הרומן הארץ שטה הוא קודם כל שיר אהבה לארץ הזאת, ארץ ישראל צנועה וצנומה אך גם נלהבת יותר – ארץ שאולי היתה כאן פעם ואולי לא היתה מעולם, והיא רק נרמזת לנו מתוך השירים הישנים והזכרונות הצורבים במתיקותם, ומתוך תחושת אובדן הדרך של ההווה.
השירים והזכרונות האלה מציפים את אלעד, גיבור הרומן, בדרכו לפגישת מחזור עם בני הכיתה שלו בקיבוץ. תקוותו הגדולה היא לפגוש את אהובת נעוריו האבודה, המכונה בפיו ויולטה, וגעגועיו העזים אליה נמסכים בגעגועיו לנעוריה האבודים של הארץ.
אלא שפגישת המחזור מסתיימת בטלטלה גדולה. רעידות אדמה עזות, שבתחילה נדמה שהן מין הד לגלי הגעגועים שתוקפים את אלעד, סודקות את הארץ לאורכו של השבר הסורי-אפריקאי, ובעקבות הטלטלה המתמשכת ניתקת ארץ ישראל ממקומה ויוצאת להפלגה מסתורית. במהלך הההפלגה הזאת הופך הספר מרומן אהבה ענוג לרומן אפוקליפטי מפתיע ורב-עוצמה, שלצד תחושה עמוקה של חורבן יש בו גם לא מעט חיוכים משועשעים וכמיהות המבקשות את פורקנן, ואפילו מעין נחמה.
קטגוריות: סיפורת עברית
32.00 ₪
פרק 1: ויולטה
א.
אמא של אלעד אף פעם לא אהבה שמן זית. היא אמרה שיש לו ריח מוזר וטעם אגרסיבי מדי. כשאלעד היה ילד אף אחד לא השתמש בשמן זית. אנשים שמו שמן רגיל בסלט. אחר-כך כששמן הזית התחיל לחלחל אל תוך הבתים, אמא שלו עיקמה את אפה ואבא שלו אמר שהשמן הזה מזכיר לו שמן מכונות. יש לו ריח של שמן מכונות וטעם של שמן מכונות, אז זה כנראה שמן מכונות, הוא אמר. בעצם אבא של אלעד אהב עצי זית. היתה לו מין רומנטיקה תנ"כית כזאת. הוא היה נעמד בבקעה מלאה עצי זית ואומר שככה בדיוק זה נראה כשבני ישראל הגיעו הנה בפעם הראשונה – הם היו נוודים כחושים, והם נעמדו מול חורשות הזיתים האלה ולא ידעו את נפשם. אמא של אלעד העדיפה דווקא להיזכר ביער הפולני, בנהרות האדירים, בעשב הדשן, באווזי הבר. עצי זית לא עשו לה כלום. הכל כאן נראה לה די כחוש ומאובק. זיתים הם דווקא אכלו, אבל רק את הזיתים האלה עם הטעם האנמי מקופסאות השימורים. כשאלעד הביא פעם כמה זיתים סוריים עם מרירות מעקצצת שהמחנכת קנתה להם במרוכז בטיול של הקבוצה לשוק הערבי בעכו, אמא שלו עיוותה את פניה ואמרה שזה מר לה מדי. קלקלו את הזיתים, היא אמרה.
אלעד נזכר בזה עכשיו כשחורשות הזיתים המתמעטות של הגליל התחתון חלפו מול עיניו בכביש העולה מאלונים. כמה לא מפתיע שהוא הצליח לסגל לו את כל הטעמים שהיו זרים להורים שלו. הוא מכור לשמן זית ושם אותו בכל דבר. במקרר שלו עומדת תמיד צנצנת עגלגלה גדושה להתפקע בזיתים סוריים מרים. גם המראה של חורשות הזיתים הצומחות מתוך הארץ הזאת כאילו הן צומחות אל תוכה פנימה – שותקות, רכות, קפוצות גזעים, כאילו מובנות מאליהן, כאילו הכרחיות – כמו ליטף את אבריו הפנימיים, כיסה בו משהו מתחבט וממרה בעלווה כהה, קשה ומענגת.
כמו צרי עברו משבי אחר הצהרים הצנועים על חורשות הזיתים, על מכתמי החורש, האלות המאובקות על קווי הרכס המתגבהים, האלונים החפויים בקצווי הקיץ המלוהטים, קצווי הקיץ המונחים פרומים בצדי הדרך כמו חוטי חשמל שנקרעו באיזה מקום ואף אחד לא בא לתקן, אין כסף ואין עניין לציבור, והכל מוטל עזוב, שכוח, מפוחם. הקיץ כאן לתמיד וקשה אפילו לדמיין התקררות וגשם. הקיץ כאן לתמיד, מוטל צרוב וניחר על שמורות הטבע המתמעטות, מצית בהן שריפה אחר שריפה.
ב.
אלעד גר באחד מאותם אזורים המתקראים ריאות ירוקות. הריאות הירוקות הן כמו חמצן והחמצן אוזל, אומרים הירוקים. הדבר הירוק היחיד שיישאר כאן בקצב הזה זה אנחנו, הפעילים הירוקים, אמרה לו פעם נטע.
לא ידעתי שלירוקים יש הומור שחור, השיב אלעד.
מה חשבת שיהיה להם, הומור ירוק? גיחכה נטע.
הם עמדו אז ליד גדר האבנים המפרידה בין החלקות שסביב בתיהם. מן הצד שלו רכן על הגדר עץ חרוב ומהצד שלה תאנה. נטע הניחה את ידה על הגדר והחליקה מבלי משים על האבן. אלעד הביט באצבעותיה החזקות, בכף ידה הקשה העוברת ברכות על האבן כמו מכיירת אותה. האבן התענגה על מגע ידה של נטע. מזמן לא נגעו בה ככה.
אלעד הביט בחורשות הזיתים החולפות מבעד לחלון המכונית, וחשב בחיבה על ידה של נטע ועל גדר האבן. הגדר היא שריד מן הכפר הערבי שעמד שם לפני מלחמת השחרור. אחרי המלחמה פוצצו באופן שיטתי את בתי הכפר, אולי כדי שלא יהיה לתושבים לאן לחזור. על ההריסות כיסתה במהירות וביעילות צמחיית החורש הטבעי של הרי ירושלים, נתמכת ביעור אלים ונחוש של הקרן הקיימת. אחר-כך הפכו את כל האזור לשמורת טבע. בתוך שמורת הטבע הוקם היישוב. הברקה נדל"נית מתוחכמת וערמומית הכריזה על היישוב כ"יישוב אקולוגי". בפועל פשוט הרסו קטע מהשמורה. עכשיו הם רוצים להרוס עוד קטעים ממנה ונטע נלחמת בהם. נלחמת ומפסידה, מפסידה ונלחמת. היא נשענה על גדר האבנים ונאנחה. היא בדיוק חזרה אז מעוד ישיבה שוחקת עם מהנדסים, עורכי-דין ועסקנים במועצה האזורית.
אלעד ניחם אותה. קאמי אמר שהמאבק עצמו נותן משמעות לחיים, גם אם הוא חסר סיכוי, אמר בעיניים מושפלות. נטע הסתכלה בו ונאנחה שוב. היא החוותה כלפי הוואדי השרוף שהסתמן מהם והלאה, נמשך מביתו של אלעד אל תוככי השמורה. מה זה משנה, אמרה, בזמן שאני נלחמת על השמורה מישהו שורף אותה. עוד מעט לא יישאר לי על מה להילחם.
אלעד הנהן ונמנע מלהביט אל הוואדי. המראה חרך בו משהו.
ההצתות התחילו לפני שנתיים. נראה היה שמישהו מנסה בעקביות לכלות את השמורה. מכבי האש הגיעו תמיד מאוחר מדי ובכוחות עלובים מדי, וכך נשרפו בכל שנה חלקות חורש נרחבות. גורמי המשטרה הסתפקו בזריקת השערות: מישהו זרק סיגריה, מישהו ריתך משהו ביישוב, ואולי מדובר בכלל על טרור פלסטיני.
אם אני הייתי פלסטיני, אמר שוטר אחד לנטע אחרי שסיפרה לו את תולדות המקום בקיצור, גם אני הייתי שורף פה את כל היער המסריח הזה.
בני זונה מזדיינים כולם, סינן החבר שלו שעמד לידו, שיישארו במחנות בעזה. שיגידו תודה שאנחנו לא מוחקים את המחנות שלהם.
והשמורה המשיכה לבעור. בין בעירה לבעירה נראו הסלעים והחורש כפני המאדים, מכוסים בחומר כימי אדמדם שפוזר ממטוסי הכיבוי והתערב באפר המתאבך מעל הארץ הנאנקת מחום ומצמא. תסתכל, אמרה נטע, ידה האחת נטויה על הוואדי המפוחם וידה השניה חולפת בתלתליה ששיבה ראשונית נאחזה בשוליהם, הכל הולך פארש. כל-כך מעט עוד נשאר מכל זה, וגם מה שנשאר הולך לנו מול העיניים… וכל-כך מהר…
ג.
