החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גדלתי בחולות

מאת:
הוצאה: | 2017-10 | 146 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

“פתאום עלה בדעתי רעיון מטורף בעקבות המחשבה שאין לי מה להפסיד במצבי, ובעצם, אולי לא נותרו לי אלא שעות חיים ספורות שלאחריהן עלול להתרחש הנורא מכול”.

מה היה הרעיון המטורף שעלה במוחו של דודו? מה עלה בגורלו? לאן התגלגלו חייו? דודו – שנולד וגדל בקריות של שנות ה-60 וה-70 , כשעוד היו שם חולות לרוב – מוצא את עצמו ללא כל הכנה מוקדמת בתוככי מלחמת יום הכיפורים, המלחמה שתשנה את חייו.

 

בעלילה פתלתלה, מרובת תפניות והפתעות, מתואר סיפור חייו, הכולל כאב,ייסורים, סקס למכביר וסוד גדול. מהו הסוד?

 

אברהם דגן – נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשמונה נכדים. בעל תואר הנדסאי מכונות מהטכניון, גמלאי התעשייה הצבאית וישקר. כתב את הרומן הזה במחשבו הנייד בעת שעבר טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, כל פעם במשך ארבע שעות.

מקט: 4-1272-96
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ילדות

 

“בוקר טוב דודו, חמוד שלי, קום מיד ותתלבש יפה כי אנחנו נוסעים לבקר את הדודים שעלו ארצה ולא הייתי רוצה שמישהו יחשוב עלינו שאנו מסכנים ושחסר לנו משהו, ואל תשכח לסרק יפה את הצ’ופרינה (הבלורית) הבלונדינית שלך, ילד מתוק שלי”.

לאחר דייסת ארוחת בוקר זריזה היינו בדרכנו, אימא ואני. כיוון שאבא עבד דווקא באותו יום במשמרת בוקר, במפעל היציקה “וולקן” שבמפרץ חיפה, הוא לא בא איתנו. את הדרך עשינו עם שני אוטובוסים, ולאחר כשעתיים ניצבנו, אימא ואני, בכניסה למחנה העולים שער העלייה, וכיוון שכתובת לא הייתה לנו, נאלצנו לכתת רגלינו כמעט בחצי המחנה עד שאימא ובת אחיה נפלו זו בזרועות זו. הדמעות זלגו כמים כשכל העת סשה, זה היה שמה של בת דודתי, מחבקת את אמי ומרעיפה שבחים על הילד היפהפה שלה, בעוד אני מסמיק מבושה וגם לא כל כך מבין את הנאמר ביניהן באידיש. תוך כדי הדיבורים, שקלחו כמים, אימא הודיעה חגיגית לסשה שלא בא בחשבון שהיא תמשיך לגור במחנה האוהלים, “דודו יוותר על החדר שלו, ואת תעברי לגור איתנו”, אמרה לה.

ואכן, לא חלפו ימים רבים וסשה הגיעה עם מזוודה קטנה, ואימא החלה לארגן את הבית כדי להקל על סשה את שלב כניסתה לביתנו. לי התקופה הזו זכורה היטב כיוון שאימא וסשה היו יושבות לילה־לילה במטבח כשסשה לא חדלה מלספר ולספר את קורותיה במלחמה האיומה, זה השם ששמעתי חוזר ועולה. אני מספר ששמעתי, ואכן, בכל פעם שאימא וסשה היו נכנסות למטבח, הייתי פותח את הדלת של החדר לשם הועברה מיטתי ומנסה להקשיב וגם להבין את הסיפורים האיומים ואת אשר עבר על סשה.

המלחמה נחתה על סשה, כמו על כל יהודי פולין, בהפתעה גמורה. החיילים הגרמנים השתוללו בערים, ובמיוחד בעיירות הקטנות, הכו, אנסו, בזזו, בלי לתת את הדין, אך אט־אט למדו היהודים לחיות את חייהם תחת הכיבוש הגרמני כשטלאי צהוב מבדיל אותם מגויי העיירה.

