החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האוטוביוגרפיה

מאת:
מאנגלית: רעיה ג'קסון | הוצאה: | 2012 | 234 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

האוטוביוגרפיה של בנג'מין פרנקלין (1790-1706) היא יצירת מופת ספרותית והיסטורית התופסת מקום של כבוד בחייה של האומה האמריקנית. פרנקלין פותח צוהר להבנה מעמיקה יותר של אמריקה ושל הפוטנציאל הגלום בה ומאפשר לנו להכיר מקרוב את הערכים ואת התרבות שבעזרתם נעשו המושבות לשעבר של האימפריה הבריטית לאומה החזקה, העשירה והמשפיעה מכולן.

בד בבד האוטוביוגרפיה פורשת את סיפור חייו המרתק של המדינאי, הממציא והוגה הדעות המבריק, אחד האבות המייסדים המובילים, הנחשבים והמפורסמים ביותר של ארצות הברית – ואת הדינמיות של ההתיישבות באמריקה הצפונית שהובילה ליצירתה של ארצות הברית ולעלייתה של הדמוקרטיה האמריקנית.

מקט: 4-644-1002
מסת"ב: 978-963-7303-76-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

ערן שלו

ד"ר ערן שלו הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, חוקר ומלמד היסטוריה אמריקנית.

מאז פרסום האוטוביוגרפיה של בנג'מין פרנקלין, תפס החיבור הקצר, האקלקטי והמרתק הזה מקום של כבוד בחייה של האומה האמריקנית. בספר הזה, המקיף חלק ניכר מחייו, בנג'מין פרנקלין חושף את שלבי עלייתו המטאורית בשמי החברה, המדינה והתרבות: תקופת יַלדותו האנונימית בבוסטון כנצר למשפחה פוריטנית ממעמד נמוך, הפיכתו לאיש עסקים אמיד והגיעוֹ למעמד של מדינאי ומדען בעל שם עולמי. בכך פתח פרנקלין, הנחשב לאמריקני המפורסם ביותר בדורו, צוהר לדורות אינספור של קוראים ואיפשר להם להבין טוב יותר את אמריקה ואת הפוטנציאל הגלום בה וכן להכיר מקרוב את התרבות ואת הערכים שבעזרתם הפכו קוֹלוֹניות של האימפריה הבריטית לָאומה החזקה, העשירה והמשפיעה בתבל.

האוטוביוגרפיה, שתורגמה לעשרות שפות וראתה אור במאות מהדורות, הייתה אבן דרך בהתפתחותה של אחת הסוגות הספרותיות הפופולריות ביותר; בד בבד היא חשפה את אישיותו של פרנקלין ואת סיפור חייו המרתקים והרבגוניים, ולפיכך את הדינמיות של ההתיישבות באמריקה הצפונית, שהובילה ליצירתה של ארצות הברית ולעלייתה של הדמוקרטיה האמריקנית.

