החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אקזיטלנד

מאת:
הוצאה: | 2021 | 160 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

זוג שיחסיו עומדים במבחן; יריבות מרה בין ילדים שהפכו (או לא הפכו) לגברים; קנאה כוססת בחבר ותיק; גבר שמוצא עצמו אבוד בניכר; אשת קריירה מצליחה המחפשת נואשות איזון בחייה; יריבים פוטנציאלים הכורתים ביניהם ברית מפתיעה…

אלו הם רק חלק מגיבורי אקזיטלנד. נשים וגברים שיצאו למסע האקזיט שישראלים רבים כל־כך מייחלים לו. מסע שאכן שינה את חייהם ללא הכר, אך לא בהכרח בדרך שציפו לה.

העדות הבלתי אמצעית של תמר יוגב מעולם זה, מבטה המפוכח ושפתה המיוחדת המערבת בטבעיות עברית עשירה וקולחת ומושגים מעולם ההיי־טק, חושפים בחמלה ובהומור את טלטלות חייהם של יזמים ויזמות היי טק ובני משפחותיהם.

אקזיטלנד נכתב מניסיונה האישי של המחברת ובהשראת חייהם של יזמים ויזמות בישראל ובעמק הסיליקון. הוא מתרחש על קו התפר העדין שבין חיים מקצועיים לאישיים, בין עליות ומורדות, בין האימה מכשלון, ולא פחות מכך — האימה מהצלחה.

 

תמר יוגב נולדה וגדלה בירושלים, התגוררה באנגליה ובעמק הסיליקון. בעלת תואר דוקטור בסוציולוגיה. אקזיטלנד הוא ספרה הראשון.

מקט: 15101325
זוג שיחסיו עומדים במבחן; יריבות מרה בין ילדים שהפכו (או לא הפכו) לגברים; קנאה כוססת בחבר ותיק; גבר שמוצא עצמו […]

אריאל

לאן את הולכת, קיבינימט? למה כל פעם שאני נוסע יש סצנה? את יודעת טוב מאוד שזאת המשוואה: סטארט־אפ שווה עבודה קשה שווה נסיעות שווה בת זוג תומכת. מה, אני המצאתי את זה? כל פעם היא מתחילה עם החשבונות שלה: ״שתמיר וג׳וני ייסעו,״ ״אתה כבר טסת,״ ״לא יכול להיות שאתה צריך לעבוד כל כך הרבה שעות.״ לא, מישהו אחר לא יכול לטוס במקומי, ולא, אני לא יכול לבוא יותר מוקדם הביתה.

על דוגמה אישית שמעתְּ פעם? דוגמה אישית זה אומר שכל יום אתה נשאר אחרון. העובדים שלך יכולים לפעמים להישאר ולפעמים לא, אבל המנכ״ל נותן כל יום דוגמה אישית למישהו אחר. אני לא יכול לתת את הדוגמה הזאת רק לפעמים. מה לעשות, כזה אני. יש לי תחושת אחריות שלא נותנת לי מנוח. המון דברים נראים לי חשובים. אני רוצה שהמשקיעים יהיו שקטים ושהעובדים יהיו מרוצים ושהעוגיות במטבח יהיו מעולות וגם, לא יודע מה, שהמשרדים ייראו טוב. והכול עלי, את מבינה?

״תראה את עומר,״ את אומרת לי כל הזמן, ״איך הוא מנהל שלוש חברות במקביל.״ כי אני בקושי מסתדר עם החברה האחת שיש לי? זה מה שאת מנסה לרמוז? יופי, סבבה לו שהוא כזה קוּל. אני לא יודע לעשות את זה. אין לי טריקים, הלוואי שהיו. ואולי אני לא מספיק מוכשר. אבל, את יודעת, אם הוא מריץ שלוש חברות במקביל, משתמע מזה שהוא היה יכול לנהל רק חברה אחת ולהיות חצי מהזמן עם המשפחה. יצא לך לחשוב למה הוא לא עושה את זה?

