החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לקום ולהרוג

מאת:
הוצאה: | 2021 | 463 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

אהבה. טירוף. בגידה. משפחה.

 

לקום ולהרוג הוא מותחן פסיכולוגי מתוחכם ורב-תהפוכות, המהווה דיוקן מצמרר של קשרים משפחתיים שנכנסים לסחרור עמוק.

שלושת האחים לבית משפחת גורדון הם חברים בנפש, על אף הטרגדיה שפקדה אותם בילדותם. ביום שבו הם עומדים למכור את החברה שהקימו, דניאל – הצעיר מביניהם – מוצא את אחותו תלויה בדירתה. כאשר הוא מנסה להתחקות אחר צעדיה האחרונים, דניאל נחשף לרצח אכזרי של אישה צעירה, שהתרחש בתל אביב עשור קודם לכן.

הֵ דֵ י הרצח הלא מפוענח נעים בין יבשות ומסרבים להרפות. תגליות חדשות חושפות אמת אפלה, בעוד אירועי העבר המסתוריים של משפחת גורדון מרחפים מעל.

עד כמה נרחיק לכת כדי להשאיר את סודותינו הכמוסים ביותר קבורים?עד כמה נילחם באלו שמנסים להחיותם?

על רקע החברה הישראלית שבקליפורניה, אשר בצדה האחד פיתוחים עתירי ידע ובצדה השני סצנת העגלות בקניונים, ארן אראל בונה יצירת מתח מחשמלת, וטווה בליבה רשת מורכבת של טירוף, רצח, בגידה וגם אהבה גדולה.

 

מן הביקורות על חריצים ומשבצות, ספרו הקודם של אראל:

"ספר מתח מרתק עם עלילה מפותלת עתירת ספינים, שכל אחד מהם נבנה באופן מחושב ואינטליגנטי."

לילית וגנר, ידיעות אחרונות

 

"את הספר קראתי בנשימה עצורה ותוך ויתור על שעות שינה יקרות,

לטובת הסקרנות הבלתי-נלאית להבין סוף סוף מה קורה פה." אורית ענבר, פנאי פלוס

מקט: 15101354
אהבה. טירוף. בגידה. משפחה.   לקום ולהרוג הוא מותחן פסיכולוגי מתוחכם ורב-תהפוכות, המהווה דיוקן מצמרר של קשרים משפחתיים שנכנסים לסחרור […]

מפגש אקראי

בגיל ארבע־עשרה נירית ברחה מהבית.

היא לא היתה צריכה לשכנע את אמא שלה יותר מדי כדי שתחתום על הניירות. שרבוט קטן בתחתית הדף, כמה שיחות טלפון, והיא מצאה את עצמה תלמידה מן המניין בפנימייה הארורה הזאת. היא היתה שונה משאר הילדות במקום. חוסר ביטחון, עודף משקל ומנת משכל גבוהה מהממוצע היו שילוב בעייתי בסביבתה החדשה. בכל פעם שעמדה להישבר, הזכירה לעצמה שהאלטרנטיבה הרבה יותר גרועה. הרבה פחות סלחנית. אז היא השלימה עם ההתנכלויות ואיכשהו שרדה את השנים האלו.

בגיל שבע־עשרה וחצי היא התגייסה לצבא, שזיהה בה את הפוטנציאל, ובשנים הבאות היא השקיעה את כל כולה בלימודים. שורות קוד היו תחביבה החדש. שפת מחשב היתה מובנת לה יותר משפות אנושיות. שחור או לבן. שפה אנושית תמיד היתה אפורה, מלאה בניואנסים מורכבים.

על תעודת השחרור שלה נכתב שהיא עילוי. וגם בחברת הסטארט־אפ הקטנה שהחלה לעבוד בה הבינו זאת במהרה. היזמים לא המתינו יותר מדי זמן עד שהפכו אותה לשותפה שווה. גם לאחר שהחברה נמכרה, נירית לא נתנה לאנשים להיכנס. הצלקות היו עמוקות מדי, השנים לא העלימו את הכאב, רק הקהו אותו במעט. היא רכשה דירה בצפון תל אביב והנציחה שם את בדידותה. בדידות שהיתה מורגלת בה היטב והפכה לחלק מעולמה הקטן.

היה זה בערב פורים, בדיוק לפני אחד־עשר חודשים, שהיא פגשה את האדם ששינה את חייה. חברה ותיקה שביקרה בעיר שיכנעה אותה להצטרף למסיבת תחפושות. נירית דחתה תחילה את ההצעה, אך לבסוף התרצתה. כהרגלה, היא לא עטתה מסכה ונותרה לא מחופשת. חברתה התחפשה למישהי עם מחשוף וסיגריה ביד. התנגדותו הנחרצת של הגורל לא מנעה מהן להיכנס למסיבה. הסימן הראשון היה תקר בגלגל. השני היה אובדן הכרטיסים מהמכירה המוקדמת. אך הן לא ויתרו, ובעזרת מעט כוח רצון הצליחו לפלס את דרכן פנימה. הן שתו, רקדו, שתו עוד קצת, ואז היא ראתה אותו.

