החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גרציה מליסבון

מאת:
הוצאה: | 2012 | 318 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

קורות נעוריה של דונה גרציה, מהנשים הגדולות ביותר שידע העם היהודי, הם בגדר תעלומה. מחבר ספר זה טווה ביד אמן את קורותיה של הנערה, בתו של רופאו של מלך פורטוגל, מהיום שבו קראה לה אמה למרתף הבית ובישרה לנערה ההמומה שהיא יהודייה בסתר.

סיפור הכנסתה ההדרגתית של חנה-גרציה לעולם היהדות על ידי מקורביה, כמו גם הקשר הרומנטי המתפתח בינה לבין פרנצ׳סקו מנדס, מגדולי הסוחרים של אותה תקופה, מתוארים על רקע אירופה השסועה של המאה ה-16, הנקרעת בין מאבקי דת ויריבויות מרות בין חצרות קיסרים ומלכים, אגב נסיון נואש לעצור את התקדמות העות׳מאנים המאיימת.

ברקע העלילה עומדים מאורעות חשובים בחיי היהודים בספרד ובפורטוגל, לפני ואחרי הגירוש הגדול, ומתוארים מאפייני התקופה כמו המצאת הדפוס וגילוי נתיבים ימיים חדשים.

כל אלה, ובמיוחד הגעתו לפורטוגל של איש המסתורין, דוד הראובני, משתלבים ושופכים אור על התפתחותה של דונה גרציה לצד אהובה פרנצ׳סקו, לקראת הפיכתה לאישה העשירה ביותר בתקופתה ולחסידה נלהבת של רעיון שיבת העם היהודי לארצו, שעיקרו בחידוש ההתיישבות היהודית בטבריה.

המחבר, יליד המושבה יבנאל, הוא בעל נסיון עשיר בשירות הממשלתי והציבורי, לרבות שירות דיפלומטי בקמבודיה בתקופת המלחמה הקשה. כמדריך טיולים מטעם ״החברה הגיאוגרפית״ הוא מכיר לעומק ארצות רבות. התמחותו ואהבתו מתרכזות בתולדות יהודי ספרד ופורטוגל וצאצאי האנוסים בימנו אנו.

ספר זה, כמו גם ספרי ההמשך שיתארו את התפתחות פועלה של דונה גרציה, בא מתוך אהבה זו ובתקווה כי גם הקורא יפתח את לבו אליהם.

המחבר, יליד המושבה יבנאל, הוא בעל נסיון עשיר בשירות הממשלתי והציבורי, לרבות שירות דיפלומטי בקמבודיה בתקופת המלחמה הקשה. כמדריך טיולים מטעם ״החברה הגיאוגרפית״ הוא מכיר לעומק ארצות רבות. התמחותו ואהבתו מתרכזות בתולדות יהודי ספרד ופורטוגל וצאצאי האנוסים בימנו אנו.

ספר זה, כמו גם ספרי ההמשך שיתארו את התפתחות פועלה של דונה גרציה, בא מתוך אהבה זו ובתקווה כי גם הקורא יפתח את לבו אליהם.

מקט: 978-965-571-288-9
מסת"ב: 978-965-571-288-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

(ובפרק זה, איך נודע לגרציה כי היא יהודיה)

 

‘גרציה!’, ‘גרציה!’.

 

קולה של המשרתת הקוראת בשמה העיר את הילדה הנמה משנתה. המחשבה הראשונה שחלפה בראשה הייתה –’היום אני בת 12! היום הולכים לטקס הקונפירמציה בכנסייה’.

המחשבה השנייה הייתה- ‘מה מזג האוויר?’. אתמול היה גשום ואמה התרתה בה כי אם גם היום ירד גשם היא תיאלץ ללבוש מעיל חם מעל שמלתה הלבנה.

היא זינקה אל החלון הצופה אל הנהר. השמים היו בהירים בתכלת עזה. אנחת-רווחה נפלטה מגרונה. היא תוכל ללכת בלי המעיל ובוץ לא ילכלך את שולי שמלתה, ביום כה מיוחד וחשוב לקראתו התאמנה כבר חודשים ארוכים.

המשרתת נכנסה לחדר והביאה איתה קערה מלאה מים ומגבת נקייה כדי שגרציה תוכל לשטוף את פניה.

‘בוקר טוב לך חמודה. בואי נתלבש מהר כי אמך רוצה לדבר איתך’, אמרה המשרתת.

היא סייעה לה ללבוש את השמלה הלבנה החדשה שנתפרה במיוחד לכבוד יום זה וסרקה את שערה השחור הארוך.

גרציה יצאה מחדרה וירדה לקומת הקרקע אל החדר הגדול של הבית.

הבית היה וילה גדולה בשכונה שקטה של בלם, עיירה עשירה, אחת מהעיירות שהקיפו את ליסבון בירת ממלכת פורטוגל. השם ‘בלם’ הוא קיצור של ‘בית-לחם’ שליד ירושלים.

מהנמל הטבעי הקטן של בלם יצא הצי שכבש את סיאוטה שבצפון-אפריקה, מכאן יצאו רוב האניות ששיגר אנריקה ‘הספן’, ומכאן יצא ואסקו-דה-גמה למסעו סביב אפריקה ב-1497. רק שנה לפני האירועים עליהם אנו קוראים הסתיימה בנייתו של ‘מגדל-בלם’, בתוך הנהר, שנועד להגן על העיר מפני כוח-ימי העלול להגיע ממערב. כיום המגדל נמצא על היבשה.

הבית היה צנוע יחסית לארמונות בית-המלוכה ולוילות של עשירי-בלם, אך תאם את מעמדו של ד’ר מיגואיס, הרופא של המלך מנואל הראשון, אביה של גרציה.

גדר ברזל גבוהה מעוטרת בקצוות חדים הקיפה את החצר. מאחוריה, בתוך החצר, צמחו עצים גבוהים וענפים שלא אפשרו הצצה ולו חטופה פנימה. שער ברזל כבד, מעוטר בסימני-הצלב במתכת, הפריד בין העולם החיצוני לבין החצר. השער היה נעול. פעמון גדול היה תלוי לידו והרוצה להיכנס פנימה היה צריך למשוך בחבל להפעילו.