תמשיכי ללכת. קדימה, לא לעצור, לא לחזור אחורה. להתקדם. טוב עשיתי, טוב שיצאתי מהבית והשארתי אותו ככה, המום. הפעם אני אראה לו מה זה, לכפוי טובה שחייב לטוס דווקא בזמן של הכנס שלי. בינתיים אני הולכת פה ברחובות הריקים. בינתיים תדאג לי קצת. אתה תדאג לי, נכון? פעם היית דואג לי. פעם היית אומר שאני חד־פעמית ובלתי נשכחת. ובכל אירוע שהיינו הולכים אליו היית לוחש לי: ״את רואה את כל הנשים בחדר? את הכי מוצלחת מכולן.״

אני חייב לנסוע, הילה, מה את לא מבינה? אני לא יכול לעשות דֶמוֹ למשקיעים בשלט רחוק. אני פשוט לא תופס את זה. הבנאדם עובד בטירוף, מפרפר כדי להיות בבית מספיק מוקדם לראות את האישה והילד, בקושי ישן, בקושי אוכל. אני לא זוכר מתי יצאתי לריצה בפעם האחרונה, מתי ישבתי על בירה עם חבר. מאז שעזבתי את הצבא אפילו פעם אחת לא הצטרפתי לסקי השנתי של החבר׳ה מהיחידה. במקום להעריך את המאמץ, אני צריך לשמוע שזה בסך הכול לוגיסטיקה ובשביל לוגיסטיקה את לא צריכה בעל.

שנים מתחשבנת איתי מי יקפל כביסה, מי יעשה כלים, מי יכין אוכל, מי ייקח, מי יחזיר. מאז האקזיט יש מאה אנשים שלוקחים, מחזירים, מבשלים, מקפלים, מגהצים. סבבה, לא? אין יותר על מה לריב. אז איך יוצא שבסוף אני לא בסדר? כל ערב דוחף כלים למדיח כמו איזה כלב, כי הגברת לא רוצה שסימונה תסתובב לה בין הרגליים. מספיק קשה לה שהיא נכנסת לחיים שלה במשך היום. לפחות בערב היא רוצה להרגיש חופשייה, להסתובב בבית איך שבא לה. אוי, אני ממש מרחם עלייך. חשבת שהחיים אחרי האקזיט יהיו פשוטים? הם לא.

תאיצי, תאיצי עוד. עוד רגע וההרגשה הטובה תתחיל להתפשט לָך בגוף. תחשבי טוב. תחשבי ותמשיכי ללכת. אישה הולכת. אישה בורחת. אישה בורחת מבשורה, רק שאין לה מישהו לרוץ איתו. בסטארט־אפ הקודם לפחות היתה לי הנחת סטודנטית. לולי מאוד עסוקה עכשיו. לולי כותבת, לולי מלמדת, לולי במעבדה. ועוד דוקטורט, ועוד בארצות הברית, ועוד ב־MIT, ועוד במדעי המוח, ועוד במעבדה של פרופ’ האל, ועוד באנגלית, ועוד רחוק מהבית, ועוד בהיריון, ועוד ועוד ועוד. מאז הסטארט־אפ כל העיניים שקודם הביטו בי בהערכה הצמיחו סימנים של דולרים. ״תגידו, אפשר להשקיע?״ ״בדיוק התפנו לי עכשיו מאה אלף אם אתם צריכים,״ ״תעדכנו אם אפשר להיכנס לסיבוב, אפילו בקטנה.״ אה, פתאום יש לכם כסף, עלובים? כי קודם אמרתם שאתם נורא מסכנים. בניגוד אליכם, הבעל שלי ווינר. יש טיפוסים כאלה שקורצו מחומר של אקזיט. איזה באסה לכם שאתם לא, הא?

‘נכֶה רגשית, אספרגר,’ היא אומרת לי. תראי לי את הגבר שהיה מעז לקרוא לאשתו אוטיסטית. בשביל מי אני עובד כל כך קשה? בשבילי? אני רק מנסה לקדם את המשפחה שלנו, ואת שוטפת לי ת׳צורה עם כאלה צרחות שאני מתבייש. זה ארצות הברית פה, השכנים יקראו למשטרה. אני לא מספיק בבית? לא תומך? הרי עזבתי את הכול בשבילך. התחלתי את הסטארט־אפ כי זה היה המוצא היחיד שלנו לעשות קפיצה כלכלית.