כל-כך מהר, הרהר כעת אלעד, מטפס במכוניתו לעבר צומת גולני. הוא יצא אז רק לרגע החוצה, לנוח מן הסחרור שהיה נתון בו בתוך הבית, אבל דבריה של נטע, שעמדה מעבר לגדר וליטפה אחת מאבניה, העמיסו עליו מטענים עודפים – והוא מיהר פנימה אל המכתבים והתמונות, אל הקדחתנות שהיה אחוז בה מזה זמן, הקדחתנות שהתחילה מאימייל אחד שקיבל לפני כמה שבועות:
אלעד יקירי,
לא היה פשוט לאתר אותך אחרי כל-כך הרבה שנים, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. תמיד יש מישהו שמכיר מישהו ששמע משהו. טוב, אתה לפחות בארץ. תאר לך מה זה לאתר אנשים בניו-זילנד. בכל אופן אנחנו אוטוטו בני ארבעים (מה לעשות…) והחלטנו לשנס מותנינו ולארגן פגישת מחזור, לפני ש… אותך למשל לא ראינו כבר כמעט עשרים שנה. אז אנחנו מאוד מקוות שתגיע (מכל הפגישות מחזור הקודמות הברזת לנו…). הפגישה תהיה בכחל, בגליל (ראה מפה מצורפת), בבית של לינוי, בספטמבר. אנחנו מנסות לתאם תאריכים אז תכתוב לנו מתי הכי נוח לך (עדיף לא בסופשבוע בגלל אלישע. אתה זוכר שהוא חזר בתשובה, לא?).
להתראות בקרוב – ליה, עופרית, לינוי (הוועדה המארגנת)
האמת היא, חשב, מתבונן במבט מזוגג בחמוקי ההרים העגולים, החשופים, המצניעים כפרים ערביים בעריית הוואדיות החרבים ובצנעת חורשות הזיתים החרישיות – האמת היא שחוסר השקט התחיל עוד קודם, הרבה לפני האימייל. מתי זה היה? לא ברור. הוא התחיל לחוש איזו מועקה לא ברורה, איזה משקל יתר. חיי היומיום הפכו תפלים ונגרסו בפיו כמו מזון בפי חולה שפעת. התוכניות החביבות עליו בטלוויזיה נראו פתאום אוויליות וריקניות. סרטי הריגול הישנים בערוץ TCM עוררו בו משהו קרוב לבחילה. אלוהים אדירים, חשב, איפה נתקעתי שאני עדיין מסתכל על זה? השידורים החוזרים של סיינפלד התחילו לדכדך אותו. הם נשארו מי שהם, והוא כבר היה מישהו אחר. כבר לא היה מסוגל לצחוק באופן משוחרר מהבדיחות האלה שהפכו כמעט לחלק ממרקם התודעה שלו. סיינפלד הפך להיות מין תזכורת מציקה לעצם התזוזה של הזמן, של הגריסה והשחיקה העקשנית. הוא שם לב שקשה לו לשחזר את התחושות שלו ביחס לאותן סצינות לפני שנה, לפני שנתיים. אף פעם לא הצליח לשחזר מצבי תודעה. מצבי תודעה קודמים, מלפני עשר או עשרים שנה, נראו לו כמעט חידתיים, בלתי ניתנים להפרדה מעצם התחושה של השחיקה והיפרדות הרכיבים לאיי נפש תמהים, משקיפים, צופים מבלי לראות דבר, תוהים על כל שהיה מלוכד פעם, על כל שהיה מובן מאליו, אם היה כזה באמת. שלונסקי כתב פעם שורות נפלאות:
כל עיתותי תִשבּוֹרֶת יום וליל
כל מילותי היו לי לזרות…
תשבורת יום וליל. הוא נזכר בקולה של נורית גלרון שרה את זה כמו קינה מאופקת. דברים שנהג להתפעל מהם נראו לו פתאום ריקים וסתמיים. משפטים שתמיד נראו לו נוקבים ומרגשים הפכו לפתע לקלישאות נבובות. ההווה הלך ונפרם.
לפני כמה ימים מצא את עצמו בוהה במנורת ההלוגן שעמדה ליד המיטה שלו. הוא אהב מאוד את המנורה הזו. היה לה אור נוח מאוד לקריאה, והיה קל לכוון אותה כך שתאיר בדיוק על הספר ולא על הפנים. לא מזמן העוזרת הפילה את המנורה לרצפה והראש נתלש מן התושבת שלו, ומאז הוא תלוי על שני חוטי חשמל דקים ואומללים כמו ראש חצי כרות של מישהו שהתליין עשה מלאכה לא מוצלחת בהוצאתו להורג. הוא היה צריך לקחת את המנורה לתיקון, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שהוא יודע שעליו לעשות, וחולפים חודשים והוא לא עושה והכל נשאר תלוי ועומד. הוא בהה בראש הכרות הזה של המנורה, ובראשו התחבט פסוק מקהלת ששמע פעם מצוקרמן: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.
גם העבר הקרוב היה נפרם והולך. לפני השינה לא הצליח לקרוא דבר. הכל נראה עלוב ורעוע. בלשכת הדובר של משרד התיירות שבה עבד נערמו על שולחנו תזכירים לחוברות וברושורים שעליו לנסח, והוא ישב ובהה בהם חסר אונים. מדי פעם הנפיק בכל זאת איזה מסמך, רק כדי לייצר מראית עין של תפקוד. בינו לבינו ידע כמה עלובה התעמולה שהוא מייצר וכמה היא דלת השפעה לנוכח המציאות שהופכת את הארץ הזאת פחות ופחות אטרקטיבית למשקיעים ולתיירים, אבל צריך לשחק את המשחק וצריך לקבל משכורת בסוף החודש. לכן כפה על עצמו לכתוב שוב ושוב שורות נפוחות, ריקות, ממחזר את המיומנות שרכש עוד בזמן שירותו הצבאי בדובר צה"ל.
אלעד לא הבין עד הסוף את התחושה הזאת. למה ההווה מתפורר לו? בזווית ראשו ידע שזה קשור לגיל ארבעים הממשמש ובא, אבל סירב להכיר בכך. כשהבליח הקישור הזה לראשונה בראשו חשב רק: אלוהים, כמה נדוש. משבר גיל הארבעים, הכל פתאום חסר משמעות, כמה נדוש. הוא חש תיעוב עצמי. מאז צצה המחשבה הזו מדי פעם ובכל פעם עוררה בו מין פיצול אישיות. מצד אחד היה אלעד החרד, האבוד, הקורס לתוך איזה הווה קלוש ומתפרק, ומן הצד השני אלעד הביקורתי, מלא הבוז, המצמצם עיניו כלא מאמין ואומר כמה נדוש, אלוהים כמה נדוש. כך בדיוק היה אלעד מתפצל כשצפה בסרטים אמריקאיים הפועלים על בלוטות הקתרזיס הנמוכות ביותר, על שסתומי האהבה, ההיחלצות לטובת הזולת, ההקרבה למען המולדת. אלעד אחד היה מתלחלח כולו, דומע ומרטיט, מחסל חפיסות טישו, או נמלא עזוז מרוגש כשהוא שועט בראש גייסות משולהבים, אוחז בדגל הכוכבים הקרוע באוויר המפולח והעשן – וכל אותה העת היה אלעד השני צופה בו מן הצד במבט מסויג, מלגלג, מוכיח את אלעד המשולהב וערל האוזניים: אבל זה הרי הקיטש בהתגלמותו, זה הרי ירוד ושטוח עד כדי עלבון…
כך הצטברו הסימנים כמו שורה של אזהרות מטאורולוגיות, ובתוך כל זה נמשך התהליך שנקרא חייו. ואז הגיע האימייל מהוועדה המארגנת. ובעקבותיו הסחרור.
ד.
הוא השיב את תשומת לבו אל הכביש. בכל פעם מחדש הופתע לגלות איך הוא מסוגל לנהוג משכי זמן ארוכים מבלי לשים לב כלל אל הכביש, כאילו הוא מפעיל את הנהג האוטומטי, מניח למישהו אחר לשים לב לפרטים הטריוויאליים של הדרך ומתמכר לשטף מחשבות, ואז היה מתנער, מופתע לגלות שהוא אינו זוכר כלל את הדרך שעשה כרגע, ושואל את עצמו איך זה שלא עשה תאונת דרכים. מצד שני, גם את המחשבות שאליהן הניח לעצמו להיסחף לא זכר הרבה פעמים. אז איפה בכלל הייתי בעשר הדקות האחרונות, שאל את עצמו. ברדיו חזרו והודיעו שמאז אתמול מורגשות רעידות אדמה באזור דרום ים-סוף. המוקד היה כנראה אי-שם בלב ים, מול ג'יבּוּטי, לפני יממה שלמה. נזק מועט נגרם לעיר ג'יבוטי, וגם לעיר אלחוּדידיה שבתימן נגרם נזק כלשהו, ומאז מוסיפות להירשם רעידות בדרגות עוצמה נמוכות מעט צפונית יותר. בינתיים אין אבדות קשות בחיי אדם. מישהו מהמכון הסייסמולוגי העריך שמדובר באפטר-שוק של הרעידה שהתרחשה באזור ג'יבוטי ואמר שהסיכוי לרעידות נוספות באותו אזור בזמן הקרוב אינו גבוה, אבל אינו בלתי אפשרי.