סשה הייתה צעירה יפה וחיננית, וכל הזמן חששו הוריה לחייה ודאגו שמא תיפול חס וחלילה לידיו של אחד מהקלגסים שסבבו במדינה הכבושה. כך נמשכו החיים עד שנת 1941, שבה ניתנה ההוראה לקבץ את כל היהודים במקום אחד בעיר הגדולה הסמוכה, שנקרא על ידם “הגטו”.

לגרמנים היה מחסור בידיים עובדות, ולכן בעת העברת המשפחות מן העיירות לגטו, בוצעה הסלקציה, אותה מילה איומה שתרדוף את סשה עד יומה האחרון. ערב־ערב הייתי שב למיטתי, מתכסה מעל לראשי מרוב פחד ומתכנן מה לספר לחבר’ה למחרת בחולות או ליד עץ האיקליפטוס, אליו חיברנו את החבל שנקרא בפי כולנו “טרזן”, על שם הדמות הפופולרית של סרטי אותם הימים. אמנם הייתי הקטן שבחבורה, והמנהיג היה מבוגר ממני בשנתיים, אך סיפוריי ריתקו את כולם, ולפעמים אף יותר מהמשחקים שבהם השתעשענו לפי הוראות מנהיגנו הנערץ “חתולי”, ששמו ניתן לו הודות לזריזותו הרבה וליכולתו להתחמק מלחטוף מכות מהמנהיג ומהחבר’ה של הקבוצה השנייה ברחוב. רחוב שהיה מאוכלס כולו בבנים ובבנות של פועלים שעבדו במפעלי ייצור שונים במפרץ חיפה. ילד שירד לרחוב עם טלאי במכנסיו, לא ראה בזאת כל בושה אלא העיקר שהיה נקי ומצוחצח, למרות שבאותם ימים להתרחץ אחת לשבוע ביום חמישי לקראת שבת היה נורמה מקובלת. “לצערנו”, אט־אט החלו להיבנות בתים נוספים בחולות שמסביבנו וברחובות הסמוכים, ושם היה המקום לבחינות אומץ שערך לנו מנהיגנו “חתולי”. ובמה דברים אמורים? “חתולי” היה ניצב על ערימת חול ים או זיפזיף, ואנו היינו אמורים לקפוץ ממרפסת הקומה השנייה לעבר הערימה ולקבל ציון עבר או לא, ומי שלא עבר, טיפס חזרה לקומה השנייה על מנת לקבל ולהצדיק את מקומו ומיקומו בקבוצת ה”חתולים”. כדי שלא יתקבל הרושם שרק בפרחחים מדובר, היו לנו גם שעות “שקטות”, בהן הרבינו לשחק חצי מחניים, כדור הקפה, גוגואים בראשית הקיץ, בלורות (גולות), מור או ג’ורות עם בוא הסתיו, או שלפעמים היינו מסתתרים בביתו של אחד מהחבר’ה מפני הגשם או הקור ומשחקים ריכוז, מלחמה בקלפים, דוק או דומינו. לעת ערב היינו פורשים כל אחד לביתו, ואני שוב שכבתי במיטתי בציפייה לשמוע את שיחותיהן של אמי ושל סשה, שנעשו יותר ויותר קשות, ואם נאמר את האמת, את חלקן לא הבנתי אלא הוספתי להן מדמיוני עת חזרתי למיטתי. וכמו שכבר הזכרתי, הסלקציה כפי שהבנתי, הייתה חלוקה לקבוצות שבוצעה על ידי גרמני בכיר, כשלכל קבוצה ניתן יעד, הצעירים והחסונים ימינה, הבנות היפות אף הן לאותו צד; הילדים, הנשים, הזקנים והזקנות שמאלה. לנשלחים ימינה הייתה זו חריצת דין ללא משפט; לחיים שאוזן לא תוכל לשמוע עליהם ועין לא תישאר יבשה למי שיהיה מסוגל להקשיב לקורותיהם. את המובלים שמאלה קיבצו בשורות ומיד הם החלו ללכת רגלית לעבר היער הקרוב, שם הושמדו כולם באש רובים ומקלעים, כשסשה ושאר שורדי הסלקציה ניצבים עדיין בכיכר ושומעים את רעש כלי הנשק ואת שוועתם של הנרצחים בידי חיות האדם. כך עמדו כל היום כשהם חבוקים ונקרעים מבכי כשלכולם לא הייתה כל אפשרות אפילו להחליף מבט עם הוריהם, עם סביהם ואחיהם הקטנים לפני יציאתם לדרכם האחרונה. בעודה מספרת, פרצה סשה בזעקות שבר. מבוהל זינקתי למיטתי, וכרגיל התכסיתי מעל ראשי כשבאוזניי מהדהדות זעקותיה של סשה עם ניסיונות ההרגעה של אמי, וכך אט־אט חזר השקט על כנו כשברקע נשמע עדיין קול בכי חרישי של סשה. בבוקר, כשיצאתי לבית הספר, דלת חדרה של סשה הייתה עדיין נעולה, ואני, לפני שחמקתי החוצה, לא שכחתי להגיד לאימא שתמסור ד”ש חמה ממני לבת דודתי סשה, ובריצה יצאתי לדרך, לא מאהבת הלימודים אלא מתוך ניסיון לברוח ולהתרחק מהאמת הנוראה שהִכתה בי בליל אמש, למרות שלא העליתי בדמיוני מה עוד אשמע ואיזה חיים איומים היו לסשה.

