כשהציצו השכנים מהחלונות בשעה תשע בבוקר, ראו את ריבה צועדת במרץ, מושכת אחריה עגלת קניות. תמיד יצאה בשעה הזאת, רק […]
1
מזה כחודש שמיכל עצרה ליד כל קשיש וקשישה שראתה הולכים – או יותר נכון יושבים – בכיסא גלגלים, מלווים במטפלת, ומראיינת אותם. בלילות הייתה משננת מתוך אתר הביטוח הלאומי את כל הדרישות למבחן הכשירות ביסודיות רבה. תשובה שלילית לא באה בחשבון. להצגה הזאת יש רק הזדמנות אחת להצליח.
‘אמא, את חייבת לזכור ולהפנים כל מה שאגיד לך,’ אמרה מיכל כשהשתיים התיישבו במטבח. ‘ראשית, הבית חייב להיות הפוך והכיור מלא כלים, שייראו שאת מתקשה לתפקד.’
‘הבית שלי לא ייראה כמו דיר חזירים,’ מחתה ריבה. ‘איזו בושה! עד פה!’
‘שנית,’ המשיכה מיכל, מתעלמת מדברי אימה, ‘אל תתלבשי לי יפה, ושלא תעזי להתאפר.’ ובעודה מדברת, הגישה לריבה את הסוודר שמזה שבועיים תלוי היה על משענת הכיסא. ‘ריבה, תראי לי, בבקשה, איך את לובשת את הסוודר,’ אמרה בקול רשמי.
הצחוק העצור שהקפיץ את כתפיה של ריבה לווה במבט כחול שנשלח כמו שתי קרני לייזר אל בתה, שעמדה מעליה במבט רושף. ‘מה את צוחקת? אני עושה את זה רק בשבילך.’
ריבה התאמצה להרעיד זוג ידיים יציבות ומטופחות. אצבעותיה היו מבהיקות מקרם והסתיימו בציפורניים אדומות שתאמו לצבע לחייה של מיכל הזועמת. ‘הנה, לא הצלחתי. שמחה?’ אמרה בעודה מנסה לכוון ללא הצלחה את הכפתור אל החור הצר.
‘נסי שוב, והפעם תרעידי יותר את הידיים, זה צריך להיות ממש בולט.’ שפתיה של מיכל רעדו מזעם. ריבה הכירה את הרעד הזה. מיכל רעדה כך ברגעים שבהם איבדה שליטה, עוד כשהייתה פעוטה כבת שלוש ולא קיבלה את מבוקשה.
‘מה את עושה ממני, זקנה חסרת אונים? אולי מספיק עם השטויות האלה?’
מיכל שלפה סיגריה מהקופסה ונשכה אותה בין שיניה. ‘אמא, אולי פעם אחת תעשי מה שאני מבקשת ממך?’ התיישבה על כיסא סמוך וחלצה זוג נעליים שחורות בעלות עקבים דקים וגבוהים.
ריבה הרעידה שוב את אצבעותיה וניסתה ללא הצלחה לכפתר את הסוודר. ‘את מבינה כמה קשה לי לא להצליח?’ שאלה, ובתנועה מהירה כפתרה את חמשת הכפתורים. ‘סליחה, גברתי העובדת הסוציאלית, זה במקרה, בדרך כלל אני לא מצליחה.’ קרצה לעברה של מיכל, שהתיישבה מולה ואצבעותיה מתופפות בקצב אחיד על זוג ברכיים עטופות בחצאית צרה מדי.
‘מה מקרה? מה מקרה? הנה, הצלחת. אני לא יכולה איתך.’ קולה של מיכל ניסר את האוויר. שוב השתלט עליה חוסר האונים המוכר לה כל כך, ואותה עווית עצבנית בזווית הפה שבה. ‘ועכשיו, הפוך.’
‘הפוך? מה הפוך?’ ריבה הוציאה סיגריה וחיפשה את המצית.
‘הפוך. תפתחי את הכפתורים ותעזבי את הסיגריה. מה סיגריה עכשיו?’ מיכל הרימה דף מתוך ערמת הניירות שהייתה מונחת על השולחן. ‘הנה, מצאתי. רשימת הקריטריונים לקבלת עובדת זרה. להקריא לך שוב?’
ריבה הדליקה את הסיגריה ונשפה את העשן הכחלחל היישר לכיוונה של מיכל.
‘תגידי, החלטת לשגע אותי?’ מיכל משכה את הסיגריה מבין אצבעותיה של ריבה ונעצה מבט בשעון הקוקייה התלוי על הקיר שממול. ‘מה כל כך קשה לך להבין? מה כבר ביקשתי ממך?’
‘אני לא מוכנה לעשות מעצמי מטומטמת.’
‘את לא מטומטמת, בסדר? מה אכפת לך לעשות פעם אחת בחיים מה שאני מבקשת ממך?’ מיכל פרמה את כפתורי הסוודר המרופט שלפני רגע כפתרה אימה, ומתחתיו הבהיקה שמלה תכולה שנרכשה לפני שנים בלונדון, כשפרדי עשה את הדוקטורט באוקספורד.