ואז שיחת הרדיו נדדה לשבר הסורי-אפריקאי, עליו אמר אותו מומחה שהוא החל להיווצר לפני כחמישים מיליון שנה, כשאפריקה התחילה להיפרד מאסיה, ומאז הוא עדיין בתזוזה מתמדת, אבל תזוזה אטית ויציבה, כך שאין מה לדאוג. אמנם, הוסיף הסייסמולוג, אין ערובה שמשהו לא יתערער וישנה את קצב התזוזה של השבר – אבל הסיכוי לכך הוא נמוך מאוד, ואנחנו כנראה לא נראה בחיינו את ים-סוף הופך לאוקיינוס…
ה.
מחשבותיו של אלעד התפזרו. בחלון ירדו עננים מוצתים בבעירת שקיעה רחוקה על הרי הגליל העליון והוא חשב על ויולטה. מאז שהגיע האימייל ההוא הוא חושב עליה. ויולטה היה השם שהעניק לה אז, באותם ימים רחוקים, לפני מה שנראה עכשיו כנצח בלתי נגיש, כששניהם היו ביחד. שניות ספורות אחרי שקרא את האימייל ההוא על פגישת המחזור, ומבטו נותר תלוי לא ממוקד במסך, התחילה התקפת התמונות, הדימויים, תחושת המגע המתעתעת – המגע הענוג, המרטיט, הממסמס – מגע גופה הנענה של ויולטה בחושך המרחף כשׂדה חשמלי מעליהם, ביניהם. שפתיה הנמסות, ריסיה הרטובים על ריסיו, שמורות עיניה הנעצמות, הרִגשה המסוחררת של מבטו הצולל בשדיה, בטנה הרכה המחליקה על לחייו המלוהטות, זיעתה הדקה, השיכורה, הנידפת כאלכוהול טהור על לשונו… ויולטה של הלילות המתפקעים ממטען רוטט, ויולטה של השתיקות הנמתקות, תלולות ההתנשמות, ויולטה שהיתה להמשך הטבעי של ידיו המגששות בחושך, של האובדן המרוגש שלו, של מה שעכשיו, ממרחק השכחה והשנים המתמתחות ביניהם, הוא מתפתה לזהות כשמחה.
הגל הזה כמעט מחץ אותו, דווקא מפני שהתנפץ עליו במפתיע. הסימנים היו שם אבל איש לא זיהה אותם. הסופה נבנתה בשקט ערמומי במעמקי הים וכעת היא מנחיתה עליו נחשולים בגובה של גורדי שחקים ובמשקל של טונות, גלים של תמונות הנבנות מזכרונות קלושים, מודבקים זה לזה בגעגועים, במררה, בחוסר נחת, בתחושת הכמישה באברים, בנוכחותו המתעצמת של המוות – המוות שעכשיו הוא כבר לא רק רעיון רומנטי מסעיר, לא רק שערורייה מופרכת של התאיינות, אלא מין אטיות מוחשת, חומצית, המקשה את האברים, משהה את תנועות הגוף, מעכבת את זינוק הזקפה. ויולטה, הלילות ההם, לילות שלמים של זקפה דרוכה, הגוף כולו נזקף חגיגי וחרד לקראתך, גמיש ונחוש ומסוער, מרטיט מעונג חישת גמישותו שלו, חמרמר ושיכור מתנועות הפיתול הנמהרות של גזע המוח, ויולטה, העיניים הלוגמות אותך בחשכה המתפוגגת, הידיים הקוערות את ירכייך במשבי השחר הבאים מן החלון הקטן בבית-הילדים, כיתה ט', קצה המסדרון, כולם ישנים ורק אנחותיה מפֵרות את דממת הצפרירים המתנשמת, והוא, עוד ועוד, בסבלנות נרגשת, לומד את צורתה, את קווי המתאר של התנשמויותיה, את תרשימי העונג שלה הנידפים באוויר הבוקר הרועד, ויולטה. רק הוא קרא לה כך, ורק קרוב לאוזנה, כשאיש לא שמע.
היום הוא מרבה לשתוק במיטה, היום הוא תכליתי יותר, ענייני יותר, כבוש יותר. אבל אז, איזה בזבוז של אשדות חשמליים, כל הלילות האלה של גישוש בלתי נלאה על גופה. מה בכלל הם עשו שם? שום דבר תכליתי באמת. רק מין ריגוש לא נגמר, מערבולת ידיים ורגליים על המיטה הצרה בקצה המסדרון, שפתיה הנשתות ללא רוויה עד שכבר לא חש את שפתיו שלו. ואחר-כך בשיעורים הוא מביט עליה ותופח ומבעבע, ובמקום להקשיב ללקחי המורה ללשון הוא כותב לה שירים, או סתם שורות טרופות, ומתבונן בהשתאות מסוימת על עצמו וכותב עוד, והעולם מכפיל את קצב סיבוביו סביבו. ויולטה.
מדי פעם הוא מתיק ממנה את עיניו. הבנות של כיתה י"א עוברות בחלון בדרכן לחדר האוכל. איריס הבלונדינית הדשנה במכנסיים קצרים מאוד ומחשוף גדול, לוטם המוקפדת בניעור תלתלים בהירים כמו רסיסים של מרציפן, עמליה הגדולה, הנינוחה, בג'ינס משופשפים, קרועים, בהליכה רחבה וחיוך סונט, וסנדרין הבלגית, סנדרין עם המותניים הצרים, החבוקים במכנסי הספורט הסגולים, וכל מה שפרץ משם והלאה, כמו הנשים בציורי הקומיקס בחוברות הפנטהאוז שעד סוף כיתה ח' עוד התגלגלו מתחת למזרון שלו. מבטו הוסיף ללוות את עכוזה המפואר של סנדרין במעלה השביל לחדר האוכל, וכששב במורד השביל כבר צעדו עליו הבנות של כיתה י', ובראשן אלין עם הכתפיים הרחבות ועיני הפלדה הכחולות, אלופת האתלטיקה של המוסד החינוכי, שהיתה מלכת הכיתה שלה עד כיתה ו' והטילה את חיתתה למרחוק באמצעות פלוגות עונשין של בנים נחושים שסרו לפקודתה. אחרי כיתה ו' כבר לא היו לה פלוגות עונשין, אבל עיניה הוסיפו לשלח בו מבט פלדה כחול, צונן ומלעיג. עיניו חוזרות לוויולטה. היא רכונה על מחברת הלשון שלה. בלילה הוא מראה לה ספר של אמנות ארוטית מערבית שקנה בחיפה בחנות ספרים משומשים. היא מתבוננת בעשרות הנשים העירומות, השרועות, המפורקדות, הצנופות, ולבסוף מרימה אליו את עיניה ואומרת בקול מהורהר, אני חושבת שאני מתחילה להבין למה אתם עושים כזה עניין גדול מנשים. והיא מושכת אותו אליה והוא נמשך, רועד ממשהו, ספק ריגוש ספק שמחה.
אחרי שהגיע האימייל התחיל לחתור בתוך ארגזי מכתבים סגורים, תקועים בזוויות ארונות, עזובים לעצמם. המכתבים לא היו מסודרים אלא תחובים בערימות ובערבוביה בתוך הארגזים. הוא החל להפריד אותם ולמיינם, מנסה לכפות משמעת על הקדחתנות שאחזה בידיו. לפתע, גילה, הוא צמא. צמא למכתבים הנשכחים של ויולטה. למרות שגרו אז באותו בית-ילדים וישנו כמעט שנה שלמה ביחד, כתבו זה לזה מכתבים על גבי מכתבים, בשיעורים, בערבים לפני שנפגשו, אלוהים יודע מתי. אולי כתבו זה לזו אפילו כשהיו ביחד.