בנג'מין פרנקלין (1706-1790) נולד בתחילת המאה השמונה עשרה ומת לקראת סופה. אם פרנקלין הוא האמריקני האולטימטיבי, אפשר לראות את המאה השמונה עשרה — ולא את המאה העשרים — כ"מאה האמריקנית". עם הולדתו של פרנקלין, אחרי כמאה שנות התיישבות בריטית בצפון אמריקה, כללה ההתיישבות הזאת רק עשרות אלפים בודדים של מתיישבים שהתרכזו בעיקר במסצ'וסטס ובווירג'יניה. אמנם היסודות להתיישבות ענֵפה הונחו במהלך המאה השבע עשרה, אך ב־1700 היו הקולוניות באמריקה הצפונית מרכזי התיישבות פריפריאליים וזניחים של האימפריה הבריטית (שעושרה התרכז באיים הקריביים, מפיקי הסוכר). אף שהחברות הבריטיות הצעירות הללו כללו כמעט אך ורק מתיישבים אנגלים, הן לא דמו כלל ועיקר להורתן האירופית; וירג'יניה ומסצ'וסטס, שהיו שונות בתכלית זו מזו, לא הזכירו אפילו במעט את החברה האנגלית המעודנת והמפותחת של זמנן. אולם לקראת סוף המאה השבע עשרה ובמהלך המאה השמונה עשרה נוסדו מושבות חדשות (ובכללן פנסילבניה, שפרנקלין ישתקע בה), זרם המהגרים התגבר עד מאוד ונעשה מגוון — מגוון יותר מבכל מקום אחר בעולם באותה עת: עם הכרזת העצמאות האמריקנית בשנת 1776 היו בארצות הברית הצעירה ארבעה מיליון וחצי תושבים בני אומות שונות (רוב רובם של המהגרים במאה השמונה עשרה הגיעו מאנגליה), גזעים שונים (ההגירה המאסיבית הכפויה של עבדים אפריקנים לאמריקה הצפונית התחוללה במאה זו) ודתות שונות, בעיקר זרמים פרוטסטנטיים. הכלכלה צמחה יותר מהר אף מהגידול הדמוגרפי, ומוסדות חברתיים, כלכליים ופוליטיים הבשילו. למרות השינויים שעברו על הקולוניות ולמרות רבגוניותן ומורכבותן הכלכלית והחברתית, הקולוניות באמריקה הצפונית ערב המרד, דמו לאנגליה יותר מבכל עת אחרת. היה זה אירוני, שדווקא אז, כשהן נעשו למעין דגמים של ארץ האם, הכריזו תושבי שלוש עשרה הקולוניות על עצמאותם, ובכך פתחו דף חדש בהיסטוריה העולמית. בנג'מין פרנקלין, יותר מכל אחד אחר מבני דורו, גילם את התנופה ההיסטורית המרתקת וחסרת התקדים הזו, הן על יתרונותיה והישגיה, והן על חסרונותיה.

פרנקלין היה בנו השמיני (והצעיר) של ג'וזאייה פרנקלין, יצרן נרות קטן בבוסטון שהשתייך למה שהיינו מכנים כיום מעמד בינוני־נמוך. שום דבר בהולדתו של "בן" בעיר הפוריטנית לא בישר את הצפוי לו; איש לא יכול היה לנבא כי יסיים את חייו כאמריקני המפורסם ביותר בעולם וכמי שיגלם מאז ועד היום את "החלום האמריקני" של האפשרויות הבלתי מוגבלות הגלומות בחיים בעולם החדש. פרנקלין עשה זאת בגדול: עד למחצית חייו נעשה — בזכות יוזמותיו, חריצותו, כישרונו ויכולותיו — לבעל בית דפוס משגשג ולפיכך לג'נטלמן נטול דאגות כלכליות שיכול היה להשקיע את זמנו במדע, בפוליטיקה מקומית ובינלאומית, וכפי שמוכיחה האוטוביוגרפיה האלמותית — גם בכתיבה.

פרנקלין היה תוצר של תנועת ההשכלה של המאה השמונה עשרה: גישתו לכל בעיה — בענייני מדע, חברה או כלכלה — הייתה רציונלית לעילא, והפתרונות שהציע, ופעמים רבות גם הצליח ליישם, היו שכלתניים ומדודים. אם חסרים ספרים בפילדלפיה, העיר שאותה אימץ בגיל צעיר כביתו, הרי שיש לשלב כוחות ולהקים מנגנון שבו חסרי אמצעים יוכלו להשתמש בספריהם של אחרים (כך הקים את ספריית המנויים הציבורית הראשונה בעולם); אם מדענים חלוקים בדעתם לגבי טיבם של ברקים, יש להוכיח את אופיים החשמלי באמצעות ניסוי אמפירי שאפשר לחזור עליו (יציאתו של פרנקלין בליל סערה עם עפיפון שבראשו קשור מפתח על מנת להוכיח זאת, עשתה אותו למדען נערץ ולפרומתאוס המודרני); אם תנורי החימום הקיימים חונקים את הבתים בעשן, ימציא פרנקלין תנור עם ארובה כפולה היונקת חמצן ופולטת עשן אל מחוץ לבית, וילווה אותו בחוברת המסבירה את העקרונות הפיזיקליים של פעולת התנור (מיליוני אנשים ברחבי העולם יתחממו במאות השנים הבאות בעזרת "תנורי פרנקלין"). פרנקלין התעניין בכול (בין השאר המציא את ה"אַרְמוניקה", כלי נגינה עשוי זכוכית) וסיפק פתרונות מדעיים פרקטיים לבעיות פעוטות (למשל, הוא חישב בצורה מתימטית כמה שומעים יכולים לשמוע דרשה של כומר בשדה פתוח; הוא העריך שהמספר הוא כשלושים אלף) וכבדות משקל (פרנקלין חישב את משטר הרוחות והזרמים באוקיינוס האטלנטי והמליץ לחובלים באילו מסלולים להפליג). ידו הייתה בכול ובני דורו למדו להעריך את גאונותו.

