החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על סטנדל

סטנדל נולד ב־1783 בשם אנרי בייל למשפחה בורגנית אמידה בגרנובל, חבל ארץ בדרום־מזרח צרפת. בתום לימודיו בתיכון, שבהם הצטיין, עלה לפריז, שם עבד במשרד המלחמה ומאוחר יותר הצטרף לגייסות הלוחמים במלחמותיו של נפוליאון. שנים רבות שימש כנציג דיפלומטי באיטליה, שם ... עוד >>

פדר

מאת:
מצרפתית: לינה ריכטר | הוצאה: | 2022 | 110 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

לפנינו רומן חניכה ריאליסטי־פסיכולוגיסטי טיפוסי למאה ה־19, שנועד לצרכיו של המעמד הבורגני המתהווה, שהספרות והשירה עד כה לא מצאו לנכון להעניק לו ייצוג.
ייחודו של מעמד הביניים הצומח מתבטא באמונה שנסללו בפניו אפשרויות לניוד חברתי.
אולם האצולה הוותיקה, עטורת ההטבות, ניצבת בדרכו, משיאה את חומת ההפרדה החוצצת ביניהם, ומטילה בו מומים בהתנשאות זלזלנית.
הנובלה פדר, רוויית הרגש והתשוקה, היא פנינה מעודנת ומאופקת, שאינה אופיינית לפריז המתירנית, על סף ההפקרות, משום שבגיבוריה מקננים יסודות של מוסר ואמונה דתית שנותרו נחלתם של אנשי הפרובינציה ממחוז פרובאנס השוכן לחופי הים התיכון.

 

מקט: 001-4180-001
לפנינו רומן חניכה ריאליסטי־פסיכולוגיסטי טיפוסי למאה ה־19, שנועד לצרכיו של המעמד הבורגני המתהווה, שהספרות והשירה עד כה לא מצאו לנכון […]

פרק ראשון

בגיל שבע־עשרה הושלך פדר, מן הנאים בבחורי מרסיי, מבית אביו; היה זה אחרי שחטא חטא כבד: הוא התחתן עם רקדנית מה”גראן תיאטר”. אביו, גרמני מוסרי ביותר והעשיר בסוחרי מרסיי שבה השתקע זה מכבר, נהג לגדף עשרים פעם ביום את וולטר ואת האירוניה הצרפתית. ומה שאולי העלה את חמתו יותר מכול בנישואיו המוזרים של בנו היו אותם טיעונים קלילים נוסח צרפת שבהם ניסה בנו להצטדק.

כנאמן לאופנת השעה, ואף שנולד כמאתיים פרסאות מפריז, הפך פדר את הסלידה ממסחר לעיסוקו המרכזי. מן הסתם כי היה זה משלח ידו של אביו, ושנית, מכיוון שמצאו חן בעיניו כמה מיצירות המופת של העבר במוזאון של מרסיי. לעומת זאת סלד מן הבדים המודרניים, אלה שהממשלה מייעדת למוזאונים של ערי השדה. הוא דימה את עצמו לאומן. הדבר היחיד שהיה לו מן האומן האמיתי היה הבוז לכסף. ולאמיתו של דבר, מה שעמד בעיקר מאחורי אותו בוז היה התיעוב שחש לעבודת המשרד ולעיסוקיו של אביו. הוא לא ראה אלא את החזות המשעממת שלהם. מישל פדר, שהטיף בלי הפוגה נגד הגאוותנות וקלות הדעת של הצרפתים, נזהר שלא להודות באוזני בנו איזו גאווה אלוהית הוא חש למשמע השבחים שמעריפים עליו שותפיו, שזכו לחלוק עימו את רווחיה של עסקה ספקולטיבית שנרקחה במוחו הזקן. מה שהוציא אותו יותר מכול מכליו היה, שלמרות הטפות המוסר שלו, הם מיהרו להמיר את רווחיהם במסיבות בחיק הטבע, בציד העופות שוכני העצים וביתר תענוגות גופניים חביבים. אשר לו, הוא נשאר מאחורי הדלפק, וכל תענוגיו הסתכמו בכרך של סטדינג ומקטרת עבה כשהמיליונים נערמים מאליהם.

כאשר התאהב פדר באמלי, שחקנית צעירה בת שבע־עשרה שאך סיימה את לימודיה בקונסרבטוריון וזכתה לתשואות רמות על משחקה בתפקיד ה”מלח הצעיר”, הוא לא ידע אלא שני דברים בלבד: לרכוב על סוס ולצייר דיוקנאות מיניאטוריות. הדיוקנאות שצייר היו מדויקים להדהים; אי־אפשר היה שלא להודות בכישרונו זה, אך זו הייתה המעלה היחידה שהיה בה כדי להצדיק את יומרותיו של יוצרם. הדיוקנאות היו כעורים באופן זדוני, ולא הצליחו להידמות למקור אלא כשהגזים בעיוות שבתווי פניו.