הוא נזכר בשיר ארוך שכתב לה פעם אחרי שבילו יום שלם על שפת הים באכזיב. הוא כבר לא זכר את השיר אבל זכר, או דימה לזכור, את שערה המלוח, את ירכיה שהגירו מלח מתוק, את מלמלת הירוקת ואת רכותה הנוקשה שעטפה את גופה כששקע בשולחן הסלע המזדקר מן הים, את קצף הגלים שבעבע בין שדיה. יחידים היו אז על קו המים, לפני ששמיכת החושך המתעבה כיסתה את הארץ האחת שהיתה כולה שלהם. הוא לא הצליח להיזכר אם היה מאושר. אולי היה, לרגע. הוא היה אז נער נסער וחיפש לעצמו תוגת משוררים. הזיכרון לא יכול לבודד את הקצף הניגר מוויולטה, את עגבותיה השקועות בשולחן הסלע, האצות הרוחשות תחת ירכיה. הזיכרון נמהל בסִפרוּת, נמהל בזכרונותיהם של אחרים, בשירי אכזיב של עמיחי, בים שלו עם רבניו המתים מן העבר היהודי הקמים עליו עם אבני מצבות בידיהם דווקא באמצע אכזיב וכל החול הטוב והשמש המתנשמת – מי אתה, ילד יהודי קטן מן הגולה? – ונמהל בים העצוב של נתן יונתן, החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר, זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר, וזכרונם הוא לעולם לא יימחה… נרות הלילה דעכו, הידידות, האהבה, הנעורים שבאו פתע אל סופם…
הוא לא הצליח להיזכר אם כבר אז צף בראשו השיר הזה. יונתן היה המשורר האהוב על נטע, והיא נהגה לשיר את שיריו, לרוב בהיסח הדעת, כמין רפלקס מותנה. אלעד חשב שהשירים שלו קצת פשטניים ומתקתקים, אבל כשנטע שרה אותם זה הזכיר לו את מי שהוא היה פעם, נער נסער, רומנטי ונוגה, בקיבוץ בסוף שנות השבעים. השירים כמו החזירו את הנער ההוא לחיים וצבטו איזה קימור חסר תקנה של הנפש, נגעו בנופים המחשיכים שם, ספק אמיתיים ספק מדומיינים: האשלים, האד שעלה מן הכבשן של ים המלח, הטין והטיון, החול וחוור הלשון בחניות החטופות לעת ערביים, הרותם שהיה מכסיף לאורך הדרך, פריחת לנטנה ריחנית, והשנים, והשנים. הוא אפילו לא ידע מה זה לנטנה. תמיד היה גרוע בבוטניקה. כמה שעות התפתלו שם על שולחן האבן המחשיך, נגרפים בים העולה, נשטפים בחשכה, וריחה הנפלא של ויולטה נמהל בריח הים הריק, השומם. כמה זמן. אולי לא היה מאושר, אבל אולי מעולם לא היה כה קרוב לזה כמו אז. האם היה מאושר? התכונה הזו שלו להתבונן בעצמו מהצד, לכתוב את הדברים בעודם מתרחשים, אולי שיבשה מראש את האפשרות להיות לגמרי בתוך הדברים… אבל איך יכול מישהו לדעת שהוא מאושר אם אינו יוצא מתוך עצמו ומתבונן ושואל את עצמו אם הוא מאושר? הנה כי כן, דיבר מתוכו הסטודנט ללוגיקה שהיה פעם – עצם העניין המקנה את היכולת להיות מאושר, הוא גם זה שמשבש ובעצם מכשיל אותה.
ויולטה בטוח היתה מאושרת. הוא עמד על כך בשבועות האחרונים, כשקרא בלהט את מכתביה מאז, מכתבים של ילדה מלאת רגש כן, מאוהבת, מסוחררת, שמחה, לא מורכבת במיוחד. רוב המכתבים היו דומים זה לזה, ואלמלא העניין הקדחתני שלו לבטח היו משעממים אותו. אבל הוא לא השתעמם. הוא קרא כמי ששולח ידיים מגששות אל מרחק הזמן הפתלתל, החמקמק, לחוש, לחוש שוב את ויולטה, לשאוף שוב את ריח הים החשוך העולה מבטנה, ממותניה, מצווארה, לשמוע את דכי הגלים בנשימותיה.
אבל הוא לא נגע בדבר. ידיו התחבטו בחלל האבוד. מי זאת הילדה המאוהבת הזאת, שאל את עצמו, מי זאת. הוא קרא בבולמוס את מכתביה. הם לא היו מעניינים. היא לא אמרה הרבה, רק חזרה ואישרה את אהבתה. פה ושם אמרה משהו על ילדים אחרים, על המורה למתמטיקה, אבל המעט שאמרה היה חדש לו. הוא הופתע לגלות שלא זכר כמעט דבר עליה מלבד אהבתה אליו, ומלבד הדמות ההיא, ויולטה של הגלים, של הלילות, שנשארה לרחף בקצוות געגועיו. כל מה שזכר היה כמה דימויים שיריים ומשהו עז ומתעתע שקשור למגעה, לניחוח שלה, לתנועות הפיתול והשקיקה שלה בקצות הלילות המתמשכים שלהם. ומה מכל זה אמיתי, ומה נחלם? הוא קרא גם כמה מכתבים שלו שנותרו משום מה בין מכתביה שלה ולא שמח לגלות שכבר אז המציא אותה מחדש כדימוי שירי, כחלום מצועף, משהו שיתאים לתוגת המשוררים היהירה והאטומה שלו, והסב מבטו מוויולטה האמיתית שקראו לה בכלל בשם אחר ואולי היתה בכלל מישהי אחרת.
ו.
מחשבותיו נדדו עכשיו מול התקמרות ההרים בחלון המכונית. צהובים וקשים נמתחו מורדות הקוצים המתפצחים בין סלעי הגיר. כל היום אגרו הסלעים את החום היבש שרבץ בין הרי הקירטון מזה להרי הבזלת מזה, והעיק ללא רחם על הכנרת המתאדה בתווך ביניהם. כעת נאגר לילה מהוסס בשולי הרקיע המשוערים, מושך קרירות ממחוזות מופרכים של צפון ומחשכים. זו מעל זו התרוממו פסגות הגליל המעוגלות והרכות, מחפשות בגבהים מפלט מן החום הנסדק בין עצי האלה הדלילים, כתמים מאובקים של ירוק הנאחזים בקושי במדרונות. מפליא איך הם שורדים בחום ובצוהב הזה, שמתוכו צף לו בזיכרון לילה אחד כמעט מופרך מרוב מרחק וגעגוע, על פסגת הר שאותו דווקא לא ראה מכאן. זה היה במחנה הר מירון, השומר הצעיר, כיתה ח'. היה אז חורף וההר היה גשום ומפולש רוחות. למרות זאת, בהפסקה שבין הגשמים, הצליחו להדליק מדורה מהוססת מעצים שעדיין לא היו כה רטובים, וישבו סביבה מכורבלים בדובונים. מישהו הוציא גיטרה. שירה עלתה, חרישית תחילה, אחר-כך מתגברת, משתלהבת. הוא נזכר בכך בהשתאות. איך היינו שרים, נזכר כלא מאמין, שירים רוסיים כאילו אמא רוסיה הגדולה והרחבה היא ערבת מולדתנו האמיתית, שירים חסידיים בדבקות שכמותה לא ראה מאוחר יותר מעולם, דבקות של נערים אתאיסטים שאינם מאמינים בדבר. בשום מעגל חסידים לא שררה דבקות כזאת, התלהבות כזאת. דבקות במה? התלהבות על מה?
הרי באמת לא האמנו בכלום, חשב לעצמו. הססמאות שעוד נטחנו בינינו על סוציאליזם, אחוות עמים, ציונות, כבר היו ריקות ומתות והתפוררו בעודן נאמרות. האם הרגשנו שהן מתות כשקיבלנו אותן משומשות במצב די גרוע מפי אנשים שהיו בינוניים ועיוורים מכדי להבין שהם אומרים מלים מרוקנות? האם הרגשנו בכך שאנחנו ממחזרים פראזות מפורקות? אולי חשנו בכך שמשהו בעוצמת הדברים היה נפחת והולך, אבל תחושה כזו לא התאימה לנטייה הנערית להשתלהב ולהתדבק. לכן שרנו, שרנו כסחופי אקסטזה טיפשית ונפלאה, בלי להאמין בדבר. כל ההשתפכות הנוגה הזו של ידיד נפש אב הרחמן, מפי ילדים שאלוהים לא היה בעיניהם אלא רעיון מופרך ותמוה. אבל אלוהים לא היה נחוץ, רק הדם הזה שגעש בנו בקור הלילה בהר מירון, מצוקת הנעורים המתכנסת אל השירה. זֵדים הליצוּני, הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי, התגבהו קולות האתאיסטים הקטנים. מתורתך לא נטיתי. אלוהים אדירים, איזו תמימות משתלהבת, איזו חמדה. כיום הוא לא יכול אפילו לדמיין את עצמו שר עם עוד אנשים, וממילא המוסד הזה ששמו שירה בציבור הפך להיות משהו כל-כך מגוחך ומופרך, מין תשפוכת המונים מתנועעים, גועים באופן מאורגן, מגחיכים שוב ושוב את הדבר היקר והחד-פעמי שרעד אז ביניהם, או לפחות כך זה נראה לו עכשיו, מן המרחק המתמתח, המתעתע.
באמת רעד שם משהו יקר ביניהם? משהו כל-כך נדיר? אז לא ידע שזה יקר או נדיר. טל עשתה לו קול שני, טל תמיד ידעה לעשות קול שני, והוא הפליג בקולו אל הלילה הנשוב והקר, צבעונים, הלוך הלכה החבריא, איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם, וחש עצב גדול. לא על מה שאבד לבלי שוב בערבות רוסיה הבוכיות, הערבות של אמא שלו, היערות האפלים שלה, הנהרות השוקקים שלה, אלא על מה שיאבד לבלי שוב, כאן, במקום הזה, על הארץ שתתפורר להם מתחת לידיים שייפרשו לצדדים בהשתאות, על המרחקים המסתמנים לעתיד לבוא, על הדבר העדין ההוא שהיה גווע בעודו ניגף אל שמי הלילה הקר של הר מירון. האם כל אלה הרוקדים על השולחנות בגרון נטוי הם שלקחו ממנו את הלילות הרועדים ההם?
