החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האכזריות

מאת:
מאנגלית: יעל קריצוק | הוצאה: | 2019-03 | 470 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אבא של גוונדולין בלום נחטף, ולמרות שהוא דיפלומט, גוון מגלה לתדהמתה שממשלת ארצות־הברית לא מתכוונת לעשות דבר כדי להחזיר אותו הביתה.

אבל גוון היא לא אחת שתשתוק או תוותר. אם אף אחד לא חושב שצריך להחזיר את אבא שלה, היא תצטרך לעשות זאת בכוחות עצמה. בעקבות רמז שמספק לה שם של איש אחד, היא נוסעת לפריז ונקלעת לעולם אפל ורצחני של אנשים שסוחרים בבני אדם, בנשק, ובכל מה שיזמן להם רווח גדול ומהיר. שיעורי קרב־מגע שהיא לוקחת בשכונות העוני של פריז הם רק התחנה הראשונה. משם מגיעה גוונדולין אל עולם מועדוני

הלילה של ברלין, ומברלין היא נודדת לפראג ומוצאת עצמה בלב ליבה של משפחת הפשע החזקה והמאיימת ביותר בעיר.

ככל שגוון חוקרת, היא נכנסת לעומקו של העולם התחתון האפל שהחיפוש אחר אביה מוביל אליו ומגלה את האמת המרה: כדי לשרוד, היא תיאלץ לפתח בתוך עצמה את אכזריותם של האנשים שאחריהם היא רודפת.

האכזריות הוא הספר הראשון בסדרה חדשה, שצוללת עמוק אל תוך מרתפי העולם העכשווי ושואלת עד כמה נרחיק לכת כדי להציל את היקר לנו.

מקט: 5168108
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הבנים מחכים לעריפת הראש. הם יושבים מרותקים, כמו תנים חסרי סבלנות, בציפייה לרגע שבו ייפול הלהב. אבל אם הם היו טורחים לקרוא את הספר, הם היו יודעים שזה לא יקרה. הספר פשוט מסתיים. כמו סרט שמכבים בלחיצת כפתור רגע לפני סצנת הסיום. או כמו החיים, בעצם. כמעט אף פעם אי אפשר להבחין בלהב מתקרב, זה שפוגע בך.

המורה שלנו, מר לורנס, קורא את המילים באיטיות ומלטף בידו את הזקנקן הנוראי שתחת שפתו התחתונה בזמן שהוא פוסע הלוך ושוב בכיתה. תיפוף רגליו העדין על רצפת הלינולאום – עקב־אצבעות, עקב־אצבעות – גורם לו להישמע כמי שמנסה להתגנב מאחורי גבן של המילים. ‘כאילו הכעס הגדול הזה טיהר אותי מן הרע, רוקן אותי מתקווה, מול הלילה הזה הזרוע אותות וכוכבים נפתחתי לראשונה לשוויון הנפש הענוֹג כלפי העולם.’

תיפוף הצעדים פוסק כשמר לורנס מגיע אל שולחנו של לוּק בּוֹנטֶמפּ. הוא טופח קלות על ראשו של לוק עם כריכת הספר. לוק כותב הודעת טקסט למישהו ומנסה להסתיר את הטלפון תחת הז’קט.

‘תניח לזה או שאני אקח את זה,’ אומר מר לורנס.

הטלפון הנייד נעלם בכיסו של לוק.

‘על מה, לדעתך, מדבר קאמי בספר?’

לוק מחייך את החיוך שחילץ אותו מכל צרה במהלך חייו. לוק המסכן, אני חושבת לעצמי. יפה, חסר תועלת וטיפש. שמעתי שסבא־רבא־רבא שלו עשה הון ממכירת נפט לגרמנים ופלדה לבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומאז איש במשפחתו לא נאלץ עוד לעבוד. גם הוא לא יצטרך, אז מה הטעם לקרוא את קאמי?

‘שוויון הנפש הענוג כלפי העולם,’ מר לורנס חוזר על דבריו. ‘מה זה אומר, לדעתך?’

לוק לוקח אוויר אל ריאותיו. אני כמעט יכולה לשמוע את גלגל האוגר שבמוחו חורק במאמץ תחת שערו השופע.

‘שוויון נפש,’ אומר לוק. ‘לבן אדם יכולה להיות נפש. אולי קאמי, אתה יודע, אומר שהעולם הוא בן אדם.’

עשרים ושמונה מתוך עשרים ותשעה הילדים שנמצאים בכיתה צוחקים, כולל לוק עצמו. אני היחידה שלא צוחקת. קראתי את הספר הזה, ‘הזר’, כשהייתי בת ארבע־עשרה. אבל קראתי אותו בצרפתית – שפת המקור, וכשמר לורנס ביקש מאיתנו לקרוא את הגרסה באנגלית לשיעור בספרות עולמית, לא התחשק לי לקרוא אותו שוב. מסופר שם על איזה בחור בשם מַרְסוֹ שאימא שלו מתה. אחר כך הוא הורג אדם ערבי ונידון למוות בעריפת ראש פומבית. ואז מסתיים הספר. קאמי לא מגיש לקוראים את סצנת ההוצאה להורג.