את ישבת אז על הספה המשומשת בדירה השכורה המי יודע כמה שלנו, נאנחת ואמרת: ״אין מה לעשות, לולי, צריך להשלים עם העובדה שבגלגול הזה כבר לא נזכה לחיות את החלום הבורגני.״ ואז הוספת את המשפט שהכריע את מהלך חיינו: ״זה בסדר גמור, לא התחתנתי איתךָ בגלל הווילה הענקית שלךָ בצפון תל אביב.״ את ידעת שזה ידליק אותי, לולי. אם יש משהו שכן התחתנת איתי בשבילו היא הידיעה שזכר אלפא כמוני יילחם מול כל דבר שיאיים על המעמד שלו. באותו רגע הפקדת בידיים שלי את משימת חיי: ״אני מבטיח לך שעד גיל שלושים נהיה מיליונרים, לולי,״ הצהרתי, ואת נתת בי את המבט הזה שלך, שמלוּוה בחצי חיוך. ״אין בעיה, תצחקי,״ אמרתי, ״אבל כדאי שתתחילי לתכנן את בית חלומותייך.״

חשבתי שאחרי הפעם הקודמת הסיפור הסתיים. האיש חלם סטארט־אפ, האיש מימש, האיש הצליח. סימן וי על אקזיט לפני גיל שלושים. שאפו. הבטחת, קיימת, שיחקת אותה. יאללה, אפשר להתקדם. ואז פתאום: ״את יודעת, בפעם השנייה זה הרבה יותר קל״ ו״את כל הטעויות למדתי בסטארט־אפ הראשון״ ו״המשקיעים כבר מכירים אותי, לולי, סומכים עלי בתעשייה.״

לולי, כמה זמן לא קראנו ככה אחד לשנייה. הילולי וארילולי, לולי ולולי הצלחות בע״מ, לולי את לולי בית לדוגמה. והיום מה? לולי את לולי הוצאה לפועל, לולי אנד לולי הפקות. בעיקר של סרט רע, או יותר נכון, סדרה כושלת, שהעונה הראשונה שלה היתה כל כך מעולה עד שההצלחה עלתה למפיקים לראש, ואז, בעונה השנייה, הם החליקו במדרון תלול, ובדרך למטה איבדו את התהילה ואת הכסף ואת הקהל ואת הכבוד העצמי, וכולם ברחו להם. אבל הם לא ויתרו, הם מנסים לעלות שוב על ההר, לטפס בכוח, נאחזים בשאריות של עצמם. אבל כלום לא נשאר, כלום, כלום. אז הם מחליטים להמר על החיים שלהם, ונוסעים לווגאס כדי לפגוש מפיק יהודי מבוגר שמוכן לתת להם צ׳אנס, ועובדים על הפקת חייהם שנקראת ‘המחזמר האחרון’, עד שאחד הרקדנים… זה בערך השלב שבו אתה אמור להגיד: ״בחייאת, לולי, אכלת לי ת׳ראש, אין לך את זה ביותר דרמטי?״

אבל מי הדרמטי בינינו, אריאל? מי הכניס את כל הבלגן? אמרת שהפעם הכול ילך יותר מהר, יותר חלק. ״אני צריך רק כמה חודשים בקליפורניה להתקרב למשקיעים הכבדים. תוך שנה־שנתיים אני מוֹכֵר. והפעם, את תראי, אני אטחן אותם באחוזים, אני הולך לדלל להם ת׳צורה.״ האמנתי לך, איך אפשר שלא. כמו תמיד, כבשת אותי בחן ובהומור שלך. כשהיססתי אם להצטרף להרפתקה החדשה שתפרת לנו בעמק הסיליקון, אמרת: ״יאללה, לולי, מה את כבדה, בואי נשתובב כמה חודשים בעמק השבבים והשובבים.״ ואמרת בפאתוס מעושה: ״לולי, העמק הוא חלום.״ ובכל פעם שנרדמתי על הספה הגברת חזק־חזק את הווליום על ״נומה עמק ארץ תפארת’, והייתי מתעוררת בבהלה, ואתה היית כל כך מרוצה מעצמך והיית ממשיך להצחיק אותי, עד שכבר נחנקתי ואמרתי לך שתפסיק כי אני לא יכולה יותר. וגם עכשיו אני רוצה שתפסיק, כי אני באמת כבר לא יכולה יותר. כוס עמק לתפארת.