בימי עצמאות הוא מסתגר בביתו, נמלט מכל שאונם של ההמונים, מעשן המנגל וההמולה הריקה, מקשיב לתקליט ישן ששרד את כל מעברי הדירה שלו, הפלמ"חניק של להקת הנחל, מתמוגג לשמע השירים הנשכחים, הנלהבים והרהוטים, והולך למקלחת, עומד המון זמן מתחת למים וממשיך לשיר, בשקט, לעצמו, לעצמו בלבד: רוח במשעול יהומה, עץ בודד משיר את עלעליו, בדרכים המובילות דרומה מחלקה יוצאת לקרב… וקולו מתגבר במין פאתוס בודד: חכי לנו ארצי במשעולי הרייך, חכי לנו בשדות הלחם הרחבים, את שלום המחרשה נשאו לך בחורייך, היום נושאים הם לך שלום על הרובים… עד שקולו נסדק ומתלעלע: הן אפשר כי חדרך העצוב מחכה בחוורון קירותיו, וקורא הוא לשנינו לשוב, מקרבות מדרכים ומסתיו…
זה יום העצמאות הבודד, הפרטי שלו, שרק במקלחת הוא עוד יכול להיחגג, כשבחוץ עולה קול ההמון וזמריו: איך את מענטזת, איך מנענעת… לא רואה ממטר, לא כל-כך בסדר… קירות הבית לא מספיק עבים כדי לבלום את הקולות המתגודדים בחוץ. ואיפה טל שתעשה לו קול שני, ועם מי עוד אפשר היום בכלל לשיר שירים כאלה. והרי גם הוא אולי כבר לא יוכל בכלל לשיר, אפילו לא עם טל. איפה היא בכלל היום ומה היא עושה? את כולם נשא הרוח והוא נשאר לבד במקלחת, מאולץ, לא שייך, כמו מי שמנסה לשחזר טקס עתיק שכלליו נשכחו. אולי זה רק המרחק, והציאניד הזוחל המכונה זמן. כמו בשיר ההוא של לאה גולדברג שלמדו בשיעור ספרות אחד, ונשים דאוגות ודקות מחליקות מצחיהן על אבני מעקות… איך הזמן איך הזמן לא הכהה את יופיין, אלוהים אדירים רחוקים, איך הזמן. אבל אז, בהר מירון, מה הם חשבו להם אז בהר מירון.
אחר-כך התחדש הגשם. הם כיבו את המדורה ונכנסו לאוהל גדול עטוף יריעות ניילון, ישבו סביב עששית וארז המדריך הקריא להם קטעים מסידהרתא ומג'ונתן ליווינגסטון השחף. והם שתו את החומרים הזולים האלה בצמא, אותו צמא שממנו הפיקו קודם את הדבקות החסידית. זה גיל של אמונה, הרהר כעת מול החום הנסדק בפתחי הוואדיות, אם הוא היה מקריא לנו את הספר האדום של מאו או את הספר הירוק של קדאפי בטח היינו מאמינים בהם באותו להט. בדיוק כמו תלמידים פקיסטנים באיזו מַדרסה הבולעים את דבריו של איזה מטיף נבער וקנא. לא האמנו בכלום והיינו מסוגלים להאמין בכל דבר. התכנים לא היו חשובים בכלל, רק הלהט. רק הבעירה האבודה והמבוזבזת שהתאבכה מטורפת באוהל ההוא בלילה הקר, מוזנת ממחול ההורמונים השגוע וחסר התכלית בגופים הצעירים, נחבטת בברזנט וביריעות הניילון, נידונה לכלות את עצמה.
ז.
ויולטה עדיין לא היתה אתו אז. הוא רק כתב לה כמה שירי אהבה גולמניים והיא עוד לא ענתה. אבל כבר איזה זמן היה חולק את כל התערובת המרוגשת והבלתי נרגעת ההיא של רגשות לא ברורים ונחילי הורמונים עם לוסטיג. בעצם קראו לה גלי לוסטיג, אבל בגלל הנוהג הקיבוצי לקרוא לאנשים בשמות משפחה קראו לה כולם לוסטיג. הכל התחיל מכך שלוסטיג גילתה עניין בחוברות הפנטהאוז שלו. החוברות היו מוחבאות מתחת למזרון אבל כולם ידעו שהן שם. הוא השיג אותן ממישהו שאבא שלו היה מנפק אותן לגברים בקיבוץ. הבנים כמובן שתו אותן בצמא (חוץ משני שלישים מהם שעדיין לא התחילו להתפתח) והבנות הגיבו בהתחלה ברתיעה וסלידה, למרות שרובן כלל לא ראו אותן.
יום אחד החליט אלעד לשים סוף לשלילה הגורפת הזו המבוססת על בורות. הוא לא הבין למה בנות צריכות להירתע מבנות אחרות, שהרי זה בעיקר מה שהכילו החוברות האלה, צילומים של בנות. לכן תלש בלב דואב תמונות של נערות שער, נערות אמצע ונערות סוף, נשים לבד ונשים עם נשים אחרות, והדביק את כל זה במעט מים על המראות והקירות במקלחות של הבנות בערך בארבע בבוקר.
הראשונה שגילתה את כל הבנות הלחות הללו, שחלק מקווי המתאר של גופן התמסמס בגלל המים שבהם הוצמדו לקירות, היתה צפירה, המטפלת, שהגיעה בשש וחצי בבוקר. הצרחה שלה, שלוותה בפרץ קריאות תדהמה וביטויים עילגים שביטאו סוג של שוק תרבותי, העירה פחות או יותר את כולם. צפירה גרפה את קרעי הנערות המיטשטשות בחמת זעם אל פח האשפה בשירותים (אז קראו לזה בית-שימוש) של הבנות, התעשתה למראה הפרצופים המנומנמים והתמהים המגיחים מחדריהם אל המסדרון, ונחלצה לתחקיר מזורז תוך ניצול הרפיון הקהוי של הבוקר. תוך דקות הצליחה לחלץ מן הסובבים מי מחזיק חומרי תועבה שכאלה תחת משכבו, והיא מיהרה למיטתו של אלעד שישן שנת ישרים ורוקנה עליו דלי של מים קרים מלווה בנאום תוכחה.
מאוחר יותר הוא זומן לבירור אצל המחנך. הוא טען להגנתו שהוא חושב הרבה על בנות ועל מין. המחנך האזין ברוב קשב, התפתל באי-נוחות על מושבו ויעץ לו לבסוף לעשות הרבה ספורט. אבל עוד באותו יום נמהר ניגשה אליו לוסטיג ושאלה אם נשארו לו כמה דפים לא תלושים. הם ישבו על מיטתו הסתורה אחר הצהריים, שתו תה ועלעלו בחומר התועבה שכה הרעיש את צפירה. לוסטיג דווקא לא נרעשה כלל והעירה הערות ענייניות על גודל השדיים ועל מה שהיא כינתה כל הפרצלציה הוורודה הזאת. היא אפילו ערכה השוואות עם מה שנחשף לעיניה כל יום במקלחת של הבנות, ולא דקדקה בענייני דיסקרטיות כשדנה באריכות בצורת התחת של נילי או בגודל השדיים של מירית.
אלעד שתה את דבריה בצמא. ללוסטיג כבר היה ניסיון עם בנים, כי היה לה משהו עם אחד הבנים של כיתה י'. היא נהגה ללכת למקלט שכונה הצוללת והפך בערבים לדיסקו מאולתר. כולם ידעו שמה שבאמת הולך שם זה ריקודי סלואו צמוד עם מעילים, כדי שאפשר יהיה לשלוח ידיים ולעשות דברים מתחת למעיל.
לוסטיג היתה גדולה, רחבת כתפיים, רבועה מעט. היה לה פוני רך שירד על עיניים עזות מבע, אף דומיננטי, שפתיים עבות ונחרצות ולסת חזקה. צווארה היה עבה והחזה שלה היה אולי הכי גדול בקבוצה. באותו לילה בהר מירון, באמצע הקריאה של השחף, בדיוק כשג'ונתן ליווינגסטון נסק אל איזה גבהים עלומים ועוטפי סוד, כל-כך גבוה שכבר אי אפשר היה אפילו לדמיין אותו, גיששה ידה של לוסטיג ומצאה את ידו של אלעד נתונה בתוך כיס הדובון. בא לך לעבור לאוהל שלי? לחשה על אוזנו, שפתיה הגדולות כמעט סוגרות עליה.