השביל, שאורכו כ-30 מטרים מהשער אל הבית, היה משובץ בחלוקי-נחל קטנים בצבעים שחור ולבן באופן המסורתי לפורטוגל, על-פיו האבנים שולבו אחת ליד השנייה לא במימד השטוח אלא במימד הצר שלהן. חלק חד אחד היה תקוע באדמה והשני בלט כלפי מעלה ועליו דרכו. האבנים שולבו בשילובים אמנותיים כמו ענפים ובקצותיהם פרחים בצבעים שחור ולבן.

משני צידי השביל היו ערוגות ובהן פרחים ושיחים מסודרים ומטופחים.

כל הבית הגדול היה מצופה באבני צפחה אפורות. החלונות היו מסורגים בסורגים המעוטרים גם הם בעיטורי-צמחים. הגג היה מכוסה ברעפים ירוקים שהיו מונחים על מסגרת של עץ כהה.

מהשביל הובילו 5 מדרגות רחבות מרוצפות בשיש. המבואה החיצונית הרחבה רוצפה גם היא בשיש.

הקירות משני צידי-המבואה צופו באריחים מצוירים, ‘אז’ולז’וש’, כמיטב האדריכלות הפורטוגלית, גם הם. צבע העיטורים היה כחול עמוק. המלך מנואל הראשון, עליו נספר בהמשך, התפעל מתעשיית האריחים בסביליה שבספרד והתחיל לייבא את האריחים לארצו. מהר מאוד צופו כל מבני הציבור באריחים כאלה וגם עשירי הממלכה עשו כן בבתיהם. השם אגב, גם אם הוא מזכיר את הצבע הכחול, בא מהמילה הערבית ‘א-ז’ליג’’ שפירושה ‘אריח’. נושאי האיורים, שנעשו על-פי הזמנה, תיארו את גבורתם של הספנים הפורטוגלים בימים.

עציצים קטנים היו תלויים על קירות המבואה מעל הקטע המרוצף באריחים המצוירים.

עציצים ענקיים ובהם צמחי גרניום ושיחים קטנים עמדו על חצובות צמודות לדלת הכניסה הרחבה והכבדה העשויה גם היא מעץ חום-כהה מלא המחוזק בפסי מתכת, שתי-וערב, המחוברים לדלת במסמרים. בחלקה העליון של הדלת היה חלון זכוכית שהיה ניתן לסגירה מבפנים ע’י דלת קטנה הננעלת באבזם נחושת.

הדלת נפתחה אל מסדרון רחב שהוביל אל הסלון הגדול. בצד ימין עמדו המדרגות אל הקומה השנייה בה היו חדרי-השינה של בני-המשפחה. מתחת מדרגות אלה ירדו מדרגות אל קומת-המרתף. בצד שמאל הייתה הדלת אל המטבח.

את בני-הבית שרתו מספר משרתים.

בפינת הסלון הגדול, ישובים על הספות והכורסאות, סביב השולחן הנמוך והמעוטר, הבחינה גרציה באלמנתו הצעירה של אחיה הגדול רודריגו, מדלנה, והתינוק שלהם ז’ואן, בן השנתיים, אותו אהבה מאוד (אז עוד לא ידעה כי תינוק זה יסייע לה וילווה אותה כאשר תהיה האישה העשירה בעולם). אחיה היה רופא גם הוא, כאביה, ושימש גם כפרופסור לרפואה באוניברסיטה סמוכה. שנה קודם-לכן נפטר ממחלה באופן פתאומי.

איתם הייתה אחותה בת ה-9, בריאנדה. בראותם אותה ניגשו אליה, חיבקו אותה ונשקו על לחייה.

כל הבית היה מלא באגרטלים שופעים בפרחים צבעוניים. על קירות הסלון, במיוחד, והמסדרונות, היו תלויות תמונות-שמן המתארות נופים או פורטרטים של אנשים, כמקובל באותה תקופה.

מלבד התמונות היו מפוזרים על קירות המסדרונות ובפינות הסלון, תמונות ופסלים של קדושים נוצרים (איקונות). ליד חלקם היו תלויים זרים אסופים של פרחים. הפסלים והתמונות היו הפוכים עם פניהם לכיוון הקיר. רק כשהיה ידוע כי אורחים ‘נוצרים ישנים’ עומדים לבוא לביקור הם סובבו וקושטו בפרחים טריים. על הקיר המרכזי של החדר הגדול הייתה תמונתו של ישו, זר פרחים עוטר את ראשו. התמונה הייתה במסגרת מוזהבת ובצידה הייתה תלויה מנורת-שמן שהאירה אותה כל הזמן. זר פרחים גדול היה תלוי סביב התמונה.

אמה, הגבירה, לבושה בקפידה בשמלה שחורה ארוכה, שרווליה נפוחים ויורדים בקפלים מסולסלים, מחשופה צנוע ועל כתפיה צעיף שחור, כיאה לאשת רופא המלך וכיאה ליום מיוחד זה. שערה היה אסוף מאחורי ראשה ועליו כובע בד עגול, נטוי על צידו, מחוזק בסיכה בה משובצות אבנים יקרות, ושרשרת פנינים עבה לצווארה. היא ניגשה אל גרציה, נשקה לה גם היא על לחייה ואמרה לה:

‘בוקר טוב, יקירתי. איך ישנת הלילה? בואי איתי בבקשה. אני רוצה לשוחח איתך על משהו חשוב’.

בטרם הספיקה גרציה להשיב הלכה האם קדימה וגרציה המשיכה אחריה. האם ירדה במדרגות אל קומת המרתף ופתחה דלת כבדה.

‘אבל אמא’, אמרה גרציה, ‘זה החדר של אבא. את יודעת שאסור לנו להיכנס הנה’.

בחדר זה שבמרתף היה אביה מקבל לטיפול את החולים הפרטיים שלו. חוץ מזה באו אליו, לחדר זה, הרבה אנשים, במיוחד גברים. בימי שישי בערב היו באים תמיד אנשים, לבושים בקפידה. גרציה הבחינה מזמן בתנועה זאת אך כל-פעם ששאלה על-כך הייתה אימה אומרת שזה אנשים איתם האב עושה עסקים.

‘זה בסדר, מותק. אבא מרשה לנו היום להיכנס הנה’.

החדר היה גדול, ללא כל חלון. כל קירותיו היו מכוסים במדפי-ספרים. שטיחים בצבעים רכים ובדוגמאות סימטריות, כיסו את הרצפה. בקצהו הרחוק עמד שולחן עץ גדול, מאחוריו כורסא ולפניו מספר כסאות.