 

למדנו בבית ספר שנקרא בתחילה “זרם עובדים”, כיאה לילדי הקריה הסוציאליסטית, אך מהר מאוד, עם הפיכתנו למדינה מסודרת, שונה שמו לבית ספר ממלכתי “כצנלסון”. השתדלנו מאוד להיות תלמידים טובים ורציניים אך השובבות רדפה אותנו והייתה עמנו בכל שלב, ולא פעם נאלצנו להביא את הורינו לבית הספר על מנת שהמחנכת תערוך לנו שימוע לגבי התנהגותנו, דבר שהיה עולה לי בעונשים של איסור יציאה מהבית ואפשרות להיפגש עם חבריי ועם הקבוצה ברחוב. ובלילות נמשכו סיפוריה של סשה לאימא, אך כילד לא כל כך הבנתי את מה שעוללו לה הגרמנים. לאחר היום הנורא בו הושמדה כל משפחתה, הועברה סשה לעבוד במפעל שייצר פצצות עבור הגרמנים. הנשים ישנו במבנים נפרדים מהגברים, אך הסיפורים עברו מפה לאוזן או מתוך ניסיון, וזה מה שקרה לסשה, שכפי שציינתי, הייתה יפהפייה ולכן משכה את תשומת לבו של מנהל המפעל, קצין בצבא הגרמני הכובש. ערב־ערב היה המנהל שולח את שלישו, וזה היה מוציא את סשה מדרגש העץ עליו ניסתה לישון ובמכות ודחיפות מוביל אותה החוצה לעבר מגוריו של המנהל. היום, בדיעבד, אני מסוגל להבין מה עולל לה אותו מנהל מפעל עריץ ומנוול, אך באותם ימים הבנתי מסיפוריה של סשה שאותו מנהל לא בחל בכלום על מנת להשביע את תאוותו בסשה הרכה ויפת המראה. סשה הייתה נזרקת מביתו בשעות הלילה המאוחרות וחוזרת לבדה לאותו דרגש מזוהם על מנת לאגור מעט כוח לקראת יום העבודה המפרך במפעל.

כך עברה סשה את עבודתה במפעל כשהמנהל לא מחמיץ כל הזדמנות של התעללות והנאה ממנה. למזלה, הועבר אותו מנהל עריץ לתפקיד בכיר יותר ולסשה נותרה תקופה של “שקט”, עד לאותה פקודה נוראה בה הודיעו שכל היהודים חייבים לעבור למקום סגור בעיר הגדולה הקרובה, שנקרא בהמשך הגטו היהודי.