מיכל התכוונה לנעוץ מבטה בשעון שוב, אך עיניה נמשכו אל שני תצלומים ישנים שהיו תלויים על הקיר. ריבה לא הרשתה לאף אדם לגעת בתמונות. אפילו לעוזרת לא נתנה להסיר מהן את האבק. ניקויָן היה טקס שלם עבורה. מטלית מיוחדת הייתה נשלפת ממקום סודי מתחת לכיור המטבח, ובתנועות עדינות – ותמיד בסדר ובכיוון קבועים – ריבה הייתה מלטפת את פניו של בעלה, חיוך רך על שפתיה. היו אלה שתי התמונות האהובות עליה מכל מאות הזיכרונות המסודרים באלבומים ובקופסאות הנעליים. באחת נראה בעלה המנוח בחפירות ארכיאולוגיות ליד ים המלח, מתבונן בהתרגשות בנר חרס מתקופת בית שני, לבוש בגדי חאקי ובידיו מברשת לסילוק שאריות חול ואבק. ובתמונה השנייה עמד מחויך לצד יגאל ידין, כשידו האחת מונחת על מותנו והשנייה כרוכה סביב כתפו של ידין.
קולות קוקייה שקפצה מחלון קטן בבקתת העץ המצועצעת שבשעון הקיר החזירו את מיכל לתרגול עם ריבה.
‘ננסה שוב, אבל הפעם, אמא, אני מתחננת שתקשיבי לי. תרעידי את הידיים, תתאמצי קצת. היא באה מחר!’
‘לטסט בנהיגה התכוננתי פחות. אני הולכת להביא את הסיגריות שלי, שלך חזקות לי מדי.’ בגב זקוף ובצעדים מדודים נכנסה ריבה אל חדר השינה.
מיכל הקישה בתנועת אצבע מיומנת על הסיגריה ואפר צנח לצד המאפרה, משאיר ענן אפור על המפה. היא ניסתה למחות אותו באצבעה, אך האפר נמרח וחדר אל בין סיבי הבד.
‘אין לי כוחות אליה,’ אמרה לעצמה בקול רם מדי, והניחה את המאפרה על הכתם. היא עצמה עיניה והחלה לספור עשר נשימות עמוקות. כך הורתה לה הפסיכולוגית לעשות בכל ויכוח עם אימה. ליתר ביטחון, החליטה לספור הפעם עד חמש-עשרה, אך כבר כשהגיעה לעשר הרגישה את הצעקה מטפסת בגרונה.
‘אמא, את מוציאה אותי מדעתי!’ הכריזה כשפקחה את עיניה.
ריבה ישבה מולה, עיניה הירוקות, המאופרות למשעי, גלשו לרצפה.
‘ושלא נשכח את הנעליים, אמא. תנעלי נעלי בית ותגידי לה שאת לא יכולה לקשור שרוכים!’
‘אבל אני כן יכולה,’ מחתה ריבה. ‘אני צריכה להיראות טוב כשמגיעים אורחים.’
‘טוב, אני חייבת לרוץ למשרד. אחזור אחר הצוהריים ונמשיך.’ מיכל הרימה את תיק ה’לואי ויטון’ שקנתה בשוק הלילה בתאילנד בכסף שנתנה לה אימה לרגל גירושיה. ‘תקני משהו יפה וקלאסי,’ אמרה לה אז. ‘הייתי פה,’ חתמה מיכל ושעטה החוצה.
כששבה ראתה על השולחן שני ספלי קפה מהסרוויס האנגלי מונחים על שתי תחתיות תואמות. במרכז השולחן עמדה צלחת גדולה עם אותם פרחים המצוירים בקו עדין, ובה עוגיות. אימה כבר ישבה, מחכה לה, לועסת עוגייה ומנקה פירורים נעלמים מהשולחן.
ריבה לא חיכתה שמיכל תתיישב מולה. ‘כמה פעמים אני צריכה להסביר לך שאני לא רוצה שום אדם זר שיסתובב לי בין הרגליים?’
‘וכמה פעמים אני צריכה להסביר לך שהכול הצגה? את רוצה עזרה או לא?’
‘מעניין מאוד… אני רוצה עזרה, אה? נו, מיכל, באמת! האבחנות שלך תמיד היו משהו. ואם עוד לא הבנת כל השבוע האחרון, אני עם מבחנים גמרתי מזמן!’
‘תמיד את נגדי. ומה אם הפרופסור היה אומר לך שאת צריכה מטפלת?’ מיכל הצביעה על התצלום שהיה תלוי מאחורי ריבה. בתוך המסגרת נראה גבר צעיר וממושקף כשמצידיו שני בנים חבושים בכובעי בייסבול וביד כל אחד מהם מחבט. כל השלושה לבשו חולצות טי תואמות שעליהן נכתב ‘M.I.T BOSTON’. ‘כמו טעטעל’ה היית לוקחת פיליפינית אם רק עידו היה אומר לך!’
ריבה שילבה ידיים ושתקה. את השיחה הזאת הן ניהלו מאות פעמים, אמרו את אותן מילים ותמיד הגיעו לצעקות ואי-הסכמה.
‘את יודעת, אמא, יש לי רעיון אחר.’ מיכל הרימה את רשימת הקריטריונים של הביטוח הלאומי. ‘בואי נעבוד על היכולת שלך להתלבש לבד.’
‘מה עכשיו?’ ריבה זייפה התעניינות.
‘כשהיא תבוא לבדוק אותך, אל תתלבשי יפה. חכי רגע…’ מיכל נכנסה לחדר השני. ‘אמא, איפה החלוק שאני שונאת?’
‘איזה מהם?’ גיחכה ריבה. ‘הרי תמיד יש לך מה להגיד על מה שאני לובשת.’