אני שבה ומביטה בחלון. הגשם מקיש קלות על הזכוכית, והטפטוף הקצבי שואב את הנוכחים בחדר אל מעין טראנס ישנוני עמוק. מעבר לחלון אני יכולה לראות את קווי המתאר של הבניינים ברחוב 63. גגותיהם נראים מרוּחים וחסרי צורה מבעד לאגלי המים הנוטפים על השמשה, יותר כמו זיכרון של בניינים מאשר הדבר האמיתי.

אף שאנחנו דנים כעת בחלקו האחרון של ‘הזר’, דווקא מילות הפתיחה של הספר הן אלה שדבקו בי. ‘היום מתה אימא. ואולי אתמול, אני לא יודע.’

אבל אני כן יודעת. אני יודעת בדיוק מתי אימא מתה. זה היה היום לפני עשר שנים. הייתי אז רק בת שבע, והייתי שם כשזה קרה. הזיכרון מהיום ההוא עולה בי עכשיו, אני רואה אותו בדמיוני ברישומי סקיצות קטנות של רגעים בודדים. אני כמעט אף פעם לא מריצה את כל הזיכרון מההתחלה ועד הסוף. הפסיכולוג שנהגתי להיפגש איתו אמר שזה נורמלי, ושעם הזמן זה ייעשה קל יותר. זה לא קרה.

‘מה דעתך, גוונדוֹלין?’ שואל מר לורנס.

אני שומעת את קולו. אני אפילו מבינה את השאלה. אבל מחשבותיי נודדות רחוק מכדי שאוכל לענות. אני נמצאת במושב האחורי של ההונדה הישנה, עיניי פקוחות בקושי, ראשי על חלון הזכוכית הקריר. קצב המכונית המיטלטלת על שביל העפר שבפאתי אלג’יר גורר אותי אל שינה עמוקה. ואז אני שומעת את רחש הצמיגים המתחככים בשביל מאט ואת אימי משתנקת בפתאומיות. אני פוקחת את עיניי, מביטה מבעד לחלון המכונית ורואה להבות.

‘גוונדולין בלום! זאת קריאה לגוונדולין בלום!’

אני חוזרת באחת אל המציאות ומפנה את מבטי אל מר לורנס. הוא מרים את כפות ידיו ככוס סביב פיו כמו מגאפון. ‘זאת קריאה לגוונדולין בלום,’ הוא שוב אומר.

‘האם את יכולה להגיד לנו למה מתכוון קאמי ב’שוויון הנפש הענוג כלפי העולם’?’

אף שחלק מתודעתי נמצא עדיין במושב האחורי של ההונדה, אני בכל זאת מתחילה לדבר. תשובתי ארוכה ואף טובה, אני חושבת. אבל מר לורנס מביט בי בחיוך טיפשי. רק אחרי כעשרים שניות של דיבור שוטף אני שומעת את כולם צוחקים.

‘באנגלית בבקשה,’ אומר מר לורנס, הוא מרים גבה ומפנה את מבטו אל שאר הכיתה.

‘סליחה,’ אני אומרת במהירות ונעה בעצבנות בתוך חצאית בית הספר, תוחבת כמה משערותיי בצבע אדום־אש אל מאחורי האוזן. ‘מה?’

‘את דיברת צרפתית, גוונדולין,’ אומר מר לורנס.

‘סליחה. כנראה חשבתי על משהו אחר.’

‘את אמורה לחשוב על שוויון הנפש הענוג כלפי העולם,’ הוא אומר.

אחת הבנות מאחוריי אומרת, ‘אלוהים, איזו סנובית יומרנית.’ היא מושכת את המילים ומוסיפה גלגול עיניים למען הרושם.

אני מסתובבת ורואה שזאת אַסֶטרִיד פוֹגֶל. גם היא בת שבע־עשרה, אבל נראית לפחות בת עשרים ואחת. אבא שלה הוא הבעלים של חברת תעופה.

‘מספיק, אסטריד,’ אומר מר לורנס.

אבל עכשיו אני נועצת בה את עיניי, קודחת בה במבטי. אסטריד פוגל – שרק העגילים שלה יקרים יותר מכל מה שיש לנו בדירה – קוראת לי סנובית יומרנית?

אסטריד לא עוצרת. ‘אני מתכוונת, היא צצה כאן בתחילת השנה מאיפה שזה לא יהיה וחושבת שהיא מעל כולנו, ועכשיו, הו, וואו, היא מדברת צרפתית, לא כמונו האמריקאים המטומטמים. כמה שהיא מתוחכמת. המלכה של שכונת הקרוונים.’

מר לורנס חותך אותה. ‘תפסיקי, אסטריד. מייד.’

כמה מהתלמידים מנידים בראשם לאות הסכמה איתה. כמה אחרים צוחקים. אני יכולה להרגיש את גופי רועד ואת פניי מאדימות. כל סינפסה במוחי מנסה לדחוק את התגובה המתבקשת, אך ללא הצלחה. למה כעס מוכרח להיראות דומה כל כך להשפלה?