החיים בגטו היהודי היו נוראים, מזון ניתן במשורה, ואנשים כשירים המשיכו לבצע עבודות פרך בכל מזג אוויר כשמחלות קשות מפילות חללים, ויום־יום נעלמים אנשים מבלי שאיש יודע מה עלה בגורלם. המושג סלקציה הפך לחלק שגרתי וקבוע בחיי היהודים, ומדי פרק זמן היא בוצעה כאשר המופנים שמאלה יצאו בצעדה רגלית לעבר תחנת הרכבת מבלי שאיש ידע מה עלה בגורלם, ואילו הנותרים המשיכו להילחם יום־יום על חייהם בגטו.

לפתע אימא קמה ממקומה והחלה ללכת לכיוון החדר שלי כאילו שמעה דבר מה, ואני זינקתי למיטתי, וכהרגלי, הספקתי להתכסות מעל לראשי… אימא חזרה למטבח, ולצערי לא שמעתי את המשך סיפוריה של סשה אלא רק ביום המחרת. הבנתי שסשה שוב עברה מסכת התעללות של קצינים גרמנים, ואני לא מבין מאיפה שאבה הנערה השברירית עוצמות וכוחות להתמודד עם מה שעבר עליה עד לאותה סלקציה נוראית שאותה כבר לא יכלה לעבור והתמוטטה במקום שבו נערכו ההפרדות בין הכשירים לחולים והחלשים. וכך מצאה עצמה צועדת לכיוון תחנת הרכבת אל הלא נודע. בתחנת הרכבת נאלצו האנשים לעמוד על רגליהם כשהקלגסים לא מפסיקים לשאוג ולאיים, ומי שלדעתם ביצע תנועה כלשהי שלא נראתה להם, ספג מיד מכה מקת הרובה תוך איום שבפעם הבאה זה ייגמר רע.

סשה חשבה בלבה מה עוד יכול להיות יותר טוב, ולרגע צצו בה מחשבות סופניות, אך פניהם של בני משפחתה שנרצחו באותו יום נורא חיזקו אותה ואמרו לה לנסות ולהמשיך בשארית כוחותיה. לפתע נשמע קול רעש הולך ומתקרב, לתחנה הגיע קטר כשהוא גורר אחריו קרונות עץ אטומים ומפחידים. תוך דקות נפתחו כל הדלתות והקלגסים החלו לדחוף את האנשים לתוך הקרונות כאילו היו בהמות ולא בני אדם; הצרחות היו נוראיות, אנשים דרסו זה את זה, משפחות נקרעו, ילדים נותרו בוכים ללא אב או אם, זה היה מחזה מחריד.

סשה נדחקה פנימה לאחד הקרונות, אך נלחמה להישאר בקרבת הדלת מתוך איזה דחף חייתי שאולי ישנה עוד תקווה. הנסיעה נמשכה שעות ארוכות כשסשה אוזרת את כל כוחותיה לא להתמוטט ולאבד את הכרתה מן הרעב, שהלך וסחט עם טיפת הכוח האחרונה שנותרה לה. בשלב מסוים הרכבת עצרה, וכאשר הציצה סשה מבעד לחריצי העץ של הקרון, לא ראתה שום דבר בחוץ, מלבד חשכה מוחלטת. מבחוץ נשמעו קולות של החיילים הגרמנים שהתרוצצו הלוך וחזור תוך שהם צורחים זה על זה. לפתע נפתחה על הרכבת אש רובים ומקלעים, וקולות דוברי פולנית הלכו וקרבו, כאשר שריקות הכדורים נשמעות מכל עבר. דלתות הקרון נפתחו וסשה זינקה ממקומה וקפצה לעבר החשכה תוך שהיא סופגת חבטה עזה מקת רובהו של אחד החיילים, היא החלה לרוץ בשארית כוחותיה לתוך החשכה אל הבלתי נודע, דם ניגר על פניה ממכת הרובה, אך סשה לא עצרה את ריצתה וניסתה לעצור את הדם בידה החשופה. כך המשיכה סשה במנוסתה בלי לדעת לאן פניה מיועדות ובלי לדעת מה יעלה בגורלה.

