גלויות מהמוסד

פתח דבר

בראשית 2010 הזדמן לי לפגוש בפריז את ליונל ג’וספין, מי שהיה ראש ממשלת צרפת ומועמד פעמיים לתפקיד נשיאהּ. נפגשתי איתו ארבע־חמש פעמים קודם לכן באמצעות חברי הטוב והיקר, כאח לי, ד’ר דניאל מרשק, שבבית אימו התגוררתי בימים הראשונים להגעתי כסטודנט לפריז. היכרות קרובה הייתה קיימת משכבר הימים בין חברי הרופא וראש הממשלה לשעבר, ואני זכיתי להתחבר אליה. הפגישות הקודמות עם ג’וספין התקיימו באי הנופש Ile–de–Ré שבמערב צרפת, מקום אותו היינו פוקדים מעת לעת.

ג’וספין הגדיר עצמו כידיד של ישראל גם בתקופה שכיהן כראש ממשלת צרפת וגם לאחריה. הוא סיפר על מערכת היחסים הקרובה מאוד שהייתה לו עם אהוד ברק בתקופה בה כיהנו שניהם כראשי ממשלה בארצותיהם. באותה פגישה בינינו ב־2010, שהתקיימה בחדר הספרייה שבביתו הפרטי של ג’וספין בפריז, סיפרתי לו טפח על אודות פעילות משותפת של המוסד הישראלי עם המוסד הצרפתי שהיה כפוף לו, בעיקר בנושא הסיוע שהם הושיטו לנו בהצלת יהודי אתיופיה. הוא לא ידע, או לא זכר כלל, את הפרטים. כששמע על פעילותי, התרומם מכיסאו, ניגש למדף בספרייתו וחזר עם ספר שהוא עצמו כתב וראה אור סמוך לפגישתנו. גו’ספין כתב לי הקדשה מקורית על ספרו, בה נאמר: ‘אני את הזיכרונות שלי כבר כתבתי. עכשיו תורך’. הקדשה זו דרבנה אותי לחשוב על העלאת פרקים מחיי על הכתב, אולם ראוי היה להמתין לעת הנכונה.

טרם שליחותי במוסד, שימשתי במשך שנתיים שומר ראשו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן־גוריון. עול ימים הייתי אז, והחיים בצילו הענק של האיש קטן הקומה הזה עיצבו רבות את אישיותי, לימדו אותי פרק משמעותי בהלכות מדינה, ומעל לכול, בנו את תפיסתי הממלכתית. לאחר מכן, הקדשתי 35 שנה מחיי לשליחות במוסד. לפעילות במוסד אי אפשר לקרוא ‘עבודה’. רק אם אדם מרגיש שהפעילות במוסד היא שליחות חייו, הוא יכול לבצע אותה, אחרת — אין לו מה לחפש שם. ואני הרגשתי שאני ממלא שליחות.

אותה תחושת שליחות ליוותה אותי גם כאשר קיבלתי חופשה ללא תשלום מהמוסד ויצאתי ללמוד בצרפת. באותה תקופה הועסקתי במשרה חלקית כעובד מקומי בשלוחת ‘צומת’1 בפריז, בשליחותה יצאתי למשימות רבות ומגוונות ברחבי אירופה, ביניהן ‘מבצע יוסל’ה’, מבצעי המדענים הגרמנים במצרים ומבצעים אחרים שעוד ידובר בהם, עד כדי סף פגיעה בלימודיי. את דרכי במוסד התחלתי כחייל פשוט שמדד בנעליו את מדרכות ערי אירופה. משם טיפסתי במעלה התפקידים והדרגות למעמד של ראש אגף בשלושה אגפים שונים — אגף הדרכה, ‘ביצור’2 ו’תבל’.3