חלמתי על השבתון שיבוא אחרי האקזיט. פינטזתי שנתעשר, שנפסיק לעבוד ושנעשה חיים. חיכיתי לאירוע שלא באמת הגיע, אז אין ברירה, אני חייב להמשיך. נכון שיצאנו עם כמה מיליונים של דולרים מהאקזיט. זה חמוד, זה יפה, אבל אני רוצה יותר. חשבתי שזה יספיק, אבל עכשיו אני רוצה יותר. כמו רץ מרתון שמחכה לקו הסיום שלא מגיע. למה את חושבת שכמעט כל היזמים ממשיכים לעוד סטארט־אפ אחרי האקזיט? כי אין לנו closure. למכור חברה זה לא closure, להפך. למכור במאה, שלוש מאות, חמש מאות מיליון דולר, זה אפילו סוג של כישלון. אות קין שלא הצלחנו לגדל ולטפח את הצ׳ק פוינט הבא. שלא נהיינו מיליארדרים. כן, זה מה שאני רוצה, בסדר? אני רוצה שהחברה שלי תהפוך ליוניקורן. הנה, אני מודה. מודה ופוחד. מת מפחד לגלות שגם כשמוכרים חברה במיליארד דולר אין closure, כי אז באמת הכול אבוד.

כשאתה והחברים שלך עושים אקזיט, זה כמו להגיע לסוף, לעמוד על הפודיום ולקבל את המדליה ואת הכסף ואת תמונת הניצחון. אצלנו, ״בנות הזוג של’, אין קו סיום. אנחנו ממשיכות לרוץ. אם אנחנו לא במרוץ, זה אומר שיצאנו מהמשחק. יש נשים שמתאים להן להוריד הילוך, לנוח קצת, להיות בבית. יופי, סבבה להן. לי זה לא מתאים, סוֹרי. בעצם למה סוֹרי? למה ברירת המחדל הנשית היא להתנצל? אם יש משהו שאני כן מצטערת עליו זה שבתקופת הסטארט־אפ שלך ויתרתי על הזדמנויות שלא ישובו. התפשרתי על הווה שכבר מזמן הפך לעבר, כשהחיים עצמם היו ההזדמנות. וזאת היתה הזדמנות כל כך מלאה וטובה, עד שלא היה צריך לחפש אותה במקומות אחרים, כמו כנס שככל הנראה לא אשתתף בו. בגללך.

בכל פעם שאני נוסע, יש דרמה. זה מאוד לא סביר הסתברותית. חשבתי שאישה קרייריסטית תבין את זה יותר. קיוויתי שתהיי עסוקה מכדי שכל הזמן יהיו בינינו חיכוכים. יש נשים כאלה שהן מספיק גדולות כדי להגיד לגבר שלהן, הכול סבבה, תטוס, תחזור, תעשה מה שאתה רוצה. הכרתי פעם אישה כזאת. זורמת, קוּלית. כמו אז בדבלין, כשגררת אותי לאירוע של טעימות בירה בפאב ההוא. היינו צריכים להתחרות מול זוגות אירופאים, ששאבו את הבירה שלהם כמו מים. אני זוכר איך התיישבת בטבעיות על כיסא הבר הגבוה ואמרת לי: ״בוא נעשה קטע ונטעה בהכול, בוא נהיה הכי גרועים.״

