החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חולם חסר מלא

מאת:
הוצאה: | 2021 | 162 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

״ברד התופים והשריקות המרעננות של הפיקולו הפגישו את החורף והאביב לטקס של העברת דגל. הקולות שעלו מהם לא היו תחינה, גם לא הלל, כי אם קבלת סדרי הטבע והאדם בתוכם, כמו תפילה רבת משתתפים מאוחדת ועמוקה. עיר שלמה בהליכת שמונה עשרה. את מניין הרבבות השלמתי עשירי.

גם בשנים הבאות ימָרשו המנגינות, אבל את באזל שלי, שחצי יובל שנים רוותה מפִּטמות אצבעותיי, השארתי מאחוריי וחזרתי לירושלים. מֵהר השנים אני גולש אל עונות חיי, אל אירועים ואל דמויות הנקבצות ובאות לי. על קצתן כתבתי בספר״.

 

יהודה קופרמן ילד בגן של רינה, תלמיד כיתת החצר והים, בחור ישיבה שבעיקר עמד. כדרר במכבי נתניה, גמגם באהבה. לימד בגימנסיה העברית. לחם ואיבד. שלושים שנה של לימודים ושל הוראה באירופה גם הן  הולידו סיפורים, תשעה נכדים ומפגשים שונים, חלקם עם דמויותשכל קורא מכיר. חוֹלָם חָסֵר מָלֵא הוא ספר ביכורים.

מקט: 4-1272-945
״ברד התופים והשריקות המרעננות של הפיקולו הפגישו את החורף והאביב לטקס של העברת דגל. הקולות שעלו מהם לא היו תחינה, […]

הליגה האנגלית 

 

לונדון הייתה גדולה ויקרה עליי והפאונדים הבודדים ששרדו בכיסי לחצו עליי להסתער על כל אפשרות עבודה ששִמעה הגיע לאוזניי. העיר התמהמהה לבוא לקראתי ועד שתבחין בי לא  נותר לי אלא לכתת רגליי אל המקלט הביתי, השגרירות הישראלית, שמיד בכניסתי אליה התברר שאך חיכתה לבואי.

במדרגות היורדות אל אולם הכניסה הופיע אחד העובדים וזרק לאוויר, “יש כאן מישהו עם ניסיון בסטטיסטיקה?”. הוא עמד להרחיב אבל ידי הנחשונית קפצה לשמים וקול שכולם יכלו לראותו קרא “אני!”. היד ירדה לארץ רק לאחר שהוזמנתי לנספחות החקלאית. שם הוצג בפניי הנושא, השוואת נתוני היצוא החקלאי של ישראל לאלה של מדינות מתחרות, בייחוד בתחום פרי ההדר. חרדה וחרטה מאוחרות חלחלו בי ונדדו על פניי אך משום מה התפרשו כהצטנעות ועוררו אמון, יש על מי לסמוך, וכבר למחרת יצאתי אל הלא נודע.

קירות הספרייה המרכזית לסטטיסטיקה היו מכוסים ספרים וביטאונים מקצועיים באנגלית שנשזרו בה אותיות ומספרים בשורות ובטורים שמהם הייתי צריך להבין באיזה הרכב של תפוזים, קלמנטינות ואבוקדו אנחנו עולים להתחרות בספרד ובאחרות. עד אז לא נחשפתי לשערים ולמספרים כל כך גבוהים, הניצחונות וההפסדים שנחלתי במכבי נתניה היו בשערים נמוכים ולא עלו על אחד או שניים, ולפעמים הסתכמו בשני אפסים. אחד הספרנים כנראה היה ער לכך שאני משדה אחר ובא לעזרי. הוא איתר עבורי את החוברות המתאימות שהיו מלאות פרדסים, אלא שכשנכנסתי לתוכם כל מה שעלה מהם היה ניחוח תפוזים. הקטיף הסטטיסטי ארך כמה שבועות שבהם הצלחתי לארגז כמויות נדיבות ולשנע אותן לשולחיי. בעוד אני מחכה למטלה נוספת, הם הודו לי על המאמץ שהשקעתי וציינו שבבדיקה שנערכה בארץ נמצא שבזמן פציעות והארכה עלה הפעם בידי, ולא ברגלי, להכפיל את התוצאה נגד ספרד.

נראה שבזכות הניצחון הזה שהייתי אחראי לו בלעדית, ומשום שישראל ערבים זה לזה, ובמיוחד הודות לעברי הנתנייתי כמגן שמאלי ולפרקים קיצוני ימני, ניגודים שרמזו אחדות, הצלחתי להתערבב באי הישראלי הזה בלונדון. סופחתי למחלקה שכנראה התאימה לי יותר, ואחרי טירונות קצרה נשלחתי למשימה שהייתה לכאורה מאוד פשוטה וקלה לביצוע. הוטל עליי לשכור במרכז לונדון דירת שני חדרים על שמי – ובלבד שלא יהיה זה השם שנתנו לי אבי ואימי.

המבצע בלונדון זרק אותי בחזרה למגרשי הכדורגל בנתניה ובחיפה. לא הייתי כוכב גדול כחברי מוטלה, אבל כקיצוני ימני לא היה מהיר ממני במזרח התיכון עד שנתקלתי ביאנגו סימנדיריס, המגן השמאלי החיפאי. ליאנגו הקטן, שנראה במבט ראשון טרף קל, היו עיניים חדות וזריזות יותר מרגליי. לא היה עליו לרדוף אחריי, תמיד ידע לארוב לרגע שבו אסתבך ואהיה מהיר מהכדור, ואז ככייס שלף אותו מרגליי והשאיר אותי שועט מרוקן מתחמושת.