מישל פדר, מנהלו הנודע של בית העסק “מישל פדר ושות'”, חזר והצהיר עשרות פעמים ביום על אמונתו בזכות השוויון הטבעי, אך לא סלח לבנו יחידו על שנשא לאישה שחקנית קטנה. פרקליט החברה, שהיה אחראי לתביעות שטרי־חליפין בלתי סחירים שהוחזרו אל בית־המסחר, טרח לשווא, כשהביא לידיעתו שנישואי בנו לא הוכרזו אלא על ידי כומר פרנציסקני ספרדי (תושבי הדרום טרם נחשפו לנוהל רישום הנישואים בעירייה). מישל פדר, בהיותו יליד נירנברג וקתולי אדוק כמו כל תושבי חבל בוואריה, האמין כי נישואים שקודשו בחסות הברית הנאצלת הקדושה אינם ניתנים להתרה. גאוותו הקיצונית של הוגה הדעות הגרמני נפגעה, בין היתר, משום פזמון פרובינסאלי שהושר ברחבי מרסיי בפי כול:

אדון פדר, העשיר איש בוואריה, הופתע לגלות שהוא מחותן של תאטרון ה”מלח הצעיר”

נרגז מהמתקפה החדשה של ה”אירוניה הצרפתית”, הצהיר האב כי לעולם לא ישוב לראות את בנו, ושלח לו סכום נאה של חמישה־עשר אלף פרנקים צרפתיים ופקודה מפורשת שלא להראות את פרצופו בפניו.

פדר זינק משמחה למראה חמישה־עשר אלף הפרנקים. רק בסבל אין־סופי היה עולה בידו לצבור סכום דומה, וכבר למחרת נסע לפריז, “מרכז הרוח והציוויליזציה”, עם ה”מלח הצעיר” שלו, הנלהבת לשוב ולפגוש את חבריה לקונסרבטוריון.

חודשים ספורים אחר כך איבד פדר את אשתו עת ילדה את בתם. הוא סבר שעליו לשתף את אביו בשתי הבשורות הקשות שפקדו אותו, אבל מקץ כמה ימים נודע לו שמישל פדר ירד מנכסיו ונמלט. רכושו העצום העביר אותו על דעתו. בגאוותו העודפת הוא זמם להשתלט על כל תעשיית האריגים מהסוג שיוצר בצרפת, ועל אמרותיהם לרקום בגרמנית את המילים “פדר הגרמני” (פדר פון דיוטשלנד), ואז להכפיל את מחירם הריאלי, עד שבאופן טבעי יוכרז שמם “אריגי פדר”, ובכך להנציח את שמו לעד. הרעיון הזה, שהיה ביסודו צרפתי, גרר אחריו פשיטת רגל טוטלית, שבעקבותיה נותר גיבורנו עם חובות של אלף פרנקים ותינוקת קטנה, בלב ליבה של פריז, עיר שבקושי הכיר, עיר שבה כל דמות מוחשית נראתה בעיניו כחיזיון המתעתע בדימיונו.

עד אז לא היה פדר יותר מסתם גנדרן מטורזן, מדושן גאווה על שום רכושו העצום של אביו. אך למרבה המזל, השאיפה להתפרסם בבוא היום כאומן הניעה אותו לקרוא בשקיקה ספרים שכתבו מלבזיה, קונדיבי והיסטוריונים אחרים שחקרו את צייריה הגדולים של איטליה. כמעט כל הציירים היו עניים, מיעוטם ידע לקשור קשרים תועלתיים, ומרביתם נוצלו כספית. פדר כמו הסתגל, לכאורה ובהיסח דעת, לראות את חייו כמאושרים בהיותם מלאי תשוקות לוהטות, שחסכו ממנו טרדות כמו חסרון כיס או הידלדלות מלתחת־חליפותיו הצנועה.

כשמתה עליו אשתו שכר פדר ממר מרטינו דירה קטנה ומרוהטת בקומה רביעית. מר מרטינו היה סנדלר מרחוב טייטבו, שהתפרנס למחייתו ברווחה צנועה, אך בנוסף זכה לדרגת רב טוראי במשמר הלאומי. אימא טבע החורגת לא זיכתה את מר מרטינו בגוף בעל חזות צבאית במיוחד, וכל קומתו התקרבה לארבע רגל ועשר בהונות.[1] אבל רב־האומן בהתקנת נעליים מצא דרך לפצות על המגרעת הצורבת ותפר נעליים שעקביהן התנשאו לגובה שתי בהונות[2] בדומה ללואי הארבעה־עשר, ובנוסף חבש בקביעות מצנפת־שיער נפלאה, שהתנוססה לגובה שתיים וחצי רגל.[3] מצויד כך זכה להתקבל ברוב כבוד לאחד מנשפיהם של שורות המתקוממים הפריזאיים. נשף זה, שהיה מאז ומתמיד נשוא חלומותיו, חולל שינוי באופיו, ודעותיו התעדנו לרמת אצילות.

כשפדר איבד את אשתו הוא היה חייב למר מרטינו ארבעה חודשי שכירות, כלומר שלוש מאות ועשרים פרנק. הסנדלר פנה אליו בזו הלשון: “תראה, אני יודע שהגורל התאכזר אליך, ולא הייתי רוצה להוסיף על צערך, אבל אם תצייר את דיוקני במדים, יחד עם מצנפת המפקדה, ניישב את החוב”.