הוא נרעד כולו והנהן בראשו. הם חמקו, לא מורגשים, מתוך מעגל הדובונים הצפוף הממריא מתוך הלילה הגשום אל שמי השמים של ג'ונתן ליווינגסטון, חצו את מסך הגשם השחור ונכנסו אל האוהל הסמוך שהיה ריק. לוסטיג פרשה את שק השינה שלה והם התיישבו עליו. לא היה טעם לדבר. לא היו מלים. היה רק רעב גדול. בוא, אמרה לוסטיג, אני אלמד אותך להתנשק. מגע שפתיה היה בוטח, מיומן, לופת ואלים. לשונה היתה פולשנית ונחרצת. היא ינקה ושאבה אותו והוא נשאב והתמסר, נילוש בין לשונה החזקה של לוסטיג לחך החם שלה. הוא רעד בכל גופו והיא משכה אותו אליה ורכסה את שק השינה שלה עליהם. בתוך שק השינה עלו המעלות והחום התופח בין ידיהם המגששות תחת הדובונים גלש החוצה, אל האוהל, אל הלילה של הר מירון, שם נמצץ אל מעטפת הקור הזגוגי, הגשם והעלטה.
ח.
נוגה סגול נטווה עכשיו בגאיות ונמשך במעלה המדרונות המצטננים לאטם. ערב מושהה גישש דרכו אל הגליל, דוחף צללים מהוססים בין האורנים. מבטו של אלעד נדד אל היריעה הסגולה המתעבה מעל גושי האורנים הכהים. מתוך זכרון פיה הרעבתני והשוקק של לוסטיג עלה לו עכשיו זכרון מגע שפתיים אחר, רך ועוטף עד שברון לב. הוא נזכר בערב שירד לפני הרבה שנים על אורנים אחרים. זה היה ביער הזורע. סמינר מדריכים של השומר הצעיר, תרגיל קשב וקשר. הבנים היו צריכים לשלות פתק עם שם של אחת הבנות מתוך כובע וללכת לחפש את זו שנפלה בחלקם ביער. לכשימצאו אותה היה עליהם ליצור איתה תקשורת ללא מלים. הוא שלה את שמה של דוּלצי מתוך הכובע. דולצי היתה כבר אשה קטנה, עגלולית ורכה, עם פנים מחייכים ותוגת אין-חקר בעיניים. קראו לה דולצי מפני שהיא אהבה דוּלסֶה דה לֶצֶ'ה, וגם משום שכששאלו אותה פעם עם איזו דמות ספרותית היא הכי מזדהה היא אמרה דולצינאה.
כשהגיע אליה החשיך כבר יער הזורע ורק אור המדורות צבע אותו בכתמי כתום מרצדים. ידעתי שזה אתה, אמרה דולצי כשהגיח אליה רזה וסתור מתוך הצטיירות הגזעים השחורים בחשכה.
הוא שתק.
על מה אתה חושב, שאלה.
על היער הזה והמדורות, אמר, זה מזכיר לי את יערות שרווד וברניסדל.
מה זה, צחקה, זה באנגליה?
כן, אמר, אלה היערות של רובין הוד.
היית שם?
לא, אבל אני מרגיש כאילו הייתי שם.
בוא הנה, ילד, אמרה דולצי ברוך. אתה לא אמור לדבר על רובין הוד, אתה אמור לתקשר אתי בלי מלים. בוא. תחשוב שאני מריאן.
והוא בא אליה, מצטמרר בקרירות שנחה פתאום על היער, קורס על מצע האורנים הדוקרני והמעקצץ למרגלותיה, מניח לרעב הלא נרגע של שפתיו להוליך אותו אל מריאן, אל דולצינאה, אל הרכות המופלאה והאטית שלא הכיר כמוה, אל התוגה העמוקה והשואבת בעיניה שנעצמו עליו לאט-לאט, עד שמצא אותם בוקר מגשש בין העצים השבים למציאות, נוגה שחר מהוסס, שביר, ומיד אחריו מארש כלי הנשיפה, תרועת ההשכמה של גלי צה"ל מטרנזיסטור שחובר לרמקול מרכזי.
כעת אמרו ברדיו משהו על רעידות בעוצמה בינונית שפקדו את אזור החוף של אריתריאה ואת העיר פורט סודאן. מובן שעקב כך היה ים-סוף סוער ביותר והסערה הגיעה עד מפרץ אילת. הנופשים לאורך חופי סיני ואילת הוזהרו שלא להיכנס למים ואפילו לא להתקרב לקו המים.
הוא נשאר אחר-כך עם דולצי. ויולטה כבר היתה עם מישהו מחברת הנוער ולוסטיג התמקדה במתנדבים ובבנים מהקבוצות הבוגרות. בסופי-שבוע היה נוסע בשלושה אוטובוסים מאספים מקרטעים כדי להגיע אחר הצהריים לקיבוץ של דולצי, אל הצער הלא מנוחם שלה, אל תשוקתה הגדולה, האבודה, ואל חיבתה לטקסים. היא היתה נפטרת איכשהו משותפתה לחדר, מחברת את המזרונים של שתיהן על הרצפה ומשכיבה אותו מוקף נרות בחושך היורד על הקיבוץ. בתוך אגם האורות המהבהבים היתה רוכנת עליו, מהמהמת שיר שבת, ירדה השבת אל בקעת גנוסר וניחוח עתיק בשוליה, ויעמדו מסביב הררים שושבינים לשאת אדרתה הזוהבת… אני מלכת השבת שלך, היתה לוחשת, אני שמחה שבאת להקביל את פני, שבאת לעשות לי עונג שבת, תעלינה יונים מכנרת הים קבל את רוחה הלוהבת… ומתיישבת עליו, נאנחת, נעה לאט, כבדה ומרחפת, אוחזת בו ומעלה אותו מאגם האפלולית שהוא משכשך בו בין הנרות המתכלים, מעלה ומרוממת אותו אל האוויר המתוק שבין שפתיה. נשקה השבת לראשו של הברוש, לאזוב שבסלע נשקה, ויהי הדרדר לשרביט של מלכות, על רמות דממה מרוננת… ובחוץ נרגע הקיבוץ בדרכו המגושמת, המובנת מאליה, והאנשים כבר התנהלו לאטם אל חדר האוכל משפחות-משפחות, עדרים-עדרים, רק היא עוד מהמהמת עליו, ותצאנה בנות אל הערב זמר, והוא נלפת בה, כמעט מאושר, מתעלם מן המרווח הזה של יאוש שקט המצטמצם ביניהם, של אבל שקט על כל מה שאובד כאן ועל כל מה שיאבד וייכחד.
אבל אז, במיטה השוקעת בין הנרות הדועכים, הוא נאחז בה, תמים דיו לחשוב שורות כמו "והיתה העדנה בבקעת גנוסר לנשמת עבריות נאצלת" בלי לחשוב עליהן כעל תפילת אשכבה למשהו שלא היה מעולם, משהו שדמדם מרהיב ותמים בראשי רומנטיקנים שיכורי לנטנה ופריחת חרציות, שיכורי קוצים מתפצחים בשלהי הקיץ.
מה זה בכלל לנטנה. דולצי דווקא היתה טובה בבוטניקה, אבל הוא שכח מזמן. כמה עצב מופלא היה בימי השישי האלה, כמה אדיקות דתית וכמה עונג, ואיפה דולצי עכשיו, מזדקנת באיזו עיר גרמנית, טרודה בענייני יום-יום, והוא, העונג לא עונג, השבת לא שבת, עיתונים, טלוויזיה, חיים נורמליים נטולי קסם ורוממות. לא שלא נעים לפעמים, ורגוע, כן, בסך הכל די רגוע, ואולי אפילו עדיף ככה, למי יש כוח לכל הסערות האלה ותועפות הנפש והטלטלות, למי יש כוח לטקסים ולפולחנים, אולי מספיק ללכת קצת ביום שישי אחרי הצהריים, אם הוא מצליח בכלל להתרומם מהעיתונים, לרדת לשמורת הטבע, לוואדי השרוף, לא בדיוק שרווד וברניסדל אבל נוף מקראי מאופק, סלעי, עיקש, אלות ואלונים חרוכים, שקדיות עמלות להתחדש מתוך ההתפחמות, להשקיף אל המורדות בואכה עג'ור ולוזית, על החורש המידלדל ונחשף לעבר הגבעות הרכות והמאופקות של בית ניר וגלאון ולשיר איזה שיר שבת, לגמרי לעצמו, זדים הליצוני, הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי…
אף פעם לא הבין עד הסוף למה השורות האלה, שעולה מהן ריח של איזה יהודי רחוק שנאבק על אמונתו, מרגשות אותו. פעם ניסה להגיד לצוקרמן משהו על זה וצוקרמן גיחך ואמר טוב, ברור, אתה לא יכול להשתחרר מהיהודי הזה שבך.
יש בי איזה יהודי שאני אמור להשתחרר ממנו? תמה אלעד.
נו בטח, קבע צוקרמן בביטחון כדרכו, זאת מין עסקת חבילה.
אלעד רק הביט בו בתמיהה.