‘אז זהו חדר העבודה של אבא’, אמרה גרציה בלבה. ‘למה לא הרשה לנו מעולם להיכנס הנה?’.

אמה התיישבה על אחד הכיסאות שלפני השולחן והזמינה את גרציה לשבת על השני. הילדה התיישבה תוך החלקת שולי שמלתה הלבנה כדי שלא יתקמטו.

‘כן אמא’.

נראה היה כי האם מתלבטת. דקה ארוכה ישבה והביטה בבתה ברוך תוך ליטוף כף ידה שהייתה נתונה בתוך ידה שלה. גרציה הבחינה בינתיים כי השולחן היה מעץ מלא, בצבע חום-כהה, כולו מעוטר בעיטורים דמויי-פירות, ענפים, עוגני-אוניות וחבלים. גם הכורסה המפוארת של האב, הייתה עשויה בצורת ענפים מהם יצאו עלים ופרחים וחבלים. הריפוד היה רך בצבעים עדינים ובעיטורי-פרחים. דומים אך יותר צנועים היו הכסא עליו ישבה גרציה עצמה והכסא לידה עליו ישבה אימה.

לבסוף נשמה האם נשימה ארוכה ואמרה:

‘תקשיבי היטב בתי היקרה למה שאמר לך. אני יודעת כי בתום דברי יהיו לך עוד הרבה שאלות אך אין לנו הרבה זמן כי אנחנו צריכים להגיע בזמן לכנסייה.’

‘אז אמה, אולי נדחה את השיחה ליום אחר’, אמרה גרציה.

האם חייכה ואמרה ‘אי-אפשר. השיחה הזאת חייבת להיעשות היום. היום את עוברת את טקס ‘הקונפירמציה’ בכנסייה, לקראתו את כבר מתכוננת מספר חודשים עם חברותיך. ומה שאני עומדת לספר לך קשור ליום זה בו את, בגיל 12, הופכת לעצמאית ואחראית לכל מעשייך’.

‘בסדר אמא, אך מה כל-כך מיוחד במה שאת רוצה להגיד לי?’

‘את זוכרת’, המשיכה האם,’ שלפני שנה בערך גררו ברחובות מספר אנשים ואת שאלת אותי מי אלה ולמה עושים להם את זה?’

‘כן, אני זוכרת ואת ענית שאלה יהודים, הארורים שהרגו את אדוננו ישו’

‘את כועסת עליהם?’ שאלה האם

‘בודאי אמא. איזו שאלה! בכל שיעור-דת בבית-הספר ועכשיו לקראת הטקס של היום מסבירים לנו איזה אנשים רעים אלה, שגם הרגו את אדוננו וגם רוצים כל הזמן לגרום לנו רעה!’, ענתה הילדה בכעס.

האם שוב נשמה עמוקות, אחזה את שתי ידיה של הילדה ואמרה לה בקול נמוך ‘תקשיבי עכשיו היטב! גם את יהודיה!’

הילדה פתחה את עיניה לרווחה, פערה את פיה, קפצה ממקומה בכיסא וצעקה ‘אמא, מה קרה לך? השתגעת? איך את יכולה להגיד לי דבר כזה?’

האם חייכה חיוך מהול בעצב ואמרה בשקט: ‘תקשיבי היטב. דווקא ביום זה בו את הולכת לכנסייה ולקראת הטקס בו את הופכת להיות נוצרייה יותר טובה, את חייבת לדעת את האמת- כולנו יהודים!’

‘אמא, אני לא רוצה לשמוע על זה יותר. תפסיקי, אני לא רוצה להיות חלק מהאנשים הרעים האלה!’ זעקה הילדה, חיוורת מהתרגשות.

‘אני יודעת ומבינה את ההפתעה שלך. זו עובדה. אנחנו יהודים ואנו גאים בכך כי אנחנו חלק מעם מאוד עתיק ומאוד מיוחד. אני לא יכולה לספר לך עכשיו הרבה אך אני מבטיחה לך כי באחד הערבים אבוא אליך לחדרך ואסביר לך הכול. דבר אחד את חייבת להבין עכשיו- אנחנו לא רעים ולא הרגנו אף אחד ובודאי לא את ישו. וכל מה שמספרים עלינו זה מקנאה! את מכירה את זה שילדים ממציאים כל-מיני דברים על ילדים אחרים כי הם מקנאים בהם?’

‘כן, אמא, את זה אני מכירה. אך כל כך הרבה דברים רעים על הרבה אנשים- לא נראה לי הגיוני כי זה בא מקנאה. אולי את לא יודעת באמת, אמא?’

האם חייכה ואמרה ‘תאמיני לי. אני לא ממציאה. את יכולה לסמוך על אבא ועלי כי אם באמת היו היהודים כל-כך רעים, היינו שמחים לעזוב אותם. אך יש בנו גאווה אדירה- אנו לא סתם עם אלא עם מיוחד שכל-כך הרבה אנשים חכמים וגדולים יצאו ממנו.’

‘מה, גם אבא וגם אחי רודריגו הם יהודים? למה אבא לא אמר לי כלום עד היום? לרודריגו סיפרתם גם-כן? ומה עם אשתו של רודריגו, מדלנה? ואם היא נוצרייה איך הם הסתדרו בניהם, ואם אנחנו יהודים למה אנחנו מתנהגים כמו נוצרים?’

‘השאלות שלך מצוינות וחכמות וטבעי שילדה חכמה כמותך תשאל אותן. אני אענה לך עכשיו בקיצור- כולנו יהודים. גם אבא וגם אני וגם רודריגו היה ואפילו מדלנה וגם ז’ואן. מדלנה היא בת למשפחה יהודית, משפחת אלמושנינו מאראגון, כמונו, ממנה יצאו רבנים, זה אנשי-הדת שלנו, וחכמים. כשז’ואן יהיה גדול, תספר לו אימו כי הוא יהודי.

‘לצערנו אנחנו לא יכולים להיות יהודים באופן גלוי. כי המלך אוסר זאת. ואין לנו ברירה אלא להתנהג בבית כיהודים, וגם זאת בשקט ובאופן חשאי, אך בחוץ אנחנו נוצרים לחלוטין’.