הדיוקן, המפליא בדיוקו, עורר הערצה בקרב כל בעלי החנויות בסביבה. הרב־טוראי במפקדת המשמר הלאומי הציב את התמונה בחלון הראווה של חנותו, כפי שהיא, ללא כל מסגרת או קישוטי רקע, אף שהיה זה מנוגד לכללי האופנה הבריטית. כל החבורה שמרטינו היה חלק ממנה באה להתפעל מהציור, וכמה מזקיפי המשמר הלאומי הגו רעיון מבריק להקמת מוזאון ברחבת מועצת המחוז המקומית. המוזאון יכלול את דיוקנות כל חיילי המשמר הלאומי, שסכנת פציעה או נפילה בקרבות מרחפת מעליהם. לחבורה נוספו שני פצועים שצוירו על ידי פדר, גם הפעם בדייקנות מרשימה ויוצאת מן הכלל, וכאשר דובר על תשלום השיב שהוא מאוד גאה לשחזר את תווי פניהם של שני אזרחים נעלים. במילים אלה כבש את עולמו וייסד את הונו העתידי.

כיאה לבן טובים המכיר בערך עצמו לגלג פדר בסתר ליבו על האזרחים התמימים שאליהם פנה. אלא שאלה היו גיבורים גאים הצמאים להכרה, ולכן תבעו את כבודם במעשה מיידי. רבים מזקיפי המשמר הלאומי שבחבורה, ואחריהם מן הגדוד, נימקו את תביעתם כך: “יכולתי להיפצע, ואולי אפילו להיהרג, כי רעם־מטחי־האש כל כך משפיע עלי ומפיח בי אומץ, שאני מוכן להשתתף במבצעים צבאיים נועזים. ועל כן, למען תהילת־כבודי, יש לצייר את דיוקני מבעוד מועד, ולהציגו לראווה בבוא העת במוזאון המוקדש ללוחמי הלגיון השני”.

פדר, לפני שירד אביו מנכסיו, מעולם לא צייר דיוקנאות למען הכסף, אולם דלותו הנוכחית הכריעה אותו והוא הצהיר שמכאן ואילך יהיה עליו לגבות מאה פרנק מהציבור האזרחי, ורק חמישים מהזקיפים האמיצים של המשמר הלאומי. הודעה זו העידה שפדר, מאז קריסת עסקיו של אביו, רכש כמה תובנות מעשיות כמו ויתור על הגינונים הריקים שביעוד היומרני להיות אומן. ובהיותו בעל נימוסים מעודנים התגבשה אופנה בקרב הלגיונרים להזמין את הצייר הצעיר לארוחה בערב הסרת הלוט, כשאבי המשפחה כבר היה בטוח שיונצח לעד.

לפדר היו פנים יפות, עדינות וסימטריות, מן הסוג שלעיתים אפשר להיתקל בהן במרסיי, בלב ההמון הגס של תושבי מחוז פרובנס הנוכחי, שגם אחרי כמה מאות שנים מזכירות את תווי פניהם של היוונים בני פוקאיה שייסדו את העיר. עד מהרה הבינו הגברות, נשותיהם של חיילי הלגיון השני, כי הצייר הצעיר הימרה את פי אביו, שהיה אז עשיר מופלג, כדי לשאת נערה צעירה חסרת כול מלבד יופייה. הסיפור הבלתי־נתפס והנוגע־ללב נעטף בפרטים רומנטיים: שניים-שלושה מגיבורי הלגיון של מרטינו, מרסליינים במקור, נטלו את האחריות להפיץ את סיפורו המטורף והמדהים של רומן האהבה שטלטל את גיבורנו הצעיר באופן שמעולם לא חזו בשכמותו. פדר אילץ את עצמו להגיע להישגים בקרב נשות החבורה, וכתוצאה מכך התאהבו בו נשים רבות מן הגדוד ומאוחר יותר מן הלגיון. הוא היה אז בן תשע־עשרה, והצליח בזכות הקלסתרים הפגומים לשלם את חובו למר מרטינו. אחד הבעלים שעל שולחנו סעד לעיתים קרובות, באמתלה של מתן שיעורי ציור לשתי בנותיו הצעירות, התברר כאחד העשירים העוסק באספקת טובין לאופרה, והוא גם זה שהעניק לו כניסה חופשית למופעי האופרה.

פדר ניסה לחדול מן ההרגל שהיה לו, והפסיק להקשיב לגחמותיו ההזויות, ובמגעיו עם בני המעמדות הנחותים, ההמון הגס והאכזר, שרברבנותו הייתה בלתי נתפסת, הוא הפיק כמה לקחים! והוא הודה על הטובה הזאת לגברת שבזכותה הגיע אליהם. פדר הפיץ שמועה שהוא מאוד אוהב מוזיקה, אך כבר אינו מסוגל ליהנות ממנה, כי מאז שפקדו אותו האסונות, מילה שבה הרבה להשתמש בחן רב, כלומר מאז מות אשתו האהובה, הדמעות המציפות את עיניו החלישו את ראייתו, ומשום כך קשה עליו הצפייה בהצגה ממושב כלשהו באולם, מכיוון שזרקורי התאורה מסנוורים אותו. סירובו המנומק נשמע כה אצילי ומכובד, שכולם הקשיבו לו באוזניים מכמירות, וכך זכה פדר להיכנס אל מאחורי הקלעים, תוך השגת יתרון נוסף, כשקנה את ליבם האמיץ של גיבורי הלגיון השני, שהיו בטוחים כי בחברתו האינטימית של הצייר לא נשקפת כל סכנה לנשותיהם. אומנם למרסליאני הצעיר שלנו היו, כפי שאומרים ב”בוטיקים”, כמה שטרות של חמש מאות פרנק, אבל הוא כבר השתעמם מכיבוש ליבן של נשות סוחרי הבוטיקים. בדימיונו הפרוע כתמיד היה משוכנע כי האושר מצוי בקרבתן של הנשים המשכילות, כלומר אלה שידיהן צחורות ויפות, הן מתגוררות בדירה נאה ומטופחת בקומה הראשונה, ובבעלותן סוסים המשוכנים באורוותן הפרטית. נפעם מן החיזיון הנפלא הזה, שגרם לו מדי לילה לחלום בהקיץ, הוא בילה את הערבים באופרה הקומית ובאולמות האירוח של מועדון “טורטוני”, ועבר לגור בחלקו של האזור היוקרתי פובור סנט הונורה.

