החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרויד נגד דורה

מאת:
הוצאה: | 1998 | 232 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

נערה שעוד לא מלאו לה ארבע עשרה שנים הוטרדה מינית על ידי ידיד המשפחה, שאשתו הייתה המאהבת של אביה. כשהתלוננה על כך, כפה עליה אביה להיפגש עם פרויד, כדי שיוציא מראשה את רעיונות ההבל, וינחה אותה להתנהגות נאותה.

סיפורה של אידה באואו, המכונה 'דורה', שיכול היה להיכתב כרומן למשרתות, הפך בידי פרויד לתיאור המקרה המפורסם ביותר בתולדות הפסיכואנליזה.

במאה השנים שחלפו מאז פרסומו שימש תיאור המקרה כמודל לתלמידי פסיכואנליזה, ובשנים האחרונות הפך לשק איגרוף בידי מבקריו החריפים ביותר של פרויד.

דרור גרין מציע כאן קריאה חוזרת ב'דורה', שתעורר בחינה מחודשת של מושגי היסוד של הטיפול הנפשי. הספר מאפיין את הז'אנר המיוחד של פרויד בכתיבת תיאורי מקרים, ז'אנר המשמש כמודל 'שקוף' לעבודה הטיפולית. מודל זה, שהוצג לראשונה במקרה של 'דורה', משמש כנקודת פתיחה לכל טיפול נפשי מימיו של פרויד ועד היום.

מקט: 4-20-48914
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
סקירת הספר באתר סימניה

נערה שעוד לא מלאו לה ארבע עשרה שנים הוטרדה מינית על ידי ידיד המשפחה, שאשתו הייתה המאהבת של אביה. כשהתלוננה על כך, כפה עליה אביה להיפגש עם פרויד, כדי שיוציא מראשה את רעיונות ההבל, וינחה אותה להתנהגות נאותה.


מבוא – עוד ספר על פרויד ודורה? מי צריך את זה בכלל?

בזמן כתיבתו של ספר זה נערמו על שולחני עשרות ספרים וצילומי מאמרים, שנכתבו על תיאור־המקרה הידוע כל־כך של פרויד, ולעתים, תוך כדי חיפוש אחרי מובאות ודוגמאות לטיעונים מן הספרות, היתה רצפת חדרי מתכסה כולה בספרים פתוחים שעמודיהם מסומנים. לפעמים, כשרגלי היו ניגפות בערימות הספרים בדרך אל שולחן הכתיבה, תמהתי ביני לביני אם פרויד הוא המנסה להכשיל אותי בעבודתי ולעצור כך את שטף הביקורת שאינה פוסקת, או שמא היו אלו מבקריו החרוצים, שקנאת סופרים אחזה בהם.

ובאמת, מה אפשר לומר על תיאור־המקרה של דורה שלא נאמר עוד? לכאורה, לא כלום. הנושאים שהעלה פרויד בתיאור־מקרה זה נדונו כמעט מכל זווית אפשרית, ודרכם נבחנו התיאוריה הפסיכואנליטית, אישיותו של פרויד, מעמד האשה, פסיכואנליזה וספרות, הומוסקסואליות והתבגרות, היסטריה ומיניות ועוד ועוד. עם זאת, עושרו התוכני והספרותי של תיאור־המקרה מאפשר לגלות בו פנים חדשות בכל קריאה חוזרת, ורבים יוכלו למצוא בו עניין לענות בו גם בעתיד.

אך לא היה בכוונתי להוסיף ולבחון את תכניו של תיאור־המקרה כדי למצוא בו נושא שלא טופל כהלכה, ולהוסיף ספר נוסף אל רשימת הספרים הארוכה. גם לא היה בכוונתי לענות כאן על השאלות הרבות שמעלה הקריאה בתיאור־המקרה של ‘דורה’. להיפך. רציתי להעלות כאן שאלות נוספות, ומתוכן להאיר במקצת את המבוכה החוזרת ומתעוררת בקריאה מחודשת של ‘דורה’, אותה מבוכה של מי שמנסה להבין את המסתורין של הטיפול הנפשי מתחילת ימי הפסיכואנליזה ועד להתפתחויות העכשוויות של הפסיכותרפיה.

