החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אקספרס הדיבור הישיר

מאת:
הוצאה: | 2015-01 | 216 עמ'
זמינות:

22.80

רכשו ספר זה:

אקספרס הדיבור הישיר – כך נקרא אוטובוס הקמפיין של הסנאטור ג'ון מקיין במסע הבחירות שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000. דיוויד פוסטר וואלאס, שנשלח לסקר את הקמפיין מטעם המגזין רולינג סטון, מנסה להבין מה הביא אמריקאים רבים להיכרך אחר אותה ישירות מפורסמת של מקיין שבחסותה אמר דברים שאף מועמד אחר לא העז לומר. במאמר אחר מנסה וואלאס להבין מה הופך את הצפייה במשחקו של אלוף הטניס רוג'ר פדרר לחוויה כמעט־דתית, ולמגזין פְרַמְיֵיר הוא כותב מאמר על במאי הקולנוע דיוויד לינץ', שבו הוא מנסה לפענח את ה"קְרִיפִּיוּת" המטרידה בסרטיו.

וואלאס אינו עיתונאי פוליטי וגם לא כתב ספורט או איש קולנוע, אבל דווקא עמדתו כמשקיף מהצד מאפשרת לו לבחון את מושאי ההתבוננות שלו בתוך הקשר רחב וייחודי. השיטוט שלו במרחבים חדשים שאינם מוכרים לעייפה מאפשר לו לקרוא את מנגנון החוקים והקונוונציות כשפה חדשה, ובכך להעניק לדברים תוכן פרשני משלו.

בקובץ זה מובאים שלושה מאמרים מלאי עומק ותנופה הכתובים על פי מיטב המסורת הוואלאסית. למאמרים אלה מצטרפת רשימה קצרה פרי עטו של וואלאס, שבה הוא תוהה על מהות הקשר שבין הַקְרָבָה לדמוקרטיה.

דיוויד פוסטר וואלאס (1962–2008) הוא מהבולטים שבסופרים האמריקאים של זמננו. כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים המתאפיינים באומץ רגשי ואינטלקטואלי עז מבע.

מן העתונות והמרשתת: הקיבוץ המאוחד | ידיעות אחרונות |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-31-5619
מסת"ב: 978-965-02-0745-8
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אַפּ, סימבה

שבעה ימים במסלול הבחירות של אנטי־מועמד

פתח דבר אופציונלי

מתוך הקדמת שנת 2000 למהדורה האלקטרונית של “אַפּ, סימבה”, שהתפרסמה בהוראתה ובפיקוחה של מחלקת “I-PUBLISH” (שאיננה עִמנו עוד) בהוצאת ליטל, בראון ושות’ בע”מ.

לאנשים היקרים שקוראים את זה:

עושה רושם שאני אמור לומר משהו שמסביר מהו המסמך שלהלן ומאין הוא בא.

לפי מה שהבנתי, בסתיו 1999 החליטו החלונות הגבוהים במגזין רולינג סטון שהם רוצים לשלוח ארבעה כותבים שאינם כתבים פוליטיים להכין כתבות על ארבעת המועמדים הגדולים לנשיאות ועל היומיום של מסעי הקמפיין שלהם בתחילת הפריימריז. יצא שבקורות החיים שלי מתנוסס “לא כתב פוליטי” ממש בראש הדף, ומגזין רולינג סטון התקשרו, וזרקו את הרעיון, ועוד הוסיפו שאני יכול לבחור איזה מועמד שאני רוצה (מה שכמובן היה מחמיא, אם כי במבט לאחור הם מן הסתם אמרו אותו דבר גם לשלושת הכותבים האחרים — מגזינים תמיד שופכים מחמאות ואומרים מה שבא להם כשהם מנסים לשכנע אותך לעשות משהו). המועמד היחיד שראיתי את עצמי מנסה לכתוב עליו משהו היה הסנאטור ג’ון מקיין (רפובליקני-אריזונה), כי ראיתי בצ’רלי רוז ריאיון איתו שצולם לא מזמן והחלטתי שאו שהוא אדם גלוי לב וישיר במידה שלא תיאמן או שהוא פשוט מטורף. היו גם נימוקים אחרים לרצון לכתוב על מקיין ועל פוליטיקה מפלגתית, אבל כולם זוכים לבחינה די מפורטת בגוף המסמך ולכן אני לא רואה שום סיבה להמיט אותם עליכם כאן.