הילד שיושב ליד אסטריד, קונור מוֹנְרוֹאֶה, נשען לאחור בכיסאו וחיוך מעושה מרוח על פניו. ‘תקלטו, היא בוכה.’

מה שבכלל לא נכון, אבל עכשיו, אחרי שהוא אמר את זה, זה שווה למציאות איתנה בעיניי שאר הכיתה. חחחח גווני בלום איבדה את זה ובכתה בשיעור ספר’ #סנוביתיומרנית #212צדק.

הצלצול לסיום השיעור מרעים במסדרון, וכמו גירוי בהתניה קלאסית מזניק את כולם בערבוביה אל דלת הכיתה. מר לורנס אוחז את ספרו גבוה באוויר בניסיון קטן ועצוב לשמור על הסדר. הוא צועק, ‘אנחנו ממשיכים מחר מהיכן שהפסקנו,’ ואז פונה אליי. ‘ואת תהיי הראשונה, בלום. יש לך כל הלילה להרהר בשוויון הנפש הענוג כלפי העולם, אז תבואי עם משהו טוב. ובאנגלית, פור פאבוֹר.’

אני מנידה בראשי להסכמה ואוספת את חפציי. מחוץ לכיתה עומדת אסטריד פוגל מול הלוקר שלה, מוקפת כמו תמיד במעריצות שלה. היא עושה חיקוי שלי, מונולוג בצרפתית מזויפת, כתפיה מקומרות והיא מועכת את אפה באצבע המורה.

אני מורידה את עיניי בחוסר עניין ומחליקה בשקט על פניה ועל פני חברותיה בדרך ללוקר שלי. אבל אסטריד בכל זאת מבחינה בי. אני יודעת את זה, כי היא וחברותיה משתתקות ומאפשרות לי לשמוע את נקישות עקבי נעליהן – אלה עקבים של פראדה, חזירה מטומטמת. החברות הולכות צעד אחד אחרי אסטריד, והן מגבירות את הקצב לכיוון שלי.

‘היי, גווני,’ היא מתחילה. ‘שאלת תרגום בשבילך. איך אומרים בצרפתית ‘התאבדות היא לא התשובה’?’

אני מתעלמת ממנה וממשיכה ללכת, מייחלת לשבץ קטלני ופתאומי – שלה או שלי, זה לא משנה. פניי פולטות חום, יש בי כעס שהופך לזעם שהופך למה שזה לא יהיה שהוא גדול יותר מזעם. אני יכולה רק לדמיין איך אני נראית. אני משלבת את זרועותיי הרועדות על החזה.

‘ברצינות,’ אסטריד ממשיכה. ‘כי מישהי כמוך בטוח חושבת על התאבדות מדי פעם. כלומר, למה שלא תחשבי על זה, נכון? אז, sil vous plait, איך את אומרת את זה, גווני, בצרפתית?’

אני מסתובבת אליה, והמילים פורצות החוצה מבין שפתיי. .’Va te faire foutr

אסטריד עוצרת במקומה, ולמשך חצי שנייה – לא, פחות מזה – פחד מצליף בפניה. אבל אז היא מבינה היכן היא נמצאת, בממלכה שלה ומוקפת בנערות החצר, ואסטריד האמיתית חוזרת. היא מרימה את גבותיה המסודרות להפליא.

אחת מחברותיה, צ’לסי בונכמן, מחייכת. ‘אסטריד, היא כרגע אמרה לך ללכת להזדיין.’

הפה של אסטריד נפתח לצורת אפס, ואני שומעת קול השתנקות קטן שחומק החוצה. ‘חתיכת זבל,’ היא אומרת ועושה צעד לעברי.

אני רואה את הסטירה עוד כשהיא בדרכה באוויר. אני רואה אותה, ולמרות זאת אני לא עושה דבר כדי למנוע אותה. לעומת זאת, אני נרתעת, מכווצת את ראשי מטה לתוך הצוואר ואת הצוואר לתוך כתפיי. זאת סטירה חזקה – אסטריד רותחת לגמרי – וראשי נשמט הצידה תחת עוצמת המכה. אחת מציפורניה נתפסת בעורי ומשאירה לי שריטה על הלחי.

ילדים נוספים מתקהלים סביב. אני רואה את פניהם המצחקקות של לוק בונטמפ וקונור מונרואה ועוד אולי תריסר תלמידים אחרים שנועצים בי עיניים פעורות. הם לא כל כך בהלם כמו שהם נהנים מהמחזה. הם עומדים סביבנו בחצי מעגל, כמו בארנה. זה בידור במיטבו, כך מתברר לי, מהסוג הישן והטוב. אני מציינת לעצמי שאסטריד לא הכניסה לי אגרוף, לא בעטה בי, לא משכה לי בשיער. בצורה מאוד שלווה, ובאופן מכוון, היא פשוט סטרה לי. ממש כמו ליידי שסוטרת למשרתת שלה.

