בקרקעית הפוֹ כמו אבנים!’

חרף שש הסירות ששכבו כמו אבנים בתחתית הנהר, חלומו של ג’אקומו נותר בעינו. הוריו ידעו שבנייתן הייתה הדבר היחיד שנסך מעט שמחה בחייו, נער עגמומי עוד מבטן אמו. וכך, כעבור זמן קצר חזרה החצר לתפקד כמספנה מלאה פיגומים, עמודי עץ, דליי מסמרים, כבלי ברזל, צבתות, מסורים וגלילי חבלים בכל הצבעים. ובתוך סבך הציוד והכלים הללו עמד ג’אקומו וליטש, דפק מסמרים והדביק חיבורים. בכל פעם שסיים לבנות ספינה, המתין בכובד ראש ליום ברברה הקדושה כדי להשיק אותה, אולם מגינת הימאים לא הייתה לו לעזר, וכל הפלגה הסתיימה עמוק במצולות הנהר.

כאשר לא עבד בשדות ולא עסק בבניית ספינה חדשה, העביר ג’אקומו את זמנו בגפו. היו לו חברים מעטים ופחד תהומי מנשים, עד כדי כך שהגיע לגיל ארבעים וחמש מבלי שהייתה לו אי־פעם חברה. אולם אז, במהלך אירוע שנחגג בעיירה, נקרתה בדרכו צוענייה אחת. עוד קודם לכן הבחין בה: היא הייתה גבוהה, גופה גמיש ושערה השופע השחור גלש עד מותניה. היא הסתובבה בהבעה נועזת ובשמלות צבעוניות, נוצות פסיון שזורות בשערה, טבעות צעקניות מקשטות את אצבעותיה ושפע של שרשרות על צווארה. ג’אקומו נהג להתחמק ממנה, נבוך מהתעוזה שהפגינה, ומחמת חוסר האמון שחש כלפי זרים. ואילו ביום ההוא התקרבה אליו הצוענייה והביטה היישר בעיניו. הוא נבהל כאשר פנתה אליו וניסה להימלט, אך היא תפסה אותו בזרועו: ‘לאן אתה הולך? אני לא נושכת. אני רק רוצה לקרוא לך את העתיד.’

‘עזבי, אני יודע מה הגורל שלי גם בלי שתבואי להגיד לי.’

הוא רצה ללכת משם, אבל היא לא נתנה לו לסגת ותפסה בזרועותיו: ‘תן לי לראות. וִיוֹלקָה אף פעם לא טועה.’

אבל היא לא קראה לו את העתיד, רק הביטה בכפות ידיו, הידקה את אחיזתה בהן, פערה את עיניה והכריזה: ‘סוף־סוף הגעת! שנים שאני מחכה לך.’

כמה חודשים לאחר מכן כבר הייתה ויולקה בהריון, ובעל כורחן של שתי המשפחות, השניים התחתנו.