רמז של הבעת תיעוב הצטייר על פניה של מיכל כששבה לסלון. ‘זה, הפרחוני עם הכתם של האקונומיקה. הוא מצוין למטרה שלנו.’
‘למה מצוין?’ שאלה ריבה בחיוך קטן ותוך כדי פתחה וסגרה במהירות את כפתורי הסוודר.
‘כי אין בו… אסור שהיא תדע שאת יכולה להתלבש לבד. הוא פתוח. לא כפתורים, לא ריצ’רץ’, רק פתח רחב לראש. הכי טוב חלוקים.’
דקה ארוכה עיניה של ריבה עקבו אחרי מיכל, שהתרוממה בפתאומיות ורצה אל דלת הכניסה לבית, נקישות עקביה מוסיפות נופך דרמטי לסצנה המתוחה.
‘אם את ככה, אני הולכת! אני כבר מאחרת לפסיכולוגית שלי. ואם תיכשלי מחר, תסתדרי לבד! אני לא אבוא לעזור לך!’ היא חזרה לרגע והתיישבה ליד אימה, הבעת ייאוש בפניה, והדליקה סיגריה. ‘בגללך חזרתי לעשן!’ נבחה מיכל, וירתה מנחיריה שני שבילי עשן.
‘די, די,’ התרצתה ריבה, ‘אני אעשה מה שתגידי לי. אבל כשנסיים תיקחי אותי אל מימי, יש לנו כרטיסים לקונצרט.’ היא קמה וניגשה למקרר, הוציאה בקבוק סודה גדול וניסתה ללא הצלחה לפתוח את הפקק. ‘את יכולה לעזור לי?’
מיכל לקחה את הבקבוק וסובבה בקלות את הפקק, סנטרה מתרומם בהבעת ניצחון לא רצונית. ‘הוכחתי את הנקודה, I rest my case. מעכשיו תקשיבי ואל תקטעי אותי כל רגע. כבר שכחתי מה רציתי לומר לך. מזל שרשמתי את תוכנית החזרות על דף.’ שלפה פיסת נייר מקומטת מהתיק. ‘בואי נמשיך ונגמור כבר עם הסיוט הזה.’
באותו הלילה מיכל הסתובבה מצד לצד ולא הצליחה להירדם. היא עצמה עיניה בעוד ניסיון נואש, אך כל שעבר בראשה היה רצף הכישלונות שחשה. היא התיישבה במיטה, לקחה את בלוק המכתבים והעט שתמיד היו מונחים על שידת הצד והחלה לכתוב.
אחת המשימות שנתנה לה המטפלת הייתה לתעד את החלומות שלה. בפגישות היו השתיים מנתחות, מפרשות ומסיקות תובנות להמשך החיים, ולהתנהלות היומיומית שלה.
‘נמאס לי מאמא,’ חרטה על דף, וקצה העט השאיר בו חור. היא נגסה מכדור ההרגעה שתמיד היה מוכן לצד המיטה, ‘הכדור הוורוד’, כך קראה לו בחיבה. ‘אני חייבת לקום מוקדם, רק שיפסיקו המחשבות הטורדניות.’
*
כבר בשבע בבוקר התייצבה מיכל בסלון של ריבה, עומדת במרכז השטיח הפרסי, בדיוק על המעוין שמרכזו אדום ושוליו כחולים. את השטיח קיבלו הוריה לחתונתם מהדוד שלמה, ‘הדוד העשיר’, תואר שתמיד התווסף לשמו. בעיני נץ סרקה את החדר. הוא חייב להיות מוכן. אסור שדבר ייעלם מעיניה ויכשיל את קבלת האישור המיוחל. מיכל ידעה בוודאות שחייה ישתנו לטובה אם תצליח.
בפינת החדר, על שולחן מהגוני אנגלי עתיק, ניצב אגרטל זכוכית ובתוכו ורדים בצבעים שונים שנקטפו אתמול מהגינה. לצד האגרטל – ‘ואזה’, כמו שריבה התעקשה לומר – הונחו בסדר מופתי כבמסדר צבאי תוכניות קונצרטים והרצאות. על הקיר שממול הייתה ספריית עץ גדולה ובמדפיה סודרו ספרי ארכיאולוגיה רבים וספרי אומנות, שמורים מאחורי דלתות זכוכית מבריקות. החלוקה הייתה ברורה – ספרי האומנות היו של ריבה עוד מהימים שהייתה בעלת גלריה מצליחה, והאחרים של פרדי. הקירות היו עמוסים בציורים מקוריים של אומנים ישראלים, ובקיר הקטן יותר שליד הדלת היו תלויות בקווים ישרים שנמדדו בפלס תמונות משפחתיות. מיכל החמיצה פנים ונתקפה בעלבון בכל פעם שספרה את כמות התמונות של אחיה עידו, דוקטור סילבר, והבנים שבארצות הברית אל מול קומץ התצלומים שלה ושל עלמה, בתה. היא כבר ידעה את המספרים בעל פה. רק מתוך אשליה שהכאיבה לה ספרה לפעמים מחדש. אולי משהו השתנה.
היא הסתכלה שוב סביבה, לקחה מהשולחן את תוכניות הקונצרטים וההרצאות, פתחה את המגרה ודחפה אותם עמוק לתוכה. ‘חסר לי שהעובדת הסוציאלית תראה את זה,’ חשבה. ומתוך התיק שהביאה, שהיה מונח על הכיסא, הוציאה שקית עם תרופות מסוגים שונים ופיזרה אותן על השולחן.