אסטרונומיה, מטאורולוגיה, מוזיקה, פיזיקה וכלכלה; תקצר היריעה מלתאר את תחומי העניין, ההמצאות והתרומה של פרנקלין להבנת עולם הטבע והאדם. אולם בניגוד לאנשי האשכולות של הרנסנס האיטלקי שקדמו לו במאות שנים, פרנקלין היה איש העולם הזה לא פחות מפילוסוף ומדען, או "פילוסוף טבעי", בלשון התקופה. פרנקלין לא השתעבד לתקדימי ההיסטוריה היוונית והרומית אלא ביקש למצוא דרכים לשפר את חייהם של בני זמנו על ידי רתימת המדע וכוח התבונה. הוא הבין שכדי לעשות כן עליו להיות גם מעורב בחיי המעשה הפוליטי, ובילה חילק ניכר מזמנו בשדה הפעילות המדינית.

ראשית חייו הפוליטיים של פרנקלין לא בישרו את סופם. עד אמצע שנות השישים של המאה השמונה עשרה היה פרנקלין אחד מתומכיה הגדולים והנלהבים של האימפריה הבריטית. הוא העריץ את "ארץ האם" וכלוקאל־פטריוט רצה לראות את הקולוניות תופסות מקום מרכזי באימפריה, אם כי ככפופות לאנגליה. אמנם הוא היה מהראשונים שהגו שיתוף פעולה קבוע בין הקולוניות האמריקניות בשנות החמישים של המאה, אך בעיני רוחו ראה שיתוף פעולה תחת פיקוחה ההדוק של האימפריה. "האיחוד" הקולוניאלי שדמיין נועד להגן על הקולוניות מאיומים חיצוניים תוך חיזוק הקשר עם בריטניה. במשך שנים ארוכות שימש נציג של כמה קולוניות בלונדון ויצר קשרים עם ראשי השלטון במטרופולין ועם אנשי רוח ומדע מובילים. לפיכך אין להתפלא שכאשר פרצו החיכוכים בין הקולוניות לאנגליה, באמצע שנות השישים של המאה השמונה עשרה, היה פרנקלין מהאחרונים שהתגייסו לתנועת המרד. רק לאחר השפלה פומבית שספג בפרלמנט הבריטי, כשהואשם בהסתה נגד בריטניה (1774), התייאש מיכולתה של אנגליה לשלוט בקולוניות באופן הוגן והגון ונעשה "פטריוט" אמריקני. צערו על שבנו האהוב ויליאם, מושלה המלכותי של ניו־ג'רזי, נשאר "לויאליסט" ועזב את אמריקה, לעולם לא פג. אך לאחר הפיכת לב זו נעשה פרנקלין קיצוני בהתנגדותו לכתר הבריטי, והיה לאחד מהאבות המייסדים של האומה האמריקנית. כזקן השבט של המהפכה האמריקנית — שכן היה מבוגר בעשרות שנים ממרבית שותפיו למהפכה — הוא לקח חלק בכל האירועים המרכזיים של תנועת העצמאות ובכינון החוקה.

האוטוביוגרפיה היא חיבור לא שלם, המתאר רק חלק מחייו הסוערים והמרתקים של פרנקלין. היא נכתבה בזמנים שונים, איננה רציפה מבחינה כרונולוגית ותימטית, ומלאה "חורים": המהפכה האמריקנית, האירוע המכונן בחיי האומה האמריקנית, שפרנקלין נטל בה חלק פעיל ומרכזי אף לא נזכרת, שכן ב־1760 החיבור נפסק.