במקום לסטור לה בחזרה – על מי אני עובדת, גוונדולין בלום לעולם לא תסטור בחזרה – אני עוצמת את עיניי. ההשפלה היא כמו רוחות הסהרה החקוקות בזיכרוני, חמות וחזקות ונמשכות ימים ארוכים. קול של אדם מבוגר פוקד על כולם לפנות את המקום, וכשאני פוקחת את עיניי עומד שם איזה מורה בגיל העמידה שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. ידיו תחובות בכיסי מכנסי החאקי שלו. עיניו קופצות מאסטריד אליי ובחזרה.

‘מה קרה כאן?’ הוא שואל את אסטריד.

‘היא אמרה לי ללכת ל– אני לא יכולה להגיד את המילה. זאת הייתה קללה, להז…’ היא אומרת בטון נמוך ופצוע.

‘זה נכון?’ הוא שואל ומביט בי.

אני פותחת את פי כדי לדבר מתוך כוונה להלשין עליה על שסטרה לי. ‘זה נכון,’ אני אומרת לבסוף.

LÉtranger, זה שם הספר שאנחנו לומדים בשיעור ספרות עולמית. בדרך כלל נהוג לתרגם אותו כ’הזר’. אבל אפשר לפרש אותו גם כ’לא שייך’ או ‘נוכרי’. זאת אני, כל הכינויים האלה – זרה, לא שייכת, נוכרייה. באופן מעשי אני אמריקאית. כך כתוב לי בדרכון. אבל לא נולדתי כאן, ועד שהתחלתי את התיכון בספטמבר האחרון גרתי בארצות הברית כשנה וחצי בסך הכול, מייד לאחר שאימי נהרגה. אנחנו – אבא שלי ואני – באנו לניו יורק בעקבות תפקיד שהוא קיבל במשכן האומות המאוחדות, שנמצא לא רחוק מבית הספר שלי, דַנְטוֹן אקדמי.

אין שום סיכוי בעולם שאבא שלי היה יכול להרשות לעצמו לשלוח אותי לבית ספר כמו דנטון. אבל אבא שלי הוא דיפלומט מטעם מחלקת המדינה, כך שבית ספר פרטי הוא חלק מההטבות המגיעות לנו. בהתאם למדינה שבה אתה נמצא, ייתכן שבית הספר הפרטי הוא המוסד הטוב היחיד ברדיוס של אלפי קילומטרים, וכך אתה מוצא את עצמך באותה כיתה עם הבן או הבת של נשיא המדינה או המלך או איזה דיקטטור נוראי. זה כבר קרה לי פעם אחת. הבן האידיוט של נשיא אידיוט ישב לידי בשיעור מתמטיקה. הוא נעל נעליים שיוצרו בווינה במיוחד בשבילו ועלו חמשת אלפים דולר לזוג, בזמן שילדים אחרים רעבו ללחם ברחובות שמאחורי חומת בית הספר.

לא שדנטון כל כך שונה. גם כאן התלמידים הם ילדיהם של נשיאים, מלכים ודיקטטורים – פשוט של חברות מסחריות במקום של מדינות. מרבית התלמידים בכיתה שלי נולדו להורים עשירים. בדרך כלל, האדם העני היחיד שהם אי־פעם פגשו הוא הנער הזר שמביא להם הביתה את המצרכים מהסופר או את הבגדים מהניקוי היבש. אבא שלי מרוויח סכום שבכל מקום אחר בעולם ייחשב בהחלט להגון, אבל בעיני הילדים מדנטון אנחנו עניים ולכן נחשבים כמו אבק.

אני יושבת על הספסל מחוץ למשרדה של עוזרת המנהל ולא מפסיקה להתעסק עם חצאית בית הספר – אלוהים, איך אני שונאת חצאיות – אני מושכת במכפלת כדי שתיפול נמוך יותר על הטייטס השחורים ומיישרת את הקפלים הקטנים. המדים הם ניסיון להפוך את כולנו לשווים, אני מניחה, אם כי אין הגבלות לגבי הנעליים. לכן עושר ונאמנות למותגים מופגנים בעזרת כפות הרגליים: נעלי עקב של ‘פראדה’ ומוקסינים של ‘גוצ’י’ שנקנו בהון ישן, כנגד נעלי ‘לובוטין’ שטוחות וסניקרס של ‘מיו מיו’ שנרכשו בכסף שזה עתה הרוויחו ההורים. אני חלק מהשבט המיושן שנועל דוקטור מרטינס וכולל לא יותר משני אנשים. המרטינס שלי אדומות ומשופשפות, אבל החבר השני בשבט – איזה חובב אמנות מופנם ממרכז העיר, שהאחרים סובלים אותו כי הוא מקור מהימן לכדורי אדרל – נועל מרטינס שחורות ומצוחצחות.