לפדר היה שפע של ידע היסטורי בנושא אורחות החיים החברתיים בתקופתו של לואי החמישה־עשר, והוא ידע לקשור בין הדמויות שעל במת האופרה לבין אלה שהכריעו את הממלכה. מנגד ראה חומת אבן מתנשאת שנועדה לחצוץ בין הסוחרים הזעירים לבין החברה הגבוהה. בהגיעו אל האופרה חיפש מבין שניים או שלושת הכישרונות הבולטים בשירה או בריקוד, מישהי נבונה שתוכל להדריך אותו כיצד לאבחן את אנשי החברה הטובה, במטרה לחדור אליה פנימה. הוא חשב על רוזלינד, הרקדנית המפורסמת ששמה נשא צליל אירופאי. אומנם נראה כי מלאו לה שלושים ושניים אביבים, אבל היא נראתה מעולה. גזרתה בעיקר הצטיינה בחן אצילי וייחודי שהתחדד מיום ליום, ושלוש פעמים בחודש היללו ארבעה או חמישה מהעיתונים הגדולים את סגנונה אנין־הטעם. אחד מכתבי־העת, שהיה ערוך היטב וגם נמכר בחמש מאות פרנק, הסיק בדומה לפדר שה”בון־טון” של מתעשרי ה”בוטיקים” פשוט מייאש.

פדר סקר את השדה החברתי ולמד אותו במשך חודש שלם, ובאמצעות זקיפי המשמר הלאומי הפיץ את סוד אומללותו עד לאחורי קלעי־הבמה. ובעודו מתחבט בחר סוף־סוף את התשובה לשאלה, באיזה אופן יכריז על הגעתו.

באחד הערבים, כשרוזלינד ביצעה ריקוד מודרני בהופעת הבלט, פדר, שבזמן המופע התמקם בנוחות מאחורי זר פרחי עץ, פסע לעבר הבמה, וברגע שהמסך הורד, קרס והתעלף. רוזלינד היפה, אפופה בתשואות הקהל, נכנסה אל אחורי הקלעים, ורק אז הבחינה בקהל מבוהל שהתקבץ סביב הצייר הצעיר, שכבר היה מוכר לחלק מהם, בשל יגונו ותלאותיו שעוררו בהם דאגה.

רוזלינד, וזאת יש לומר ביושר, חבה את כישרונה המופלא בפנטומימה לאחת הדמויות המרשימות ביותר שהיו אי־פעם בתאטרון. את סגנונה למדה מכמה במאים נכבדים שהיו חבריה הראשונים. וכך נגע לליבה האיש הצעיר שכבר באביב ימיו שבע צער ומכאוב. פניו נשאו לדעתה אצילות ייחודית, וקורות חייו הציתו את דימיונה.

“הושיטי את ידך ותני לו לנשק אותה”, פנתה אליה רקדנית בלט מזדקנת, בעודה מקרבת את בקבוקוני מלחי־ההרחה שבידה לאפו של פדר, “הוא נראה כך רק כי הוא מאוהב בך. הבחור המסכן הזה חסר מזל ומאוהב בך בטירוף. זה מה שנקרא: ‘מזל ביש'”.

רוזלינד נעלמה ושבה מייד אפופה ניחוח אופנתי ומשובח שהופץ מידיה וזרועותיה. והאם יש צורך לומר כי המרסליאני הצעיר התאושש מעלפונו העמוק? הדבר ניכר מעוויתות המצוקה מכמירות־הלב, כי ברגעים הללו נמלא זעם על שום שהיה עליו להיאבק בעפעפיו ובפיו למעלה משלושים דקות, שעה שמסביב לו התחולל פטפוט קולני ותוסס. כאשר פקח את עיניו הן ריצדו כניצוצות אש שופעות חיוניות. התאונה כה נגעה לליבה של רוזלינד, שהיא כבר רצתה להסיעו במרכבתה הפרטית.

פדר הנבון הבין היטב את המצב שיצר, ותוך פחות מחודש אחרי שביים בהצלחה את המפגש הראשון, תשוקתה של רוזלינד כה נטרפה, שגם המקומונים דנו בה בהרחבה.

ולמרות עושרה הרב, ואף שידוע שנשים העוסקות באומנויות הבמה משתבשת עליהן תכונת ההיזהרות בכסף, רוזלינד רצתה להינשא לפדר.