 

בשלב מסוים של מרוצתה הגיעה סשה לדרך עפר שהובילה אותה למעבי יער, וכך צעדה וצעדה עד שהתמוטטה ואיבדה את הכרתה. האנשים שמצאו אותה סיפרו לה שהם טיפלו בה מספר שבועות עד שהצליחו לחזקה ולהשיב לה את הכרתה. אט־אט התחילה סשה להתעניין בנעשה סביבה, וממעט המידע שגונב לאוזניה, הבינה שהיא נמצאה על ידי קבוצת הפרטיזנים שתקפה את הרכבת שממנה הצליחה לברוח וכי הרכבת אמורה הייתה להגיע לאושוויץ, ולה לא היה מושג במה המדובר.

סשה נקלטה מהר מאוד בקבוצה, ורבים מחבריה רצו את קרבתה. סשה בחרה במפקד, שהיה, לדבריה, יפה תואר ומשכיל, וכך שרדה את הימים הבאים, עד לאותו יום נורא בו נאלצו לצאת בחופזה ממקום מחבואם ביער מכיוון שנתגלו על ידי החיות הנאציות. הקרב היה קשה, הפרטיזנים נלחמו כאריות, אך התחמושת אזלה וניתנה הוראה שכל אחד ינוס ויציל את נפשו. סשה ניצלה והמשיכה בנדודיה עד ששפר גורלה והיא מצאה מקלט בבית איכרים פולנים שהסתירו אותה עד תום המלחמה.

 

באחד הבקרים הקרים של החורף, כאשר שלג ירד אפילו במישור החוף, שמעתי לפתע את אבי צוהל משמחה. הצצתי מחדרי לראות במה מדובר וראיתי אותו עומד מחובק עם איש צעיר, צנום להחריד, כשדמעות זולגות מעיניו. אני, שלא ראיתי מימיי את אבי מזיל ולו דמעה אחת קטנה, הבנתי שכנראה הפעם יש דבר מה במתרחש שאולי נשגב מבינתי. ואכן, הוסבר לי שהבחור הצנום הוא בן אח של אבי, שניצל מהתופת והצליח דרך המדור לחיפוש קרובים לאתר את דודו, כלומר את אבי. ברור שמיד ערכתי הכרה עם בן דודי החדש, הוא חיבק אותי בחום ובירך אותי בעברית עילגת, אך עם כל הלב. השמחה נמשכה כל אותו יום, שכנים נכנסו לברך את “העולה החדש”, שמו היה חסקל, שלא חסך חיוכים וחיבוקים עם כל הבא לברכו.

כמובן שהוריי נערכו מיד לסדר לחסקל פינה חמה, ומאותו הערב הצטרפו סיפוריו של חסקל לסיפורי הזוועה של סשה, שגם להם הקשבתי דרך החריץ בדלת כפי שנהגתי בעבר.

