החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על יונתן שתיל

ד"ר יונתן שתיל, פסיכולוג ילדים ומשפחה. עד לאחרונה מרצה בכיר בחוגים לפסיכולוגיה ולחינוך במכללה האקדמית תל-חי. בעבר ניהל את השירות הפסיכולוגי-חינוכי בגוש עציון. עוסק כיום בייעוץ פסיכולוגי ובמחקר. ספר זה הוא נדבך נוסף לגישתו המקורית: 'הפסיכולוגיה החיסונית', שמוצגת מהיבטיה הייחודיים ... עוד >>

גאם-תראפי – אמנות הלחימה-בקשיים בעולם הילד

מאת:
הוצאה: | 1996 | 164 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

הספר מציג שיטה טיפולית מיוחדת המיישמת את עקרונות גישת הפסיכולוגיה החיסונית. גישה זאת מתמקדת בעירור ובטיפוח היכולת הטבעית של האישיות להיבנות מקושי, להפיק ברכה ממצבי מצוקה. אין המטרה כאן לבטל את הקשיים אלא לרותמם כהזדמנות לשיפור כישורי ההתמודדות. גישת הגאם-תראפי מבוססת על גילוי התופעה שלמשחקי חדר תחרותיים היכולת להעצים את יכולות ההתמודדות של הילד. משחקים אלו כוללים ארבעה מרכיבים: ניצחון – הפסד, חוקים וכללים, התמודדות בזעיר-אנפין, הנאה ובילוי. דפוס זה מהווה את 'החוויה המחסנת' ושיטת הגאם-תראפי מפעילה ומעוררת חוויה מחסנת זאת כאמנות לחימה, האמנות של התמודדות עם קושי. הספר ממחיש כיצד ניתן ליישם אמנות לחימה זאת בכל אחת משיטות ההתערבות הטיפולית עם ילדים.

מקט: 978-965-571-231-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

 

פרק ב

 

 אסטרטגיית הגֶאם-תראפי

  1. גֶאם-תראפי – ההתערבות החיסונית

 

התופעה המרכזית שנחשפה בפני ועליה מבוססת הגאם-תראפי, היא קיומו של קשר מיוחד בין סוג מסוים של הפעילות-המשחקית של הילדים, לבין בעיות ההתנהגות והאישיות שלהם. דבר זה אפשר לי לנסח, להגדיר וליישם, כמדומני בפעם הראשונה, את הנוהל והעקרונות של הגאם-תראפי באופן עקבי ורציונאלי – כאסטרטגיה של התערבות-חיסונית בילדים.

הרעיון בדבר הקשר האפשרי בין פעילות משחקית מיוחדת לבין קשיי-התפקוד של האישיות החריגה והמיוחדת, התעורר בי כאשר שמתי לבי לתופעה שחזרה על עצמה כמעט בכל פגישה עם הילדים החריגים והמיוחדים:

כאשר שיחקתי עם הילדים במסגרת הפגישות השבועיות בחדר-הטיפולי, שכיניתיו ‘המועדונית החיסונית’, במשחקי חדר ושולחן תחרותיים – נוכחתי כי תמיד התעוררו ריבים ומתחים, עד שבמקרים אחדים כלל לא ניתן היה להמשיך במשחק. בין אם שיחקתי אני ביחידות עם הילד ובין אם שיחקו כמה ילדים ביניהם, ואף כאשר ילד אורח הצטרף למשחקם – תמיד היו מתעוררים ריבים, מתחים וצעקות. כשעקבתי מקרוב אחר התופעה נוכחתי כי למעשה כל הילדים החריגים והמיוחדים שאובחנו כבעלי-קשיים והופנו לטיפולי, אינם מצליחים לשחק באופן תקין או אף מקלקלים את המשחק ל’אורחים’.

קו זה היה כה עקבי, מוכר לכלל הילדים ואף לכל ילד בעצמו, עד שאחדים מילדי המועדונית נרתעו מראש ולא היו מוכנים להתחיל במשחק. גם הילדים המצטרפים, האורחים, התייחסו כמובנת מאליה לעובדה שיהיה קשה מאוד לסיים משחק עם ילד כזה.