הוא היה מחופש לקוסם. מבטו נתקל במבטה מעברו השני של הבר. הוא ניגש אליהן, ובצעד שכלל לא הפתיע אותה, החל לדבר עם החברה שלה. מחשוף וסיגריה. עד היום יש להם ויכוח על הנושא. היא טוענת שהוא ניסה להתחיל עם החברה, והוא טוען שזאת היתה אסטרטגיה — מאוד מתוחכמת — אשר נלקחה היישר מתורת המשחקים. ג'ון נאש היה המורה שלו לשידוכים, ככל הנראה.

היא לא היתה בטוחה מה גרם לה להיפתח אליו בצורה כזו. אולי חיוכו העצור. אולי עיניו החכמות והבוגרות כל כך. אולי אופקיו הרחבים והדברים הרבים שידע. הוא שבה את לבה מהרגע שבו מבטיהם הצטלבו באותה מסיבה שכלל לא התכוונה ללכת אליה.

הוא היה הראשון שלה, והיה לה טוב איתו. היה לו ניסיון והוא היה מתחשב ועדין. אמנם הפעם הראשונה כאבה, אך בהדרגה היא למדה ליהנות מיחסי המין. היא רזתה והחלה להשקיע בעצמה. היא חייכה יותר, ובפעם הראשונה בחייה הרגישה שגברים מַפנים אחריה מבטם. התחושה הנפלאה שהגבר שלה, הגבר שהיא אוהבת, מקנא לה, היתה מרגשת ומרוממת כאחת.

כעבור כמה שבועות הוא עבר לגור איתה. הם נישאו בחתונה אזרחית בקפריסין. לה כמעט שלא היתה משפחה, והוא, הקוסם שלה, לא התנגד לחתונה קטנה. גם הוא, כמוה, היה אדם בלי יותר מדי קשרים. השיא היה עוד לפניהם, ידעה, אך לא סיפרה על כך לאיש. היא בעצמה גילתה רק לפני שלושה ימים, כאשר שני קווים כהים הופיעו בחלונית הקטנה של הבדיקה.

הם ישבו עתה באולם הקולנוע הריק וקיימו את המסורת החודשית שהתהוותה לה. אמנם זו היתה מסורת קיטשית, אך בקנאות דתית היא התעקשה לשמור עליה. היום בחודש שבו הכירו היה יום שהיא הרגישה צורך לציין. היציאה לסרט היתה יכולה להיות הזדמנות מושלמת לספר לו, אך תפנית לא צפויה שינתה את התוכניות. היא תספר לו אחר כך, כשהם יחזרו הביתה.

נירית לא האמינה ביד מכוונת. אבל בכל פעם שחשבה על אותו ערב, הרגישה שהביסה ביד רמה את רצון הגורל. לעתים היא דמיינה איך היו נראים חייה אילו לא היתה נכנסת באותו ערב למסיבה. תוכניתנית בודדה, גרה לבד, מרכז עולמה סובב סביב כתיבת אלגוריתמים. את ערביה עדיין היתה מבלה עם שמיכת צמר דקה, מול סרטים שהיתה שוכרת מהמכונה.

באופן אירוני דווקא הזיכרונות מילדותה חיזקו את מערכת היחסים ביניהם. המעשים הנוראים הם אלו שקירבו בין השניים יותר מכול. היא סמכה עליו. היא נתנה בו אמון מוחלט. וכך, בתחילת הקשר סיפרה לו על אהבתה הראשונה. אהבה מעוותת לאדם שהיה אמור להגן עליה מכל הרוע שבעולם.

היא סיפרה על הליטופים, על הנגיעות ועל הבלבול הנורא שחשה. סלידה, אהבה, שנאה? היא אף פעם לא הצליחה להגדיר מה היה טיבם של הרגשות כלפי אביה. כשהוא נגע בה בפעם הראשונה, בגיל שתים־עשרה, היא לא באמת הבינה את המשמעות של המעשה. היא ידעה שמה שקרה היה לא בסדר, אך היתה עסוקה בלשמור על הסוד מאמא, יותר מאשר בלנסות לגרום לאבא להפסיק לגעת בה. היא היתה המאהבת האסורה שלו באותם חודשים ארוכים.