העורך האלקטרוני (זה באמת התואר שלו, על נייר המכתבים הרשמי וכאלה) אומר שאני צריך להוסיף כאן את העובדה שאני, המחבר, לא רפובליקני, ושלמעשה בסופו של דבר הצבעתי לסנטור ביל בראדלי (דמוקרט-ניו־ג’רזי) בפריימריז של אילינוי. אני אישית לא מבין למה הדעות הפוליטיות שלי צריכות לעניין מישהו, אבל אני מניח שמטרת התוספת הזאת היא להבהיר שלא מסתתרים מאחורי הכתבה שום מניעים לטובת צד זה או אחר או אג’נדה שמרנית, גם אם חלקים ממנה (כלומר מהכתבה שבהמשך) עשויים לעורר רושם כאילו היא תומכת במקיין. היא לא, אם כי היא גם לא נגדו; היא בסך הכול אמורה להיות האמת כפי שאדם אחד ראה אותה.

מה עוד לספר לכם. בהתחלה הייתי אמור להתלוות לסיבוב של מקיין בניו המפשייר, בקמפיין שלו לקראת הבחירות המקדימות הגדולות שם ב־1 בפברואר. אבל אז, בסביבות חג המולד, רולינג סטון החליטו שהם רוצים לבטל את הכתבה כי המושל בוש הוביל בצורה משמעותית בסקרים והתקציב שלו היה גדול פי עשרה משל מקיין והם חשבו שמקיין עומד ליפול על הקרשים בניו המפשייר ושהקמפיין שלו ייגמר עוד לפני שהם יספיקו להדפיס משהו ברולינג סטון ושהם יֵרָאו מטופשים. ואז ב־1 בפברואר, כשהתוצאות הראשונות מנ”ה הראו שמקיין מוביל, לפתע עשו פרסה במגזין והתקשרו שוב ואמרו שיש שוב אור ירוק לכתבה אבל שעכשיו הם רוצים שאני אטוס לנ”ה ואתחיל עוד באותו לילה, מה ש(מכיוון שבמקרה יש לי כלבים שאובחנו באופן מקצועי כבעלי בעיות רגשיות והם דורשים השגחה מיוחדת, ותמיד לוקח לי כמה ימים לגייס, לראיין, לבחור, להדריך ולבחון בתנאי שטח את הדוגיסיטר) לא בא בחשבון. חלק מהדברים האלה מן הסתם לא כל־כך רלוונטי לכאן, אבל הנקודה היא שבסופו של דבר טסתי בשבוע שלאחר מכן והצטרפתי לצוותי העיתונות שליוו את מקיין2000 מ־7 עד 13 בפברואר, תקופה שבדיעבד היתה כנראה השבוע המעניין והמסובך ביותר בכל מרוץ שנת 2000 להנהגת המפלגה הרפובליקנית.

בעיקר המסובך ביותר. כי התברר שככל שאדם או אירוע או קנוניה או אסטרטגיה או נסיבות אקראיות שקשורים לקמפיין הם מעניינים יותר, כך נדרש זמן רב יותר ושטח־נייר נרחב יותר כדי למצוא בהם היגיון, או, אם אין בהם שום היגיון, כדי לתאר מה הם היו ולהסביר למה אין בהם היגיון אבל בכל זאת הם מעניינים אם מתבוננים בהם בהקשר מסוים, שאז היה צריך להסביר גם אותו, וכן הלאה. והתוצאה הסופית היתה שהמסמך שנשלח בפועל בהתאם לחוזה למגזין רולינג סטון היה ארוך ומסובך יותר ממה שהם ביקשו. הרבה יותר ארוך, למען האמת. למעשה עורך הכתבה ציין שאם יפרסמו את כולה היא תתפוס את רוב מרחב־המילים של הרולינג סטון ואולי אף תפלוש לאותם אחוזים של המגזין ששמורים למודעות פרסומת, מה שכמובן לא יעלה על הדעת.[1] וכך נכרתה לפחות מחצית הכתבה, ובנוסף לכך כמה מהדברים המסובכים יותר נדחסו ורודדו בצורה מוגזמת לחלוטין, מה שהיה מאכזב במיוחד כי, כפי שצוין קודם לכן, הדברים הכי מסובכים היו בדרך כלל גם הכי מעניינים.