‘אנחנו היהודים היחידים בפורטוגל?’

‘לא’, צחקה האם, ‘יש עוד אלפים כמונו המתנהגים כך. וכולם חיים חיים כפולים. כמוך, שבבית אנו קוראים לך גרציה ובבית-הספר שמך הוא ביאטריצ’י די-לונה, כך ישנם רבים שגם להם שמות שונים כאילו נוצרים, אך יש להם גם שמות יהודיים והם מתנהגים, כפי שאמרתי, כיהודים בבתיהם וכנוצרים מחוץ לבית’.

‘אנו יודעים מי הם, אמא? מישהי מחברותי גם היא כמוני? איך אפשר לדעת מי נוצרייה אמיתית ומי כמוני, יהודיה?’

‘שוב שאלה טובה, חמודתי’, אמרה האם. ‘לא נמשיך בזה עכשיו. אך יש לנו, היהודים מנהג שבו, ביום זה, דווקא ביום זה, בו את עוברת את טקס ה’קונפירמציה’ בכנסייה, את גם הופכת להיות ‘בת-מצווה’, יהודיה בוגרת. ביום שבת הקרוב נעשה לך חגיגה שלנו, במשפחה, לכבוד הגיעך להיות ‘בת-מצווה’.

‘רק תזכרי- היום, בכנסייה, תעשי הכול כפי שלמדת עם 30 חברותיך. יגישו לפיך את לחם-הקודש שהם מאמינים שהוא מסמל את גופו של ישו- ותאכלי אותו. ויתנו לך לטעום מהיין המסמל את דמו של ישו – ואת תעשי הכול כמו חברותיך. אנחנו נהיה שם איתך ונשמח בשמחתך. רק, בראש, זכרי שאת ילדה מיוחדת. ביום זה את הופכת בוגרת פעמיים- לא רק בכנסייה אלא, יותר מזאת, בקרב משפחתך האמיתית ועמך האמיתי- ‘עם-ישראל’. עכשיו אני רוצה לתת לך מתנה’.

האם פשפשה בכיס העמוק של שמלתה והוציאה שרשרת ארוכה ובה חרוזים שחורים מבריקים.

‘שרשרת זאת היא שלך מהיום. היום לא תענדי אותה כי בטקס בכנסייה אסור לענוד כל קישוט. את השרשרת הזאת קיבלתי מאמא שלי והיא ביקשה שאתן אותה לבתי הבכורה ביום הגיעה להיות ‘בת-מצווה’. אמי האמינה כי יש בשרשרת הזאת כוחות-נסתרים שבעת צרה יוכלו לעזור לך. שימי אותה בחדרך ובואי מהר לאכול. אני רוצה להזכיר שוב- אל תנסי לבדוק מי מחברותיך היא כמונו. אסור לך להזכיר לאף אחד ואף עם בני הבית אל תדברי על הנושא הזה בלי שמישהו מבוגר ממך, רק מבני-המשפחה, יפנה אליך! אם מישהו זר או אפילו מישהו שאת מכירה ישאל אותך משהו בנושא היותנו יהודים, תכחישי הכול ותגידי שאת נוצרייה טובה!’

‘אבל אמא’, קראה גרציה,’אבל למה החשאיות הזאת?’

‘אין לי זמן להסביר לך עכשיו. רק זכרי כי ישנם אנשים רעים שעוקבים אחרינו ורוצים באמת לגלות שאנו יהודים ואז יעשו לנו דברים רעים. אני אסביר לך הכול בהמשך. תאמיני לי. אני לא מגזימה. צריך כל-כך להיזהר! כה רבים מאיתנו נתפשו כי לא היו מספיק זהירים והם אינם עוד איתנו. האמיני לי. פשוט תעשי מה שאמרתי. עכשיו בואי אלי, חנה נשיא, זה שמך העברי-יהודי, בקרבנו’ והאם משכה אליה את בתה וחיבקה אותה בחוזקה.

‘רק עוד רגע, אמא’, התעקשה הבת, ‘הרי אבא הוא הרופא של המלך שלנו, ז’ואאו. המלך אוהב אותו. הוא יגן עלינו’.

‘הלוואי וזה היה כל-כך פשוט,’ צחקה האם, ‘המלך מולך על כל הממלכה אך בו, כמו שקורה בהרבה בתים, שולטת המלכה והיא, קתרינה, כיוון שבאה מספרד, ממש שונאת אותנו. גם המלך הזה בעצם, שונא אותנו. אביו לפניו, שנפטר, את זוכרת, לפני שנה, מלכנו מנואל, די אהב אותנו. אומרים אפילו שהוא ידע שאנו שומרים בסתר על יהדותנו אך כל עוד זה היה בסתר ולא ביישנו אותו ע’י הפגנת יהדותנו מחוץ לבית, הוא לא התערב. הוא כנראה התחרט על כל העוולות שעשה לנו בגלל אשתו-שלו. אך מאז שהמלכה איזבלה מתה ממחלתה, נראה שהיה יותר רגוע.

‘המלך החדש כועס עלינו וכיון שהוא חסר ניסיון הוא חושש מכל דבר העלול לפגוע בשלטונו. חוץ מזה יש עוד גורמים מעורבים בנושא, עליהם, כפי שהבטחתי, נדבר פעם אחרת. בואי נעלה. כולם מחכים לנו’.

הן עלו חבוקות במעלה המדרגות. כולם, חוץ מהילדים, כמובן, ידעו מה התרחש בחדר שבמרתף וניגשו אל גרציה ובלי לומר מילה ליטפו את ראשה, נשקו לה או טפחו על כתפה.

 

שתי מרכבות הובילו את המשפחה מביתה אל עבר העיר. הם גרו בשוליים המזרחיים של בלם, קרוב למקום בו אנו יכולים לראות כיום את ‘מצבת-המגלים’ לזכרו של ‘אנריקה הספן’, הנסיך האחראי יותר מכול להפיכתה של פורטוגל לאימפריה ימית.

הדרך עברה ממש בין הבתים לבין מימי הנהר הגדול טז’ו היוצא מספרד ומכאן, מעט יותר לכיוון מערב, נשפך לאוקיינוס האטלנטי. היא לא הייתה סלולה אלא מרוצפת בחלוקי-נחל גדולים שסודרו אחד ליד השני.