זה לא שאם אני אופיע פתאום עם פראדה זה ישנה משהו. למען האמת, אני לא נראית כמו אסטריד פוגל או כמו מישהו אחר מהם. אני גבוהה מדי ועם מותניים צרים מדי. האף שלי מלבני מדי והפה רחב מדי. כל דבר אצלי הוא קצת יותר מדי. אבא שלי והרופא שלי אומרים שאני בסדר גמור איך שאני – שזה רק עניין של הורמונים או של שרירים שפיתחתי במהלך שנים של התעמלות אמנותית. כל אחד בנוי בצורה אחרת, אל תסכימי לקבל את הגדרתו של אף אחד אחר ליופי, ובלה בלה בלה, עד בחילה. אבל זה התפקיד שלהם להגיד דברים כאלה. אז אני צובעת את השיער בבית עם מותג הצבע היוקרתי ביותר שאפשר למצוא בבית המרקחת, שורכת את הדוקטור מרטינס ומעמידה פנים שלא אכפת לי.

כשעוזרת המנהל יוצאת סוף־סוף ממשרדה, היא מלאה בחיוכים מתנשאים ודאגה מזויפת. קוראים לה גברת וסרמן, והיא תמיד עוטה ענן של בושם ושמחה מתקתקה, כאילו היא מצפה בכל רגע לציפור קטנה וכחולה שתתעופף מתוך סרט מצויר ותתיישב לה על האצבע.

‘מה שלומנו היום?’ היא שואלת כשאנחנו נכנסות אל משרדה.

‘נפלא,’ אני אומרת, ואז שוקעת לתוך כיסא מרופד עור בצבע דם. ‘פשוט מושלם.’

גברת וסרמן מניחה את ידיה על השולחן ומצמידה את אצבעותיה כדי לסמן לי שאנחנו ניגשות ישר לעניין. ‘נאמר לי שאת מתמודדת מול כמה אתגרים בין־אישיים עם אחת מחברותייך לכיתה.’

כל שאני מסוגלת לעשות זה לא לגלגל את עיניי בפני זיבולי המוח המנומסים שלה. העניין הוא שתשעים וחמישה אחוז מהילדים בבית הספר הזה הם מאוד עשירים ומאוד אנגלוסקסים פרוטסטנטים לבנים. חמשת האחוזים הנותרים שאינם שייכים לאחת מהקטגוריות האלה נמצאים כאן בזכות מלגה או מכיוון שההורים שלהם עובדים באו’ם. הרוב הגדול לא אוהב אותנו – ‘חמשת האחוזים’, כפי שמכנים אותנו – אבל אנחנו עוזרים לאנשים כמו גברת וסרמן להעמיד פנים שדנטון אקדמי הוא יותר מסתם מפעל אליטיסטי מחורבן.

גברת וסרמן מעיינת באחת התיקיות. ‘את מעדיפה שאקרא לך גוון או גוונדולין, יקירה?’

‘גוונדולין,’ אני אומרת. ‘רק אבא שלי קורא לי גוון.’

‘אין בעיה, אז גוונדולין,’ היא אומרת עם חיוך של עוגיית סמיילי. ‘ואם מה שכתוב כאן הוא נכון, גוונדולין – המקצועות המורחבים בהם נבחנת הם, בחיי! חמש שפות זרות?’

אני מושכת בכתפיי. ‘גרנו בהרבה מקומות.’

‘כן, אני רואה. מוסקבה. דובאי. בכל זאת – יש לך כישרון לא קטן.’ היא מעבירה את אצבעה לאורך אחת השורות בתיקייה. ‘זה בטח לא קל שהאבא החורג שלך עובד במחלקת המדינה. עיר חדשה בכל שנתיים. ארץ חדשה.’

‘את יכולה להגיד פשוט ‘אבא’.’

‘סליחה?’

‘הוא לא האבא החורג שלי. הוא אימץ אותי כשהתחתן עם אימא שלי. הייתי בת שנתיים.’

‘אבא, כמובן, אם זה מה שאת מעדיפה.’ גברת וסרמן מנידה בראשה בזמן שהיא כותבת הערה כלשהי על הנייר שמונח לפניה. ‘וכעת נחזור לסיבה שהביאה אותך אליי: דנטון הוא מרחב בטוח, גוונדולין, ויש לנו מדיניות של אפס סובלנות כלפי התעללות רגשית.’

‘כמובן, בדיוק כמו שכתוב בחוברת ההדרכה שלכם.’

‘זה כולל ניבולי פה בפני אנשי הצוות או התלמידים. לכן כשקיללת ילדה אחרת בצרפתית, את הפרת את החוקים.’

‘אסטריד לא הבינה מילה ממה שאמרתי עד שצ’לסי בונכמן תרגמה לה.’

‘הנקודה היא שאמרת משהו פוגע, גוונדולין. אם אמרת את זה בצרפתית ואם בסווהילית זה לא משנה.’

‘זה כן משנה אם היא לא הבינה אותי.’

‘זאת רק סמנטיקה,’ היא אומרת. ‘את מכירה את המילה הזו, ‘סמנטיקה’?’

‘חקר משמעותן של המילים. מה שנראה לי מתאים במקרה הזה.’