עוד לפני כתיבתו של ספר זה היתה ‘דורה’ עולה במחשבותי לעתים קרובות, וגם כעת, לאחר חודשים של קריאה וכתיבה אודותיה, היא שבה ועולה, כאילו זה עתה נקרתה לפני בראשונה. בדרך־כלל זה קורה במהלכה של פגישה טיפולית, או מיד עם צאתה של המטופלת מן החדר, כאשר אני משחזר במחשבותי את מהלך הפגישה. אמנם אינני פסיכואנליטיקן, ודרכי רחוקה מרחק מאה שנות טיפול מדרכו של פרויד, ולמרות זאת דווקא ‘דורה’ שלו עולה במחשבותי שוב ושוב. ואז אני שב ושואל את עצמי אם הצלחתי להקשיב למטופלת, או שמא את השתקפות מחשבותי אני קורא בדבריה; האם החוזה הטיפולי, ביני לבין המטופלת, אכן עונה על ציפיותיה שלה, או אולי הוא משמש אותי כגדר ביטחון; האם אני מצליח לשמור על הסודיות? האם אני נמנע ממניפולציות? האם אני מאפשר למטופלת לסיים את הטיפול?

שאלות אלו, שכאילו נלקחו מן המקרה של ‘דורה’, והן שבות ועולות במחשבותי כשאני נפגש עם המטופלים והמטופלות שלי, הן חלק משאלות היסוד של כל טיפול פסיכותרפויטי. הן מצביעות על חולשותיה ועל גבולותיה של כל גישה טיפולית, ובעצם קיומן יוצרות מעין דגם, או מודל, לכל פגישה טיפולית.

תיאור־המקרה של ‘דורה’ הוא אולי הראשון, שבו מוצגות שאלות אלו במלוא חריפותן. חלקן הוצגו בידי פרויד עצמו, שתיאר את המגבלות העומדות בפני כל מי שכותב תיאור־מקרה, כפי שעשה זאת בהקדמה ל’דורה’, וחלקן נתון להבנתו של הקורא או המבקר. ב’דורה’, שלא כמו בתיאורי־המקרים שכתב פרויד בשותפות עם ברוייר, מבשיל סגנונו המיוחד בכתיבת תיאורי־מקרים, וזו הסיבה שתיאור־מקרה זה ראוי לשמש ציון דרך בדברי־ימי הפסיכותרפיה.

הנושא המרכזי של ספר זה אינו מה שמופיע בתיאור־המקרה של ‘דורה’, אלא דווקא מה שאינו מופיע בו. זהו המודל של תיאור־המקרה, שרק ההתפתחויות ההיסטוריות של הפסיכואנליזה הפכו אותו לבעל משמעות. לכן אני מכנה אותו בשם ‘המודל השקוף של תיאור־המקרה’. זהו מודל שקוף לא רק משום שפרויד עצמו לא היה מודע לעצם קיומו, אלא משום שגם כיום הוא סמוי מן העין. זה אינו מודל לכתיבת תיאורי־מקרים, אלא מודל להבנת הקשר הטיפולי. זוהי נקודת מוצא לכל פגישה טיפולית, בין אם היא נכתבת מאוחר יותר כתיאור־מקרה ובין אם אינה נכתבת כלל. זהו מודל, שכל מי שקרא את תיאורי־המקרים של פרויד אינו יכול למחוק מזכרונו בבואו לעסוק במלאכת ה’טיפול’.

כדי להציג את המודל השקוף, המשתמע מתיאור־המקרה של ‘דורה’, היה עלי לאפיין תחילה את סגנונו המיוחד והחדשני של פרויד בכתיבת תיאורי־מקרים. לשם כך חזרתי ובדקתי את תיאור־המקרה עצמו, את תהפוכותיו של הטקסט הפרוידיאני החמקמק, ובמקביל את הקשר המיוחד שנטווה בין פרויד לבין המטופלת שלו, אידה באואר.