ספינות- מפרשים היו קשורות לאורכו של הרציף ולצד המזחים הקטנים שיצאו אל תוך הנהר. ספינות יותר גדולות עגנו בעומק המים והמטענים והנוסעים הובלו לחוף בסירות קטנות.

גם אם היה זה יום ראשון בו, בדרך-כלל, לא עוסקים במלאכות, ניכרת הייתה המולה רבה בנמל. סבלים נשאו על כתפיהם חבילות מתוך הספינות וסידרו אותן בערימות. המטען היה בחלקו קשור וגלול בבדים, קשור בחבלים, חלקו בחביות-עץ. חזירים קטנים, עופות וכלבים הסתובבו בין הערימות, מפריעים לפועלים. נשים, כנראה נשות-הימאים או חברותיהם, הסתובבו ושאלו בקול את שמותיהם. בשטח נראו גם פקידים ובידיהם רשימות המטענים שהאניות הביאו לנמל, עוברים בין האניות ומסמנים את אלה שזיהו על הסיפונים ובתוך המחסנים.

לכאן הגיעו סוחרים וקיבלו, בפיקוח פקידי-המכס, את הסחורות שהזמינו מראש וסוחרים אחרים באו לראות איזה מוצרים חדשים הגיעו ולהתמקח עם סגני-הקברניטים על מחיריהם.

 

הכרכרות פנו שמאלה ליד הארמון המלכותי הגדול. מעברו של הארמון היה שטח מישורי, מין בקעה, אותה הקיפו מסביב 7 גבעות לא גבוהות במיוחד, המהוות את ליסבון. בתוך הבקעה ועלשולי הגבעות היו סמטאות ובתים הבנויים בצפיפות ובאי-סדר מרתק. ערבוביה כזאת רואים כיום רק בשולי הערים הגדולות והמאוכלסות בעולם ולא במרכזה של עיר-בירה. הבתים לא היו גבוהים, אולי שתיים או מכסימום 3 קומות, צבועים בכול צבעי הקשת. בניהם בלטו פה ושם ארמונות גדולים מוקפי-חומות. רוב הסמטאות לא היו מרוצפות אלא עשויות מעפר מהודק.

ביום רגיל היו הרחובות הומים מרוב אדם. שווקים לבשר מסוגים שונים, פירות וירקות ושאר מצרכים היו בכול פינה ובעליהם היו מכריזים על מרכולתם בקולי-קולות; לידם חונות עגלות-העץ בעלות 2 הגלגלים והיצול הארוך של הכפריים המביאים את מוצריהם למכירה והסוסים עומדים בינתיים ולועסים ערימת חציר שהושמה לפניהם; דוכני-בגדים צבעוניים שהמוכרים בהם נהגו לתלות את מוצריהם על קירות הבתים לידם עמדו; בארות-מים ציבוריות היו בכיכרות הקטנות שבכול שכונה וכמעט תמיד היה משתרך לידם תור ארוך; בתי-מרזח שרצפותיהם מגובבות בקש שהיה מוחלף, רטוב, בכל ערב, ומהם תמיד עלו קולות צהלות-שיכורים; בעלי-חיים ככלבים, חזירים קטנים, תרנגולים צבעוניים וחתולים היו מסתובבים אף הם בין הסמטאות ומנסים לגנוב חלקי-בשר שהשתרבבו מהדוכנים מכוסי-הזבובים; ילדים מתרוצצים, צוחקים וצועקים; פרשים עוברים עם סוסיהם, אם אנשי-משטרה, חיילים וסתם רוכבים שאין להם מרכבות. זו הייתה אווירת העיר, לא רק של ליסבון אלא של כול הערים בעולם שדמו לה לחלוטין.

היום, יום ראשון, היה הכול שקט, נקי ורחוץ. תושבי-העיר, לבושים ב’בגדי-השבת’ שלהם, נהרו לכנסיות הרבות.

לפני שנגיע לקתדראלה אני רוצה לתת לכם עוד מושג על משהו נוסף שהיה תלוי באוויר של ערי ימי-הביניים. נחשו מה הוא?

זה הריח הרע הכבד ששרר בכול מקום. אם אנחנו היינו נכנסים היום לעיר זו או אחרת, בתקופה זאת של תחילת המאה ה-16, החוש הראשון מבין חושינו שהיה מופעל היה חוש הריח. ריח רע ולא-נעים. למה היה ריח כזה?

מכמה סיבות: הראשונה, בזמנים ההם, ועד לפני כמאתיים שנים, לא היו מים זורמים בבתים. היו מביאים את המים מהבארות. לא היו רוחצים כל-כך את הרצפות כי לא הייתה ודעות להיגיינה וגם אנשים לא היו מתרחצים כל-כך. לא כי לא היו מספיק מים אלא כי לא אהבו או שלא ראו צורך להתרחץ. יותר מכך- היו דעות שנתמכו ע’י הרבה רופאים שההתנקות מסירה מעל הגוף את שכבת הלכלוך המגנה עליו. הייתה פעם מלכה מפורסמת באנגליה, קראו לה אליזבט הראשונה, בתו של הנרי ה-8 עליו נדבר בהמשך, שהייתה מפורסמת באירופה כ’נקיינית-כפייתית’, כלומר ‘משוגעת לניקיון’. היו לועגים לה בכול אירופה ואומרים עליה ‘היא התרחצה פעם בחודש, צריך או לא צריך!’, כלומר, גם אם לא הרגישה מלוכלכת מאוד.

אגב, אם כבר עוסקים ברחצה- יש ביטוי בעברית וגם בשפות אחרות האומר: ‘אל תשפכו את התינוק עם המים!’. מהיכן בא ביטוי זה? כשכבר היו מתרחצים, בדרך-כלל לקראת חג-המולד והפסחא, היו ממלאים אמבטיה גדולה. ראשון היה מתרחץ האב. אחריו האם. אחריה הבנים לפי הסדר, אחריהם הבנות ובסוף התינוקות. כשהגיע תור התינוקות היו המים כבר שחורים לגמרי. לעיתים לא שמו לב, כששפכו אותם, כי עדין יש תינוק במים. מה הפלא שהייתה תמותה כזו גדולה בקרב התינוקות?