במרכז החדר, מול מכשיר הטלוויזיה, ניצבה כורסה אורתופדית עם שלט. היא כונתה ‘הכיסא של סבתא’ ולאף אחד אסור היה לשבת עליה. אפילו כשעידו הגיע לאחד מביקוריו הנדירים בארץ, לא הרשתה ריבה לנכדים לשחק בשלט או לשבת על הכורסה.
ריבה התיישבה בכורסה כעת והתבוננה במיכל, שלרגע נראתה לה זרה, והעבירה יד מכוסה בכתמים חומים, סורקת את שערה הבהיר והמסודר. תמיד הייתה אישה יפה. מעולם לא ראה אותה איש ללא איפור. אפילו בבית השתדלה להתלבש יפה כי ‘מי יודע אם מישהו ידפוק בדלת’. גם למיכל חזרה ושיננה מאז ילדותה המוקדמת, ‘תמיד תלבשי תחתונים נקיים ולא קרועים, כי אם תפלי ברחוב וייקחו אותך לבית החולים, חשוב שתיראי מבית טוב’.
הנקישה בדלת הקפיצה את מיכל. היא שמחה מאוד שהספיקה להושיב את אימה על הספה, לבושה בדיוק באותו הסוודר שעליו התאמנו השתיים יום קודם. העובדת הסוציאלית – שמאוחר יותר הציגה עצמה כדפנה – התיישבה על כורסה פרחונית מול ריבה.
סדרת הברכות והקול המתקתק והמעושה העלו כעס אדמדם על לחייה של מיכל. ‘בא לי להקיא,’ חשבה ובלעה רוק, אך נשארה עומדת כאחד מחיילי משמר המלכה.
בתנועה איטית הוציאה הבוחנת עט וצרור דפים שעליו נכתב השם ‘ריבה כספי’, והתבוננה בעיניים מלאות התפעלות בבית. ‘יפה, מאוד מסודר,’ אמרה.
ריבה רצתה לענות, אך מיכל השיגה אותה. ‘זאת אני. כל יום אני מסדרת לה.’
דפנה התעלמה מדבריה ופנתה אל ריבה. ‘יש לך עוד ילדים?’
שוב מיהרה מיכל לענות. ‘כן, יש לה עוד אחד, הפרופסור, חתיכת אגואיסט שנותן עצות מבוסטון.’
‘עידו,’ אמרה ריבה בקול רם, ‘הבן הבכור שלי.’
‘אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה בן.’ לא הצליחה מיכל להסתיר את הקנאה שבעבעה בה.
‘סלחי לי,’ פנתה דפנה למיכל, ‘את צריכה לצאת. אסור שתהיי בחדר. אני רוצה להתחיל.’
‘תסלחי לי את, זאת אמא שלי.’
ראשה של ריבה נע מצד לצד, מתבוננת בשתיים לסירוגין כצופה במשחק טניס.
‘אלו הכללים. לא אני קבעתי אותם. בבקשה.’ דפנה הייתה ברורה ועדינה כאחד.
שותקת – לחייה וצווארה כמעט סגולים מזעם – יצאה מיכל לגינה, סוגרת אחריה את דלת הזכוכית הגדולה, שהתפרשה כמעט על הקיר כולו. התיישבה על כיסא מתכת על הדֶק המשומן היטב, וסידרה לעצמה זווית טובה כדי לראות את הנעשה בחדר. כצופה בסרט אילם ניסתה לקרוא את תנועות השפתיים של השתיים.
‘ריבה, תראי לי איך את לובשת את הסוודר, בבקשה, איך את סוגרת אותו.’
דיבורה של העובדת הסוציאלית הזכיר לריבה טון של גננות בפעוטון. היא הריצה בראשה את החזרות הרבות, הרעידה את ידיה והצליחה להיכשל במציאת חריצי הכפתורים, בדיוק כפי שמיכל ביקשה ממנה. האישה שמולה רשמה משהו בדף.
על כל שאר השאלות ענתה כרובוט. התשובות היו מוכנות בפיה ושום הפתעה לא הייתה. הן התכוננו על הכול. ‘לא, אני לא יכולה לבשל, מיכל עוזרת לי. קונה, מסיעה מנקה, מסדרת טופס 17 ומביאה לי תרופות,’ ריבה נאנחה, ‘והיא עובדת וגרושה ואֵם לבת טיפש-עשרה, והיא מחפשת בעל.’
לאחר כשעה ראתה מיכל מבעד לזכוכית השקופה את הבוחנת אוספת את הדפים הרבים שכתבה ומכניסה אותם לתיק, ונכנסה במהירות לסלון. ‘נו?’ פנתה לדפנה.
דפנה ניגשה לריבה ולחצה את ידה. ‘תודה, ריבה. תקבלי מכתב.’
‘רגע, חכי. אפשר מילה? אפשר שתתני לנו כיוון?’ מיכל נעמדה מול דפנה, חוסמת את דלת היציאה.
‘תקבלו מכתב,’ חזרה דפנה בנוקשות וחמקה החוצה. ‘אני צריכה להגיע לעוד משפחה. שלום ותרגישי טוב, ריבה.’
*
מתוך המונית שעצרה מול שער החצר יצאה ריבה בנעלי ספורט לבנות, לבושה בטרנינג ורוד. זה היה הסט המועדף עליה לשיעור התעמלות. הוא נקרא ‘חוג לבניית העצם לנשים’, אך היא שנאה את ההגדרה הזאת. לחוג פלדנקרייז העדיפה ללבוש את הסט הכחול, שהיה דק יותר ואפשר לה לזוז כמעט כמו המדריכה. חדווה מילאה אותה כשהייתה פוזלת אל עבר חברתה הטובה, מימי, וזו לא הייתה מצליחה ליישר את היד ונאנחת כשהרימה רגל.