אני רואה את שרירי פניה מתהדקים. היא לוקחת עט בידה ואוחזת בו חזק כל כך עד שנדמה לי שהוא עומד להישבר. ‘אני מבינה שהיום הוא יום השנה למות אימך. אני מצטערת לשמוע,’ היא אומרת בעדינות. אני יכולה לראות שרק המחשבה על זה גורמת לה אי נוחות, גורמת לה להתלבט מה לעשות איתי. האם להעניש אותה בגלל אתגרים בין־אישיים ביום השנה למות אימה?

גברת וסרמן משתעלת לתוך כף ידה וממשיכה. ‘העונש על שקיללת ילדה אחרת הוא בדרך כלל השעיה מבית הספר ליום אחד. אבל בנסיבות האלה אני מוכנה להתעלם מזה בתנאי שתכתבי מכתב התנצלות למיס פוגל.’

‘את רוצה שאני אתנצל בפני אסטריד?’

‘כן, יקירה.’

הדרך להיחלץ מזה קלה והבחירה שלי ברורה לי. אני נשענת לאחור בכיסא ומשתדלת לחייך. ‘לא, תודה,’ אני אומרת. ‘אני מעדיפה את ההשעיה.’

בחוץ עדיין יורד גשם, מהסוג הקר שייתכן שיהפוך לשלג מאוחר יותר. חודש מרס קשה השנה, לא רואים אור שמש ואין אפילו רמז לאביב. רק שמיים בצבע פלדה, וסירחון הזבל של ניו יורק הזורם במרזבים. רכבי קרוסאובר שחורים עומדים בשורה לאורך שפת המדרכה, הגרסה של דנטון אקדמי להסעות בית ספר. הילדים המאוד עשירים משתמשים בשירות הזה – לימוזינות פרטיות קטנות שאוספות אותם בסוף יום הלימודים כדי שלא יצטרכו לשאת את הבושה שבהליכה ברגל הביתה או בנסיעה ברכבת התחתית.

אני צועדת בכיוון התחנה שנמצאת במרחק כמה רחובות משם. אין לי מטרייה, אז אני מושכת את כובע הז’קט הצבאי הישן שלי מעל לראשי. הוא היה שייך לאימי בימים שבהם שירתה כסגן בצבא הרבה זמן לפני שנולדתי. כשאבא שלי ואני עברנו ממקום למקום לפני כמה שנים – כנראה מדובאי למוסקבה, כי אלה שני המקומות האחרונים שהיינו בהם – מצאתי את הז’קט באחת הקופסאות. אבא שלי התחיל לבכות כשראה אותי לובשת אותו, כך שמייד הורדתי אותו מעליי. אבל אז הוא אמר שהז’קט מחמיא לי, ושאני יכולה להשתמש בו אם אני רוצה.

אימא שלי. זה נושא שנמנעתי מלחשוב עליו כל היום, וכמעט הצלחתי בכך עד השיעור בספרות עולמית. קצת קשה שלא לחשוב על זה כשאת מעבירה שעה שלמה בדיון על צדק אלג’יראי.

הגשם יורד ומרטיב את פניי, וזה מרגיע אותי. אדם עם כאפייה בצבעי שחור וירוק, שכרוכה לו סביב הצוואר, תופס מחסה תחת גגון משאית האוכל שלו בשדרת לקסינגטון, ממש בכניסה לתחנת הרכבת התחתית. אני מזמינה ממנו אוכל בערבית – מנת גירוס עם כל התוספות, אני אומרת לו, ואל תהיה קמצן עם הבשר.

הוא מצמצם את עיניו לעברי ומותח חיוך מופתע, ואני תוהה אם הבין אותי. הערבית שלי חלודה מאוד, ואף אחד לא משתמש בערבית ספרותית פרט לשידורי הטלוויזיה.

‘את מצרייה?’ הוא שואל, ובמקביל לוקח זוג מלקחיים ומתחיל לסדר חתיכות בשר טלה על פיתה.

‘לא,’ אני עונה. ‘אני מכאן.’

הרבה אנשים פונים אליי בשאלה ‘האם את X?’ יש לכך סיבה, אני משערת. העיניים שלי בצבע חום־ענבר, ולעומתן עורי חיוור וכמעט שקוף כמו נייר עטיפה – מעין נחושת מכוסה בנייר פרגמנט, כך אמר לי איזה נער מסטול ברכבת התחתית של מוסקבה. אז מהי התשובה הנכונה ל־X, אין לי מושג. אימא שלי לא נמצאת כדי שאשאל אותה, והאבא שאני קוראת לו אבא, מכיוון שהוא אבי החוקי וגם בכל שאר המובנים מלבד אחד, אומר שהוא לא יודע. שמו של אבי הביולוגי אפילו לא מוזכר בתעודת הלידה שלי, שהונפקה בבית החולים האמריקני לנדשטול שבגרמניה, היכן שנולדתי.

‘ספיישל בשביל קליאופטרה,’ אומר האיש כשהוא מוסיף מעט בצל ומציף את כל המנה ברוטב המריר הלבן שאני אוהבת כל כך. אילו יכולתי הייתי שותה ליטרים שלמים ממנו.