בקיצור, התופעה חזרה על עצמה בקביעות: כמעט לא היה ניתן להתחיל ולסיים משחק חדר ושולחן תחרותי עם הילדים החריגים והמיוחדים במועדונית החיסונית. עובדה זאת התגלתה בפני הן ביחס לכל אחד מן הילדים, ללא קשר לאופי בעיותיו, והן לגבי כל אחד מקבוצת המשחקים מהסוג הנזכר, ללא הבדל משמעותי ביניהם.

אולם, כאמור, תופעה זאת היתה צדדית ופחותת משקל בתוך מכלול פעילויות המועדונית. כאשר עקבתי אחר התנהגותו של כל ילד במשחק נחשפה בפני תופעה נוספת: אם בדרך תפקודו של ילד במועדונית חל שיפור מסוים ואף בכיתה ובבית ההורים החל לגלות יתר נכונות לשיתוף-פעולה – מיד ניכר הדבר גם בשיפור של יכולתו להתמודד עם הסיטואציה התחרותית של המשחקים. דבר הפוך קרה כאשר מצבו האישיותי וההתנהגותי של הילד החמיר הן ‘בחוץ’ והן בפעילויות המועדונית – אזי ניכר הדבר מיידית גם בירידת יכולתו לשחק באופן תקין.

לכאורה, מוכרות עובדות אלה לכל איש-חינוך העובד עם ילדים, ביחידות או בפעילויות בקבוצה קטנה, ואף להורים רבים. אולם בעיני נראתה מעוררת תשומת-לב ואינה מובנת מאליה תופעת-המראה או הכלים-השלובים, שבין רמת התפקוד המשחקי של הילד לבין רמת-התפקוד האישיותי הכולל שלו. שאלתי את עצמי, מהו הדבר ההופך את התפקוד במשחקי-התחרות לבעל יכולת לשקף כבמראה את המצב ואת השינויים החלים ברמת תפקודו של הילד במערכת?

 

2.שיחת-החברוֹת: ‘שקרנית’, ‘גנבת’, ‘בכיינית’


והנה, בעודי טרוד בהבנת תופעה זאת צפיתי בהתרחשות שהאירה את הנושא באור חדש: אורית בת התשע, ילדה פקחית ו’קפיצית’, שהיתה בטיפולי במועדונית מזה מספר שבועות עקב עצבנות יתירה וסכסוכים עם מעגל המל”ח (משפחה, לימודים, חברה) כולו, הזמינה לאחת הפגישות במועדונית את שתי חברותיה. הן החלו מתארגנות על פי בחירתה למשחק ה’דוק’ ואני ישבתי מהצד, עורך רשימותיי לכאורה ועוקב בזוית עיני כיצד יתפתחו העניינים.

משחקן נקלע לקשיים כבר בהתחלה. בכל פעם שאחת הבנות נפסלה ונאלצה להעביר את חפיסת הקיסמים לבאה בתור, היא עשתה זאת באי-רצון. אורית כצפוי היתה מוקד אווירת-המלחמה. כאשר הטילה את הקיסמים לפניה היא ניסתה בפזיזות לחלץ קיסם אחרי קיסם בלא להזיז את הנותרים. והנה, כאשר פסלה ופגעה בקיסם נוסף, מיד הביטה בגניבה אל חברותיה שמא לא הבחינו בפסילה. ואכן, כך הצליחה להסיר כמה קיסמים, תוך שהיא חוזרת על נוהג זה בכל פעם שפסלה. בכמה מקרים הזיזה בשגגה את הקיסמים במידה כה מועטה, עד כי ניתן היה לטעון שבכלל לא זזו. במקרים אלה, אם ראתה אחת מהחברות את ההזזה המזערית טענה מיד בתקיפות כי אורית נפסלה. אזי החל להתפתח ויכוח, שעלה בכמה מקרים לכדי צעקות, כעס ואלימות מילולית, עד שאלמלא התערבותי המרסנת, היה המשחק גולש ודאי לאלימות פיזית ממש ‘ומתפוצץ’.

בהמשך תצפיותיי והשתתפותי במשחקי הילדים חידדתי והעמקתי את אבחנותיי לגבי טיב התופעות שנחשפו כאן. אולם בשלב זה חזרו והדהדו באוזני במיוחד הביטויים שהשמיעו שלוש החברות האחת כלפי רעותה: ‘שקרנית אחת’, ‘אידיוטית’, ‘מה את דוחפת’, ‘כולם שונאים אותך’, ‘פחדנית’, ‘תינוקת בכיינית’, ‘לא יודעת לוותר’, ‘חושבת את עצמה’ ועוד. ואכן, קולניותם ותוקפנותם המילולית של הילדים זה כלפי זה בשעת קטטה, מוכרים לכל. אולם בסיטואציית המפגש במועדונית נראתה התופעה מוגזמת ובלתי מובנת. הרי הן שלוש חברות טובות המשחקות בצוותא ועל פי בחירתן, באווירה שקטה ונעימה, והנה, חיש קל, הופכת האידיליה למלחמה של ממש – הכיצד?!