“לך יש הכנסות של שלושים, ארבעים אני לא יודע כמה אלפי־לירות מרווחי הון”, השיב לה פדר. “אך בכל מקרה, אהבתי שמורה לך לעד, אהובתי. אם כי נראה שלא אוכל לשאת אותך לאישה באופן מכבד, אלא כאשר אצליח גם אני לחסוך לפחות מחצית מהסכום הזה”.

“אם כך, יהיה צורך לשעבד אותך לכמה פעולות קטנות די מרגיזות. אבל אם תשמע לעצותיי, מלאכי היקר, ותגייס את הסבלנות הנדרשת, בתוך שנתיים מהיום אהפוך אותך למותג אופנה. אתה תעלה לחמישים לואי את מחיר הפורטרטים, ואחרי כמה שנים אדאג שתהיה חבר ב”אינסטיטו”.[4] וברגע שתגיע לשיאה של התהילה הזו, תבטיח לי שתזרוק את המכחול דרך החלון: כי כל העולם כבר ידע שצברת הכנסה שנתית של שש מאות לואי. ואז הנישואים מאהבה ייעשו נישואים הגיוניים. וכמובן, תמצא את עצמך עם הון של למעלה מעשרים אלף אקו בשנה, וגם אני אמשיך לחסוך”.

פדר נשבע שיקבל עליו את כל עצותיה.

“אבל אני אצטייר לך כדקדקנית ונודניקית, ותתייחס אלי כמי שמטילה בך אימה!”

פדר מחה על צייתנותה הכנועה, וחזר והבטיח לה שדבר לא ייגרע מאהבתו אותה, כלומר, מאהבתו הנצחית. הוא דימה שמסלול הייסורים יתווה עבורו את הדרך אל נשות העולם הגדול, שהצטיירו בדימיונו אלוהיות, יפהפיות ואהובות.

“אם כך”, נאנחה רוזלינד, “נפתח בתפקיד של הקפדנית הנודניקית, שהוא המסוכן מבין התפקידים שאי־פעם ביצעתי. אך הישבע להזהיר אותי כאשר אציק לך”.

פדר נשבע ונשמע אמין ומשכנע.

“טוב! אז נתחיל מזה”, המשיכה רוזלינד, “שהמראה שלך זוהר מדי. אתה נמשך לדגמים אופנתיים עליזים. האם שכחת את האסונות שלך? עליך לזכור תמיד שאתה האלמן הבלתי מנוחם של אשתך היפה, אמלי. ואם נותר בך העוז לשאת את החיים, אין זה אלא כדי לכלכל את בת־דמותה, התינוקת שהיא השאירה לך. אני ארכיב לך לבוש שיצטיין לשבח במכובדותו, כזה שיביא לכלל ייאוש את הפרשים שלנו, אם תעלה בידי מי מהם היומרה להעתיק או לחקות אותו. מדי יום ביומו, טרם צאתך, אתה תתייצב לפני כחייל מול מפקדו. אני אחלוף על פניך ואסקור את המראה החיצוני שלך. בשלב השני אחתים אותך על מנוי לעיתון היומי ‘לה קוטידיין’ כמו גם על מבחר היצירות של אבותינו הקדושים. כי הרי אביך, כשעזב את נירנברג, נחשב לאיש אציל: מ’ פון פדר. כפועל יוצא, גם אתה אציל. לכן עליך להתנהג כאיש מאמין. וסבוכים ככל שיהיו חייך, ניחנת בכל הרגשות הנעלים לשאת בעולה של יראת־שמים, שהיא זו שמאוחר יותר תוביל אותנו לברית הנישואים ותקדש אותה. וגם אם תרצה לגבות שכר של חמישים לואי עבור כל דיוקן שתצייר, לעולם, ובשום תואנה, אל תגרע מחובותיך כנוצרי־מאמין, כי רק כך יובטח לך עתיד מזהיר. ובצפותך להצלחה הוודאית, תוך אימוץ כללי־ההתנהגות המעצבנים שאני לוקחת על עצמי להוביל אותך אליהם, אדאג לעצב לך במו ידי את דירת הסטודיו שבה תקבל את הנשים הצעירות, שבמהרה תתקוטטנה אחת עם השנייה על התענוג שיצייר אותן אומן צעיר ומיוחד שהוא גם יפה־תואר. וצפה מעצמך להיראות בדירה הזו כמי שנשימותיו מלוות עצבות ויגון. כי תיווכח בעצמך, שאם תסרב להיות עצוב ברחוב, נצטרך לוותר על הכול ולגזור עליך את הצרה הגדולה יותר, להתחתן איתי כבר היום. אני איפרד מדירתי בכפר, ונבחר אחת שתהיה רחוקה בכעשרים וחמישה ישובים מפריז, באיזו פינה שכוחת־אל. נתמודד עם הוצאות הדואר הגבוהות, אבל המוניטין שלך יינצל. שם, בשכנות לאנשי הכפר טובי־הלב, תוכל להשתולל כפי שמכתיב לך הטמפרמנט הדרומי שלך. אבל בפריז ובפרווריה אתה חייב תמיד להיראות הבעל הבלתי־מנוחם, הבן שנולד למשפחה טובה, הנוצרי הקשוב למחויבויותיו, שבה בעת חי עם רקדנית. ושלמרות שאני מכוערת, ביחס לאמלי המאוד יפה שלך, תסביר שמצאתי חן בעיניך, רק משום שאני דומה לה, וביום שבו התעלפת באופרה (רוזלינד השליכה את עצמה אל זרועותיו), זה היה משום שבהופעת הבלט שערכתי, רקדתי בתנועות זהות להפליא לאלה של אמלי, כששיחקה את ‘המלח הצעיר'”.