על רציף הרכבת התחתית אני טורפת את הגירוס. בכלל לא שמתי לב כמה הייתי רעבה. אולי לחטוף סטירה כמו איזה איכר מסכן מעורר בך רעב. אני ממתינה לקו N או Q המגיעים לקווינס. אני מייחלת לרכבת שתבוא כבר. אני מייחלת לה כדי שאוכל להתרחק מהמקום הזה ומהזיכרונות שקאמי גרר איתו.

בדיוק באותו הרגע, כאילו ציוויתי עליה להגיע, קו Q של הרכבת נשמע צווח מכאב ועוצר ממש מולי. אני זורקת את רדיד נייר העטיפה הרטוב של הגירוס אל פח האשפה ועולה לקרון.

מרבית האנשים שונאים את הרכבת התחתית, לא אני. זאת תחושה מוזרה ונהדרת להיות לבד בין עשרות אנשים בקרון. אני מוציאה ספר מתיק הגב שלי ונשענת על הדלת כשהרכבת מזנקת לתוך המנהרה בדרכה אל מתחת לנהר לכיוון קווינס. זה רומן שהגיבורה שלו בגיל העשרה והוא מתרחש בעתיד דיסטופי. לא משנה בדיוק איזה רומן זה, כי הם כולם אותו דבר. גיבורת הספר המסכנה, היא צריכה לצאת אל המלחמה בזמן שכל מה שהיא רוצה לעשות זה לברוח עם הנער היפה ולהתקיים איתו מתותי בר ואהבה. אלה גיבורים אמיתיים שחיים בעולמות עשויים נייר.

בזמן שהרכבת חורקת בקול לאורך החשכה, מתנערת אחורה וקדימה כאילו בכל רגע היא עומדת לעוף אל מחוץ לפסים, אני מוצאת את עצמי מתקשה לעקוב אחרי הסיפור או אפילו לתרגם למילים את הסימנים שעל הדף. אין בכוונתם של הזיכרונות להרפות ממני הפעם. הם דורשים שאכיר בהם, עיקשים כמו הסטירה של אסטריד.

היום חל יום ההולדת של אבא שלי. היום הגרוע ביותר לחגוג יום הולדת. או ליתר דיוק, היום הגרוע ביותר בגלל יום ההולדת שלו. זו הסיבה לכך שהכול קרה, היום לפני עשר שנים, כשחזרנו מארוחת יום ההולדת שארגנו לו חבריו לעבודה באחת המסעדות באלג’יר.

אני חייבת לחשוב על זה, לא? זה יעשה אותי חולה אם אמשיך להדחיק את זה, לא? בסדר. אני לא נלחמת בזה יותר. תחזרי לאותו הרגע, אני אומרת לעצמי. תחיי אותו שוב, אני אומרת לעצמי. תהיי אמיצה לשם שינוי. היום לפני עשר שנים.

אימי משתנקת ברגע שאנחנו פונים בפינת הרחוב. צליל נשימתה הפתאומי מעיר אותי בת השבע מהשינה. אני מביטה אל מחוץ לחלון המכונית ורואה להבות. אט־אט אני מבחינה בפנים מוארות באור משאית משטרה בוערת. הם כולם גברים, תריסר, עשרים. רובם מזוקנים, רובם צעירים, עורם כתום בלהט הלהבות. נקלענו לאירוע שאינו נוגע לנו. עימות עם המשטרה הצבאית, שהסתיים בניצחונו של האספסוף. אמנם אז נעשו הגברים סקרנים לראות מי אנחנו שעברנו כאן במקרה, והם מציצים לתוך חלונות המכונית שלנו, מנסים להבין את מוצאם של הפרצופים שבפנים.

אימא שלי צועקת לאבא שלי שייסע משם. הוא מעביר להילוך אחורי, מביט מעבר לכתפו ולוחץ על דוושת הגז. לרגע קצר מזנקת ההונדה לאחור, ואז נעצרת בפתאומיות. יש שם אנשים, אבא שלי צועק. תדרוס אותם, צועקת אימא שלי בחזרה.

אבל הוא לא עושה את זה. או שאולי הוא היה עושה לוּ היה מספיק. הוא לא מספיק מכיוון שבקבוק זכוכית נזרק אל גג המכונית, ואש נוזלית נשפכת כמפל על החלון בצד של הנהג. זה בקבוק תבערה, בקבוק מלא בנוזל דליק שבפתחו תחובה חתיכת בד בוערת. רימון יד לעניים.

הכלל שעל פיו דיפלומטים צריכים לנהוג במקרה שבקבוק תבערה פוגע במכוניתם הוא להמשיך ולנסוע, הכי רחוק והכי מהר שאפשר, עד שהם יוצאים מטווח הסכנה. מכונית לא באמת נשרפת כמו בסרטים. היא לא מתפוצצת מייד. זה לוקח זמן. וזמן זה מה שאתה צריך אם אתה רוצה להישאר חי ונושם.

