איפה עובר הגבול בין אהבה בריאה לאהבה רעילה? איך לדעת שזה קשר רציני ששווה את הזמן שלי? למה בעצם הוא […]
למה כתבתי את הספר הזה
הנושא של כל הספר הזה הוא הכֵּנוּת שלכן מול עצמכן. המטרה של הספר היא לא לגרום לכן לנסות להבין אנשים אחרים, אלא לגרום לכן להבין את עצמכן ואת הבחירות שלכן. שלוש המטרות שלי הן שתגיעו לתוצאה הרצויה עבורכן בטווח הארוך, שתימנעו מהתוצאה הבלתי רצויה, ושלא תרגישו רע עם עצמכן שלא לצורך בטווח הקצר. בספר הזה אני מכוון אתכן בעיקר לשלוט בדברים שאתן יכולות לשלוט בהן, לשמור על הכוח שיש לכן, ולהימנע מבזבוז זמן ואנרגיה.
למה אני בכלל כותב את הספר הזה? מהי נקודת המוצא שלי? אני תמיד מקפיד להבהיר שאני לא מומחה מדופלם בתחום, אני לא פסיכולוג או יועץ זוגי, ואני לא חוקר אנתרופולוגי. לא למדתי את התחום באופן פורמלי. אני פשוט בחור שמשתף את תפיסת העולם שלו – שלמזלי – הרבה אנשים מתעניינים ונעזרים בה.
חלקכן ודאי מכירות את הרקע הרומנטי של שנות השלושים שלי: הופעתי בטלוויזיה בתוכנית 'הרווק', והייתי מושקע כל כולי בדייטינג ובמציאת בת זוג לקשר רציני. מאז שהפרק הזה בחיי הסתיים, אני מפרסם סדרה שבועית באינסטגרם שבה אני עונה לשאלות שאני מקבל מהעוקבים שלי בנושא מערכות יחסים. התשובות שלי נעות בין פאנצ'ים מצחיקים לבין הסברים קצרים. במשך השנים פיתחתי את זה לפורמט של פודקאסט, שבו אני משוחח ונותן עצות מפורטות למאזינים שמתקשרים ומבקשים סיוע בענייני הלב.
רבים תוהים – למה הבחור הזה מדבר על דייטינג? מאז שהופעתי בטלוויזיה, יש לאנשים איזושהי דעה קדומה לגבי סוג מערכות היחסים שניהלתי. אנשים מסוימים חושבים שעבורי, דייטינג זה בכלל לא דבר מאתגר. אבל למעשה, הייתי מאורס פעמיים (ארוסה אחת בגדה בי), עברתי פרידות נוראיות שהרגישו כמו סוף העולם, עשו לי גוסטינג, עברתי לגור עם בנות זוג ואז גירשתי אותן מהדירה. חוויתי תחושות של כאב ודחייה ובלבול, של חוסר אונים ושל תסכול. חוויתי גם תחושות של אהבה, אהבה אמיתית, אהבה בריאה. אני לא בטוח שהרבה אנשים מודעים לכך, אבל זו נקודת המבט שלי היום. קל לי מאוד להזדהות עם שברון לב – ואם אתן לא מאמינות לי, דלגו קדימה לסעיף 'החברה הראשונה שלי: כל הסיפור' בפרק 10 וקראו את הסיפור המלא על שברון הלב הנוראי הראשון שלי. חשוב לי שתבינו שאני מבין, ושגם אני עברתי את הדברים האלה.
יש גם כאלה שחושבות, למה הבחור הסטרייט הלבן הזה אומר לי איך להתנהג או לחשוב? ואני מבין גם את קו המחשבה הזה, שאולי משותף להרבה אנשים. אמנם אין לי אפשרות לשלוט בזה, אבל אני כן רוצה לדבר על זה.
האינטרנט כמובן מלא בביקורות ובמבקרים. כל פרסום גורר ביקורות ותגובות – וזה בסדר. לדוגמה, מישהי כינתה אותי 'סטוציונר שהתפכח', רק בגלל הדעה הקדומה שנוצרה לגביי בטלוויזיה. היא כתבה, 'למה הסטוציונר הזה שהתפכח מייעץ לנשים איך לשפר את ההתנהגות שלהן מול גברים?' היא המשיכה, 'למה אתה לא מדבר עם גברים ואומר להם לשפר את ההתנהגות שלהם?'
התגובה שלי היא: ובכן, אין לי קשר עם הגבר שעושה לך עוול, אין לי גישה אליו ואני לא יודע למה הוא מתנהג אלייך ככה. עם זאת, אני כן חושב שאני יכול לתת לך כמה עצות וכלים שיעזרו לך לשלוט בסיטואציה. אפשרות אחת היא שתשני משהו בהתנהלות שלך ותשפרי את הסיטואציה שאת בוחרת להימצא בה; אפשרות שנייה היא שתוציאי את עצמך מהסיטואציה הזו. אני יכול לנסות לעזור לך להבין את הסיטואציה שאת נמצאת בה בצורה מעט כנה יותר.