לא היו מים זורמים וגם לא היו מתקני-ביוב. ברוב הבתים השתמשו בסירי-לילה שאת תכולתם היו שופכים בבוקר ברחובות או לתוך הנהר. תחשבו על זה. הזכרתי את דוכני-המזון, פרות וירקות וגם בשר. גם מקררים לא היו ואפילו לא גושי-קרח, כפי שהשתמשו לפני עשרות שנים אצלנו. הכול תסס והיה בשלבים אלה ואחרים של ריקבון. וגם, כמובן, הפרשות-הסוסים אותן הם היו משחררים בכל מקום. בימי החורף היו עניי-העיר אוספים אותן לשם ייבוש ושימוש כחומר-גלם להסקה אך בקיץ נערמו בהן הזבובים והריח עלה באוויר.

אלה הגורמים לריח הרע. על-כן, כפי שהיה נהוג אצלנו בבית-המקדש בזמנו, ובמקדשים יווניים או רומיים או בכנסיות- היו משתמשים בקטורת. גם במקדשים במזרח-הרחוק עושים כך גם כיום. ריכוז גבוה, של אלפי אנשים לעיתים, במקום אחד, לרוב סגור, יוצר ריח מחניק וכבד, והקטורת הייתה, איכשהו, מפחיתה אותו. זו הסיבה שבכנסיות, ועוד מעט נראה את הטקס, היו הולכים, והולכים עד היום, הכמרים ומפזרים לפניהם ריח קטורת מכלי התלוי על שרשראות, לפלס לעצמם ריח נעים בעוברם בתוך הקהל.

 

גרציה חייכה בנקודה זאת אל עצמה. פתאום היא הבינה. היא נזכרה שכבר כילדה קטנה, שמנמנה עם עיניים שחורות ערניות, כפי שזכרה את עצמה, שמה לב לאורחים המתכנסים בבית בימי ששי. היא זכרה את התפילות שנשאה אימה בלילות מסוימים, את ההליכה להתרחץ בסתר, את אותם ימים בהם לא אכלו לחם רגיל אלא מן עוגה נוקשה. היא זכרה כי לא פעם שאלה, מהיותה ערנית, את אימה מה זה ולמה זה ואמה הייתה עונה לה בנחת ‘אלה דברים של מבוגרים. את לא חייבת לדעת הכול כי יש דברים שהמבוגרים רוצים לשמור כסוד לעצמם. כשתהיי גדולה- תדעי הכול’.

היא נזכרה כי פעם האזינה לשיחה שהתנהלה סביב השולחן ופתחה את פיה כדי לשאול משהו ואז אמה הניחה את ידה על ידה שלה כמרגיעה ועוצרת בעדה. היא הבינה אז ויותר מכך הבינה עכשיו את כול התמונה. אחותה בריאנדה לא הייתה ערנית כמותה. הייתה בדרך-כל עסוקה עם עצמה. אך פעם אחת היא שאלה את גרציה משהו לגבי הקורה בבית וגרציה הניחה את ידה שלה על זו של אחותה וענתה לה, מחקה את הטון של אמה באמרה ‘אל תשאלי. זה דברים של מבוגרים. הם לא רוצים שנדע הכול מהעולם שלהם’. ובריאנדה שכחה את הנושא מיד.

מכאן פנו הכרכרות מיד ימינה לעבר הגבעה הימנית.

כשנבקר בעיר כיום לא נמצא כמעט זכר לסמטאות אלה. כ-230 שנים אחרי האירועים עליהם אני מספר פקדה את ליסבון רעידת-אדמה אדירה שהחריבה את כולה. המבנים שאנו רואים כיום בחלק הנמוך הנקרא ‘ביישה’ נבנו אחרי הרעידה.

בראש הגבעה הימנית אפשר היה להבחין, גם היום, בשרידי מבצר גדול וישן המשקיף על העיר ממזרח. כבר הרומאים ששלטו בעיר לפני כ-2000 שנים בנו את המבצר בנקודה הגבוהה ביותר ואחריהם השתמשו במבצר המוסלמים ששלטו בפורטוגל במשך 500 שנים.

לרגלי המבצר הייתה שכונה שנקראה ‘אל-פמה’. לפני ‘גירוש’ היהודים, זו הייתה השכונה העיקרית בה גרו כולם. אתם תקראו בהמשך איך אמה של גרציה מסבירה לה באיזו תחבולה נקט המלך מנואל כדי ‘לגרש’ את היהודים מארצו ויחד עם-זאת לשמור אותם בה. גם לאחר ההתנצרות ההמונית המשיכו לגור בשכונה הרבה יהודים -מומרים או כפי שכינו אותם שכניהם, ‘המרנים’.

פורטוגל, שליסבון בירתה, הייתה אז, בשנת 1522, המדינה העשירה בעולם. היא נמצאת בצד המערבי ביותר של אירופה, צמודה לספרד. שתיהן יחד חולקות שטח המכונה ‘חצי-האי האיברי’ כשפורטוגל קטנה בהרבה משכנתה.

מתוך מהלכים חכמים של מלכיה ונסיכיה, ויותר מאוחר נראה שאימה של גרציה תספר לה על-כך, השכילה פורטוגל לגלות דרכים ימיות הן אל ארץ ברזיל שבדרום-אמריקה והן לעבר דרום-אפריקה, להודו ולסין. משני הכיוונים הביאו הספינות הפורטוגליות סחורות לרוב ובהן המוצרים היקרים ביותר אז- התבלינים.

גרציה הצעירה עוד לא ידעה אז, כאשר המרכבה בה נסעה חלפה על-פני ספינות שהביאו מוצרים מהמזרח-הרחוק, איך גורלה ישתלב בספינות כאלה ובכלל ואיך תיעשה עשירה מאוד מהסחר בתבלינים.

ליסבון הייתה העיר העשירה בעולם ומלך פורטוגל היה האיש העשיר בעולם. היה מאוד נוח לחיות מוקף בתוך כל העושר הזה, ממנו נהנו לא רק המלך ומשפחתו אלא גם כל התושבים (לא במידה שווה, כמובן) כי העיר הייתה נקייה, נבנו מבני-ציבור, היו הצגות ומופעי-חינם בזמן החגים, הייתה אספקה שוטפת של מזון ותרופות וחומרי-הסקה בחורף, וכדומה.