הנקודה כאן היא שהדבר שזה עתה רכשתם את האפשרות להוריד למחשב או לקבל לאי־מייל שלכם או מה שלא יהיה (זה הוסבר לי כמה פעמים, אבל אני עדיין לא לגמרי מבין) הוא המסמך המקורי הלא מקוצץ, כביכול גרסת הבמאי, עם כל המילים וללא חציצה של תצלומים חושניים של נערות תפוחות־שפתיים בג’ינס ‘דיזל’ עם רוכסן חצי פתוח וכו’.

יש רק כמה שינויים. ראשית, כל טעויות הדפוס והשגיאות העובדתיות הגסות תוקנו עכשיו (יש לקוות). היו גם כמה מקומות שבהם הכתבה המקורית הזכירה את העובדה שהיא מתפרסמת במגזין רולינג סטון ושמי־שזה־לא־יהיה שקורא אותה יושב לו שם וממש מחזיק ביד גיליון של הרולינג סטון וכו’, והרבה מהאזכורים האלה שונו, פשוט כי זה נראה מוזר מדי להגיד לכם שוב ושוב שאתם קוראים את הדברים האלה במגזין ממשי בגודל 10X12 אינץ’ בזמן שברור לחלוטין שאתם לא (גם זאת היתה הצעתו של העורך האלקטרוני). עם זאת, ודאי תשימו לב שהמחבר בדרך כלל עדיין מכונה במסמך בתואר “רולינג סטון” או “ר”ס”. אני מצטער אם זה נראה לכם מוזר, אבל נמנעתי מלשנות את זה. הדבר נובע בחלקו מכך שהייתי גאה במידה אבסורדית בתג העיתונות שלי עם הכיתוב רולינג סטון ובעובדה שרוב העפרונות וצוות הקמפיין התייחסו אלי בתור “הבחור מרולינג סטון”. אודה שאפילו לקחתי בהשאלה מחבר מעיל עור שחור ישן ומרופט ולבשתי אותו על המסלול כדי להקרין ביתר עוצמה את הוַייבּ המתריס, המסוכן־איכשהו, שדמיינתי שכתב ר”ס אמור לשדר (אתם חייבים להבין שלא קראתי רולינג סטון כבר די הרבה זמן). חוץ מזה, מבחינה עיתונאית, העובדה שסיקרתי את הקמפיין מטעם הגוף המסוים הזה התגלתה כבעלת השפעה רבה על מה שזכיתי לראות ועל האופן שבו אנשים שונים התנהגו כשהייתי בסביבה. לדוגמה, זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה הפיקוד העליון של מקיין2000 די סירב לכל מגע איתי[2] אבל הטֶכים של רשתות השידור היו כה ידידותיים ושׂשׂים לעזור ונתנו לי להסתובב איתם (טכנאי הסאונד, בפרט, היו אוהדים ותיקים של הרולינג סטון). לבסוף, המסמך עצמו קצת מכוון רטורית למצביעים מחתך גילים מסוים שמתאפיינים בגישה מסוימת, ואני מניח שכמה אזכורים פזורים לרולינג סטון אולי יעזרו לשמור על בהירות בנוגע לנימוקים לחלק מהרטוריקה הזאת.

עוד דבר שהייתי מציין הוא פשוט על מה הכתבה הזאת, שבסופו של דבר היא לא כל־כך על הקמפיין של בחור מרשים אחד אלא בעצם על מה שהמועמדות של מקיין ופרץ ההתרגשות הקצר והמוזר שהיא עוררה עשויים לגלות לנו על האופן שבו פוליטיקת המילניום וכל האריזה והשיווק והאסטרטגיה ואמצעי התקשורת והספינים והזיהום הכללי שלה למעשה גורמים לנו המצביעים האמריקאים להרגיש, בתוכנו, והאם מישהו שמתמודד על איזשהו תפקיד עוד יכול בכלל להיות “אמתי” — בין אם מה שאנחנו רוצים בעצם זה משהו אמתי או משהו אחר. אני לא יודע אם זה עובר על המסך או במחשב כף־היד שלכם או לא, אבל מבחינתי כל העניין התגלה בסופו של דבר כרלוונטי באופנים שחורגים הרבה מעבר לאדם אחד או מגזין אחד. אם אתם לא מסכימים, אני מניח שאתם צריכים רק ללחוץ על מקש אחד או שניים כדי שהכול ייעלם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אקספרס הדיבור הישיר”