על המדרכה, ממש צמוד לגדר, ראתה כעת אישה צעירה, עורה בצבע מוקה בהיר כמו קפה כשמוסיפים לו יותר מדי חלב. היא הייתה מלוכסנת עיניים עם שיער שחור, ארוך וחלק. רזה ונמוכת קומה, ופניה היו נקיות מאיפור.
מתוך ערמת התיקים שחסמו כמעט את כל המדרכה, בלט תיק שחור בצורת גיטרה. ריבה עקפה את הערמה, מתעלמת מהצעירה, תוך שהיא ממלמלת לעצמה על אותם אנשים שאינם מתחשבים בזולת. ריבה הניחה ידה על ידית השער, ואז חשה בחיוך גדול מאחוריה. הוא התחיל במרכז עורפה, בדיוק בשקע, ואז עלה ודגדג את אחורי ראשה, והתרחב כמעט עד לאוזניים. ריבה נעצרה מייד, קפאה במקומה, ליבה החסיר פעימה או אולי הוסיף פעימה מיותרת. לרגע לא ידעה מה לעשות, ניסתה לסלק את ההבנה שהכתה בה. ואז, כמו בסרט, הסתובבה לאחור בהילוך איטי. עכשיו גם ראתה את החיוך שהרגישה בנוכחותו.
‘סליקָה,’, פנתה אליה הזרה שחסמה את המדרכה, ‘סליקָה, את אולי יודעת איפה גרה…’ מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס הוציאה פיסת נייר מקופלת לשניים, הסתכלה בכתוב וקראה באיטיות מהוססת, ‘ריבה כספי?’
ריבה לא הצליחה לענות. שניות ארוכות שדמו לנצח בהתה ביד המחזיקה בפתק, מבטה סוקר את הצעירה מכפות הרגליים ועד לשביל השיער המדויק. היא חטפה כמעט בכוח את הדף הלבן המקומט, קראה את הכתוב בו, שוב קראה, מחברת את האותיות, בודקת מילים. בשורה הראשונה היה שמה ושם משפחתה ובשנייה הכתובת שלה.
‘בואי אחריי.’ ריבה פתחה את השער, חזרה צעד אחד לאחור, לקחה בידה את ידית המזוודה עם הגלגלים ובלי להוסיף מילה פסעה אל עבר הבית, כשהמזוודה נגררת אחריה ברעש גדול.
הצעירה נשארה נטועה במקומה ונראתה מבולבלת, אך לאט אורו פניה, עיניה נפקחו בהבנה ואותו חיוך רחב חזר לשפתיה. ‘פְּלִיז,’ אמרה באנגלית אל הגב המתרחק של ריבה, ‘פליז, אני חזקה, אני יכולה לבד.’
ריבה לא סובבה ראשה ולא הפנתה מבטה לאחור. היא רק נזכרה בסיפורים שפרדי נהג לספר לה כשהיה בחפירות בים המלח. פתאום הבינה את אשת לוט. אולי כדאי לה להסתובב לאחור ולקפוא. אולי יעצור הזמן. ליבה התמלא קנאה בגוש המלח העצום שפרדי צילם מכל הכיוונים. ‘תראי כמה יפה אשת לוט,’ הקניט אותה.
‘מאמא,’ אמר קול נעים מאחוריה. ריבה הסתובבה לאחור ונתקלה בעדשת מצלמה. ה’קליק’ הקפיא את פניה המופתעות. ה’קליק’ השני ששמעה פנה אל חזית הבית.
הצעירה האלמונית העמיסה את כל התיקים, הרצועות גולשות מכתפיה. ביד בוטחת החזיקה אותם והלכה אחרי ריבה אל דלת הבית, שנשארה פעורה לרווחה. היא נכנסה פנימה ועצרה על הסף, עמדה שם והרגישה את משקל החפצים מתחיל לחרוץ את כתפיה. היא התבוננה סביב ולא ידעה מה עליה לעשות. מולה ראתה את המזוודה שלה מונחת באמצע המבואה, על הרצפה המצוירת. הייתה זו מזוודה שחורה, שעליה ציירה משני הצדדים סמיילי גדול וצהוב. כך תמיד זיהתה אותה בקלות בין כל המזוודות השחורות, הזהות, שנעו במסוף שבשדה התעופה.
הקשישה עמדה בגבה אליה, מחזיקה בידה שפופרת טלפון שבסיסו מונח על שידה אנגלית נמוכה וחומה, ששולייה מעוטרים בעלים מגולפים.
‘מיכל, מיכל, איפה את?!’ צעקה ריבה, שפתיה נוגעות בפיית הטלפון. ‘שתהיי לי בריאה! היא כאן! תתקשרי אליי דחוף!’ היא טרקה את הטלפון, הסתובבה, וראתה מולה את הצעירה המלוכסנת. ראשה ורגליה, מהברכיים מטה, היו חשופים, צידי גופה מכוסים בתיקים ואת חזית הגוף כיסתה גיטרה.
‘סליקָה, את רוצה אני נכנסת לבית?’ שאלה.
שוב בערה חמתה של ריבה למראה החיוך החם. היא לא זזה ממקומה, רק סימנה באצבעה לצעירה להיכנס פנימה. האישה הזרה הבחינה באצבע הכפופה, שחלקה העליון היה עקום מעט.