לסוג כזה של שיחות קיווה פדר כשנכנע לשעמום שנכפה עליו במשך שעה תמימה, ביום שבו התעלף באחורי קלעי־האופרה. ובכל זאת, קשה היה לו להשלים עם משטר כה חמור. מה! הוא? טיפוס כזה תוסס ושמח יצליח לשחק דמות מלנכולית וקודרת?

“לפני שאשיב לך, אהובתי”, פנה אל רוזלינד, “תני לי בבקשה כמה ימים לחשוב על זה. אם את רוצה לראות אותי מתהלך לאורך השדרות בארשת נכאים, את צריכה לאמלל אותי”.

“תעשה בדיוק כמוני. בתחילת הקריירה שלי”, הסבירה לו רוזלינד, “הקהל התנהג כבהמות. נדרשנו להניף את רגלינו מחוץ לבמה, ובכל צעד הייתי חייבת להשגיח על רגלי. מצאתי שעשר דקות של הסחת דעת עזרו לי להתכנס לתוך עצמי למשך שבוע שלם. כך או אחרת, הברירה היא להמשיך עם זה או לוותר. כי אם לא תתהלך בראש מורכן ובארשת־פנים מדוכדכת, ואם לא תקרא מדי יום את “לה קוטידיין”, כדי שתוכל להשתתף בשיחות שיזדמנו לך ולנמק את עמדותיך, לעולם לא תגיע לקצבת־הכנסה של חמישה־עשר אלף לירות, ואני אמות מצער כי לא תתחתן איתי ולעולם לא תעשה ממני מאדאם פדר”.

כאן תפסו להם מקום כחודשיים-שלושה מאוד מייסרים. גיבורנו התקשה לקחת על עצמו את דמות המיוסר. וגרוע מזה, היצור הטבעי, מלא־החיות האופיינית לבני הדרום, באמת נעצב אל ליבו שעה ששיחק את תפקידו, ושום תרופה מונעת לא נמצאה.

רוזלינד סגדה לו, הייתה לה תבונה של שדון. היא מצאה פתרון: היא קנתה שני זוגות מכנסיים ובגד אופנתי, אבל דהויים לגמרי, כיבסה וצבעה אותם, וצירפה לכל המראה הזה שעון מצופה סגסוגת דמוית זהב, ומצנפת בגזרה מוגזמת, ענודה סיכה משובצת יהלום מזויף. וכשיום אחד איחדה את החליפה הזאת, כשפדר שקע במצב רוח קודר כדי להתכונן לתפקיד המדוכדך שביצע במשך שעתיים על הבולברד, קראה רוזלינד: “תראה לאיזו החלטה הגעתי. אנחנו נאכל את ארוחת הערב מוקדם מהרגיל. אני אלביש אותך בבגדי פקיד נוטריוני, ואסיע אותך לשומייר.[5] שם ארשה לך לחזור על כל השגעונות שעשית פעם, כשהשתתפת בנשפים הציבוריים בעיירות הסמוכות למרסיי. אתה בטח תגיד לי שתשתעמם בנשף הזה, אבל אני אענה לך, שכדי לשחק את התפקיד המצחיק של דשלומה[6] ולרקוד בדילוגים, כמו בדרום, לא תשתעמם בכלל. וממילא, אחרי שאשאיר אותך בצריף השומייר, אגש אל סנט־אנג’,[7] הוא יושיט לי יד ונחזור יחד ליהנות מההלצות המצחיקות שלך. אני כמובן אכחיש כל קשר אליך: זה עלול להיות מסוכן. אשתוק, כדי לא להפריע לך להפיק תועלת, אבל כדי להשתעשע מעט, אשכנע את סנט־אנג’ שאנחנו מסוכסכים, ואיהנה לי מהדברים היפים שהוא יגיד לזכותך”.

החלק הזה, כפי שאורגן, היה עליז למדי. רוזלינד הוסיפה להם סיפורים מבדרים, ועודדה שניים-שלושה גברים צעירים מהשומייר לחזר אחריה. הם זיהו אותה, והיא הרעיפה עליהם מבטים פתיינים, טעוני־תשוקה.

לרעיון הזה הייתה הצלחה כה גדולה, שהם חזרו עליו מספר רב של פעמים. רוזלינד עקבה אחרי התנהלותו של פדר, נתנה לו עצות, וכדי להזכיר לו שהוא לא ממש מתבדר אלא כשהוא ממלא תפקיד קומי על במת התאטרון, הצליחה להתקין לו תדמית של פקיד נוטריוני, אבל הרבה יותר מצחיקה ומשעשעת, כזאת המחויבת לנימוסים מפליגים.