בחינה חוזרת של ביטויי הגנאי והכעס שלהן מראה, כי אין אלו אלא אותם ביטויים אותם הן חושבות ואומרות ומטיחות זו בזו – כמובן, לאו דווקא רק שלושתן אלא בקרב קבוצת הילדים כולה,  – בסיטואציות הממשיות של חייהן. אם למשל, לקחה אורית בלא רשות חפץ כלשהו מאחת הבנות, עשויה זאת, אם גילתה את הדבר, להטיח לעברה: ‘גנבת שכמותך!’; או, אם אחת הבנות היתה מתחילה ליבב בכעסנות בשעת פעילות קבוצתית כלשהי – היו הבנות קוראות לעברה: ‘תינוקת שכמותך, בכיינית!’ ועוד, אם צריך היה לספר למורה כי עקב אירוע כלשהו לא הכינו הבנות את עבודת-הבית והילדה שנקבעה לספר זאת למורה חששה והתחמקה מכך, אזי היו הבנות רוטנות לעברה בהפסקה “פחדנית אחת, אינך חברה יותר!”

מביטויים אלה, שהופיעו בשעת מחלוקות המשחק ונלקחו מתוך לקסיקון חיי היום יום של הילדים, התחזקה התרשמותי כי סיטואציית המשחק חושפת את הילדים להתנסות-מראָה ממש של חוויות חייהם הממשיים.

מכאן, שאלתי את עצמי, מה הדבר הנותן למשחק ‘דוק’ זה בו צפיתי, כלמשחקים האחרים, את כוחו המעורר והמחיה, ההופך אותו למעין זירת-מאבק קטנה, סגורה ומוגנת, המנקזת אליה את מכלול הביטויים, הריגושים וההתנסויות של המציאות הממשית?

התחזקה בי ההשערה, עוד בטרם ירדתי לפשר הדבר, כי המשחק התחרותי מהווה עבור הילדים מציאות שלימה בזעיר-אנפין, המגרה ומלבה את התנהגותם ויחסיהם זה עם זה, כאילו אכן נמצאים הם בתוך מאבקי-הכוח וההישרדות של מערכות-חייהם הממשיות. שוב ושוב חזרתי ונוכחתי, כי דווקא לגבי ילדים אלה היווה משחק-החדר התחרותי את המעורר והחושף של בעיותיהם בסיטואציית המועדונית. משל היתה המועדונית מעבדה של החיים-הממשיים.

הנה, למשל, יהושע, ילד בן אחת-עשרה, תוקפני ואלים אך טוב-לב, שאובחן כבעל קווים של פעלתנות-יתר. בשעת אחד ממשחקי-התחרות במועדונית התפרץ ואיים על חבריו ואף ניסה להשתלט עליהם בכוח. כמובן שמיד זכה מהם לכינויים המתאימים : ‘שקרן’, ‘רמאי’, ‘מנוול’, ‘בן-זונה’, ‘מרביצן’. מאידך, רחל בת העשר, ילדה שקטה והססנית המתעוררת מחלומות-ביעותים בלילה, כאשר החמיר מצבה בשעת המשחק, היא נהגה לעזוב את השולחן וכך ‘יצאה מן המשחק’ ושללה מחברותיה את ההנאה שבזכייה בניצחון, אזי הן פנו אליה בתסכולן: ‘פחדנית’, ‘לא יודעת להפסיד’!. אם היא חזרה בכל זאת והמשיכה לשחק, אך ניסתה מעתה לשנות את כללי-המשחק כדי למנוע או לרכך את הפסדה, זכתה לקיתונות של גנאי ותוקפנות. באין מוצא, כאשר אולצה לקבל את דין המשחק והחלה מזילה דמעות וגונחת בחשאי, גם אז הוטחו לעברה בקול-לחש ארסי: ‘תינוקת אחת’, ‘לא נשחק איתך יותר’ ומיד אחר-כך, בלחישה צדקנית: ‘תפסיקו, זה לא יפה’.