המלים האלה שציטטת, נאנח צוקרמן כמנסה להיפטר מזיכרון רחוק ומטריד, זה מתהלים. כל הספר הזה, תהלים, מלא תלונות לאלוהים שלא מופיע ולא מראה סוף-סוף לגויים הרשעים כמה הוא גדול וחזק. בעצם זה ספר כמעט אתאיסטי, כי הוא כל הזמן אומר שאלוהים לא מופיע ולא מראה את עצמו. אבל בדרך פרדוקסלית זה גם הספר הכי מאמין בתנ"ך. נראה שהאמונה של היהודים מתחזקת דווקא כשאין עם מי לדבר. עם משונה. אז גם בפסוק הזה הוא אומר שהרעים ירדו לו לחיים אבל הוא לא עזב את התורה. שמע, אני מבין אותך. יש בזה משהו מרגש. אידיוטי, אבל מרגש. בהנחה שאתה אדם רגשן. אני לא אדם רגשן. אתה כנראה כן.
אלעד נאלץ להודות שהוא באמת הפך להיות אדם רגשן עם הגיל. ולא היה לו לאן להוליך את רגשנותו. רק לשיר אותה חרש מעל החורש השרוף המשתפל אל בית ניר וגלאון. גלאון, שם השתתפה אמא שלו בהגנה האזורית על הקיבוץ במלחמת השחרור, מול אותם כפריים שכפריהם נהרסו אחר-כך, שגלשו מן החורש הזה ומן הטראסות המעובדות והקיפו את הקיבוץ, מחכים שמגיניו יקרסו תחת ההפגזה המצרית הכבדה. אבל המגינים לא קרסו וחטיבת גבעתי הדפה את המתקפה המצרית ואמא ואבא של אלעד, שנראו בדיוק כמו הפלמ"חניקים ההם בתמונות שראה פעם במוזיאון הפלמ"ח, התחתנו אחרי המתקפה המצרית ברפת המחוררת כמסננת מן הפגזים.
בימי שישי אחר הצהריים ירדה בכל זאת שלווה גדולה על החורש המפוחם. למחרת, בשבתות, נחצה החורש רכבי שטח ואופנועי שטח ואופני שטח ונמלא מנגליסטים והמולה. אבל בערבי שבתות, ממש על גבול החשכה, הוא נעטף חסד אחרון של שלווה. כמעט אפשר היה להישאר בו ולהירדם על איזה סלע. מתוך התרדמת שהיתה נופלת עליו היה אלעד חולם לפעמים את דולצי ואת ערבי השבת ההם, הרכינה, הריחוף הסגול, שולי האור סביב אגם החושך, ודולצי היורדת אל בקעת גנוסר, פושטת גלימתה הזוהבת, עוטפת את דוק המשוררים המצועף שלו בתוגה רחבה, מתוקה, כולה קודש, כולה חושך חם ורוחש.
ט.
זעזועים קלים הורגשו בשעה האחרונה באזור ים המלח ובעמק בית שאן, אמר הקריין בסטקטו קצוב. אין נפגעים ואין נזק מלבד כמה קירות סדוקים. בשדות הכותנה של עמק בית שאן אותרו כמה בורות גדולים שנפערו. לתוך אחד מהם קרס מהדק כותנה.
אלעד נזכר איך הוא עבד פעם על מהדק כזה, שדוחס את הכותנה לאחר שנשפכה מעגלות הביניים, מהדק אותה חזור והדק עד שנוצר מה שכונה בשפה המקצועית בַּאלָה – מין הר כותנה רבוע ועטוף ביריעת פלסטיק. ההידוק המתמשך העלה ענני אבק כותנה שגרמו לו תמיד אסטמה איומה עד שהתחיל לעבוד עם מסכת מנתחים. תמיד הגיב רע לכותנה, עוד כילד, כששיחקו תופסת במתבן הכותנה, מדלגים ושוקעים בערימת הגרגרים העצומה והצמרירית, היה משתעל ומתעטש, מזורר ומתייפח. כבר אז לא חיבב במיוחד את הצביר הלבן. ובכל זאת הלך לעבוד בשלחין, לאחר התנסות קצרה ועגומה בעבודת טורייה בענף הגננות שנקרא "נוי", ולאחר עוד כשנה בגן הירק ובשדות החסה והאספסת של המוסד החינוכי, שם למד קצת לקצור בחרמש אבל היה בסך הכל די גרוע בזה.
הוא לא היה בנוי לעבודה פיזית. יתכן שהיה יכול להתחשל, אבל הוא לא רצה להתחשל. רצה להישאר עדין ומצועף, מלופף תוגת משוררים ועינוג עצמי עד בלי די, סמוך על כרים רכים וידיים נשיות ממשמשות בו. אבל זה קיבוץ וצריך לעבוד. כל יום אחרי הלימודים מאחת וחצי עד ארבע, למרות שבדרך כלל זה נמשך עד חמש ואפילו עד שש. ובחופשים שש שעות ביום או יותר. הוא לא הצליח אפילו לדמיין את עצמו עומד בארבע בבוקר שקוע עד המותניים בבוץ הקר של בריכות הדגים, או מבוסס בצואת פרות ברפת, ולכן הלך לעבוד בענף גידולי השדה שנקרא שלחין. משהו במרחבים האלה דווקא משך אותו. חבל שזה היה כרוך בכל-כך הרבה עבודה פיזית ודרש כישורים טכניים שלא היו לו מעולם. אף פעם לא הצליח להבין איך זה ילדים שהגיעו לעבודה פחות או יותר ביחד אתו נברו במנועי הטרקטורים כשנתקעו פתאום בשדה ופתרו בעיות ברוב תושייה כאילו נולדו עם המיומנות הזו. הוא, שאפילו פנצ'ר באופניים לא הצליח לתקן, בהה בייאוש במנועים הללו ולבסוף הודיע בקשר שהוא תקוע.
כשהכניסו קווים, פורקים במהירות את צינורות ההשקיה מן העגלה ומחברים אותם במהירות לקו הנוסע, התקשה לעמוד בקצב ולעתים רעד מתשישות בסוף התהליך. בחופשים היה קם בקושי בארבע בבוקר ומשתרך למשרד העגום שקירותיו מכוסים תמונות מפלייבוי. כאן, כשהשקיפו על המשכימים לעבודה בבוקר הקריר והדוקרני, נראו לו פתאום התמונות הללו עגומות וחמצמצות ולא מלאות חיים כפי שהיו כשעולעלו בין אצבעותיה העסקניות של לוסטיג. הם שתו קפה דלוח של בוקר וטבלו בו ביסקוויטים פשוטים, חדלי טעם, שהיו משום-מה חביבים על אנשי השלחין שקראו להם עוגיות-עבודה. הוא ישב ולגם בשתיקה, מכונס בעצמו וקודר, בעוד האחרים נוהמים הלצות גסות על המתנדבות. זאת נותנת, זאת שווה. זאת שני צול וחצי, זאת יש לה סתימה. אחר-כך עלה על ההוֹלדֶר, הטרקטורון הקטן והמקפצץ, נכנס אל בין שורות הכותנה הקרירה והרטובה והחל לגרור אחריו את קו הממטרות, מכנסיו הקצרים מסתפגים מים ורגליו מתרבבות בבוץ הניתז מגלגלי ההולדר. לא פעם התהרהר במהלך הדהירה של ההולדר בקו ההשקיה הארוך, מחשבותיו מוסטות מן השדה הרטוב והקריר ומצינת הבוקר הנושכנית, מן הטעם התפל בפה ומן המועקה הקפוצה בגרון, נודדות אל בטנה הריחנית של ויולטה שכבר מזמן לא היתה שלו, אל שפתיה החזקות והמתלפפות של לוסטיג, אל שדיה הרכים של דולצי שהיתה באיזה מחנה קיץ של נוער שוחר מקהלה, מתרגלת סולפג' והרמוניות, עד שהיה שומע צליל חלוש ומבשר רעות – פאק, פאק, פאק – מבין באיחור קריטי שהוא רמס בטרקטורונו המקפצץ את הקו שאליו צריך היה להתחבר והממטרות נקצרות תחתיו בזו אחר זו. אז עוד לא היה הנהג האוטומטי מתורגל דיו. אחר-כך נאלץ לדווח על כך בקשר לרכז הענף, לספוג גערות ועקימת פרצופים, ולבסוף את הבדיחות של אשכנזי בארוחת הבוקר המאוחרת, אלעד שוב השכבת ממטרות, ואת מבטי הבוז הקר של מֶסלינה האלוהית.
טוב, לא קראו לה באמת מסלינה. רק הוא קרא לה ככה בינו לבין עצמו. קראו לה כלנית, והיא היתה האחות הגדולה של אלין, המלכה המרשעת שרדתה בו כשמלכה בכיתה ו'. כלנית היתה אחראית על… לא ייאמן! הוא שכח איך קוראים לבנות האלה: מבררות? בוררות? מפקחות? בכל אופן העבודה שלהן היתה לאתר מזיקים על עלי הכותנה כדי שאחר-כך יוכלו לרסס את המקום באיזה רעל כמו טֶמיק שכולם התבדחו על איך הוא פוגע בכוח הגברא. אז הבנות האלה היו מגיעות בג'יפ, יורדות ממנו כמו פמליה מלכותית, מעיפות מבט מרפרף על איזה עלה אומלל, מצחקקות קצת עם אשכנזי וצרפתי, מפיקות הנאה מלכותית מחידודיהם הפלבאים העבשים, מזכות את אלעד השתקן שמשכיב קווי ממטרות ולא יודע לטפל בתקלות במבט של בוז עמוק, וחוזרות לג'יפ בעקבות ניד ראש קל של כלנית, המלכה מסלינה.