לאורך כל התחרות כתבת וציחקקת וציחקקת וכתבת, ובסוף הגשת לברמן בעליצות את הטופס. הסתכלתי עלייך ושאלת אותי: ״למה אתה כל כך מפחד להיות גרוע, יא גרוע?״ ועניתי: ״תתחתני איתי, לולי.״ היית שקטה לרגע, ואז פרצת בצחוק קולני שנמשך ונמשך עד שבסוף אמרת שאני שיכור, שיכור גרוע. ״אני רציני,״ אמרתי והבטתי בך במבט מלא כוונה. ״טוב, אז בוא נתחתן, בוא נעשה את הטעות המושלמת,״ השבת. באותו רגע הברמן קרא: ״אף זוג לא הגיש טופס מושלם, אבל זוג אחד בלט במיוחד.״ ואז הוסיף בצעקה: ״לרעה.״ הוא הקריא את השמות שלנו במבטא אירי כבד, וכל יושבי הפאב השתויים צהלו ומחאו כפיים. ״כישלון כזה מפואר עוד לא היה לנו,״ הוא אמר לקול קריאות הקהל, וכאות הצטיינות לכישלוננו צייד אותנו בארגז בירות במתנה. ״לכו תעשו שיעורי בית,״ הוא שאג, ואת חייכת אלי בשביעות רצון, ואני רציתי לצעוק לכולם — רואים את הווינרית הזאת? היא איתי. אינעל העולם, היא שלי!

אולי תרוצי? פשוט תתנתקי ותרוצי. כן, אריאל, גם לי מותר פעם אחת להתנתק. להתרחק, לנטוש. כמו בפעם ההיא שנסעת והשארת אותי לבד. גם אז ביקשתי שלא תיסע. אני לא טובה במלחמות, אמרתי לך. וממילא עוד מעט אנחנו עוברים לעמק הסיליקון. ואתה ענית שאין סיכוי שמשהו מזה יגיע לתל אביב. זאת לא מלחמה, אמרת לי, זה דַרְדָלֶה. ואם אני לא אסע לפגישת השקעה בגלל איזה כמה טילים עלובים, סימן שהם באמת מנצחים אותנו. באותו לילה אילצת אותי להילחם. לבד. מתעוררת מהאזעקה, בדירה זמנית עם ריהוט משומש, רצה מחדר לחדר עם רועי על הידיים, מחפשת לשווא מרחב מוגן. ואחרי הרעש, ואחרי שהכול רעד, ואחרי שרועי סוף־סוף חזר לישון, התקשרתי אליך, מסדירה נשימה, מסריחה מזיעה. ואין תשובה. ״ונניח שהייתי עונה לךְ,״ אמרת לי למחרת בשלווה מתקוממת, ״מה כבר הייתי יכול לעשות ממרחק של שש־עשרה שעות טיסה?״

״אתה לא תומך במערך של הבית,״ היא אומרת. תגידי לי, אנחנו במבצע צבאי? אגב, גם המילואים שלי אף פעם לא באו לך בטוב. למה שלא תודי בזה, את צריכה אותי קרוב אלייך. ״אם אתה נוסע, אין לךָ לאן לחזור.״ הפחד, כשהוא רואה אותי, הוא משתין מִפחד ובורח, אז עלי את מאיימת? עלי? נראה לך שמזיז לי להישאר לבד? נראה לך שאני לא יכול בלעדייך? הנה, גם בלעשות כלים אני ממש טוב, אפילו את כוסות היין הדקיקות האלה אני מצחצח בהצטיינות. שיט, תתפוס, נו, תתפוס כבר, לאאאאא, כוס אוחתכ. דווקא עכשיו זה היה צריך להישבר?

״רועי, תחזור למיטה, הכול טוב, נשברה כוס, זה הכול. אבא בסדר, רק נחתכתי פה קצת.״

״נו, אל תבכה, גבר.״

״אמא תכף תחזור.״

״היא הלכה לעשות קניות.״

״היא תכף תחזור אני אומר לך.״

״רועי, תחזור למיטה כי אני ממש מתחיל לכעוס.״

״לא, אי אפשר להתקשר לאמא.״

״כי ככה, אי אפשר לדבר איתה עכשיו.״

פעם היה אפשר לדבר איתה. פעם היתה שואלת איך עבר עלי היום, ובעיניים שלה ראו את הכוונה. רצתה באמת לשמוע כל פרט. והיינו מדברים וחושבים ושמחים, כל כך שמחים, שמחה מחרמנת כזאת של תאווה לחיים. היום היא רק רוצה אותי בבית. תביני, הילה, worklife balance זה ללוזרים. אין דבר כזה. גם אין חדוות יצירה. יש הישרדות ותחרות ופרס גדול שמחכה לנו בסוף. ככה אתן אוהבות אותנו, לא? מפרנסים, חזקים, מנצחים.