 

 

 

  1. המועדונית כזירת-חיוויים בזעיר-אנפין

 

מערך משחקי התחרות במועדונית נתפס על-ידי הילדים, כפי שנוכחתי, כזירת התגוששות חיה ומציאותית. לכן נחשפו בהם במלוא חריגותם ועוצמתם כל הגילויים החריגים והבעייתיים של ילדים אלה.

בעוקבי אחת תופעות אלה מקרוב, על-פי דרך-משחקו של כל אחד מילדי המועדונית, שכאמור, הייתה תמיד בעייתית ובלתי-תקינה, נוכחתי, כי למעשה כל ילד מביא לסיטואציית המשחק את בעיותיו שלו מחייו הממשיים. המשחק, כאילו בכוח, מאלץ אותו שלא בטובתו לחשוף ולבטא את חולשותיו ומגרעות התנהגותו, דווקא בסיטואציה סתמית ומהנה זו שלכאורה כלל אינה מחייבת זאת.

הקבלות אלה, בין גילויי סיטואציית-המשחק לבין התנהגותם של הילדים במציאות-חייהם הממשית, התייחסו אם כן, הן לעוצמתה של בעייתם ושיקפו את השינויים שחלו בה, והן לאופי בעיותיו הייחודיות של כל אחד מילדים אלה. ככל הנראה, משחק-התחרות במועדונית אינו רק מראָה המעידה על חומרת מצבו של הילד, אלא היא אף ממחישה וממחיזה את טיבה הייחודי של התנהגותו הבעייתית.

בשלב זה, ועוד בטרם התבררה לי הסיבה לתופעה זאת, ההופכת את סיטואציית-המשחק במועדונית למעין זירת-חיים בזעיר אנפין לילד החריג והמיוחד, עלה בדעתי הרעיון שמא ניתן להפעיל קשר-גומלין זה גם מצידו ההפוך: במקום שמעבדת-החיים בזעיר-אנפין תהווה משקף פאסיבי, אבחוני, של מציאות הילד, אולי ניתן להופכה למחולל אקטיבי של שינוי במצבו. אם במשחקי-התחרות במועדונית נחשפים ליקויי הילד וחריגותו באופן מוגדל ובלתי ריאלי, כתחת עדשת המיקרוסקופ, אולי ניתן לנצל הזדמנות זאת כדי להקנות לו בתנאי סימולציה אופטימליים, התנסות-מעבדתית בהתנהגות מתוקנת ואולי ישפיע הדבר גם בכיוון ההפוך, לשיפור תפקודו במציאות הממשית.

תחת רישומה של אינטואיציה זאת, בלא להבין עדיין כיצד אפשרי הדבר, השקעתי מאמץ מיוחד כדי לעדן ולשפר את החריגות המשחקית שגילו הילדים שהופנו למועדונית. כאשר עמלתי על פיתוחן של דרכים מיוחדות כדי לבטל את ההתנהגות הבלתי-נסבלת של ילדים אלה במשחקי התחרות, עסקתי למעשה באימון, בהדרכה ובהקניה שיטתית של היכולת לשחק באופן תקין. למעשה, כה שקוע הייתי באותה עת במשימתי זאת, עד שזנחתי כמעט לחלוטין את האסטרטגיות הטיפוליות המקובלות בהתערבות פסיכולוגית.

ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא. עם השיפור שחל ביכולת המשחק של הילדים, על בסיס אימון והדרכה ספציפיים אלה ובלא התערבות טיפולית נוספת, החלו מגיעים אלי דיווחים על שיפור, קטן בתחילה וניכר יותר בהמשך, בתפקוד הילדים במערכת.

 

*

 

בתקופה זאת הפך המועדון-החיסוני למעין ‘מכון לאימון והדרכה’, של טיפוח יכולתם של הילדים החריגים והמיוחדים לתפקד בהצלחה במשחקי החדר והשולחן התחרותיים.