“תראי משהו מוזר שקרה לי”, שיתף אותה פדר, “כשהתהלכתי לאורך הבולברדים, אחרי שהתמסרתי לכל השגעונות המשונים שלי, שעוד אתמול בערב נראו לי מצחיקים. גיליתי הבוקר שאני מצליח בקלות רבה יותר להופיע על הבולברד בהבעות נטולות אנרגיה ועניין של גבר שמועקת הזיכרונות מן הקבר רובצת על ליבו”.

“אני מוקסמת לראות אותך מתהלך לבד. אתה משיג כאן משהו שלפחות עשרים פעם התפתיתי להגיד לך: זה עיקר העיקרים של העיסוק שלי כקומיקאית. אבל הייתי גם מעדיפה שתנסה לחוש את מה שאתה עושה. זה פשוט מאוד, פדר הקטן שלי, לא רק את הקומדיה המלנכולית צריך לשחק, כי אתם, האנשים השונים מן הדרום, המתיימרים לחיות בפריז, אתם תמיד צריכים לשחק את הקומדיה, ולא פחות מזה. אווירת השמחה והשובבות שאתם מפיצים, זריזות־התגובה שלכם, מזעזעת את הפריזאי, שהוא כמובן חיה איטית שנפשו טבולה בתוך הבולברד. העליצות שלכם מקוממת אותו. הוא מרגיש שאתם רוצים להתייחס אליו כאל סב־קשיש, ואין דבר מתועב יותר בעיניו. ולכן, כדי לנקום, הוא מגדיר אתכם כהמוניים, בלתי־כשירים להעריך מילים רוחניות, שהן חלום הבלהות של האושר הפריזאי. לכן, פדר החמוד שלי, אם אתה רוצה להצליח בפריז, ברגעים שאינך אומר דבר, עטה על עצמך מבע של אומללות וחוסר אונים, כמי שנדבק במחלת הכולרה. כבה את המבט העירני והמאושר שכה טבעי לך, וגם מהווה את אושרי. אל תרשה לעצמך את המבט המסוכן הזה פה, אלא רק כשאתה נמצא ביחידות עם החונכת[8] שלך. בכל מקום אחר, בחוץ, דמה שאתה עומד לחלות בכולרה. תסתכל על התמונה שלך, זו שרמברנדט צייר, תראה כמה הוא מקמץ באור. והרי אתם, כל הציירים, מאוחדים בדעה שזו הסיבה לכך שהוא כה מרשים. ואני לא מנסה לרמוז כאן על דרכים להגיע לפסגת ההצלחות בפריז, אלא פשוט לתחזק את התמיכה בך ולמנוע מצב שדעה כלשהי תגרור נידוי ותעיף אותך מהחלון. לכן, קמץ בעליצות והאט את קצב התגובות הזריזות שלך שהבאת מן הדרום. זכור את רמברנדט”.

“אבל, מלאכית שלי, נראה לי שאני עושה כבוד למאהבת שלי שעושה אותי מאושר מעצם זה שהיא מלמדת אותי מהו עצב. ואת יודעת מה? המסכנים האלה שאני מצייר נראים מוטרדים מתמיד. השיח הדיכאוני שלי מכה בהם”.

“האמת”, קראה רוזלינד באושר, “שכחתי לספר לך שהגיעו אלי שמועות מכל מיני מקורות, שנוזפים בך משום שאתה עצוב”.

“אוי! אז הם כבר לא ירצו בי!”

“צייר אותן כמו שאתה רואה את כל הנשים שגילן נמוך מעשרים ושתיים שנים. תן באומץ לב עשרים וחמש שנים לכל הנשים בנות השלושים וחמש, ולסבתות הטובות שבאות אליך בשיער שיבה כדי שתצייר אותן תן באומץ עיניים ושפתיים של בנות שלושים. אני מוצאת שבמובן הזה יש בך ביישנות די מגושמת. וזה בכל זאת האלף בית של האומנות שלך! החמא להן בטירוף, כאילו אתה רוצה ללעוג לנשים הטובות שבאות אליך כדי שתצייר אותן. לא חלפו שמונה ימים מאז שציירת את דיוקנה של האישה הזקנה שהיו לה שפתיים כה יפות, ואתה נתת לה ארבעים וחמש שנים, ובכל זאת היא אפילו לא הגיעה לגיל שישים. גם ראיתי, דרך המלשינון הקטן שלי, זה שמודבק על מסגרת הציור של רמברנדט, כמה היא לא מרוצה, משום שנתת לה ארבעים וחמש שנים ולכן היא אילצה אותך פעמיים לחזור על תסרוקת־השיער שלה”.

יום אחד אמר פדר לאחד מחבריו, בנוכחותה של רוזלינד: “אתה רואה את הכפפות האלה? השוער בתאטרון מכר לי אותן בעשרים ותשעה סו, ובעיר, מוכרים אותן בשלושה פרנק”.

החבר חייך ולא הגיב.