“ניצלנו מהסלקציה, אחי הגדול ואני הקטן, והצלחנו להשתלב בקבוצת עבודה שהייתה אוספת מכונות מבתי מלאכה של יהודים, אך מכיוון שהייתי רק בן 16 מאוד צנום וקטן, נפלטתי מן העבודה והפכתי להיות נהג בוס של קצין אס.אס שהיה אחראי לביצוע העבודות על ידי האסירים במספר מקומות בוורשה. על מנת לסבר את האוזן, לא הייתי נהג של מכונית, אלא מעין סבל ריקשה, כאשר כבוד הקצין היה יושב בכורסה שהייתה מותקנת על הריקשה וכך הייתי מעבירו בפקודה ממקום למקום. האווירה בגטו הייתה איומה, כשכולם מחכים ויודעים שהסוף המר מתקרב, וזה גם דרבן את המתארגנים למרד, שנקרא ברבות הימים מרד גטו ורשה. אני לא בורכתי בעוז רוח כאחי והשתדלתי להתבדל מהמתארגנים, אך הם מצאו דרך לשתף אותי בניסיון ההתקוממות, ואיך? הם התקינו לי בריקשה של קצין האס.אס מגירה נסתרת, ואני מבלי לדעת העברתי יום־יום נשק ותחמושת, כמובן שכמות מעטה, אך כך בלי ידיעתי שותפתי בהתארגנות למרד. תוצאות המרד ידועות, כאשר קומץ יהודים לחמו נגד תותחים וטנקים ויכלו להם עד שנקטלו אחד־אחד. אחי אברהם נפל באפריל 1943. הגטו כולו בער, הגרמנים שרפו והרסו כל מה שאפשר, אך במקביל קראו למי שרוצה שיגיע לכיכר זמנהוף, ואמנם הגיעו כאלפיים יהודים כשמסביב ניצבים חיילים גרמנים עם מכונות ירייה עד שהחשיך. בערב הגיעו קצינים גרמנים והודיעו לנו שאנו עוברים למחנות עבודה ויצאנו ברכבות לעבר לובלין. בערב הגענו קרועים, חלקנו יחפים, למחנה ששכנו בו ‘הבנדיטים’ כהגדרתם, ולשם הוכנסנו גם אנחנו. נתנו לנו פיג’מה לשינה, היה לנו אב בית וקאפו, שהיה אחראי על היציאה לעבודה. כל בוקר לאחר הספירה היינו יוצאים לעבודה במחצבה לבצוע חצץ בעזרת ידינו, דבר שהתיש את כולם, ורבים רצו אל מותם על הגדר החשמלית או שהיו נפגעים מאש השומרים בריצתם לעבר הגדר. יום אחד הודיעו לנו במסדר בוקר שלא כולם יוצאים למחצבה כיוון שחלק מאיתנו יעבור לעבוד בעבודה פרודוקטיבית, ומי שמעוניין שיעבור מיד ימינה. רצנו כמטורפים כשאנו דורסים זה את זה, ובסופו של דבר היינו כאלף איש. הרמקול הודיע שעדיין לא התקבלנו ועלינו לעבור מבחן ריצה כאשר מסביב שומרים עלינו אוקראינים לובשי שחורים עם מקלות בידיהם. רק מחצית מהאנשים הצליחו להגיע לסוף המסלול, ואני, חצי העוף, ביניהם. מקום העבודה החדש היה מפעל תחמושת ופצצות, ואני עבדתי בפירוק קליעים של כדורים אנטי אוויריים. עבדתי שם כשנה, הרעב הִכה בנו, ואני שקלתי אולי שלושים וחמישה קילו, הפכנו לזאבים זה לזה, ומי ששרד את התופת הזו, יצא לוקה בנפשו, ואני ביניהם אולי השפוי היחידי מכוח שניתן לי בלי ידיעתי למה ומאין. אט־אט התחלנו שומעים את קולות נפץ התותחים, והשמועה עברה מפה לאוזן כי הרוסים מתקדמים אל אזור המפעל שלנו, בעוד אנחנו ממשיכים לעבוד כמטורפים, עד שיום אחד, במכות ובאיומי נשק, נלקחנו בצעדה רגלית לכיוון לא ידוע בקור אימים של חורף שנת 1945. רבים לא שרדו את המסע, ומעטים, ואני בתוכם, המשכנו בדרכנו כשכל דקה נפרדנו מחבר נוסף שלא עמד בתלאות הדרך. למזלנו, הותקפנו על ידי כוחות רוסיים, וחלק מאיתנו, ואני בתוכם, ניצלנו את הבלגן ונמלטנו ליערות שבצדי הדרך ושם ניסינו מעט להתאושש אם כיחידים או אם כמצטרפים ליחידות פרטיזנים שפעלו באזור, עד שהגיעו ראשוני החיילים של הצבא האדום. האנשים שפגשנו היו ממש בשוק, חלקם לא עשו דבר, בעוד אחרים יצאו מגדרם כדי לתת לנו דקות של חמלה ומזור רפואי, כי כולנו סבלנו מתת תזונה וממחלות שהשד יודע איך הצלחנו לשרוד אותן. לאחר מספר ימים, כשההלם החל להתפוגג, התחילו לטפל בנו בצורה מסודרת, ורובנו הועברנו למתקנים צבאיים שהיו פעם של הגרמנים, ושם החל מסע ההתאוששות שלנו, ועובדה, הרי הנה אני יושב כאן אתכם”.