עסקתי, בכל מאודי, בהצלת יהודי אתיופיה, תימן וארצות מצוקה נוספות. בתקופתי כראש ‘תבל’ ביסס המוסד קשרי עבודה ומודיעין עם מעצמות כגון סין והודו, לצד חידוש והעמקת הקשרים השוטפים עם רוסיה והקמת קשרי מודיעין עם ארצות שקמו לתחייה מחודשת לאחר נפילת מסך הברזל, כמו אוקראינה, צ’כיה, פולין, אזרבייג’ן ורבות נוספות. הפלת חומת ברלין סימלה את ראשית עידן הקשרים הללו. כל זה התנהל לצד העמקה משמעותית של קשרינו עם ארצות וגופים בעולם המוסלמי והערבי. המוסד, בהנחייתו של ראש הממשלה יצחק רבין, הוא זה שהוביל את המגעים עם ירדן שהבשילו להסכם השלום שנחתם באוקטובר 1994. אכן ראוי המוסד, ואגף ‘תבל’ שבו, לפסוק מספר ישעיהו (פרק כ’ז פסוק ו’): ‘ומלאו פני תבל תנובה’, המונצח על סמל האגף.

הרגשת השליחות הבלתי מתפשרת הזאת, שנתנה לי את תעצומות הנפש לפעול במסירות הנדרשת להתמודדות ולביצוע המשימות, הייתה לעיתים מזומנות, מזומנות מדי, על חשבון המשפחה. ‘אבא, למה לכל הילדים יש אבא בשבת ורק לי אין?’ שאלה אותי בתי, ולא היה בפי מענה. לא פעם נשאלה אשתי: ‘מה עושה בעלך?’ ונדרשה למצוא תשובה יצירתית. אין מטבע בעולם שבאמצעותו אוכל להשיב לאשתי ולילדיי את החוב האדיר שאני חב להם. אוכל לעשות זאת רק באמצעות תחושת השליחות למען המדינה, שנטעתי גם בהם.

זה למעלה משנות דור שאני אוצר בתוכי תמונות ממגוון הפעילויות שביצעתי. ראויים פרקי החיים הללו, מבין אלה שאותם כבר ניתן להאיר בעת הזו, שיונצחו ויועלו על הכתב. ראוי שידע הקורא כי כבר בימים עברו היו ניסיונות להשכין שלום בין ישראל לבין שכנותיה, וכי מדינת ישראל פעלה ללא לאות וללא הפוגה למימוש היותה מדינת העם היהודי, לא רק בארץ, אלא גם בתפוצות.

הדברים שהועלו על הכתב בספר זה לא היו רואים אור אלמלא תמיכה ועידוד אין קץ שקיבלתי בראש ובראשונה מבית — מרותי, אשתי אהובתי וחברתי הטובה ביותר לחיים, שהכירה מקרוב וחוותה פרקים רבים מחיי ולא פסקה מלדרבן אותי לכתוב אותם. בכל מפגש עם חברים או עם בני משפחה, הייתה חוזרת ואומרת כי את הדברים שאני מספר עליי להעלות על הכתב. הדרבון, גם של שלושת ילדינו, נעשה החלטי עוד יותר כאשר התכנסנו כולנו יחד לחגוג לי את יובל הגבורות, יום הולדת 80, בעיירת נופש בדרום פורטוגל. מרפסת רחבת ידיים אפשרה לכולנו להתכנס בצוותא — שני הורים, שלושה ילדים עם בני זוגם ואחד־עשר נכדים. במשך מספר ערבים אני דיברתי והם הקשיבו. גם היום, כחלוף הזמן, מזכיר לי מישהו מנכדיי: ‘סבא, אתה זוכר שכשישבנו בפורטוגל על המרפסת, סיפרת לנו…’ אז, תודה גדולה שלוחה בראש ובראשונה לכל בני משפחתי, ללא יוצא מן הכלל.

אין פלא, אפוא, שספר זה מוקדש, באהבה חסרת פשרות וגבולות לרותי אשתי, לשלושת ילדיי, אניק, עידו וללי ולבני ובנות זוגם, ולאחד־עשר נכדיי, לכל אחד מהם לחוד ולכולם ביחד. חברים קרובים וטובים, שותפים לדרך, ששמעו אותי במפגשים איתם מספר פה ושם רסיסי חיים, עודדו אותי ללא הרף להעלות אותם על הכתב בצורה מסודרת. תודתי העמוקה והכנה נתונה גם לחברים אלה.