פעם נתקע אלעד בשטח מרוחק אחרי ששתי צלחות עפו לו מהדיסקוס וגם המוט שמחבר אותו ליצול של הג'ון דיר התעקם באופן מדאיג. אלעד לא הצליח לנתק את הדיסקוס מהיצול, והרכז, שנשמע קצת נואש בקשר, אמר לו ליצור קשר עם הבנות האלה כדי שיאספו אותו בג'יפ. בג'יפ המלכותי שלהן שמרחף על פני השדות? הוסיף אלעד שורה נטולת קול משלו לדברי הרכז הזעוף והמדוכדך.
אלעד אף פעם לא דיבר עם כלנית לפני כן, ומרוב יראה שאחזה בו פתאום הוא קרא לה בטעות מסלינה. כלנית היתה אחת מאלה שאפילו את הלימודים המינימליים הם לא טרחו ללמוד, כך שאין לשער שהיה לה מושג מי היתה אשתו התככנית והבוגדנית של הקיסר קלאודיוס, ולכן כשקרא לה כך בקשר הגיבה רק: מה? מי זה? אלעד אמר אלעד והיא אמרה: זאת כלנית, עם מי חשבת שאתה מדבר? כן, כן, כלנית, מלמל אלעד. נו, מה אתה רוצה? רשף קולה של כלנית מן הרמקול הצרוד של מכשיר המוטורולה, ואלעד הסביר מסורבלות את מצבו. אפשר היה לשמוע את רטינתה בקשר. לקח להן הרבה זמן אבל בסוף הן הגיעו והיא אמרה רק: נו, תעלה כבר. אחר-כך חלם עליה כמה פעמים בלילות הקיץ המיוזעים, הוא על רצפת הג'יפ, רגליה הנתונות בנעלי פלדיום מונחות עליו והיא מצחקקת עם הנערות שתחת פיקודה. הן בוחנות את כפפות הפלסטיק המשמשות אותן בעבודתן ומתבדחות על גינקולוגיה. הו, מסלינה, הוא ממלמל, כמה נעים, והיא זולפת עליו בנון-שלנטיות מעט טמיק.
מובן שלא נתנו לו לעבוד על הקטפות, לחרוש או לעבוד על המרסס. הוא קיבל רק עבודות פחות אחראיות ונחשבות: דיסקוס, הולדר, מקלטרת, עגלת ביניים, מהדק. הוא היה מעט מוטרד מזה, אבל לא במיוחד. אז עוד לא ידע כמה מובנת מאליה תהיה אחר-כך העזיבה מבחינתו, אבל כמו חש שההתקדמות בשלחין אינה הדבר החשוב באמת, בעוד שסביבו הקדישו לכך ילדים אחרים את עיקר מרצם וזלזלו דווקא בלימודים. אבל היו גם רגעי חסד. אלעד אהב לחזור לבד מן השדה, מאוחר, באור הדמדומים האחרון, לגמרי לבדו על טרקטור הפורד הכחלחל המעלה אבק בדרך לאורך הנחל. אפילו הנוף הדל שבו גדל העלה בו אז אוושה פיוטית, בעירת העננים מעל הלובן הצולל של הכותנה, מעוף האנפות החרישי, משק הנוטריות הצוללות אל מי הנחל העכורים. לבדו היה אז בכל היקום המתמעט הזה, לבדו לשמוח בו. האם באמת היה שמח לכמה רגעים של שקיעה שקטה על חצבים ומשט דומם של אנפות בשמי הדמדומים? אולי חש כבר אז עצב דק, הסתמנות ראשונית של תחושת אובדן לעתיד לבוא. לפתע חשב על צוקרמן מדבר על ניטשה בהתלהבות שרק דתיים לשעבר מסוגלים לה: אלעד, אתה יודע, מה הופך את העל-אדם לעל-אדם? שהוא מסוגל לחגוג את שקיעתו. תחשוב על זה לרגע. לחגוג את שקיעתו.
י.
השקיעה כבר נמוגה מזמן, והוא התעקל עם הכביש המוביל ליישוב כחל. בשאריות האור הגווע נכנסה מכוניתו אל שכונת הווילות הממוקמת בשיפולי ההר הגולש אל בקעת הכנרת. מזווית עינו ראה את הארבל המחשיך, נטוי כגוש אפלולי מעל עלטת האגם המתעבה. הוא יצא ממכוניתו בקצה שורת הבתים האחרונה, ליד הבית של משפחת גרוס, כפי שצוין באימייל ההוא. למרות קצב פעימות לבו המואץ והמסך הדחוס שירד על עיניו הבחין במורדות המתונים השוטפים ברכות אל הכנרת המנוחשת. באור האָפֵס ניתן היה עוד להבחין בטרש הצהבהב, בשיחים הנמוכים הפזורים בדלילות במרחב הצונח, בתערובת של אבני גיר ובזלת ואפילו בדרדרים הסגולים המבליחים כקריאות געגוע חלושות בחושך הנחוש. אלעד דימה לראות עורבים שחורים נוסקים מול צללית הארבל הדחוסה, מסתחררים באוויר העומד, מניח לחשכה לתפוח בתוכו.
המראה הזכיר לו שוב את צוקרמן, שעזב בצעירותו את העולם החרדי, מתווכח עם חב"דניק שניסה לשכנע אותו להניח תפילין. הם עמדו ברמזור והחב"דניק ניגש אליהם. אלעד רצה להתעלם ממנו ולהסתלק משם אבל צוקרמן חיבב פולמוסים ופולמוסנות. זו אחת הירושות שלי מהחינוך הליטאי, נהג לומר. הוא קרא לזה בעקבות הרמב"ם "תאוות הניצוח שלי". הוא לא נלאה להתווכח עד בוש עם כל מחזיר בתשובה ודורש צדקה או הנחת תפילין שנטפל אליו. את החב"דניקים אהב פחות מכולם, משום שנותרה בו עדיין העוינות הליטאית כלפי חסידים באשר הם. באותה הזדמנות הכריח את אלעד לעצור בצד ויצא במאור פנים ובששון אלי קרב להתנצח עם החב"דניק.
המיסיונר האומלל, שעדיין לא הבין מה נפל עליו, אמר לצוקרמן שצריך להניח תפילין ולעשות תשובה כי הגאולה כבר ממש בפתח וצריך רק להשקיע מאמצים אחרונים בהבאתה. כמובן, אמר צוקרמן לחב"דניק במאור עיניים, כמובן, הגאולה היא הרי בראש מעייניו, אבל איך אמר רבי חייא כשראה את איילת השחר מפציעה מעל הארבל? כך גם הגאולה תפציע, קמעה קמעה, לא? אז מה המהומה? למה למהר?
אם לא נמהר, ענה לו החב"דניק, היא באמת תפציע קמעה קמעה, אבל אם נזדרז לעשות רצונו של הקב"ה ושל אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח היא תבוא במהרה בימינו.
טוב, לא רציתי להעכיר את רוחך, סנט בו צוקרמן, שמח להתנאות בבקיאותו, בקיאות של אפיקורוס שהוא תלמיד חכם להכעיס, אבל אתה ממש מאלץ אותי להזכיר את דבריו של רבי יוחנן תורתא לרבי עקיבא – עקיבא, עשבים יעלו בלחייך ועדיין בן דוד לא בא. אז בינתיים אתם תמשיכו לשקוד על הגאולה ואנחנו נמשיך לנהל את ענייני העולם הבלתי גאול ובא לציון גואל, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. ובעולם הבלתי גאול הזה מה נשאר? לראות שקיעות יפות מעל הארבל, אם אתה רומנטיקן, ואני לא רומנטיקן, הטיח לבסוף בפני החב"דניק המבולבל, יותר מדי ליטווק בשביל להיות רומנטיקן…
כעת כבר לא נראה הארבל. גם העורבים נבלעו בחושך. הכנרת היתה אחת עם מסת הרקיע השחור שמעליה. הארץ נשמטה תחת רגליו של אלעד אל לילה דחוס וקודח. הוא הפנה מבטו אל הבית של משפחת גרוס. היה זה בית נאה למדי, מואר רכות בתאורת הרחוב, זוקף קירות בצבע קרם תחת גג רעפים כתום, פותח לרווחה חלונות כחולים ודלת אדמדמת. בחוץ כבר עמדו מכוניות רבות למדי ומבפנים עלתה המולה צנועה, כבושה. במורדות החלה לנשב רוח דקה, קלושה, כמתגנבת.
כאשר אבדתי אבדתי, מלמל אלעד, נשם כמה נשימות חטופות ונכנס פנימה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הארץ שטה” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות