סָאפִי היא אישה שקשה לפספס: יפהפייה, עשירה ומשכילה. ועוד משהו: היא הורגת גברים רעים. בסוד, כמובן. כמו שהיא אומרת, זה […]
פרולוג
ניוּפּוֹרט, רוד איילנד,
לפני שבע־עשרה שנה
אנחנו משחקות במשחק האהוב על סוזי, זה שבו אני מנהלת חנות בחדר שלה והיא מביאה לחנות את כל הצעצועים החמודים שלה, אחד־אחד, והם רוצים לקנות כל מיני חפצים אבל אני מעמידה פנים שאני לא רוצה למכור להם שום דבר.
"מצטערת, אדוני," אני אומרת בעלבון מדומה. "איך אתה בכלל מצפה שאני אמכור לך זוג גרביים? אין לנו גרביים למכירה כאן בחנות, בטח טעית ואתה מחפש את חנות הגרביים שנמצאת כאן לידנו, יש שם הרבה גרביים."
"אבל הנה, יש גרביים ממש כאן," אומר כבשׂ הצעצוע שלה בקול עמוק, ומחווה בראש הפרווה שלו אל מגירה פתוחה שנמצאת ממש ליד הראש שלי.
"הגרביים האלה לא למכירה," אני אומרת. "בשום מחיר."
"אבל אני צריך גרביים וזאת חנות." הלשון משתרבבת לה כשהיא הוגה צלילים שורקים, כך שהמשפט הזה נשמע בפיה חמוד במיוחד.
"אלה גרביים מיוחדים ואני לא אמכור אותם אף פעם. הם צריכים להישאר באוסף החפצים המיוחדים שלנו שיעברו לדורות הבאים."
סוזי מצחקקת. היא מושכת באחת הצמות הבלונדיניות שלה, שקלעתי לה במיוחד הבוקר כי היא רצתה להיראות כמו היידי מהספר החדש שקיבלה. הצמה השמאלית עדיין יפה ומסודרת, אבל הימנית כבר מתפרקת כי היא משחקת בה.
"סָאפִי," היא נוזפת בי, "את חייבת למכור למר כבש את מה שהוא רוצה."
היא שוברת ככה את הקיר הרביעי בכל פעם שאנחנו משחקות. היא אוהבת להגיד לי מה לעשות ולנזוף בי כשאני טועה. לסוזי יש כללים משלה לכל משחק, ובניגוד לרוב המשחקים שאני רואה סביבי בדרך כלל — אלה שמבוגרים משחקים — אני לא מצליחה להבין מה הכללים שלה וגם לא מצליחה לִצפות מתי הם ישתנו. זאת אחת הסיבות שבגללן אני כל כך אוהבת לשחק איתה. אף פעם לא משעמם איתה.
"אם ככה, הכבש צריך לבקש משהו שמותר לי למכור לו, סוזי־סאן."
זה הכינוי שלי לאחותי. הֶרוֹלד משלם לנו כדי שנלמד יפנית, כמו שהוא משלם בשביל כל שאר הדברים.
"אם אני לא יכול לקבל את הגרביים המיוחדים," אומרת סוזי בַּקול של מר כבש, "אז תני לי את הגרביים שיש לך עכשיו."
"את הגרביים האלה?" אני שולחת קדימה את כפות הרגליים בפליאה ומנענעת את האצבעות. "אבל אלה הגרביים שלי. יהיה לי קר בלעדיהם."
"אני דורש לקבל את הגרביים שלך, ואני דורש לקבל אותם עכשיו."
"כמה תשלם לי בשבילם?"
סוזי מכווצת את המצח וחושבת.
"ארבע מאות דולר," היא אומרת לבסוף.
"אין סיכוי שאני אתן לך אותם בפחות מחמש מאות דולר וחמישים סנט."
"חמש מאות דולר ושמונה־עשר סנט."
"נמכר." אני מורידה מעל כפות הרגליים את הגרביים הוורודים עם הציור של 'הלו קיטי'. הם ילדותיים מדי לגילי וקטנים על כפות הרגליים שלי, שגדלו בשתי מידות בקיץ האחרון. אני משטחת אותם בקפידה כדי שיהיו מה שפחות מקומטים, ואז מגלגלת אותם לצורה של רולדה ברוטב שוקולד. "רק שלא יקרה מה שקרה בפעם שעברה, מר כבש, כשאמרת לי פתאום שאין לך כסף."
אני שולחת יד ומנענעת באצבעות בתנועה שבכל העולם מסמלת "תן לי כסף מזומן".
"מיס סוזן?" מֶג נעמדת בפתח החדר. "אבא שלך רוצה שתבואי לשחות איתו."
היד שלי קופאת. קופאת לגמרי, עם האצבעות מפותלות כמו נחשים באוויר.
"בסדר," אומרת סוזי. היא קמה ומשאירה את מר כבש על השטיח. השטיח שלה בצבע תכלת, כמו השמיים, ויש עליו דוגמה של עננים לבנים. ביקשתי אותו כשעיצבו לה את החדר, כדי שהיא תרגיש כל יום כאילו היא מרחפת באוויר. רציתי שמישהי מאיתנו תהיה קלילה ומאושרת.
"לא," אני אומרת.
"אני אוהבת לשחות," אומרת סוזי.
היא באמת אוהבת לשחות. והיא טובה בזה. לימדתי אותה לשחות בעצמי, כשהרולד לא היה בבית. הבריכה היא לא מקום גרוע. זאת לא אשמתה של הבריכה. לסביבה אין משמעות כשלעצמה. רק לדברים שקורים בה יש משמעות.
"אבל היית חולה," אני אומרת. "זה לא רעיון טוב. לא כדאי שתתקררי שוב."
מג קולטת את המסר ונעלמת. מאז שאימא שלנו מתה הם נעלמים לעיתים קרובות, המשרתים. הם משתדלים ככל יכולתם לא לראות את מה שמתרחש להם מול העיניים.
"אבל אבא…"
"אני אגיד להרולד שאת מצוננת. את יכולה לצפות ב'בת הים הקטנה'. אני אלך לשחות איתו במקומך."
"את תמיד הולכת לשחות עם אבא." היא משרבבת את השפה התחתונה, כך שלא נותר לי אלא לדגדג אותה עד שהיא צוחקת. מתחת לחולצת הטריקו הוורודה שלה מבצבצת בטן שמנמנה של ילדה, וכשהיא צוחקת נחשפים רווחים במקומות שבהם היו אמורות להיות לה השיניים הקדמיות. היא בסך הכול בת שש.
בסך הכול בת שש.
אבל אני הייתי בת חמש כשהתחלתי לשחות עם הרולד.
"את ואני נלך לשחות אחר כך ביחד," אני אומרת לה. "נשחק במרקו פולו."
"מבטיחה?"
"כל עוד מר כבש ישלם, את יכולה לסמוך על ההבטחה הזאת."
אני הולכת לטלוויזיה שבפינה ומוצאת את הדי־וי־די. סוזן מתיישבת על הפוף, ואני מתחילה את הסרט. אני מתכופפת אל אחותי ומנשקת אותה על השביל בשיער, השביל המושלם שעשיתי לה הבוקר, עם העור הלבן והתמים.
ואז אני הולכת לחדר שלי, על השטיח מקיר לקיר שמעמעם את הקולות במסדרון, ולובשת בגד ים.
אני תמיד לובשת בגד ים, אפילו שאני יודעת שאין בזה שום טעם. זה חלק מהמשחק שלו, המשחק שהוא מכריח אותי לשחק, המשחק שאני מכירה בו את כל הכללים כמו שאני מכירה את הנמשים על שורש כף היד שלי, את הצורה של כל ציפורן וציפורן.
לפעמים הוא שוחה, אחר כך. בזמן האחרון, בפעמים האחרונות, גם אני התחלתי לשחות. שחיית חתירה חזקה לאורך הבריכה, שוב ושוב ושוב. אני מראה לו שאני יודעת מה אני עושה. אני מראה לו שאני יודעת לשלוט בנשימות שלי ובגוף שלי, שאני חזקה במים.
בגלל זה הוא ביקש היום את סוזן ולא אותי?
אני לא רואה אף אחד כשאני יורדת בגרם המדרגות הראשי והמבריק ומחליקה בידי על המעקה הממורק. לפחות לא אף אחד חי. אבות אבותיו משפילים אליי מבט מתוך המסגרות המוזהבות שתלויות על הקירות. בערך חצי מהם נראים כמוהו, והחצי השני לא — וזה מזל גדול, כמו שאימא שלנו נהגה לומר. האיש עם המבט הרציני והקודר שהדיוקן שלו תלוי בתחתית המדרגות לובש מין חולצה עם צווארון מסולסל וחובש פאה. הוא היה שופט, והעיניים שלו כחולות חיוורות כמו העיניים של הרולד. הן צוירו כך שייראו כאילו הן עוקבות אחרי מי שמתבונן בהן. הטריק הוא להקפיד שהקשתיות לא ייגעו בעפעפיים התחתונים. המורה שלי לציור לימד אותי את זה פעם. ציירתי עשרות פרצופים עם עיניים שעוקבות אחרי מי שמסתכל, ותליתי אותם על הקיר של חדר הלימוד. הם לא הגנו עליי.
יכולתי לנסוע לפנימייה באנגליה, הוא היה מרשה לי אם הייתי מבקשת, אבל רציתי להישאר עם אחותי. ידעתי שהיום הזה יגיע.
כפות הרגליים היחפות שלי מלחששות על השטיח הפרסי ואז טופחות על אבני המרצפת. הלכתי בדרך הזאת כל כך הרבה פעמים, שנדמה שהנתיב כבר אמור להיות מסומן על הרצפה. הרולד שונא להישאר בניו יורק בקיץ. הוא אוהב את אוויר הים, את היאכטה שלו ואת הבריכה הפתוחה, חלקת המים הקטנה והפרטית שלו.
הבריכה מופרדת מהבית בגדר שיחים גבוהה. כשאני עוקפת את הגדר אני רואה שהרולד כבר בתוך המים. הוא נשען על פינת הבריכה בצד של המים העמוקים, הפינה שקרובה אליי, זרועותיו מונחות על שפת הבריכה ליד המקפצה והרגליים שלו בועטות במים.
הרולד לַיוֹן הוא גבר נאה. שמעתי את זה מאז שהייתי ילדה קטנה, כשאימא שלי התחתנה איתו, אבל אני עצמי לא רואה את זה. יש לו שיער בלונדיני־שטֶני שעדיין לא התחיל לסגת כמו השיער של כמה מאבות אבותיו שמופיעים בציורים בבית, והריסים הבלונדיניים שלו בהירים מאוד, כמעט לבנים. הוא מתאמן הרבה, אז הגוף שלו חזק ובכושר. החזה שלו מכוסה בנמשים ובמרכזו יש פלומה של שיער בהיר, שאני יודעת שהוא נוקשה וקופצני, בניגוד לשיער שעל ראשו.
אימא שלי אהבה אותו. הרגש הזה זר לי, אבל אני מנסה לחשוב על כך באובייקטיביות כדי שזה לא יכאיב לי כל כך.
הוא שומע צעדים ומסתובב כדי לראות מי בא, ומתאכזב לגלות שזאת אני.
"ביקשתי ממֶג שתשלח את אחותך," הוא אומר.
"אתה לא תקבל את סוזי."
אני עומדת במרחק של חצי מטר מהבריכה, ליד הפינה שבה הוא נמצא בתוך המים, ואצבעות הרגליים שלי מתכווצות על הבטון. קר היום בחוץ. ללא ספק לא יום מתאים לשחייה. נהיה לי עור ברווז בכל הגוף. מתחת לחלק העליון של הביקיני, הפטמות שלי קשות ובולטות כמו שדיים מיניאטוריים. זה כל מה שיש לי. אמנם אני גבוהה לגילי וכפות הרגליים שלי גדולות, אבל עוד לא התחלתי לפתח את מה שקוראים לו לפעמים "חמוקיים". עדיין לא קיבלתי וסת, אפילו שבספרים שנתנו לי לקרוא כתוב שבקרוב אתחיל במסע המסתורי והמפחיד לעבר גיל הבגרות.
אולי בגלל זה הוא כבר לא רוצה אותי. אולי זה לא בגלל השחייה או כל דבר אחר שעשיתי, או לפחות לא בגלל משהו שעשיתי בכוונה. אולי זה פשוט בגלל טבע העולם. הנתיב שהחיים שלנו אמורים להתקדם בו.
חודש ספטמבר עכשיו, והעלים שבעצים התחילו להצהיב. הרולד הוא הבעלים של כל העצים שרואים עד לאופק מכל החלונות בבית.
"מה זאת אומרת?" הוא אומר לי. "אני בסך הכול רוצה לשחות."
על פניו יש חיוך בזמן שהוא אומר את הדברים. ממנו למדתי את המשחק המסוים הזה: איך להגיד דבר אחד ולהתכוון לדבר אחר לגמרי. איך לשקר וגם לגרום לכולם להעמיד פנים שהם מאמינים לשקרים.
"אתה לא תעשה לה את זה," אני אומרת לו. "אתה יכול להמשיך לעשות את זה לי. אני אפילו אעמיד פנים שאני נהנית אם זה מה שאתה רוצה. אבל אסור לך לגעת בה."
"אני לא יודע על מה את מדברת."
"היא קוראת לך אבא. לפחות אני לא עשיתי את זה אף פעם."
"אני באמת אבא שלה."
"אתה לא האבא האמיתי שלה."
הרולד מכווץ את המצח. "סֶרָפינָה, תפסיקי להקשות. לכי תקראי לאחותך."
"לא."
עכשיו הוא פונה כלפיי עם כל הגוף, ועל פניו הבעה מכוערת של כעס ושל תשוקה שנתקלה במכשול.
אני חייבת להתאמץ כדי שהשיניים שלי לא ינקשו מקור. אני חייבת להזכיר לעצמי שאסור לי להרגיש בושה. אני עושה את זה בשביל אחותי. אף אחד לא רואה אותי. אף אחד לא יכול לשמוע שום דבר. אם מישהו היה שומע משהו, הוא היה עוצר את זה כבר מזמן.
או שאולי לא. הרולד הוא איש חזק, ואנחנו רק ילדות קטנות.
הרולד מכווץ את המצח עוד יותר. הוא מתרומם מעט מתוך המים. פעם הוא היה משדל אותי ומחמיא לי. פעם הוא היה מבטיח לי כל מה שאני רוצה. יש לי חדר מלא בצעצועים שאף פעם לא שיחקתי בהם וארונות מלאים בשוקולדים שלא רציתי לאכול.
"תפסיקי להיות כל כך פתטית," הוא אומר. "תפסיקי לנסות להיות אישה. זה מגוחך. את כולך עור ועצמות. למה שמישהו ירצה אותך? את ילדה מכוערת ותהיי אישה מכוערת."
אני שומעת את הקול שלו אומר דברים אחרים, את הדברים שהוא אמר לי פעם. איך הקול שלו מהדהד על אריחי הבריכה כשנמצאים איתו בתוך המים. הילדה שלי, הילדה היפה שלי, הילדה הסודית שלי.
אני מדמיינת אותו אומר את הדברים האלה לאחותי התינוקת, שעדיין לא למדה את המשחק. סוזי, שחושבת שהיא יכולה לשבור את הקיר הרביעי ולשלוט במה שיִקרה. שהיא כל כך תמימה ושמחה ולא יודעת איך לנעול את החלקים הכי חשובים של עצמה.
אני קופצת. משתופפת על ארבע, משגרת את עצמי מעבר לבטון ונוחתת לצידו. אני רוצה שהוא ישתוק. אני רוצה שהוא יפסיק. האצבעות שלי נשלחות אל פניו. הן מחמיצות את העיניים שלו, והציפורניים שלי מגרדות במקום זה את הלחיים שלו, אבל הפתעתי אותו, וראשו מיטלטל אחורה. אני שומעת שהשיניים שלו נוקשות בזמן שצד הראש שלו פוגע במקפצה.
התנגשות רטובה של שיער וגולגולת.
הגוף שלו, גוף חזק יותר משלי, גוף שתמיד היה חזק יותר וגדול יותר, נהיה רפוי, והמשקל שלי משאיר אותו בתוך המים. אני נמצאת מעליו, והראש שלו נמצא מתחת למים.
הוא לא בהכרה. איכשהו אני יודעת את זה. אולי העברתי מספיק זמן בניסיונות לקרוא אותו, כך שאני מכירה כל מצב רוח וכל נשימה שלו. אבל הוא מופתע, ואני מעליו. אני מצליחה להושיב את הרגליים שלי על הכתפיים שלו ולסגור את הירכיים סביב ראשו ולדחוף מטה. אני מצליחה להיאחז בשפת הבריכה ולהשתמש בכל הכוח שפיתחתי בזכות השחייה, מעלה ומטה ושוב מעלה. אני מנסה להראות לו שאני חזקה ואני גדֵלה.
הרולד נאבק. הוא תופס בירכיים שלי בגרסה של הדברים שהוא נהג לעשות לי. הוא אפילו דוחף את האצבעות בחלק התחתון של הביקיני שלי. הצד האחורי של ראשו נדחף כלפי המקום שבו הוא תמיד נגע בי בסמכותיות ובתחושת בעלות, כאילו הוא קיבל את הזכות לעשות את זה כשהתחתן עם אימא שלי.
האוויר מבעבע מהריאות ומהפה שלו כמו נפיחה.
אני מצחקקת אל האוויר הקריר. בזמן שהוא נדחף כלפיי בחוסר אונים אני מבינה מייד מה תהיה בשבילי הבגרות. לְמה אני אהפוך כשאקבל את הווסת הראשונה, כשהגוף שלי יתעצב בצורה נשית. אני אוכל לשנות את הכללים. יהיה לי די כוח לתקן אותם.
זה יהיה… פשוט נפלא.
הרולד מפסיק להיאבק הרבה לפני שאני מצפה שזה יקרה. בכל זאת אני משאירה אותו שם כמה זמן, רפוי בין הרגליים שלי. אני מסתכלת על גדר הטקסוס הירוקה שמקיפה את הבריכה ונזכרת איך נהגתי פעם להכין שיקויי קסם בצנצנת, שהייתי מכניסה לתוכה מים מהבריכה ואת הגרגירים האדומים של השיח, ומועכת אותם במקל עד שהזרעים החומים השתחררו וצפו והמים נצבעו בצבע דם.
אלה גרגירים רעילים, אמרה לי אימא שלי. אל תשתי את המים האלה אחרי שאת מכניסה לתוכם את הגרגירים. אימא לא ידעה שבעלה והבריכה שלו יהיו מסוכנים הרבה יותר מכל גרגיר. היא מתה צעירה מדי ומצאתי אותה במיטה שלה, עדיין יפה אבל חנוקה בכרית, והאבא החורג שלי אמר לי שזאת אשמתה.
אני נצמדת אל שפת הבריכה ומשאירה אותו מתחת למים עד שהכוח אוזל מתוכי ואני מתחילה לרעוד מקור, אפילו שהדם בגופי רותח. ואז אני מרפה את הרגליים, שהשרירים בהן כבר התחילו להתכווץ. הרולד צף לחופשי. אומרים שהיו לו כתפיים יפות, ראש מלא בשיער יפה. הראש והכתפיים שלו רפויים במים. כפות הידיים שלו עולות ויורדות כמו מדוזה רפויה. הוא נראה כמו בובה שמישהו זרק ושכח.
אני תופסת אותו בקו המותניים של המכנסיים הקצרים וגוררת אותו אל שפת הבריכה. אני מנסה למשוך אותו בסולם, אבל הוא כבד כשהוא לא בתוך המים, אז אני משאירה אותו שם, צף עם הפנים כלפי מטה. הוא תמיד אהב מים. הכול נראה מושלם.
אני מסתכלת עליו לרגע. הנשימות שלי יציבות ואני מחייכת, כי אני מדמיינת את סוזי בחדר שלה, צופה ב'בת הים הקטנה' ושרה לצלילי השיר 'עולמם של בני האדם', ומקווה שיום אחד הנסיך שלה ימצא אותה והיא תחיה באושר ובעושר.
עכשיו היא בטוחה מכל סכנה.
אני רק צריכה לשמור גם על עצמי. אז אני מכניסה את האושר עמוק בפנים ונועלת אותו שם. אני עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה ככל שאני יכולה, ואז עוד אחת, ועוד אחת, והשיער שלי נוטף מים על הבטון.
אני צורחת.
ואז אני רצה הביתה הכי מהר שאני יכולה, כי הרגע יצאתי לשחות ומצאתי את האבא החורג שלי טובע בבריכה, ועכשיו, סוף־סוף, מגיע תורי לבחור מה יקרה.
אני בת שתים־עשרה. יש לי עתיד שלם לפניי.
1
לונדון, עכשיו
שמי סָאפִי הַנטלי־אוֹליבר, ואני הורגת גברים רעים.
כמובן, זה סוד. מבחינת העולם שבחוץ אני דבר אחר לגמרי. אני דוגמנית לשעבר, ומתברר שאני "אשת חברה", אם כי הכינוי הזה מרמז שאני חברותית הרבה יותר ממה שאני באמת. יש לי תואר בתולדות האמנות מאוניברסיטת דרהאם, כמצופה מנשים במעמד החברתי שלי. קיבלתי את התואר אבל לא בהצטיינות, והייתי צריכה להתאמץ בשביל זה — לא כי הלימודים היו קשים אלא כי היה לי מספיק שכל להתאמץ לא לסיים אותם בהצטיינות. אף אחד לא בוטח בנשים חכמות. אני חברה במועצות מנהלים של שלוש עמותות — אחת שמחלקת אוכל לילדים רעבים, אחת שמגינה על נשים מוכות ואחת שפועלת לשיקום חמורים שעברו התעללות (היה צורך בקצת מאמץ כדי לשכנע אותי להצטרף לעמותה הזאת). אני צמחונית, והחיכוכים היחידים שהיו לי עם רשויות החוק הם שני דוחות על נהיגה במהירות מופרזת שקיבלתי בגיל עשרים ושתיים ועשרים ארבע. למרבה המזל, המקרה השני נקלט במצלמת מהירות ולא בידי שוטר, כך שלאף אחד לא הזדמן לראות מה יש לי בתא המטען.
להרוג גברים רעים זה התחביב הפרטי שלי, פרויקט חיי, הדבר שמניע אותי. זה הניסיון הצנוע והפרטי שלי לנתץ את הפטריארכיה. התחלתי בפרויקט בגיל שתים־עשרה, די בטעות, ועם הזמן הלכתי ופיתחתי מיומנות מקצועית. זה לא תחביב שממש מזמין פרסומים באינסטגרם, לא כמו אפייה, נגיד, אבל הוא מועיל הרבה יותר להיקף הירכיים.
אולי לא שמעתם עליי, אבל כנראה שמעתם על כמה מהקורבנות שלי. יש הרבה גברים רעים בחדשות. רוצחים, אנסים, פדופילים, סְטוֹקרים, שקרנים, מכי נשים, נוכלים, רמאים, מיזוגנים, חובבי הַסְגְבָרָה.
הדוגמה האחרונה היא סתם בדיחה קטנה. אין לי כל כך הרבה זמן פנוי.
מטבע הדברים אני חייבת לשמור על התחביב שלי בסוד, אבל אני לא מתביישת בו. למה שאתבייש במשהו שהוא לא רק כיפי אלא גם עוזר לעולם? שֶר מתביישת בניתוחים הפלסטיים שלה? דולי פרטון מתביישת בפאות שלה?
לא, מה שאני מתביישת בו הוא משהו אחר. משהו הרבה פחות פלילי אבל הרבה יותר מסובך. משהו שהרבה יותר קשה להסביר אבל הוא גם הרבה יותר יומיומי.
אני מאוהבת.
"אז איך זה לתפוס רוצח?"
ג'ונתן דֶרוֹזייה יושב על במת התיאטרון בכורסה כחולה. הוא רזה, מגולח למשעי ולובש ג'ינס וחולצה לבנה מכופתרת. השיער שלו כהה וסמיך, ונראה כאילו היה מתולתל אם רק היו נותנים לו לצמוח קצת. יש לו עצמות לחיים גבוהות, ומאחורי המשקפיים עיניו ירוקות. אני יושבת בשורה השביעית, לא קרוב מספיק לראות את צבע העיניים שלו, אבל אני יודעת מה הוא בזכות התמונה שמופיעה על גב הספר האחרון שלו עד כה, 'ללא רחמים'.
אני מאוהבת קשות.
העטיפה של 'ללא רחמים' מוקרנת על מסך מאחור. ג'ונתן יושב בקדמת הבמה לצד המראיינת של הפסטיבל, צעירה נאה שנראית כאילו סיימה את הלימודים לפני רגע. היא לובשת שמלה פרחונית ומרכיבה משקפיים גדולים מדי לפנים שלה, והיא משדרת תמימות שאיכשהו סותרת את האובססיה הברורה שלה לספרים של ג'ונתן. בעצם אפשר לומר שנתח גדול מהקהל באירוע הוא נשים בין גיל עשרים לחמישים. נראה שזה פלח השוק העיקרי לספרי פשע אמיתי בימינו. אולי מפני שכולנו כועסות כל כך על העולם.
"איך זה לתפוס רוצח?" ג'ונתן חוזר על השאלה, ואני נושכת את הלחי מבפנים. "פגשתי" את ג'ונתן דרוזייה בפעם הראשונה באמצעות הפודקאסט שלו, 'רוצחים בדם קר', וכשאני אומרת "פגשתי" אני מתכוונת ל"שכבתי במיטה והקשבתי לקול הסקסי שלו בזמן שהוא דיבר על רציחות ואני התפתלתי על הסדין". זה קרה לפני חודשיים, ומאז אני עושה בינג' מטורף על פרקי הפודקאסט שלו.
"מה שמשנה זה לא איך הרגשתי," אומר ג'ונתן. "מה שחשוב הוא שטימותי בּאצֶ'לוֹר נתפס והועמד למשפט, ואֶפְרָאין סַנְטַנְדֶר זוכה מכל אשמה. והמשפחה של ליאן זכתה לקצת שלוות נפש."
"כן, ברור. אבל איך הרגשת?"
"טוב. אני רוצה להבהיר כאן לכולם. לא הייתי נוכח כשעצרו את באצ'לור. לא הייתי נוכח כשהוא התוודה. הרגעים האלה לא היו שלי. הם שייכים לשוטרים הטובים והחרוצים שהרחיקו רוצח מסוכן מהרחובות…"
"הם בחיים לא היו תופסים אותו בלעדיך," קוטעת אותו המראיינת. "הם עצרו את האדם הלא־נכון, ונראה שהיו די מרוצים מהבחירה שלהם. רק בזכותך הם התחילו לבדוק את באצ'לור מלכתחילה."
מלמולי הסכמה בקהל. כולן כאן אוהבות אותו לא פחות ממני. אני כמעט שונאת אותן בגלל זה.
"הקרדיט שייך לחברי הטוב פקד האריסון, שהסכים לתת לי הזדמנות, בחן את הראיות שאספתי והחליט להציג אותן לצוות שלו."
אין עדיין תגובות