את היאנגו הזה שתמיד הפסדתי לו הזמנתי עכשיו ללונדון, הפעם כדי שיחבור אליי, יאכלס אותי בשמו וייכנס איתי לזוג נעליים אחד במשחקיי בליגה האנגלית המפוארת. שקרן מדופלם אף פעם לא הייתי, הסומק ושֵפל המבט תמיד הסגירו אותי לפני שפתחתי את פי. גם לסטטיסטיקן חקלאי הפכתי רק בגלל היד הזאת זורעת המספרים שהייתה במעל. בדרך למשרד הנדל”ן היו רגליי מדדות על דוושת הגז ועל המעצור מפחד ההתייוונות של פליט כפר הרֹא”ה. לונדון הייתה סימנדיריס כולה מפני אשר ירד עליה יאנגו ברגלו.

מעבר לשולחן ישב מיסטר דייויס, איש גדול ממדים, וקיבל אותי ב”בוקר טוב מיסטר סימנדיריס” כשהוא מתאמץ לא לשבש את שמי הממוסגר בשתי סמ”כים. הלבביות המופגנת שלו העלתה בי את החשש שהוא יגלה עניין רב מדי בזר היווני ואני אתחיל לגמגם. קברתי את עיניי בריסיהן התחתונים, ויתרתי על כוס הקפה שהציע, התמקדתי בתמונות שהניח לפניי והזדרזתי להצביע על הדירה הנבחרת. נראה שמיסטר דייויס לא פגש מזמן לקוח מהיר החלטה שכזה, וכשהעזתי להביט לכיוונו נדמה היה לי שזיהיתי חיוך קל, ממזרי, שגרם לי לחשוב שמא נכח פעם במשחק בין מכבי נתניה להפועל חיפה… הוא הבטיח לשמור עבורי את הדירה עד סוף אותו שבוע ונפרד מידי בלחיצה כמעט חוזית. כשיצאתי השלתי את יאנגו מעליי והחזרתי אותו לחיפה עד טקס החתימה.

הטלפון צלצל כשהתארחתי אצל ידידים שלא היו בביתֿ, וכשהרמתי את השפופרת, אנגלית יידישאית שחיפשה אותם מצאה אותי. בהיכרות שהתפתחה זרמו פרטים הדדיים והאיש, ניצול שואה, סיפר על ילדיו ובייחוד על בתו הבכירה חיה’לה. בסוף השיחה מצאתי את עצמי נענה להזמנתו להיות אורחם לשבת. בקשתו שאקדים כדי שאתלווה אליו לבית הכנסת פרטה על געגועיי למסורת, משום שהשבת שלי, אף שנחצתה בירידה לרגל, ולפעמים לרגלו של יאנגו, טעמה לא סר ממני. מבעד לחלון הבהבו הנרות שכבר דלקו והאירו בי בית. מארחי ואשתו פתחו לי והכניסו אותי לְדירה שכולה שבת ומשפחה. השולחן היה ערוך – נרות, חלות, ריח דגים, ומחוץ לשולחן הייתה חיה’לה, שנראתה גם היא ערוכה. המבטים רבי המשמעות שהחליפה עם אביה כמו כבר כללו אותי במשפחה. חבשתי כיפה וכשהלכנו לתפילה גם חיה’לה הלכה איתנו למרות שנשארה בבית. שמחתי להגיע לבית הכנסת שבו אני פוגש תמיד את אבי שנמצא בכל בתי הכנסת שאליהם אני מגיע, אך לא שכחתי שעוד נכון לי סוף שבוע ארוך שבו אצטרך להישמר לא להיות טרף לחיות שבת כל כך משפחתיות.

התיישבתי צמוד למארחי שפניו נהרו ושיתפו את מכריו בשבת שלום ובמנגינה שלאוזניי ריקדה לפני הכלה. “לכו נרננה” ושאר המזמורים לא רק שהיו מוכרים לי, את רובם ידעתי בעל פה ולא הצטרכתי לַסידור, והדבר לא נעלם מעיניו. לא בטוח שהמזמורים בניגוניהם ובמבטא האנגלי נעמו לבורא עולם, הייתה בהם מונוטוניות וההלל נשמע כמחמאה מפי שווים לו במעמדם. נראה שכשם שאני התייוונתי הם התאנגלו. ב”לכה דודי לקראת כלה” גבר בי הרצון לנוס ממנה. באותם רגעים הרגשתי יאנגו ומארחי היה לדייויס. דירה וכלה על ראשי…

בבית האחרון, שבו הכלה עטרת בעלה באה בשלום בשמחה ובצהלה, נוהגים להתרומם מהמושב בהפניה ובהשתחוויה עד “בואי כלה בואי כלה”. כשירדתי לכיסאי לא לבד הייתי, יד כבדה שנשלחה מהספסל שמאחוריי התיישבה על כתפי, ולפני שהספקתי להטות את הראש שמעתי קול נדל”ני מוכר, “גוד שאבס מיסטר סימנדיריס”. מה זה, פסל בהיכל? סיבוב הראש ההלום שלי לאחור היה איטי, לא מבין איך שמי רץ לפניי עד האצטדיון הקדוש הזה. “הלו מיסטר דייויס”. המבטים התועים התנגשו, שופט לא שרק וכרטיס צהוב לא הוצא. כיפות על ראשינו, הרוח איתן, שבת מלכְּתָא, חי שמים!

“לכה דודי” פנה לו והלך ושני חוזים לא נחתמו.

כמה חודשים לאחר מכן הוזמנתי לחתונה של חיה’לה ונתקלתי במיסטר דייויס ששאל את יהודה באותו חיוך ממזרי אם יאנגו מצא דירה.