אף שאין היא חפה מליקויים, תפסה האוטוביוגרפיה מקום חשוב בעולם הספרות ובדמיון האמריקני, ולא בכדי. היא מתארת לראשונה את התגשמותו של החלום האמריקני — פרדיגמה ומקור משיכה שאמנם קדמו לפרנקלין אך חסרו את ביטויין הספרותי. האוטוביוגרפיה, המתארת את עלייתו והצלחתו של פרנקלין בזכות מוסר עבודה גבוה, אתיקה פרוטסטנטית וכוח התבונה היכולים להרים נער חסר פריבילגיות למעמד של מדען בעל שם עולמי ומדינאי בינלאומי — עיצבה את החלום האמריקני והעניקה לו צורה קונקרטית המלווה אותנו עד היום.

פרנקלין כתב את האוטוביוגרפיה בין השנים 1771 ל־1790 אך לא השלים אותה, ואולי אף לא התכוון להשלימה. החיבור מתאר את קורות חייו תוך הדגשת תכונות האופי שלטענתו הביאו להצלחתו המסחררת: התמדה, נחישות, עבודה קשה ומוסר פרוטסנטי־קפיטלסטי, תכונות שפרנקלין היה משוכנע כי יובילו כל אדם להצלחה. באחד הקטעים המפורסמים של החיבור מונה פרנקלין שלוש עשרה תכונות אופי חיוביות (virtues) אליהן שאף ושעל פיהן ניסה לנהוג: מתינות, צניעות, ענווה, כנות וצדק הן רק חלק מהתכונות שפרנקלין ביקש לאמץ. בכך הוא האיר את הנוקשות הנֵאו־קלאסית שאפיינה כל כך את בני דורו (ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית, גילם את פיסגת הריסון העצמי מן הסוג הזה); פרנקלין העניק לבני דורו ודורות הבאים את תיאורו של האזרח האידאלי בעולם המודרני והקפיטליסטי, את תכונותיו הרצויות כמו גם את האופן הספרותי שבעדו יוכל להתגלם ולהציג את עצמו — האוטוביוגרפיה הרפלקטיבית. ואמנם, פרנקלין עצמו מציין כי מטרתו היא שסיפור חייו, על ההצלחות והכישלונות, יהיה לדורות של צעירים מדריך לצבירת עושר והשפעה. אולם עושר ושפע לא היו מטרות הדוניסטיות ואנוכיות לדידם של פרנקלין ובני דורו, כפי שנעשו בימינו. השפעה וכוח נועדו בעיניו לאפשר לאזרח כמותו להעניק בחזרה לחברה בה הוא חי ושאיפשרה לו לממש את הישגיו, ולשפרה (שיפור, improvement, היא אכן מילת מפתח בלקסיקון של דורו של פרנקלין). ייתכן שהייתה זו תפיסה פטרנליסטית אולם היא עדיפה ללא ספק על הניהיליזם והסוליפסיזם האוליגרכי שבני הדורות הבאים יתוודעו אליו.

האוטוביוגרפיה מחולקת לארבעה חלקים. חלקה הראשון, שנכתב בשנת 1771, מתאר את תולדות משפחתו של פרנקלין, את אבותיו ואת בחרותו, משנת לידתו (1706), דרך עזיבתו את בוסטון לפילדלפיה שהיה אירוע מכונן בחייו של פרנקלין הצעיר, ועד להקמתה של הספרייה הציבורית בעירו המאומצת בשנת 1730. חלקה השני של האוטוביוגרפיה נכתב בפריז, בה שהה פרנקלין בשליחות דיפלומטית לאחר תום מלחמת העצמאות האמריקנית, שלוש עשרה שנים לאחר כתיבת החלק הראשון. בניגוד לחלק הראשון, בחלק זה התמקד פרנקלין בתיאור תימתי וזנח את הכרונולוגיה והנרטיב. הוא מתאר את תכונות המוסר שהוא מטיף להן ומפרט את רשימת שלוש עשרה התכונות שהן לדעתו הבסיס לחיים חברתיים ואזרחיים, בחלק שהיה לפופולרי ביותר באוטוביוגרפיה. החלק השלישי נכתב בשנת 1788 כשפרנקלין היה בן שמונים ושתיים, ובו הוא חוזר לספר את סיפור חייו מ־1732 ועד ל־1757, התקופה שבה צבר את מרבית הונו ואת השפעתו ופרסומו. החלק הרביעי והקצר נכתב שנה לאחר מכן, לאחר שפרנקלין חזר לאיתנו, אולם לא הושלם, בעקבות מותו.