“תגיד לי, אתה עדיין אומר דברים כאלה?!” הזדעזה רוזלינד ברגע שהחבר התרחק. “זה מעכב בשלוש שנים את הכניסה שלך לאינסטיטיו! אתה הורג, כאילו מתוך תענוג, את ההתחשבות שהתחילה להתפתח כלפיך. הם עוד עלולים לחשוד בך שאתה עני! לעולם אל תדבר על דברים שיכולים להצביע על הרגלי החיסכון שלך. ואל תדבר על נושאים שלא יכולה לצמוח לך מהם תועלת מיידית, ולו המזערית ביותר. לחולשה הזאת שלך עלולות להיות השלכות מצערות מאוד. מה כל כך קשה לבצע תפקיד קומי? שחק תמיד את הדמות של האיש האהוב והמקובל, שתמיד שואל את עצמו: איך אני יכול להיטיב עם המודלים שאני מצייר? הנסיך של ‘מורה־פלורז’, שגם הכניס את שמי לצוואתו והוריש לי מאה אלף פרנק, שינן לי תמיד את הפתגם הזה. אתה, כשהיית עם הזקיפים האמיצים בלגיון המשמר הלאומי, הבנת יפה מאוד שפריזאי, כשהוא חוזר מסיביר, צריך להגיד שלא כל כך קר שם, ממש כשם שכשיחזור מסנטו־דומינגו, יודה שלמען האמת לא כל כך חם שם. בקיצור, כדי להיות מקובל במדינה הזאת, אתה אמור להגיד את ההפך ממה שמצפים שתגיד. ואתה, על מה אתה מדבר? על משהו כל כך עלוב כמו מחיר זוג כפפות! בית המלאכה שלך קיבל בשנה שעברה הערכה של כמעט עשרת אלפים פרנק. ואני שכנעתי את ידידנו ולדור, סוכן ההשקעות השמיני שלי, שאמר לי שבניכוי ההוצאות הצפויות שלך, יישאר לך בסוף השנה רווח שיתבטא בכתריסר שטרות של אלף פרנק, שאותם ישקיע למענך בחשבון נפרד, כי זה סכום שכבר הפקדתי אצלו. מילורד קינסטר (שלא מסוגל לסתום את הפה, זה היה שמו הבדוי של ולדור) הפיץ בציבור שבית המלאכה שלך שווה יותר מעשרים וחמישה אלף פרנק. ואתה בא ומתגאה ששילמת על זוג כפפות רק עשרים ותשעה סו!”

פדר השליך עצמו אל זרועותיה. זאת בת הזוג שלה ייחל.

ומאז שזכה להצלחות כה גדולות, בבגדו הבלוי, ותכשיט־אבן התרשיש היקרה, הוא לחלוטין לא זנח את השומייר, וגם לא את יתר אולמות הריקודים. רוזלינד ידעה הכול, והייתה על סף ייאוש. מספר החברים שהכירו את פדר המלנכולי הוכפל בחלוף השנים. כמה מחבריו ראו אותו בנשפי־השומייר, והוא נאלץ להישבע בפניהם שהוא מין ליברטיני כזה, שלא מסוגל להתרסן, ושההתפרקות בשומייר היא האמצעי היחיד להסיח את דעתו מהסבל והמכאוב. מה גם, שמתירנות ליברטינית פחות משפילה גבר, בניגוד לעודף עליצות. והם לא רק פינו לו מרחב למעבריו, הם גם שיבחו בהערצה את שיגעונו המוזר להפוך את העגמימות הקודרת בימי החול של השבוע, להתהוללות בסוף השבוע. וכל זאת תוך הרקדתן של תופרות כמו אמנדה או אתינאיס, שעמלו כל השבוע על תיקון מצנפת או שמלה למען גברות כמו דלילה או ויקטורין.

באחד הימים פתחה רוזלינד במריבה רצינית. התנהגותו של פדר כלפיה הייתה הגונה וישרה, לא הייתה לה כל סיבה להתלונן, ולמרות זאת היא פרצה בבכי לעיתים קרובות. העניין היה שפדר, כשהעביר לה תשלום של שלוש מאות ועשרה פרנק ושבעים וחמישה סנטים, פשפש ארוכות בכיסי מקטרונו כדי למצוא את שבעים וחמישה הסנטים. וזאת יש לדעת, פדר הצטרף לדירתה המפוארת של רוזלינד, המשקיפה אל הבולברד הסמוך לאופרה, והם סיכמו שהוא לא יתחלק איתה שווה בשווה בסכום שמונת אלפים הפרנקים של דמי השכירות, אלא ימשיך לשלם את המחצית משש מאות עשרים ואחד הפרנקים וחמישים הסנטים שעלתה לו דירת־המלצרים הקטנה בקומה החמישית, שאותה עזב כדי לגור עם רוזלינד. וזה תמיד קרה בעת שהשלים את חלקו במחצית סכום שכר הדירה הקטנה, שדווקא הוכיחה את דייקנותו, שמשום מה אכזבה את רוזלינד.

“למען האמת”, אמרה בדמעות, “אתה משאיר לרגע האחרון את ההתחשבנות איתי, כאילו שמחר אתה עומד לעזוב אותי. ואני יכולה להבין מזה שכך תוכל לספר לחברים שלך: ‘אהבתי את רוזלינד’, אולי אפילו: ‘חייתי איתה במשך שלוש שנים. אני חב לה כל חוב אפשרי. היא העמידה את התמונות המיניאטוריות שלי במקומות הטובים ביותר בתערוכה, אבל בסופו של דבר, מהבחינה הכספית, נהגנו תמיד כמו אח ואחות'”.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.