החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

שנה במתנה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 112 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"רציתי להודות לך באופן אישי וחשבתי רבות כיצד אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי. בסופו של דבר החלטתי להעניק לך אפשרות לבקש ממני משאלה אחת," אמרה בארשת פנים רצינית.

"משאלה? מה, את פיה טובה?" צחקתי.

"משהו מעין זה," השיבה גברת אנג'ל. "ביכולתי להגשים לך משאלה אחת שתחזיק מעמד שנה אחת בלבד. כדאי לך לחשוב ולשקול היטב מה לבקש ממני."

 

החיים של מורן גורן עומדים להשתנות. עליה להחליט מהי המשאלה שלה ולהאמין שהיא תתגשם. מה תבקש מורן? מה יקרה בהמשך? איך בוחרים משאלה שתקפה רק לשנה אחת? הספר הוא מעשייה מודרנית העוסקת בהגשמת החלומות שלנו, בהחלטות שאנו מקבלים ובהשפעה שלהן על חיינו ועל הסביבה שלנו. איזו משאלה אתם הייתם בוחרים שיגשימו לכם?

 

מייה בן יאיר, ספרנית, מורה להיסטוריה, אומנית בעלת סטודיו לאומנות וחולמת חלומות. גרה בפתח תקווה עם בעלה, שלושת ילדיה ושני כלבים חמודים. הספר הזה הוא הגשמת המשאלה שלה.

מקט: 4-1272-811
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"רציתי להודות לך באופן אישי וחשבתי רבות כיצד אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי. בסופו של דבר החלטתי להעניק […]

1

 

היום ההוא התחיל כמו עוד יום רגיל.

השעון המעורר העיר אותי בשש וחצי. הבטתי בו ועצמתי את עיניי. אוף! אני כל כך עייפה, חשבתי. אין לי כוח לעוד יום עמוס ושגרתי. אני אמשיך לישון עוד עשר דקות.

בשבע הערתי את שלושת מלאכי החבלה שלי. נכנסתי לחדר של התאומים וכמעט מעדתי על נעלי ספורט שהיו זרוקות על הרצפה. חולצה הייתה תלויה ברישול על הכיסא. החדר היה חשוך ומסריח. שני בני נוער ישנו במיטות שלהם והזיעו. אלוהים, החדר הריח כמו חדר הלבשה.

"בוקר טוב חבר'ה," אמרתי. "הגיע הזמן לקום. קדימה!"

אביב וסתיו נעו במיטותיהם.

"קדימה, קדימה, לקום," אמרתי בקול. "ולא לשכוח! בתום הלימודים יש לכם אימון כדורגל. המאמן ביקש שתגיעו היום בזמן."

סתיו הביט בי בעיני השקד היפות שלו וחייך אליי במבוכה.

"מה לעשות, אמא?" צחק. "המורה לא שחררה את אביב ובגלל זה התעכבנו."

"שטויות," אמרתי במהירות. "אתם צריכים להיות אחראים יותר. התקבלתם לנבחרת הנערים של ישראל ואסור לחפף פה. המון היו רוצים להיות במקומכם."

הוא התמתח במיטתו, הסיט את שערותיו הארוכות והזהובות הצידה ומלמל לאחיו: "אביב… קום כבר, קוף אחד…"

לאחר מכן פניתי לחדר של הבן הקטן שלי, ירון. החדר היה מסודר ומלא בכלי נגינה שונים.

"בוקר טוב ירוני," אמרתי בקול.

ירון פקח את עיניו. הוא לקח מייד את המשקפיים שלו, שהיו מונחים על השידה, התיישב במיטה ונענע את ראשו מצד לצד. "בחייך, אמא, תני לי עוד כמה דקות," גנח.

"לא, ירון," אמרתי. "יש לך בחינה במתמטיקה בשעה הראשונה. אסור לך לאחר…" בקושי סיימתי את דבריי וכבר הוא קפץ מהמיטה ועמד מולי במלוא קומתו. הוא היה כל כך גבוה! בגיל ארבע-עשרה כבר עבר אותי בחצי ראש וגרם לי להרגיש לפעמים כל כך קטנה לידו.

"שכחתי מזה לרגע," אמר בשקט. "אוף, כמה בא לי להיות אחרי זה!"

חייכתי אליו בהבנה.

יצאתי מהחדר ופניתי למטבח.

צור, בעלי, כבר עמד וטיגן חביתות. "בוקר טוב מורני," אמר בחיוך. "הצלחת להעיר את הפלוגה?"

"בקושי," נאנחתי. "התאומים גמורים. אני חושבת שהאימונים קשים להם מדי."

"שטויות," ענה במהירות. "הם ידעו למה הם נכנסים. יש להם מזל שהם התקבלו לנבחרת, אבל הם צריכים להוכיח את עצמם בכל אימון ואימון."

"כן," אמרתי בשקט וחשבתי על כל הפעמים שצפיתי בהם מתאמנים. השגתי מהמאמן אישור לשבת בצד בזמן האימונים ולצפות בהם. מאז שהיו קטנים עשיתי זאת, וגם עכשיו התקשיתי לחדול מכך. נהניתי לראות את שני הילדים שלי מתאמנים יחד. למרות השוני החיצוני ביניהם והעובדה שיש להם תפקידים שונים על המגרש, הם דמו מאוד זה לזה כשרצו על המגרש. לשניהם היו אותן תנועות מהירות וחדות, אותם מהלכים, אותה ראיית משחק ואותו החיוך.

הסיבה היחידה שקיבלתי אישור חריג כזה הייתה האלרגיה של אביב. הוא אלרגי מאוד לאגוזים שונים והדבר מהווה סכנת חיים של ממש עבורו. המאמן העדיף לא להסתכן ולכן הסכים שאשב בצד, "אבל אל תוציאי מילה!" ציווה עליי.