עתה הסתייעתי כמובן במוטיבציה הרבה שהתעוררה באותם ילדים לבוא ולהשתתף בפעילויות המועדונית: מבחינתם, לא רק שעסקו כאן בעניין טבעי ומהנה הלקוח מעולמם, אלא יותר מכך, הם חשו כי שעה שמכשירים אותם לקיים את כללי-המשחק במלואם משתפרים גם סיכוייהם לנצח. מעבר לכך, כוון שמקובל היה להזמין למפגש השבועי גם חבר אחד או שניים, עד מהרה נפטרה המועדונית מן התדמית המקובלת והמרתיעה ילדים כמבוגרים, של “טיפול פסיכולוגי”. המקום הפך למוקד של עניין ומשיכה לא רק לגרעין הילדים הבעייתיים אלא גם לפריפריה מתרחבת של ילדים-אורחים, שנאבקו על זכותם להתלוות לכל פעילות. אמנם עניין זה נאלצתי להגביל כדי שאוכל לקיים את המגע הישיר עם התנסויותיהם האישיות של ילדי המועדונית. נוכחתי כי מספר הילדים הרצוי להתערבות אפקטיבית הוא בהצטרפות עד שני ילדים בנוסף לילד המזמין. רק במקרים יוצאי דופן אפשרתי את שיתופו של ילד נוסף, רביעי, למשחק. בה בשעה, הקפדתי שלחלק מן הפגישות יבוא הילד המיוחד לבדו.

 

אמנם, עלי לציין כי בתקופה ראשונית זאת זכיתי גם ללא מעט ביקורת. בתחילה בעיקר מעמיתי למקצוע, שראוני כזונח את האסטרטגיות הטיפוליות “הרציניות והמקצועיות” כמו למשל השיחה, השיקוף, העיבוד של תכנים רגשיים; וכן גם את דרכי ההבעה היצירתית – בתנועה, בציור, במשחק וכדומה. בהמשך זכיתי לעמדה ביקורתית גם מצד אנשי החינוך-המיוחד בבית-הספר ואף מכמה הורים. אמנם, דווקא ההורים היו מתונים וסבלניים יותר בביקורתם ועמדתם הייתה פחות חד-משמעית: שהרי אין זה חזיון נפוץ שהילדים החריגים והמיוחדים עומדים בעקשנות על זכותם לשעה הטיפולית בקליניקת הפסיכולוג, ועוד רואים זאת כזכות, המקנה להם עמדת-כוח ובחירה כלפי חבריהם.

חשתי באותה תקופה כי נוצרת מעין ברית ביני לבין הילדים, ודווקא עם אותם ילדים היותר קשים ודחויים מצד החברה, אשר מובילה אותנו לדרך ניסיונית וחדשה, בלתי מוכרת ככל הנראה. בסופו של דבר, אמנם התקבלו ניסיונותיי לפתח את דרך-העבודה הייחודית של המועדונית, ביתר סובלנות ואורך-רוח, כוון שקשה היה שלא להיווכח בשיפור המשמעותי שחל בילדים אלה.

בשלב זה חשתי, כי ככל הנראה נחשפים כאן כלי או אסטרטגיית-התערבות בעלי פוטנציאל ממשי לחולל שינוי. התמקדתי במאמץ לחקור ולברר מה הם מאפייניו הייחודיים של כלי זה, מהו הרציונל המסביר את השפעתו ומה הן טכניקות ההתערבות היותר יעילות, המתאימות לכל אחד מסוגי הבעיות. בקיצור, ניסיתי להפיק מתוך תצפית אינטואיטיבית זו ומתוך ההתנסות הכמעט-מקרית באפקט שמחולל כלי זה, מתודת-התערבות שניתן להפעילה באופן מכוון ומושכל.

עלי לציין, כי חשתי במיוחד נוח עם דרך-פעילות זאת כוון שהיא הלמה את ארבע ההנחות הראשוניות שגיבשתי לעצמי מראש, בהתאם לאוריינטציה החיסונית:

מתודת-התערבות הממוקדת במשחקי חדר ושולחן תחרותיים היא פשוטה בהחלט, מתחברת עם מציאות חייהם הרגילה של הילדים ומשחררת אותם ואותי מן התדמית הדחויה; בנויה על קשר אישי הדדי וידידותי, המאפשר היכרות ביני כמבוגר לבין הילדים; הוליסטית – במשחק באים לביטוי ולעימות הן הרמה התפקודית והן התכנים הנפשיים של אישיות הילד; מבוססת על הדרכה ואימון, ולמעשה, על הקניית כישורים חיוביים ולא על תיקון ליקויים וטיפול בבעיות. מכאן משוכנע  הייתי כי אסטרטגיה זאת היא המתאימה למימושה של ההתערבות החיסונית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גאם-תראפי – אמנות הלחימה-בקשיים בעולם הילד”