״טוב בוא, רועיקי, בוא כבר.״

״גם לאמא אתה עושה את הקונצים האלה כשאני לא בסביבה?״

״גם אני מתגעגע לאמא, מותק, גם אני.״

״תכף היא תחזור.״

״בוא נלך למיטה, אבא יעבוד לידך על המחשב עד שתירדם.״

״תהיי הגיונית,״ הוא אומר לי. אם הייתי הגיונית לא הייתי נמצאת עכשיו בעיר שהשם שלה הוא Mountain View. הנוף של ההר, כמה מבטיח. נוף עוצר נשימה של משרדים של גוגל. של מרכזי קניות ותחנות דלק ורשתות שמגישות קפה בטעם חומץ בכוס חד־פעמית. נמאס לי מהקפה ומהאוכל ומהקניות ומהאנשים ומכל הישראלים האלה. כמה ישראלים, אלוהים אדירים. עברית בכל מקום ואין לאן לברוח. אתה מבין את זה, אריאל? אין לי לאן לברוח. גם אין לי עם מי. עם הנשים פה אני לא מוצאת שפה משותפת. לא עם הקרייריסטיות ולא עם הנשים האבודות לבושות הטייץ שנמצאות ‘בין עבודות’. כמו מירית, השכנה, שבאה לשנתיים ותקועה פה כבר עשרים שנה בגלל כריס. כל היום צמודה לגלי צה״ל. אומרת שהנופים פה ממש כמו בגליל, וב־Felipe יש מוצרים ממש כמו בשופרסל, והחגיגות בגן ממש כמו במושב, והצופים וההצגות וההופעות — הילדים גדלים פה ממש כמו בארץ. את לא מבינה שזה לא ישראל פה? זה מזויף, פֵייק, כמו החיוך שלךְ.

את חושבת שבשבילי זה קל המעבר לעמק הסיליקון? שאצלי זה בא באופן טבעי? בארץ אני מלך, ופה אני בסך הכול יזם שמכר חברה. עוד מיליונר קטן, דג רקק באוקיינוס של לווייתנים קטלניים. ״לך ל׳קפה ונציה׳,״ יעצו לי המשקיעים, ״מסתובבים שם יזמים ותיקים. תכיר קצת, תתמנגל.״ איך שאני הולך לשם אני קולט את אודי נבון, פגשתי אותו פעם באיזה אירוע של יזמים. מכר שתי חברות בסכומי עתק, המנוול.

״אתה מוכָּר לי, תזכיר לי מי אתה?״

״אריאל.״

״איך? לא שמעתי.״

״אריאל.״

״אה, כמו בת הים הקטנה. גם המכירה שלך לגוגל היתה קטנה, לא?״ חשבתי שאתה לא זוכר אותי, רציתי לומר לו.

״אז אתה עובד עכשיו על הסטארט־אפ השני?״ הוא שאל.

״משתדל,״ עניתי.

״קבל עצה בחינם ממי שכבר מכר כמה סטארט־אפים בחיים שלו,״ הוא אמר, ואז עשה הפסקה כדי להעצים את הדרמה. גייסתי את המבט המתעניין שלי למרות שהתחשק לי להוריד לו סטירה.

״סטארט־אפ שני זה בדיוק כמו ילד שני,״ הוא קבע בנחרצות. ״בילד הראשון רועדות לך הביצים מרוב פחד. בילד השני אתה חושב שאתה כבר סבבה בגלל הניסיון. אבל ברגע שאתה בטוח שהכול הולך קל וחלק, בדיוק אז אתה חוטף ת׳כאפה.״

אצלי זה דווקא הפוך, רציתי להגיד לו. כמו בקורס צניחה. בפעם הראשונה פשוט קפצתי מהמטוס, בלהט, במין דריכות חיובית כזאת. בצניחה השנייה כבר פחדתי פחד אימים. הייתי בטוח שזהו, אני הולך למות.