ירון נכנס כרוח סערה למטבח. "אבא, הכנת לי סנדוויץ'? אני ממש ממהר."

"בוודאי," אמר צור בחיוך והגיש לו שקית מלאה בכריכים ובפירות.

"בהצלחה במבחן!" איחלתי, וירון חייך אליי בתגובה, הפריח לעברי נשיקה ויצא מהבית.

סתיו התייצב במטבח. ראיתי שהוא מותש. כשראה את הצלחת שעל השולחן אורו עיניו והוא מיהר להתנפל על החביתה שאביו הכין לו. "אני כל כך רעב שיכולתי לאכול עכשיו פיל!" אמר.

"מה עם אביב?" שאלתי. "הוא כבר מוכן?"

"הוא מסיים להתקלח," אמר סתיו.

בדיוק באותו הרגע עבר לידנו אביב. המגבת הייתה כרוכה סביב מותניו והוא טפטף מים על כל הרצפה. שערו הכהה היה משוך לאחור ועל פניו חיוך גדול.

"אביב! מייד לחדר!" צעקתי. "אתה ממלא פה הכול בכתמי מים."

הוא ניגש אליי, חייך חיוך שובב, קרץ לאח שלו ואמר: "תבטיחי שאת לא מגיעה היום לאימון. זאת פדיחה נוראית. את ההורה היחיד שיושב וצופה באימונים. כולם צוחקים עלינו."

"לא מעניין אותי," אמרתי. "אני יושבת שם כדי שאתה תוכל לשחק."

"תפסיקי, אמא," אמר בנחרצות. "תבטיחי לי שאת לא באה."

"אני לא מבטיחה דבר כזה," אמרתי בתוקף.

"אז את לא משאירה לי ברירה," אמר בחיוך גדול. "אני לא מתאמן יותר."

"אתה מה?" קראתי.

"אני לא מתאמן יותר," ענה ברצינות ובשקט. "זהו."

"אתה לא יכול לזרוק הכול לפח רק כי אתה לא מרוצה מזה שאני באה לאימונים שלך," עניתי במהירות.

"אמא, אני לא מוכן. זה חשוב לי."

נשמתי עמוק וניסיתי להירגע. לא רציתי שיוותר על חלומו להיות כדורגלן, אבל הבריאות שלו חשובה יותר.

"מה דעתך על פשרה?" שאלתי וניסיתי להישאר רגועה.

הוא הביט בי לרגע ארוך וניסה להבין עד כמה אני רצינית.

"על מה חשבת?" שאל.

"בוא נתחיל בחצי מהאימונים. אני לא אגיע לחצי מהם… אם אראה שזה בסדר, אצמצם את הנוכחות שלי."

חיוך גדול התפשט על פניו. "זה נשמע לי מצוין," אמר.

"אז קבענו: אגיע יום כן, יום לא. היום, דרך אגב, זה יום כן."

"בסדר, בסדר אמא," אמר בחיוך.

אחרי שהילדים יצאו לבית הספר פניתי לבעלי.

"תודה על אפס עזרה," אמרתי לו.

"למה שאעזור לך? אני מסכים איתו לחלוטין. את חייבת לשחרר. את לא יכולה ללכת אחרי הילדים לכל מקום ולשמור עליהם כל החיים. הם כבר ילדים גדולים בני שש-עשרה."

"רק תנסו לעצור אותי," סיננתי בשקט.

 

המשך היום התנהל כרגיל עד שעות הצהריים.

לאחר שיצאתי מהעבודה הלכתי לסופרמרקט הסמוך. הסתובבתי במעברים, מילאתי את העגלה, שילמתי בקופה ויצאתי לעבר החניה. היה חם והזעתי מאוד. רציתי רק להגיע הביתה וליהנות ממקלחת הגונה.

עמדתי רגע על המדרכה ונופפתי בקבלה שאחזתי בניסיון להשיב מעט רוח על פניי. ואז ראיתי אותה. אישה מבוגרת, כפופה, גוררת סל קניות מאחוריה. היא החלה לעבור את הכביש. מרחוק התקרבה במהירות מכונית.

צעקתי, "היי! גברת, תיזהרי!" אבל היא המשיכה ללכת לאט ושלחה קדימה רגל נוספת.

המכונית הלכה והתקרבה. הבטתי בה באימה והבנתי שהיא עומדת לפגוע בזקנה.

לא חשבתי הרבה.

עזבתי את העגלה ורצתי לכיוונה של האישה. קפצתי לעברה ובשנייה האחרונה הצלחתי להזיז אותה ממסלולה של המכונית. היה לנו מזל גדול. המכונית עברה במרחק של סנטימטרים ספורים מאיתנו. היא כלל לא האטה.

אני והזקנה עפנו על הכביש.

כעבור רגע או שניים החלו כל האנשים בסביבה לרוץ לעברנו. הם סייעו לנו להתרומם בזהירות מהאספלט החם. הזקנה נראתה המומה.

"את בסדר?" שאלתי בדאגה.

"כן, תודה לך!" אמרה בהתרגשות כשדמעות בעיניה. "הצלת את חיי. בכלל לא שמתי לב למכונית."

"שמחתי לעזור," אמרתי, ופתאום שמתי לב לכך שהחולצה שלי רטובה. הבטתי בה וראיתי שהיא מוכתמת בנוזל אדום. הכתם הלך וגדל במהירות. בהיתי בו וניסיתי להבין מה אני רואה.

זה דם, הבנתי לפתע.

הסתכלתי על הזקנה. היא נראתה בריאה ושלמה.

זה הדם שלי.

אוי, חשבתי. זה לא טוב בכלל!

ואז הכול נהיה חשוך.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.