 

הימים חלפו, סשה וחסקל מצאו עבודה במפעלים במפרץ חיפה, ועם הרגשת שיפור המצב הכלכלי החלה לפרוח גם האהבה, בתחילה בסודי סודות ובצחקוקים ודי מהר הבינו כולם שהִנה אנו עומדים בפני שמחה שכמוה לא נראתה ולא נשמעה בביתנו. החתונה נערכה לפי כל הכללים והמסורת. המוזמנים, חברים של הוריי, שכנים ומעט מידידי החתן והכלה, קיפצו, אכלו ושתו עד אור הבוקר. עם שחר ליווינו את הזוג הצעיר לרכבת שתביאם לנתניה, מקום שם יבלו את מספר ימי הדבש שקיבלו במתנה על חשבון ימי הנופש שאבא קיבל ממקום העבודה שלו. החיים חזרו מהר למסלולם. לאחר פרק זמן לא ממושך עזב הזוג הצעיר לדירה משלו, ומלבד ביקורים הדדיים ומעט עזרה מהוריי, הסתדר הזוג יפה מאוד באחת השכונות. ואני המשכתי להשתולל עם החבר’ה, כשאנחנו מפתיעים ברעיונות קונדסיים שאפילו גבלו בפלילים. ובמה דברים אמורים? זלמן היה ילד חכם ופורה, והנה החליט “המדען” לבנות פנס קסם שעבורו אנחנו, החבורה, חייבים לספק לו עדשות, ומאיפה יימצאו עדשות בשכונה שעשירה רק בדבר אחד, וזה חול וחול? מתיישבים וחושבים ופתאום מגיעה ההברקה – תחנת הרכבת, כן, בלי לחשוב פעמיים הגענו בגניבה לתחנת הרכבת, טיפסנו על עמודי האיתות (סמפור) וחזרנו שמחים וטובי לב לזלמן כדי שיוכל להמשיך לבנות את חלום פנס הקסם. כיוון שלמעשה ביצענו מעשה פלילי שרק במזל לא גרם לתאונת רכבת רצינית, הועבר התיק לידי המשטרה, ורק בעזרת לחצים ותחינות לא פתחו לנו תיק במשטרה, דבר שיכול היה בעתיד למנוע קידום של אחד מאיתנו, כי באותה תקופה להגיד על מישהו שיש לו תיק במשטרה, אבוי לו ואבוי לכל הסובבים אותו. באותה תקופה, במקביל לחינוך שניתן לנו בבית הספר ועל ידי ההורים בבית, נשמרה לכל אחד מהילדים פינה חמה לתנועת הנוער אשר לה השתייך. התנועות כמובן נשאו בגאווה את הדגל האדום של הסוציאליזם הרוסי, אך אנו שמחנו ונהנינו מכל פעילות במסגרות שהוצעו לנו, אם בתנועת הנוער העובד, התנועה המאוחדת או השומר הצעיר. ערבי הסניף או הקן (השם תלוי בתנועה שאליה השתייכת) היו עליזים ושמחים, כאשר אנו מופעלים על ידי בני השכבות הבוגרות, שהיו המדריכים שלנו. במסגרת התנועה היו לנו פעולות קבוצתיות באמצע השבוע ובשבתות, וגם יצאנו לטיולים, למחנות קיץ, ובגיל בוגר יותר – למחנות עבודה, אבל העיקר ומה שהוביל את מעשינו ואת התנהגותנו היו הבנות, שהטריפו את דעתנו כבר מגיל צעיר. בכל כיתה, קבוצה או עדה הייתה אחת מהבנות שהתבלטה מעל כולם וכונתה בשם הנכסף “מלכת הכיתה”, וברור לכול ששאר הבנות נגררות ורוצות את קרבתה. לא הייתי מזכיר את התואר הנכסף לולא נפל בחלקי להיות הבן הנבחר על ידי אותה מלכה, שהייתה מושא ערגתם וחלומם של כל בני הכיתה והקבוצה בתנועה, וכמובן שדָרַך כוכבי בהתאם, וגם אני הפכתי להיות מקובל ומבוקש למדי, וכבר בחזרות לקראת מצעד המחולות שנערך בחג העצמאות בחיפה, נבחרתי להוביל את שורת הבנים, ולא היה מאושר ממני בחוצות הקריה.