רק כאשר חשה בחום ובאהבה המוחלטת של הגבר שלה, היא הבינה שאבא אדם חולה. אין אפור. אין בלבול. אין רגשות מעורבים. אמנם עברו שלוש־עשרה שנה מאז, אך היא ידעה שחובה עליה לפעול. ישנן עוד נפשות שצריך לחשוב עליהן. נירית שכרה את שירותיה של עורכת דין ידועה שטיפלה בהטרדות מיניות, בתקיפות, ובכלל בכל סוג של אלימות כלפי נשים. ממשרדה שמול הטיילת בתל אביב העניקה לה עורכת הדין את כל התמיכה הנפשית שהיתה זקוקה לה. וכך חמישה חודשים של תזזית משפטית הסתיימו בהרשעה. אביה קיבל תשע שנים בפנים. העונש נחשב חמור, במיוחד בהתחשב בעובדה שהם מעולם לא קיימו יחסי מין מלאים. ואולי, כך אמרה עורכת הדין, זה היה המזל שלה.

בדיוק כששמו של קוונטין טרנטינו הופיע במרכז המסך, הם חמקו מהאולם. בעלה נהג, היא ישבה לידו. הגלגל השלישי התרווח במושב האחורי, התפנית הלא צפויה. נַנוּשְקה.

היא לא אהבה את הכינוי הזה, והאמת שגם לא ניסתה לאהוב. היה בו משהו שתמיד גרם לה תחושת אי־נוחות. הצורה שבה הסתכל עליה, האופן שבו הזיז את שפתיו, הציפורניים האכולות, הגבות המסודרות יתר על המידה.

אך בעלה לא ידע על סלידתה ממנו. ננושקה היה חברו הטוב ביותר, והיא לא תעשה דבר שיפגע בו. עד עתה הם קיימו את המסורת לבד, שכן למעט היציאה החודשית לקולנוע הם כמעט אף פעם לא עזבו את הדירה. אבל ננושקה והחברה שלו בדיוק נפרדו, ומצב רוחו הירוד השפיע על בעלה. היא לא עיקמה את אפה כששאל אם ננושקה יכול להצטרף אליהם. זה בסדר, החדשות יחכו לרגע שיחזרו הביתה. היא רצתה לראות את האושר בפניו כשתספר לו את הבשורה.

הם חנו בחניה הפרטית שלהם מתחת לבניין. ננושקה נעמד על שפת המדרכה. 'היה נהדר,' אמר.

הם נפרדו בנשיקה על הלחי, ולרגע מעיל העור שלו התחכך בזרועה.

היא ובעלה נכנסו לבניין. הם יצאו למסדרון כשהמעלית הגיעה לקומה שבה גרו. הוא הוביל לדלת הדירה, הכניס את המפתח ונתן לה להיכנס ראשונה.

'אהבת את הסרט?' שאל.

'אהבתי את הסוף, זה נראה כמו סיום הולם יותר למלחמה. אבל היה אפשר לחוס על שושנה… מה איתך?'

הוא סגר את הדלת. 'אלים מדי. יותר מדי קללות, יותר מדי דם.'

היא חיבקה אותו. 'לא ידעתי שאתה כזה רגיש.'

'אנחנו צריכים לשנות משהו במסורת בחודש הבא. יום השנה שלנו.'

נירית כבר הזמינה שני לילות במלון. 'נחשוב על משהו,' אמרה בהבעת פנים חתומה.

הוא החמיץ פנים, אך נותר משועשע. 'טוב, מצוין,' אמר. 'אני הולך לשירותים.'

'תודה על העדכון.' היא הביטה בו נבלע בתוך המסדרון. לבה פירפר מהתרגשות.

היא צריכה למזוג שתי כוסות יין בשביל הבשורה. נירית ניגשה למטבח ופתחה את אחד הארונות המעוצבים. היא הוציאה בקבוק סגור ושתי כוסות גבוהות. לאחת מזגה בנדיבות, ולשנייה טיפטפה מעט יין בסימבוליות.

הדירה היתה גדולה ביחס לדירות דומות בשכונת רמת אביב. סלון, שני חדרי שינה וחדר עבודה מרווח בשביל בעלה שעבד מהבית. הם קנו שולחן גינה ומיקמו אותו בקושי במרפסת הקטנה שהשקיפה לכיוון תחנת הכוח רדינג. נירית אהבה את המרפסת, היא מצאה את עצמה מבלה בה שעות בקריאת ספרי מתח. היא אהבה את הז'אנר, ותמיד היתה עולה על הטוויסט בעלילה רגע לפני שהתרחש.

הפעמון צילצל בדיוק כשהחזירה את בקבוק היין לארון.

היא הרימה את אחת הכוסות, ניגשה אל הדלת והציצה מבעד לעינית. ננושקה. למה הוא חזר? בידה הפנויה פתחה את הדלת. 'מה שכחת?'