‘לא זכרתי שזה היום,’ דיברה ריבה אל זוג העיניים החומות שחייכו אליה.
‘את ריבה כספי?’ שאלה ממפתן הדלת. ‘אני אנאבֶּל.’ קולה היה שקט ורך.
‘איך אמרת שקוראים לך?’
‘אנאבל.’ חייכה מרחוק. ‘את רוצה שאני לבוא מחר?’ הרצועות חתכו את כתפיה והיא ניסתה לשנות את מיקומן.
‘את כבר כאן, לא? כנסי ותשימי את הסמרטוטים שלך בחדר.’
ריבה עברה במסדרון הרחב ונעמדה מול שתי דלתות סגורות. על אחת היה תלוי שלט גדול כתוב בכתב יד של נערה מתבגרת, כל אות בצבע אחר ולבבות אדומים מפולחים בחץ מעטרים את השוליים – ‘החדר של מיכל, לא להיכנס!!! פרטי ביותר’. ועל הדלת השנייה היה שלט באותיות עבות, מודפסות בשחור – ‘החדר של עידו, גאון בפעולה.’
אנאבל עמדה מאחורי ריבה ולא הבינה לאיזו משתי הדלתות הסגורות עליה להיכנס. ריבה התקרבה לחדר של עידו וחסמה בגופה את הדלת. ‘לא זה. כאן הם מתארחים כשהם באים לבקר אותי. מנקים פה יסודי פעם בשנה, לפעמים פעמיים, חוץ מזה רק אבק ולהעביר סמרטוט על הרצפה.’ היא פתחה לרווחה את הדלת השנייה. ‘זה היה של מיכל. כאן יהיה החדר שלך.’
אנאבל התקדמה, הציצה פנימה והנידה ראשה בסיפוק. ‘מאוד יפה,’ אמרה באנגלית.
‘אני מחכה לך במטבח. ואל תשאירי שום דבר שלך בכניסה.’
החדר היה צבוע בלבן, מלבד קיר אחד שבהק באדום ארגמן. במרכז הקיר היה חלון גדול שצפה אל דשא ירוק, מכוסח בגובה אחיד, בדיוק כמו שריבה ראתה בגנים הציבוריים בלונדון. היא החליפה שלושה גננים עד שהגיע האחד שכיסח את הדשא בדיוק כפי שהורתה לו ושתל קבוצות פרחים צבעוניים. מתחת לחלון הייתה מיטת נוער שנפתחת למיטה זוגית ובצמוד לקיר השני שולחן כתיבה של נערה עם מגירות רבות.
אנאבל הניחה את התיקים על הרצפה ופתחה את הארון. לשמחתה, הארון הריק היה מספיק גדול כדי להכיל את כל בגדיה. בבית הקודם הארון שעמד לרשותה היה קטן והיא נאלצה להשאיר בגדים בדירה המשותפת לה ולחברותיה, ליד שוק הכרמל, ובכל שבוע נגררה עם תיק גדול ומלא. היא הוציאה מחשב נייד והניחה אותו על שולחן. מתיק היד הוציאה מטען וחיפשה שקע לחשמל. תמיד דאגה שהסוללה תהיה מלאה. את הבגדים, החליטה, תסדר בארון בלילה, כשריבה תישן. התיישבה על המיטה וראתה שג’יג’י, חברתה, השאירה לה הודעה בטאגאלוג. ‘הגעת? איך האישה החדשה?’
‘לא יודעת,’ ענתה. ‘היא לא הייתה נחמדה אליי, אבל הבית יפה והחדר גדול. אולי נצליח לדבר בלילה.’
ריבה ישבה במטבח, מחכה זמן רב מדי לאנאבל שתצא מהחדר. מיכל עדיין לא חזרה אליה. ‘מיכל, תעני כבר.’ השאירה עוד הודעה. ‘אני תקועה עם מישהי זרה בבית. הרגת אותי.’ ולא ידעה אם עליה לקרוא לצרה החדשה שנפלה עליה או לחכות שתתארגן בחדר. מאז שפרדי נפטר – כבר למעלה משמונה שנים – היא לבד, מנהלת את חייה בקפידה. היא חשה בנוכחות הזרה מצמררת את עורה ומטלטלת את סדר יומה. ריבה חשה משהו שלא הכירה, חוסר אונים חדש.
‘אנצח את זה,’ הכריזה לעצמה, התבוננה במטבח והחלה להוציא את כל הבקבוקים עם חומרי הניקוי שהיו מסודרים מתחת לכיור. אפילו הבקבוקים הבריקו. היא הניחה אותם בשורות על השַיִש וסידרה לפי נושאים – אלו לרצפה, הקבוצה הזאת לשמשות, את החלונות לא מנקים באותו חומר הברקה של הזכוכיות ששמרו על הציורים – עד ששמעה צעדים מתקרבים וראתה את אנאבל בפתח המטבח.
‘לנקות?’ שאלה אנאבל.
‘לא,’ הצביעה ריבה על הבקבוק הראשון, ‘רק תקשיבי וכדאי שגם תזכרי. זה הירוק לשירותים, כל יום. זה הצהוב גם לשירותים, פעמיים בשבוע. גם זה לשירותים,’ ריבה הרימה בקבוק שלישי, ‘אבל רק אחרי שהאורחים הולכים. וזה – ‘ הצביעה על בקבוק גדול בשורה השנייה.