וכך, למרות גילנו הצעיר, הפכנו ל”זוג” ידוע לכולם, כאשר אנו שנינו התביישנו ש”כולם ידעו”, אך כמובן שקו מחשבה זה התאים לשנים ההן. היינו תמיד יחד בכל מסגרת כשאני מרגיש את עצמי תרנגול בין כל הפרגיות ואינני מבין שבעצם כל ראשית תהילתי היא בזכות אותה מלכת הכיתה, שלמעשה לא השכלתי להפגין כלפיה את אהבתי ואת תודתי. היו לנו ערבי לילות רבים יחד, ובמיוחד זכור לי אותו לילה של סיום בית הספר העממי, שבו החלטנו עם המחנכת להמשיך את מסיבת הסיום על הדשא, שרנו והתבדחנו עם מחנכת הכיתה, שהייתה דמות של מורה־מורה, אך יחד עם זאת ידעה להפגין רגשות כאם לבנות עם ייחוד משלהן.

בזמן ששכבנו כל הבנים והבנות של הכיתה על הדשא, מצאנו את עצמנו, מלכת הכיתה ואני, זה ליד זה, ואט־אט החלו ידינו להזדחל זו אל זו עד שכפות ידינו הפכו לאגרוף אחד החופן רגשות ששאפו לפרוץ ולהכריז, ראו אנחנו כאן, וביחד! אך שנינו מבושה שמא ייראה חֶטְאֵנו, המשכנו להתלטף, ודומני כי רק מורתנו חדת העין הבחינה במתרחש, וכמובן המשיכה לנהל את הלילה של סיום לימודינו בבית הספר העממי, לילה על הדשא כפי שסופר והולחן בשירי האהבה השגורים בפי כל אוהב זמר עברי.

התעוררנו בבוקר חבוקים, יחידים מכל כיתתנו שהתפזרה, ומיד קלטנו שכאן גם הסתיימה בושתנו מפני מה יגידו, וברור שאנו זוג ידוע ומוכר בקריה, ולא מעניין אותנו מה יאמרו הבריות. שכבנו עוד דקות ארוכות כשאנו מביטים זה בזה ואט־אט קמנו, וללא שמץ של האִם, מה, איך גם את, עשינו את דרכנו לעבר ביתה כשהמחשבות והתשוקות לא מניחות לי לאורך כל הדרך. שחר השבת החל לעלות, חששתי שהוריה יֵצאו לחפש אותה, אך למזלנו נותרנו לבד ליד פתח ביתה, ובחסות של הבלתי נראים זינקנו בחיבוק עז זה לזרועות זה. הנשיקה שבאה אחר כך תאמה לשירתם של רביעיית “האורגים” כיוון שטעמה היה טוב ומתוק מכל דבר שהטבע ניחן בו, עד שקשה לתארה במילים. שנינו גנחנו בהנאה צרופה, וכל העת הצצתי לעבר דלת ביתה מחשש… נפרדנו לאחר סדרת נשיקות סוערות, ואט־אט, מסוחרר וטעון רגשות שרק הלילה למדתי להכיר, הזדחלתי לעבר ביתי כשראשי זקוף כראשה של בת יענה, גאה, כי אכן לא היה מאושר ממני בדרכי הביתה באותו בוקר של שבת שלאחר סיום כיתה ח’.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גדלתי בחולות”