גם אחרי שרועי נולד המשכתָּ עם הנסיעות. וכשלא נסעת, הגעת הביתה בשעות מאוחרות. בכל יום הייתי הראשונה לעזוב את המעבדה. הייתי יורדת עם רועיקי לגן המשחקים או לדשא, מטיילת איתו בעגלה, עושה קצת קניות, ואז, גמורה ורצוצה אחרי יום ארוך, עולה בחזרה לדירה כדי לחתל, להאכיל, לקלח, לסדר, לכבס, לקפל. למי היה אז כסף לקחת עזרה? יום אחד נכנסתי למעלית של המעונות עם רון, השכן הקנדי מהדירה שמולנו. עבדנו במעבדות מקבילות בבניין של הפקולטה. בזמן שחיפשתי את המפתחות אן כבר פתחה לו את הדלת. אדם הקטן ישב על השטיח בפיג׳מה של דינוזאורים, שערו הצהוב רטוב ומסורק לצד. ריחות הסירים מילאו את המסדרון.

״מישהי השתדלה מאוד הערב,״ חייכתי אליה. ״טוב, רון עובד כל כך קשה,״ היא ענתה.

אתה מבין, פמיניזם זה עניין חמקמק. חמקמק וחלקלק. לך תמצא את הגבול הדק שעובר בין ביקורת לגיטימית ובין סתם התבכיינות. ״כל הכבוד לו, איך הוא בא בעקבותיה לארצות הברית,״ הייתי צריכה לשמוע שוב ושוב. אפילו על זה קיבלת קרדיט. הרי אם אתה היית מתקבל לתואר שלי, היו אומרים שאתה תותח־על ועלי אפילו לא היו מדברים. ‘תלכו לעזאזל’ זאת ביקורת לגיטימית בעיניך? נראה לי שזה עדיף על ‘תמותו’, לא?

אני יודע שכבר הרבה זמן את אומללה, לולי, ולא בגלל הבייבי בלוז כמו שגיסתך ניסתה לרמוז. לוחשת לי בארוחת שישי, כאילו אף אחד לא שומע: ״אולי זה לא הכסף ששינה אותה כמו שכולם חושבים, אריאלי.״ ורק סימונה, שבדיוק פינתה כלים מהשולחן, עצרה הכול ואמרה בקול שקט: ״זה לא נכון מה שאת אומרת. הילה לא השתנתה בכלל. זאת אותה הילה צנועה וטובה שאני מכירה כבר הרבה שנים.״ בדרך חזרה למטבח היא שלחה בי מבט מאוכזב שאמר: זה אתה שהיית צריך להעמיד אותה במקום.

אבל תביני, הילה, הכסף כן אמור לשנות אותך. הפכת למיליונרית, וזה אומר שנפתח לך עולם שלם של אפשרויות שקודם נמנעו ממך. אפילו באוניברסיטה, תאמיני או לא. אני זוכר כמה שבורה היית ביום שחזרת מהראיון עבודה. ״בטח, אנחנו מכירים את פרופסור האל מ־MIT,״ אמרו לך במעבדה. ״חוקר דגול ומוערך, אין ספק, רק שאצלנו מתמקדים בהיבטים ההתנהגותיים ופחות בצד הנוירולוגי. אנחנו מנסים להיות מחוברים לשטח, לא רק לקיים שיח פנימי שנשאר בין כותלי האקדמיה. זאת גם דרך יעילה לקבל תרומות, את יודעת.״

חבורת פּוֹצים קפוצי תחת. אם אני הייתי במקומך זה מה שהייתי אומר להם: ״אז זה העניין? כסף? אין בעיה, אל תשלמו לי. אתם יודעים מה, חסר לכם כסף? הנה, קחו. כמה אתם צריכים? מיליון? בבקשה. רוצים יותר? קיבלתם, רק תדאגו שהמשרד שלי יהיה מוכן כשאני מתחיל לעבוד. אגב, זה יקרה בשבוע הבא.״ תקראי לזה שָׂפָה של גברים, תקראי לזה שפה של יזמים, שורה תחתונה — זה עובד.