אנאבל קטעה אותה בשמחה בניסיון להראות שהיא בעניינים. ‘לרצפה, ספונג’ה!’
‘לא! לא! לא!’ נחרדה ריבה. ‘את הרצפה רק במים, Only water,’ הוסיפה באנגלית. ‘חומר יהרוס את הרצפה שלי, מבינה? לא ראית את הציורים? הכול עבודת יד.’
‘כן,’ הנהנה אנאבל המבוהלת בראשה, ‘ספונג’ה רק מים.’
ריבה התכופפה והוציאה מתחת לכיור מטלית נקייה. ריח של מרכך כביסה מילא את החדר כשנופפה בו אל מול פניה של אנאבל, שנרתעה לאחור. בהדרת חשיבות ובקול חגיגי הכריזה כשהיא מגביהה את הסמרטוט, ‘אני תמיד מנקה את הבקבוקים,’ ואז הוסיפה באנגלית, ‘אני לא רוצה שהם יהיו דביקים.’ בחגיגיות שפשפה את אחד הבקבוקים. ‘הכי חשוב ליד הפקק. שלא יהיו טיפות.’
לאחר כחצי שעה של הדגמה והסבר על כל אחד מהחומרים ואיך בדיוק להשתמש בהם, הסתכלה ריבה על השעון ובפתאומיות החלה להחזיר את הבקבוקים אל מקומם מתחת לכיור.
‘תשבי, אני שמה במקום,’ ניסתה אנאבל לעזור.
‘את תשבי,’ ענתה ריבה בקול צורם והצביעה על הכיסא. ‘כל החיים אני עושה את זה לבד. פייי… עזרה אני צריכה, היא חושבת…’
קול הטריקה של דלת הכניסה הקפיצה את שתיהן, והיה נדמה שהאוויר בחדר נחצה לשניים, כמעשה ים סוּף. מיכל התפרצה מתנשפת למטבח.
‘אמא, זה הכי מוקדם שהצלחתי,’ אמרה, ומייד הושיטה ידה לאנאבל, חיוך מוגזם מציף את פניה. ‘אני מיכל, הבת שלה,’ ובאנגלית הוסיפה, ‘נעים מאוד לפגוש אותך.’
אנאבל היישירה עיניה בחום, לחצה את היד המושטת ולא הרפתה. ‘היי, מיקָל. אני אנאבל.’
מיכל חילצה את כף ידה והחמיצה פנים. ‘מיכל, לא מיקָל.’
החיוך לא מש מפניה של אנאבל בעודה מתאמצת לבטא את השם נכון. ‘מיקָל, אני יודעת.’
ריבה הקשיבה ולא הצליחה להסתיר את השמחה שעלתה וגאתה בה. ‘שמחת פוֹלניוֹת’, קראו לזה במשפחה. ‘מיקָל, באמת תודה שהגעת. כבר חשבתי שקרה לך משהו או שהייתה לך פגישה עם ראש הממשלה,’ מלמלה.
מיכל אחזה את אימה בזרועה ומשכה אותה אל פינת החדר. ‘איך היא?’
‘ומה עם איך אני? אבא מתהפך בקבר. אני חייבת סיגריה. את כל מה שיש לך לשאול, תשאלי אותה,’ ענתה ריבה ויצאה מהמטבח.
אנאבל פנתה אל מיכל, שנשארה עומדת לידה. ‘תגידי לי,’ אמרה באנגלית והמשיכה בעברית, ‘מה מאמא שלך צריכה? אני לא יודעת איך לעזור פה.’
‘הכול הצגה,’ לחשה מיכל כשפיה קרוב לאוזנה של אנאבל, שיכלה להריח ממנה את עשן הסיגריות הכבד.
‘הצגה?’
‘It’s a show, she’s a great actress.’ הסבירה מיכל, שקראה את חוסר ההבנה בפנים שמולה. ‘את עוד תכירי אותה. היא לא יכולה בלעדיי. אני הנהג שלה. לקחת טופס 17, להסיע לקופת חולים, לקנות תרופות. ואני מה? אין לי חיים?’
עיניה של אנאבל אורו. ‘קופת חולים אני יודעת,’ הנהנה בהבנה. ‘עם האמא קודם, לפני שהלכה, הייתי שם הרבה. כולם מכירים אותי.’
מיכל הציצה מעבר לדלת, וידאה שריבה אינה בסביבה, והוסיפה, ‘מאז שאבא שלי נפטר, היא לא רוצה אנשים בבית. ותיזהרי לא לשבור דברים.’
‘אני לא שוברת,’ התקוממה.
‘ולא להזיז שום דבר.’
‘כן, אני עושה רק מה שמאמא אומרת לי.’
‘והיא מדברת לא יפה,’ הוסיפה מיכל.
אנאבל צחקקה. ‘ככה זה תמיד בהתחלה, אבל אני יודעת טוב העבודה שלי, מיקָל, אל תדאגי.’
‘כל החיים אני דואגת. אני מכירה אותה. אם יש בעיה, פְּרוֹבְּלֵם, תגידי לי.’ מיכל הושיטה את כרטיס הביקור שלה.
‘כבר התחלת לבלבל לה את המוח.’ משום מקום נעמדה ריבה לצידן, כשעיניה מביטות בשעון הקיר. ‘אז לילה טוב, מיכל. לכי לישון מוקדם כדי שתספיקי לקום מוקדם לקופת חולים.’