את הספר הזה כתבתי במקביל לקריאה ראשונה של הטקסט. פתחתי בקריאה אסוציאטיבית, פרועה, המשכתי בניסיון לאפיין את מה שמצאתי וסיכמתי בהבנת מה שאינו מופיע בטקסט עצמו. אלו הם שלושת הנושאים המרכזיים המוצגים בספר: קריאה חוזרת ב’דורה’, הז’אנר הספרותי של פרויד והמודל השקוף של תיאור־המקרה.

קריאה חוזרת

קריאת הספרות הביקורתית שנכתבה על ‘דורה’ מרתקת, מעניינת ולעתים גם מרגיזה. רוב הכותבים מסתמכים על פרויד, ומתייחסים גם לספרים נוספים שנכתבו בנושא זה. לא תמיד יכול הייתי להסכים עם קביעותיהם של המבקרים, ואין בכך כדי להפתיע. אבל חלף זמן מה עד שגיליתי מהו שהטריד והסיח את דעתי. לא היתה זו עמדתם של המבקרים שסתרה את עמדתי, וגם לא טעויות שלקו בהן מחוסר הבנה או מחוסר בדיקה. היו אלו עובדות שהוזכרו בספרים רבים כמוסכמות, שהסתמכו לעתים על מובאות מדבריו של פרויד, ולפעמים על כותבים אחרים, עובדות שניתן לכנות בשם ‘זכרונות כוזבים’. מקורם של ‘זכרונות כוזבים’ אלו בעיוות החוזר ונשנה של פרטי סיפורה של ‘דורה’, כפי שנעשה על־ידי פרויד במהלך כתיבת תיאור־המקרה. במשמעות הדברים אדון בהמשך.

מתוך גילוי שגיאותיהם העובדתיות של המבקרים התברר לי, שמעטים חזרו וקראו את הטקסט עצמו, וכך כפיתי על עצמי קריאה חוזרת ונשנית בטקסט כבסיס לרעיונות שפיתחתי בספר הזה. מאחר שתיאור־המקרה של ‘דורה’ כתוב כרצף קטוע של עלילות החוזרות על עצמן, גם בספרי אני חוזר שוב ושוב אל אותם הסיפורים, תוך בדיקה חוזרת ונשנית, לעתים של אותן מובאות עצמן, כדי לבדוק באמצעותן את נקודות המבט השונות המוצגות כאן. במידה מסוימת, נשביתי בסגנונו של פרויד, החוזר שוב ושוב על קטעי עלילות ומשפטים, תוך שינויים קטנים אך משמעותיים. כדי לעמוד על משמעותם של שינויים אלו היה עלי לעקוב אחר סגנונו של פרויד, ולבדוק את אותם המשפטים שוב ושוב.

סיפורים ‘גנובים’

המצע, עליו יש בכוונתי לבסס את הגדרת המודל השקוף של תיאור־המקרה, הוא הז’אנר הספרותי המיוחד שיצר פרויד עבור תיאורי־המקרים שלו. זהו סגנון מיוחד במינו, המבחין את תיאור־המקרה הפרוידיאני מתיאורי־המקרים שקדמו לו.

ייחודו של הז’אנר החדש שיצר פרויד הוא השילוב בין שתי שאיפות שהנחו את דרכו: שילוב בין מדע לבין אמנות. היו, כמו ג’ונס’, כאלו שראו בתיאורי־המקרים של פרויד דרך חדשה בכתיבה מדעית, כ’מודל לתלמידי פסיכואנליזה’. לדעת אחרים היתה יומרתו המדעית של פרויד ‘טריק’ ספרותי, שבאמצעותו יכול היה להציג את עצמו כ’שרלוק הולמס’ חדש, שעלילותיו מתרחשות בנבכי הנפש.

נדמה לי שאלו גם אלו צדקו, ועם זאת, שלא ניתן להבחין בין יומרותיו המדעיות של פרויד לבין אלו הספרותיות. לתיאורי־המקרים של פרויד יש חשיבות ‘מדעית’ כמודל (שקוף) לפרקטיקה הטיפולית, אך אופיים ה’ספרותי’ הוא גם מאפיין מהותי של פרקטיקה זו.