מאז פרסומה שימשה האוטוביוגרפיה דגם קלאסי בספרות העולמית, אחת מהדוגמאות הראשונות, אם לא הראשונה שבאוטוביוגרפיות המודרניות. היצירה היא "חילונית" ועיצבה מסורת של כתיבה רפלקטיבית — אחת הסוגות הספרותיות הפופולריות ביותר בכתיבה המודרנית. כפי שכבר צוין, בעיקר השפיע חלקה השני של האוטוביוגרפיה, שפרנקלין מונה בו את רשימת התכונות שביקש להנחיל לעצמו ושבאמצעותן הסביר את הצלחתו, ובמשתמע אף כיצד אפשר לחזור על הצלחה זו. רשימה זו, והאופן שבו ניסה לרתום אותה נקראה על ידי דורות של קוראים ומעריצים והאוטוביוגרפיה שימשה להם מדריך לחיים. אולם חלקים אלה מבליטים את הבעייתיות ואת הפגמים בספרו, באישיותו ובתפיסת עולמו של פרנקלין. לדוגמה, אף על פי שפרנקלין חוזר פעמים רבות על חשיבותן של תכונות כצניעות וכענווה, הוא עצמו כותב לעתים באופן ארוגנטי ופטרנליסטי (ואף כתב והקדיש את האוטוביוגרפיה לבנו ויליאם, בתוקף תפקידו כ"פאטר"). יתרה מכך, כיום ברור כי החופש והחירות שניתנו בעולם החדש לאנשים מסוגו של פרנקלין, כלומר גברים ממוצא אירופי (ממעמד נמוך ככל שיהיה), לא כללו את רוב האוכלוסייה. לנשים לבנות, לשחורים — עבדים אך גם אם היו אנשים חופשיים — לאינדיאנים (ואפילו לקתולים וליהודים) לא ניתן מרחב ההזדמנויות שהתאפשר לפרנקלין, גם אם היו מאמצים את עצותיו ואת תכונות האופי שהמליץ עליהן. רק כעבור מאות שנים ימוצה (או לפחות יתקרב למיצוי) הפוטנציאל הגלום בחלום האמריקני ויכלול מעגלים חברתיים שאינם גברים לבנים ופרוטסטנטיים.

למרות ערכה של האוטוביוגרפיה כמסמך היסטורי וכטקסט מכונן של "הדת האזרחית" באמריקה ויצירה בעלת חשיבות ספרותית אשר לא נס ליחה — קוראים רבים לא חסכו את שבטם ממנה וממחברה. מבקריה הרבים של אמריקה מגלים את חטאיה ופגמיה של ארצות הברית בכל פסיק ותג ביצירה, ממרקסיסטים המתעבים את עליית הבורגנות הקפיטליסטית שפרנקלין מסמל, ועד לדַכאנות אותה מזהה השמאל החדש. אולם קִסמה של האוטוביוגרפיה, כמו קסמו של פרנקלין עצמו ושל אמריקה — אמריקה שעדיין ממשיכה למשוך אליה מיליוני מהגרים — טרם פג. יצירתו של פרנקלין היא פנינה ספרותית שרענונתה נשמרה במשך מאות שנים. אולי משום שבכתיבת האוטוביוגרפיה היה פרנקלין לאדם המודרני הראשון, הוא ממשיך לדבר עם בני המאה העשרים ואחת בשפה כה מובנת וכה מוכרת להם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האוטוביוגרפיה”