'המפתח של הרכב,' ננושקה צעד פנימה, מעיל העור התחכך בה פעם נוספת. 'השארתי אותו כאן.'

היא הסתובבה לכיוון השולחן. מרחוק שמעה את קול הורדת המים בשירותים. 'אני לא רואה אותו, אתה זוכר איפה השארת —' קולה נלקח ממנה, היא ניסתה לסיים את המשפט, אך ללא הצלחה. נירית מיצמצה. היא לא הרגישה את כוס היין נשמטת מידה, אך שמעה אותה מתנפצת על הרצפה.

משהו חם זלג במורד רגליה. עיניה פנו מטה. קצה להב אדום בקע מתוך החלק העליון של בִטנה. היא הרגישה את עצמה נדחפת קדימה. ידיה פגעו בשולחן הסלון הנמוך, אך לא היה לה כוח לעצור את הנפילה. החזה שלה נחבט אף הוא בשולחן. לשנייה ארוכה היה נדמה לה שהיא לא מסוגלת לנשום, אך לבסוף הרגישה את האוויר חודר לריאותיה בגל נורא של כאב.

נירית החליקה לרצפה, גבה לננושקה. היא ניסתה לזעוק, אך אנקה עמומה נפלטה מגרונה. בעזרת הכוח שעוד נותר בה, גררה את עצמה על הרצפה עד לשידת הטלוויזיה. היא התהפכה כששמעה את דלת הכניסה נסגרת. ננושקה עמד מולה, בידו הסכין שפילחה את גופה. רק עתה היא שמה לב שכפפות כיסו את ידיו. הוא לא זז, פשוט בהה בנקודה כלשהי בחלל החדר. רחש נשמע מאחוריהם. ננושקה חיזק את אחיזתו בסכין כאשר בעלה הגיח מהמסדרון. הוא הביט בננושקה, ואז בה. נירית ידעה שאינו מפחד, אבל היא כן פחדה. היא פחדה שמשהו נפלא הגיע לקצו. הרחק, על גבול התת־מודע, היא הבינה שהמשהו הנפלא הזה כבר לא קיים.

'תעשה את זה מהר.'

נירית פקחה את עיניה, היא אפילו לא שמה לב שהן נעצמו. הקוסם שלה עמד בצמוד לננושקה. הוא מתח את כתפיו לאחור, ולרגע קט היא ראתה אדם שלא הכירה. כאילו מישהו הפשיט ממנו את הבעת הפנים הרגילה והחליף אותה במסכה חסרת רגש.

'אתה מוכן?' שאל ננושקה.

בעלה הינהן.

ננושקה הרים את ידו, ובתנועה מהירה דקר אותו בכתף. זעקת כאב מרוסנת נפלטה מפיו. נירית רצתה לצעוק, אך משהו חמים מילא את גרונה. שיעול מחוספס. היא לא הצליחה לנשום. זה לא יכול להיגמר ככה, לא בצורה כזאת גסה.

הקוסם החווה לכיוון הדלת. ננושקה נראה מבולבל, אך התעשת במהרה. הוא שמט את הסכין על הרצפה ויצא החוצה. פניו של בעלה עטו הבעת כאב, הוא נשך את שפתיו והחזיק את כתפו הפצועה. דם זלג מבין אצבעותיו על הזרוע ומשם אל הרצפה. הוא נשם כמה נשימות מהירות לפני שהרים את השפופרת. 'מישהו דקר אותה, היא, היא בקושי נושמת…' קולו נחלש. הוא אמר את הכתובת ונתן לשפופרת לצנוח. כעת הוא הפנה אליה את תשומת לבו. הכאב עדיין היה שם, אך לא לבד. היה בפניו עוד משהו שהיא לא הצליחה להגדיר. הוא חצה את הסלון והתיישב מולה על הרצפה.

נירית הביטה בו, הדמעות זלגו על לחייה. 'יהונתן,' לחשה בלי קול.

היא הרגישה לחץ בחזה ונשימותיה נעשו אטיות. האדם שכל כך אהבה ישב על הרצפה במרחק נגיעה ממנה, אך לא הושיט את ידו. הוא פשוט נתן לה לגווע.

כשפקחה את עיניה פעם נוספת, היא ראתה שהוא מביט בה. אותה הבעה של כאב מעורב בעוד משהו עדיין על פניו. ואז, ברגע מפחיד של צלילות, היא הבינה מה המשהו הזה היה — הוא הביט בה בעניין. זה מה שזה היה, עניין. הוא היה מרותק.

מחשבתה האחרונה של נירית היתה קשורה לערב שבו פגשה את האהוב שלה. היא עצמה את עיניה ודמיינה פעם אחת אחרונה איך היו נראים חייה אילו לא היתה מצליחה להיכנס למסיבה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לקום ולהרוג”