מיכל ניסתה בכל כוחה לעצור את העווית שהחלה לרקוד בזווית פיה. ‘אוף, אמא, את לא מבינה כלום!’ בהפגנתיות הפנתה גבה וחייכה אל אנאבל. ‘דָרְלינְג, וֵולְקָאם הוֹם. תשמרי טוב על אמא, והעיקר – בּי סְטרוֹנְג.’ כשהחלה ללכת אל עבר דלת הכניסה שמעה מאחוריה, ‘מיקָל’, ובאנגלית, ‘חכי רגע’.
אנאבל חזרה מחדרה החדש כשהיא אוחזת בידה מצלמה.
מיכל עצרה ופנתה לאחור כשצליל ‘קליק’ הנציח את פניה המופתעות. ‘מה?’ מלמלה.
‘פאפראצי,’ צחקקה אנאבל. ‘לא דואגת. את יפה, פְּריטי.’
קול מחיאות הכפיים של ריבה ליווה את קול סגירת הדלת כשמיכל יצאה אל החושך שבחוץ.
‘כבר מאוחר, נשתה תה.’
אנאבל הנהנה בהסכמה, נכנסה למטבח והסתכלה סביבה, מנסה לנחש היכן הכוסות ושקיות התה.
‘איפה הכוסות?’ שאלה ונגעה קלות בכתפה של ריבה.
‘אני אכין,’ השיבה ריבה.
אנאבל התיישבה על קצה הכיסא, מרבית עכוזה באוויר, וחשה מבוכה רבה. היא מעולם לא נתקלה במצב כזה, ולרגע לא הסירה מבטה מריבה, שהוציאה קנקן חרסינה אנגלי, בוהק מלובן ומעוטר בפרחים ורודים. על השולחן הניחה שני ספלים תואמים ושתי תחתיות. כשהקומקום שרק, הכניסה עלי תה אל הקנקן ומזגה לתוכו את המים הרותחים. מהמגרה הוציאה כיסוי מרופד שנראה כשמיכה קטנה שכיסתה בדיוק את הקנקן. ריבה הוציאה קנקן קטן יותר ומזגה לתוכו חלב. אנאבל התבוננה משתאה במחזה שלפניה, וכשריבה התקרבה היטיבה ישיבתה ושלחה יד כדי לעזור למזוג את התה.
‘לא, לא,’ נזפה בה ריבה, ‘יש עוד שתי דקות, צריך לחכות.’
אחרי כדקה, שבה אפשר היה לשמוע את קולות עלי התה מתמזגים במים ברותחים, לא יכלה אנאבל לשאת את השתיקה. ‘אני אוהבת תה.’
ריבה חייכה חיוך קטן, מסתכלת היישר אל תוך העיניים החומות שמולה, ומזגה לשתיהן מעט חלב.
‘לא, לא קָלָב,’ מיהרה אנאבל לומר, וכדי להיות בטוחה, הבהירה באנגלית, ‘בבקשה, לא חלב.’
ריבה מזגה את החלב החם, מתעלמת מהבקשה. כמעשה קוסם הסירה במשיכה קלה ומיומנת את הכיסוי שמעל הקנקן ומזגה את התה לתוך הספלים. אנאבל הביטה מהופנטת בזרם החום בהיר ושמה לב שלפיית הקנקן היה מחובר ספוג קטן שעצר את הטיפות הסוררות שחיפשו דרכן מטה ונעצרו. במלקחיים זעירים הרימה שתי קוביות סוכר ובחשה את התה הלבנבן שלפניה.
‘ש… ש… ש… תהיי יותר עדינה.’ ריבה הביטה בה. ‘מה זה הנקישות האלה עם הכפית?’ ואז חזרה על המשפט באנגלית.
אנאבל התכווצה בכיסא, ומאותו הרגע שתו השתיים בדממה, כשהיא מנסה לחקות את הרמת הזרת האלגנטית של ריבה.
אנאבל פינתה את הכלים מן השולחן, הניחה אותם בעדינות בכיור, פתחה את הברז ולפני שלקחה את הספוג, הדפה אותה ריבה, אוחזת בפרק ידה. ‘לא, רק אני! תעזבי!’ ריבה עמדה זקופה, נשענת על הכיור, שוטפת בליטוף את הכלים. לסיום לקחה מגבת נקייה, הבריקה את הספלים ולקינוח הניפה אותם גבוה, מול האור הרך שהפיצה המנורה, מחפשת כתמים שאולי נעלמו מעיניה.
‘מאוחר. צריך לישון.’
‘את יכולה ללכת לישון. אל תעמדי ותסתכלי עליי,’ פקדה ריבה אל הקיר שלפניה. ריבה הייתה נבוכה מנוכחות הזרה בביתה. היא חשה מתח עולה מקצות בהונותיה, מבעיר בה את הדם ומכפיל את דפיקות ליבה. היא חיכתה להיות לבד, כמו בכל ערב בשמונה השנים האחרונות. ‘אם עד עכשיו הייתי בסדר, בקצב הזה אקבל דום לב,’ חשבה, ונבעתה. ידעה בוודאות שלא תצליח להירדם.
אנאבל חיכתה מספר שניות שנדמו לה כנצח, מבולבלת, ולבסוף התאמצה לחייך אל הגב הזקוף. ‘תודה. לילה טוב, סְוויט דְרימְס’. היה נדמה לה שהראש הבלונדיני הנהן בתשובה, אך לא הייתה בטוחה. היא נכנסה לחדרה החדש, אפופה בריחות זרים.
אין עדיין תגובות