את חייבת לחזור הביתה, לולי. כבר מחשיך ואת נראית גיהינום עם העיניים הנפוחות והנזלת והאיפור המרוח. אולי זה לא כל כך נורא שבסוף לא תלכי לכנס. ואולי דייויד לא יהיה שם בכלל. ואולי הוא היה מגיע והיית מגלה שהוא כבר התחתן, או אפילו הפך לאבא. בטח אבא של בנות, מתאים לו. והיית מתיישבת לידו ומביטה בו ורואה שהקמטים בצדי עיניו התעמקו והשיער קצת מוזנח, והכרס הקטנה כבר הפכה לגדולה. לא שרירי מדי, לא יפה מדי, לא גבוה מדי. קצת פגום, כמו שאת אוהבת.

והוא היה מסתכל עלייך בחזרה, כמו אז, כשהחבר׳ה מהמעבדה הגיעו לבית היולדות והביאו לך פרחים ולרועי בובה ענקית של פלוטו והוא אמר שזאת הדמות האהובה עליו. ובדיוק אריאל נכנס, עם flat white בשבילך ואספרסו בשבילו, ומורשת הקרב של סיפורי הסטארט־אפ התחילה. וכולם התקבצו מסביבו, שואלים ומתעניינים ומדברים על כסף ועל טכנולוגיה ועל fear מול greed. ואת עם רועי, יושבת בצד, מנסה להתרגל למושגים החדשים והמאיימים שמגדירים את חייך — הייתי בהיריון, ילדתי, אני אמא, יש לי בן, הקריירה שלי נקטעת, עוד מעט אני חוזרת לישראל.

ורק דייויד נתן בך מבט רואה, מתכוון, ושתי מילים: ״ואיך את?״ אולי כזה גבר היית צריכה, זכר בטא חומל ונטול ציניות שמספק לך רגעים להיאחז בהם. ואז מה? היית הופכת לפֵייק ישראלית שנשואה לאמריקאי עם מבטא מצחיק? וכל הזמן היית לובשת טייץ? די כבר עם הטייץ הזה. כל כך בא לי לקחת ואן כזה של ברסלבים שיסתובב ברחובות הריקים ויכריז: ״נשות העמק, הקשיבו הקשיבו, טייץ זה לא בגד! לכו תלבשו בגדים אמיתיים. טייץ זה לא בגד, אני חוזרת, טייץ זה לא בגד!’

אוף איתךָ, לולי, איך בא לי שנצחק על זה יחד עכשיו. ושלא יהיו אי־הבנות, אני עדיין כועסת. גם אתה עוד כועס עלי? בטח כבר החלפת לגופייה השחורה החמה ולטרנינג האפור, הנעים הזה. ואתה יושב על כיסא העץ שבמטבח ועובד על המחשב. ואולי אתה שוכב על הספה בסלון? ביד אחת מזפזפ עם השלט, וביד השנייה מחזיק קולה זירו. איך בא לי שנראה משהו יחד, וכמו תמיד תצמיד אותי אליך ותגיד: ״את רואה שאת עדיין נמשכת אלי?״ סָתוּם אחד.

לולי, תחזרי, אני קצת דואג. אני לא יכול בלעדייך, איך את לא רואה את זה? בגללי את אומללה. מרוב שניסיתי להתגבר על חוסר הביטחון שלי, הפקרתי אותך לבד במערכה. כי אני אנוכי. כי נוח לי שיש מי שמנהל את המערך של הבית בזמן שאני עובד על הסטארט־אפ. כי להגיד ‘המערך של הבית’ זה אחלה. כי אני חתיכת אפס שמנסה למנוע ממך ללכת לכנס, כדי שלא תתבאסי על כמה שאת מחמיצה בגללי. כי את כל כך הרבה יותר חכמה ומוכשרת ממני, ואלוהים יודע שזה לא קרדיט שאני נותן להרבה אנשים. בואי הביתה, לולי. תחזרי אלי, בבקשה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.