אבל הקהל מתקרב יותר ויותר עד שמשהו קורה, משהו שגורם למכונית לשבוק חיים. אבא שלי מנסה להניע אותה מחדש, אבל המפתח מסתובב שוב ושוב והמנוע לא מפסיק להשתעל. הדלת בצד של אימא שלי נפתחת, והיא כועסת על האדם שפתח אותה מבחוץ. היא לא צועקת. רק כועסת. כועסת כאחת שחושבת שלפתוח את דלת המכונית בזמן שאנחנו מנסים להניע אותה תחת אש זה מעשה מאוד חצוף, ובחיי אלוהים, היא דורשת לדבר עם האחראי על המהומה.

אני לא מצליחה לראות מה קורה לאחר מכן כי אבא שלי רוכן אל המושב שלי ומשחרר את חגורת הבטיחות. הוא מושך אותי אליו כאילו הייתי בובת סמרטוטים. אני זוכרת כמה נוקשה הוא היה, כמה הכאיב לי כשמשך אותי בין שני המושבים הקדמיים. הוא מצמיד אותי אל החזה שלו כאילו נותן לי חיבוק גדול ואז יוצא מהדלת שאימי יצאה ממנה. הדלת שאינה עולה בלהבות.

אבא סופג מכות מאלות וממחבטים מכל עבר. אני מרגישה איך עוצמת המכות גואה בכל גופו. הוא חוטף אותן במקומי, או לפחות את רובן. שלוש או ארבע מהן פוגעות ברגליי, שמבצבצות החוצה מתחת לאחיזת ידיו של אבי. אני מנסה לצרוח מכאב, אבל לא מצליחה כי אבא שלי לוחץ אותי אליו חזק כל כך.

הוא לא מפסיק לרוץ עד שהוא רחוק מאוד מקהל האספסוף, ואני מתנודדת מעל לכתפו עד שמסיבה כלשהי הוא פונה לאחור ומתחיל לרוץ בחזרה. ואז אוזניי נהיות חירשות מעוצמת קולו של האקדח שבו הוא יורה. כאילו סוף העולם מתרחש חצי מטר ממני. הוא יורה שוב ושוב ושוב. שדה הראייה שלי מצטמצם לכמעט כלום, ואז מוחשך לחלוטין ברגע שאני מתעלפת.

ארבע־עשרה דקירות סכין בחזה ובצוואר. זו סיבת המוות הרשמית של אימי. כך רשום בדוח הנתיחה שלאחר המוות, וזה גם מה שאבא שלי סיפר לי כשנהייתי גדולה מספיק כדי לשאול אותו על זה. הייתי בת תשע או אולי עשר כששאלתי אותו. אבל זה לא היה הכול, כמובן. עוד דברים קרו לה מייד אחרי שהיא נמשכה החוצה מהמכונית ועוד לפני שנדקרה. דברים שאבא שלי אמר שיספר לי כשאגדל. מאז לא שאלתי אותו על הדברים האחרים, והוא אף פעם לא מעלה את הנושא. כנראה קל לו יותר אם הוא לא חייב להגיד את זה, וכנראה גם לי יהיה קל יותר אם לעולם לא אצטרך לשמוע את זה.

זה עתה הגענו לקווינס, והרכבת דוהרת מתוך המנהרה אל האוויר הפתוח. היא נהדפת אל מעבר לפינה, גלגליה צווחים כמו שדים, כל כך חזק עד שאני לא מצליחה לשמוע את המחשבות שלי. אני אוחזת במוט שמעל לראשי חזק יותר כדי שלא אפול. גופי נוטה עם תנועת הרכבת. לבסוף היא מאיטה, וגלגליה שואגים על המסילה הרטובה ככל שאנחנו מתקרבים אל קווינסבורו פלאזה. מסביב נראים בנייני תעשייה אפורים, מגדלי דירות חדשים וחנויות מוארות ומסנוורות שעל חלונות הראווה שלהן יש פרסומות לכרטיסי לוטו, סיגריות ובירה.

אני זורקת את תיק הגב על הכתף ברגע שהרכבת עוצרת, מזנקת אל הרציף ומותירה את הזיכרונות לקרטע ברישול מאחוריי. אני מדלגת במדרגות שתיים בכל פעם, ואז שלוש, מרוץ אל התחתית. כשאני מגיעה אל קומת הקרקע אני משתחלת ומתמרנת בין הזקנים המדשדשים באיטיות, מורחים את שעתם המתקתקת, עד שאני מצליחה לפלס את דרכי אל מחוץ למחסום היציאה המסתובב. כמה חבר’ה שעומדים על המדרכה מול החנויות שורקים לעברי וזורקים הערות מיניות. הם מתים על זה – תלבושת בית הספר, הבזק רגליים של נערה בת שבע־עשרה.

אני מתחילה לרוץ ולא מפסיקה. אני חוצה את הכביש בריצה. אחת המוניות סוטה ממסלולה וצופרת לי. אני רצה עד שרגליי נשרפות ממאמץ וכולי ספוגה מגשם ומזיעה. אני רצה עד שהזעם הגדול מטהר אותי מהזעם העיוור, מרוקן אותי מתקווה. לראשונה בחיי, באחר הצהריים הזה הזרוע אורות ניאון וכוכבים, אני מניחה לליבי להיפתח אל שוויון הנפש הענוג של העולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האכזריות”