מה שמייחד את הז’אנר החדש של פרויד הוא הפיכתו של המטפל לגיבורם של תיאורי־המקרים. בכך ‘גונב’ פרויד ממטופליו את מקומם הטבעי כגיבורי סיפוריהם. מתוך ההבחנה בין סיפורי המטופלים לבין סיפורו של פרויד ניתן להשגיח במאפיין עיקרי בעשייתי הספרותית: ‘גניבת’ סיפורים. אבל מה שנראה כמעשה פלילי הופך לשולי במעשה היצירה של פרויד. מה שנותר הוא הערך המוסף, ההופך את הסיפורים ה’גנובים’ (של מטופליו, או מן הספרות והמיתולוגיה) ליצירות חדשות. שלא כמו גנבים פשוטים, המוכרים את שללם בחצי המחיר, משביח פרויד את סיפורי מטופליו ומוכר אותם במחיר כפול. למעשה, בתיאורי־המקרים שלו לא מטפל פרויד במטופליו, אלא ‘מרפא’ את סיפוריהם. האם אין זה יעודה של הפסיכואנליזה?

המודל השקוף של תיאור־המקרה

בהכשרתי כפסיכותרפיסט התנסיתי בסוגים שונים של הדרכה. היו לי מדריכים בעלי אוריינטציה פסיכואנליטית, ולעומתם אחרים המטפלים בגישת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית או ההומניסטית או הנרטיבית. השתתפתי בקבוצות הדרכה שחבריהן היו פסיכותרפיסטים אינטגרטיביים, ובקבוצות אחרות שמשתתפיהן היו פסיכותרפיסטים קומוניקטיביים (בגישת רוברט לאנגס). לעתים השתתפתי בקבוצות שונות באותו הזמן.

המשותף בין הגישות השונות להדרכה היה השימוש שעשו בתיאורי־מקרים. בכל אחת מפגישות ההדרכה היה על המודרכים להציג תיאור־מקרה. עבור ההדרכה הקומוניקטיבית היה על המודרכים לכתוב דיאלוג מפורט של הפגישה הטיפולית, בשעה שבהדרכה האקזיסטנציאלית נוהגים המשתתפים לדון במערכת הערכים של המטופלים. במקומות אחרים נהוג לכתוב את סיפור הפגישה הטיפולית כתיאור סובייקטיבי של המטפל.

מכאן שסגנון הצגת תיאורי־המקרים קבע מראש את ‘גורלו’ של המטופל שהיה נושא הדיון. כשהצגתי את אותו המטופל בקבוצות ההדרכה השונות, מסקנות הדיון היו שונות לחלוטין. לעובדה מובנת מאליה זו יש השלכות בעלות משמעות. מצאתי שמטפלים שונים פוגשים את מטופליהם כשהם מוכנים לכתיבת תיאור־המקרה עבור פגישת ההדרכה. כך הם ‘נוטעים’ את מטופליהם בתוך סיפור מסגרת מוכן מראש, מבלי להקשיב באמת לסיפוריהם של המטופלים.

הדגם הזה של תיאור־מקרה, איתו מגיע כל פסיכותרפיסט לפגישה הראשונה עם המטופל שלו, הוא ‘המודל השקוף של תיאור־המקרה’. המקרה של ‘דורה’ הוא הדוגמה הראשונה של שימוש כזה במודל ‘שקוף’, מודל שאי־אפשר בלעדיו.

סיכום

קשה לקרוא בכתביו של פרויד מבלי להישבות בקסמיו, ומבלי להילכד לעתים בפחים שהטמין לקוראיו.

כפי שפרויד היטלטל בין הצהרת הכוונות ה’מדעית’ שלו לבין נטיותיו הספרותיות, גם אני, הקורא והכותב, היטלטלתי בין קסמה של הנובלה שכתב לבין תפקידה בהיסטוריה הפסיכואנליטית וחידושיה הספרותיים.

בפרק השני הבאתי תקציר ביקורתי של תיאור־המקרה, לנוחותו של הקורא. תקציר זה אינו יכול לשמש תחליף לקריאה חוזרת ב’קטע מתוך אנליזה של היסטריה’, המביא את גירסתו של פרויד לסיפורה של אידה באואר, ומצמיח את הסיפור החדש של ‘דורה’.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרויד נגד דורה”