גם רופא-המלך ומשפחתו נהנו. הרופא, ד’ר מיגואיס, אביה של גרציה, קיבל משכורת מכובדת, מתנות, מעמד. כרופא-המלך היה יכול להיכנס בחופשיות, מתי שרצה, לתוך הארמון ובפניו היו שוטחים, המלך עצמו וכל בני משפחת-המלוכה, את מכאוביהם וגם משתפים אותו בסודות קטנים שלהם, בנתנם בו אימון מלא.

אנשים רמי-דרג שאינם מבני-משפחת המלוכה, באו אליו למרפאה הפרטית שלו והיו מוכנים לשלם היטב בגלל היוקרה של קבלת טיפול רפואי מהרופא האישי של המלך.

הרופא החזיר לכולם אימון זה אך השתמש בעוצמה שרחש בחצר-המלך ובקשריו עם לקוחותיו הפרטיים לשם סיוע, כשיכול היה, לאנשים אחרים ובמיוחד לאחיו היהודים.

לפני הקתדראלה הגדולה, ה’סה’, כבר חנו כרכרות רבות. כולם קיבלו בשמחה את המשפחה שהייתה מהמכובדות בליסבון.

הקתדראלה נבנתה ונראתה כמבצר גדול. קירות האבן הבהירים האדירים ושני המגדלים הרבועים משני צידיה, ממש הפחידו את מי שלא ידע שזו הכנסייה הראשית של העיר, ‘הסה’, מקום-מושב הארכיבישוף, הדמות הראשית של הכנסייה כאן. היא נבנתה בעוצמה כזאת כיוון שעם תחילת בנייתה באמצע המאה ה-12 כאשר עדין לא גורשו כל המוסלמים מפורטוגל, היה צורך להביא בחשבון כי היא עשויה לשמש גם כמבצר.

אחרי עלייה קלה של כ-7 מדרגות, רחבה קטנטנה הובילה אל שתי דלתות עץ כבדות המעוגלות בראשן. מעל הדלתות ומצידן היו חצובים באבן דמויות של קדושי הכנסייה ובראשם הקדוש של העיר, אנטוניו שכנסייתו כמעט צמודה למבנה זה. מעל השער התנוסס גלגל ה’רוזטה’, צורה של ורד, עשוי מזכוכיות צבעוניות המחדירות את קרני-השמש פנימה באופן מרהיב.

המשפחה הוזמנה, עם כל הסובבים, להיכנס פנימה. מיד בכניסה בצד שמאל עמד אגן-הטבלה. ההורים דחקו בגרציה לעבור על-פניו במהירות.

המבנה חולק ל-3 חלקים על-ידי שתי שורות של עמודים גבוהים ועבים. במרכז- אולם-התווך, הגדול והרחב יחסית, ומשני הצדדים של שורות העמודים -חלקים מלבניים הקרויים ‘ספנות’. מימין ומשמאל לספנות היו ‘קפלות’ קטנות, חדרי-תפילה פרטיים שבני המשפחות העשירות ובהן משפחת המלוכה עצמה, היו מתפללים וקוברים בהם את יקיריהן.

במרכז האולם, פנימה יותר לעבר החלק החשוב ביותר, ה’אפסיס’, המזבח, שכולו היה מעוטר בפסלים של קדושים ובציורי-קיר צבעוניים. גם בקיר מעל המזבח היו חלונות זכוכית צבעונית שהכניסו אור רך ונעים במיוחד.

מצד ימין עמדה כבר מקהלת-הילדים, בנים ובנות, כולם לבושים בלבן. הקהל התיישב בספסלים שמילאו את מרכז האולם המרכזי.

 

הטקס היה מאוד חגיגי ומרגש. כל המושבים בקתדראלה היו תפוסים כי בקבוצה אליה צורפה גרציה, או ביאטריצ’י כפי שהכירו אותה כל חברותיה, היו רבות מבנות משפחות האצולה הגבוהות ביותר.

גם המלך עצמו, ז’ואאו ה-3, שעלה על כיסאו אך לפני שנה, היה נוכח עם בנותיו ואשתו הספרדייה, המלכה.

גרציה הלכה בטור עם כל חברותיה, התנהגה כמו כולם, חייכה אל כל הסובבים, כמו כולן, אך בראשה חלפו כל-הזמן, שתי מחשבות מנוגדות:

האחת אמרה-‘מה הייתי צריכה את כול בלבול-המוח הזה? היה לי טוב כמו שאני, כמו כל חברותי. למה אימה סיבכה אותי בזה ודווקא היום?’

המחשבה השנייה, שגברה על הראשונה, אמרה- ‘איזה יופי לי! אני ילדה מיוחדת! לי יש סוד עצום שאין, בודאי, לאף אחת כאן בקתדראלה! ואני אשמור על הסוד ואשאל את אימה את כל הפרטים ואהיה יהודיה גאה, כמו שאמא חשה’.

בהגיע המשפחה הביתה חזרה איתם מישהי לגמרי אחרת- לא עוד הילדה הקטנה שלעיתים הייתה מתפנקת, ולעיתים רבה עם אחותה על שטויות אלא נערה בוגרת, כתפיה משוכות לאחור, ראשה נישא באון על כתפיה, עיניה בורקות ונדמה עוד-מעט שמרוב אושר ממש תתנתק מהאדמה ותמריא לה אל-על.

במשך השבוע שחלף לא נאמרה עוד מילה בנושא. פעם אחת, בעצם, כשכול המשפחה הייתה יחד, ראתה האם כי גרציה פותחת פיה וכיוון שחשה, כנראה, כי היא רוצה לדבר בנושא הסוד החדש שלהם, היא מיד סימנה על שפתיה לאות ‘שקט’ והצביעה בעיניה לעבר בריאנדה, הילדה, שעדין, כמובן, לא הייתה בסוד הדברים.

גרציה המשיכה ללכת לבית-הספר ונפגשה עם חברותיה הנוצריות והתפללה כל ערב לפני השינה בעודה כורעת ברך לפני המיטה ומצמידה את שתי ידיה זו לזו כמנהגם.

 

ביום חמישי באותו שבוע, אחרי הצהרים, הוחלפו המצעים במיטות כל בני-המשפחה וכולם רחצו, זה אחר זה בחדר-רחצה מיוחד שנבנה בחצר בפינה מוצנעת שאי-אפשר היה לראותה מבחוץ.

למחרת, יום-שישי לפנות-ערב, הגיעו אורחים- גברים ונשים, הלבושים בקפידה אך לא בפאר רב, הבאים לבית כמידי ערב ששי, והמשרתת, ללא –הגה, מפנה אותם לעבר המדרגות המובילות אל המרתף ואל חדר העבודה של הרופא.

גרציה עקבה בדממה אחרי הבאים. גם בעבר הבחינה באנשים הבאים אליהם בשעה כזאת, לא כל יום שישי אך לפעמים. היום היא הבינה שהם מגיעים למשהו הקשור לנושא היהודי. פתאום ניגשה אליה אימה וסימנה לה באצבעה, בלי מילים, להצטרף אליה אחרי האורחים.

הן נכנסו לחדר ונעמדו בפינה אחורית. כולם ישבו כבר על כסאות נמוכים שהובאו ממחסן צדדי. גרציה יכלה לראות כי אביה ניגש אל אחד מארונות-הספרים שכיסו את כל קירות חדרו ונגע באחד הספרים. כל הארון זז על צירו ומאחוריו אפשר היה להבחין בשקע גדול בתוך הקיר. מתוך השקע הוציאו האב ועוד גבר ספרים קטנים, שכריכות העור שלהם נראו חדשות וגברים אחרים קיבלו אותם וחילקו אותם בין הסובבים. אחר הוציאו שקיות-בד צבעוניות. על כל שקית היה רקום שם ולפי השם קראו בשקט לנוכחים וכל אחד שקראו בשמו בא ולקח את שקו. כולם הוציאו מהשקיות בדים לבנים שבקצותיהם נתלו גדילי-חוטים ופסים כחולים לאורכם. כל הגברים עטפו את כתפיהם בבדים האלה.

אחד מהם שהבד שלו היה יפה וגדול במיוחד, כיסה את ראשו ונעמד לפני הקיר. אבא לחץ על נקודה בקיר והנה הוא נפתח ומשקע נוסף שהיה בו הוציאו אבא והאיש עם הבד המפואר מן חפץ מאורך ועטוף בבד-קטיפה בצבע כחול עמוק. האב והאיש נישקו את החפץ העטוף ועברו בין הקהל. כל אחד בתורו לקח את קצה הבד בו הוא היה עטוף, נגע בבד הכחול שעטף את החפץ הגדול והביאו אל שפתיו ונשק לו.

בסיום הסיבוב הניחו את החפץ על שולחן העבודה של הרופא, הסירו ממנו את הכיסוי ואז ראתה גרציה כי מדובר בשני גלילי-קלף. הגלילים הונחו על השולחן, נפתחו בנקודה מסוימת. האיש שעמד ליד הרופא פתח בניגון שנשמע כתפילה, בירך בשפה מוזרה שגרציה לא שמעה מימיה, מעורבת בשפה הדומה בצליליה לפורטוגלית.

מחשבותיה נדדו במשך זמן-מה. אנשים מתוך הקהל ניגשו לפי סדר מסוים, קראו מתוך גלילי-הקלף וחזרו.

מדי פעם ראתה כי חלק מהנוכחים מרימים את ידיהם למעלה. חלק אחר שילב את הידיים על החזה כשנשמעה התפילה, אותה הכירה היטב מאוחר יותר: ‘שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!’. בחלקים אחרים של התפילה היו המתפללים מכסים את ענייהם בידם השמאלית ואת כף ידם הימנית היו מניחים על ליבם ולעיתים היו כורעים על ברכיהם.

הטקס התנהל בשקט כשמידי פעם מישהו היה יוצא מהחדר אל מעבר לדלת ואיש אחר, שהיה בחוץ, נכנס.

פתאום נשמע קול – ‘תעלה חנה נשיא!’

גרציה לא התייחסה אך אימה דחקה בצלעה וסימנה לה כי קוראים לה.

אביה ניגש לעברה והושיט לה את ידו. הוא הוביל אותה אל מעבר לשולחנו, העמידה ליד האיש המכובד ואמר לכל הנוכחים בפורטוגלית:

‘נמצאת איתנו בתי חנה נשיא. השבוע הייתה ל’בת-מצווה’. ביום ראשון האחרון עברה את טקס הקונפירמציה בקתדראלה. היא מבקשת להצטרף היום לקהל קדוש זה. האם תקבלו אותה?’

כולם קמו על רגליהם וקראו בשקט אך בהתרגשות ‘אחותנו את!’, ‘אחותנו את!’, ‘אחותנו את!’.

אביה פרש את שתי ידיו על ראשה ואמר בשפה הזרה:

‘מי שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את אחותנו החדשה חנה נשיא’.

הוא חזר לדבר פורטוגלית, כדי שגרציה תבין:

‘ברוכה תהיי בתי חנה בהצטרפך אלינו עם היותך ‘בת-מצווה’. מהיום את בוגרת. הבגרות מקנה זכויות אך הרבה מעבר לזה- חובות. חובתך לשמור כל מה שראית כאן ותראי בעתיד בסוד גמור גם באיום של לחץ ופגיעה וכאבים. אסור לך לנקוב בשם מישהו מבני-משפחתך או מכל הנוכחים כאן או כל מי שתדעי עליו כי גם הוא שייך לקהילתנו. אותה מחויבות ישנה תהיה בקרב כל הקהילה כלפיך. כולם מתחייבים לשמור את עובדת הצטרפותך ליהדות בסוד גמור ואיש לא יסגיר אותך לידי הרשויות או אויב כלשהו’.

הוא נשק לגרציה על שתי לחייה וקרבה אל חיקו בחום. אוזנה שהגיעה אל חזהו, יכלה לשמוע את ליבו הולם במהירות, מחמת ההתרגשות. כל הנוכחים התקרבו אליה ולחצו את ידה. גם אימה ניגשה וחיבקה אותה בעוז.

 

היה זה שבוע קשה ומרגש, השבוע בו הפכה מסתם ילדה בת מכובד פורטוגלי לילדה מיוחדת שלה סוד גדול, מעניין, מאתגר אך גם קצת מפחיד.

גרציה הבינה מדוע אמה בחרה לספר לה על היותה יהודיה, לא בחדרה שלה, אליו הייתה יכולה לבוא בקלות באותו בוקר, אלא כאן. כי כאן זה לא רק המשרד והקליניקה של האב אלא, קודם-כל, בית-הכנסת של הקהילה הקטנה. ומה יותר מתאים מזה לאירוע כה חשוב ומשמעותי?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גרציה מליסבון”