ממש כך, בכל פעם שאני מקבל שיחה או פנייה, אני קודם כול מנסה לשרטט פרשנות כנה יותר של הסיטואציה – ואני חוזר על העניין הזה פעם אחר פעם – כי מי שמשקר לכן הכי הרבה הן אתן עצמכן. כן, השקרים הכי גדולים שתפגשו יהיו השקרים שלכן. אנחנו נמצאים בראש של עצמנו כל הזמן, משקרים לעצמנו ללא הרף, נכון? אנחנו משכתבים נראטיבים ואירועים למען האגו שלנו, ולעיתים אנחנו מפחדים מהאמת, או מציירים לעצמנו את התמונה שהיינו רוצים לראות. זה מה שמכניס אותנו לסיטואציות האלו, וזה מה שגורם לנו להישאר בסיטואציות שלא מיטיבות איתנו. אני פשוט מנסה להעניק לאנשים שפונים אליי נקודת מבט כנה עד כמה שיותר.
רוב הפניות שאני מקבל הן מנשים, אבל לא רק. אמנם הקהל שלי הוא נשי ברובו, אבל אני מאמין שמרבית העצות שלי ישימות ללא קשר למגדר או לזהות מינית. אם אתן סקפטיות לגבי המשפט האחרון, אני רוצה לפנות אליכן: לא משנה מי אתן, אני בטוח שיש הרבה הבדלים ביניכן לביני. אני לא מתיימר להבין את כל הקשיים שלכן. ועדיין, חוויתי על בשרי פחדים ואכזבות רבות שקשורים לאהבה, דייטינג ושברון לב. לא פעם דאגתי שאזדקן לבד, לא פעם הרגשתי חסר ביטחון ולא טוב מספיק, ולא פעם בזבזתי המון זמן ואנרגיה על אנשים שלא החזירו לי באותה מטבע.
בסופו של דבר הבנתי על בשרי שאף כי אולי לא הגיע לי כל מה שקרה לי, עדיין היה לי חלק בזה. אני נתתי כוח לאנשים אחרים. אני בחרתי לתת להם את הכוח הזה. אני בחרתי לתת להם את ההזדמנות לפגוע בי או לבלבל אותי, פעם אחר פעם. זאת הייתה בחירה שלי. ולמדתי שאני צריך להפסיק לעשות את זה, לא חשוב מה הצד השני עושה, כי על המעשים של הצד השני אין לי שליטה. יש לי שליטה רק על המעשים שלי. בזבזתי המון אנרגיה בניסיון להבין איך אני יכול לשנות את דעתן, את תפיסת העולם שלהן או את ההתנהגות שלהן. הגעתי למסקנה שזה קרב אבוד, ושזה קרב שגורם לי לתחושה קשה מאוד של חוסר אונים. על הרקע הזה, הקו המחבר בין התכנים שאני עוסק בהם ברשתות החברתיות, בפודקאסט שלי ובספר שאתן קוראות, הוא בדיוק זה: להבין איך להיות כנות יותר עם עצמכן ולהרגיש שיש לכן יותר שליטה בסיטואציות של עולם הדייטינג.
כל הדברים שאני מדבר עליהם בספר הזה הם דברים שלמדתי בדרך הקשה. מה שמופיע בספר הוא תולדה של שנים רבות, דמעות רבות ושיחות רבות שקיימתי עם עצמי ועם חברים שלי. אם אתן קוראות את הספר הזה, סביר להניח שאתן חוות קשיים בדייטינג או במערכות היחסים שלכן. אני מקווה שתמצאו בספר כמה תובנות ועצות שיוכלו להקל עליכן את האתגרים הכרוכים באהבה ובשברון לב.
בפרק הבא אציג בפניכן את המושגים העיקריים שאני ממליץ להתייחס אליהם, הן בחיי הדייטינג והן בזמן קריאת הספר הזה. מושגים אלה, שאני חוזר עליהם שוב ושוב, יסייעו לכן להפחית את רמת הסטרס סביב דייטינג. עם זאת, חשוב לזכור שלא מדובר במערכת חוקים נוקשה שיכולה לנבא תוצאה מדויקת לכל התנהגות שלכן. בדייטינג כמו בדייטינג, כל מקרה לגופו; לכן, הספר הזה נועד לשמש מדריך, לא חוברת הוראות. כאמור, שלוש מטרות עומדות לנגד עינינו: להגיע לתוצאה הרצויה עבורכן בטווח הארוך, להימנע מהתוצאה הבלתי רצויה, ולהפסיק להרגיש רע עם עצמכן שלא לצורך בטווח הקצר.
9 המושגים העיקריים בספר זה
זכרו: אתן מחפשות רק אחד, לא הרבה
אני מדבר עם נשים על דייטינג כל הזמן, שומע את התסכולים, ומבין איך התסכולים האלה הופכים לתירוצים ולסיבות להרים ידיים – כמו למשל האמונות שמשהו כנראה לא בסדר אצלן, או שכל הטובים תפוסים.
בואו נניח לרגע שאתן עומדות לבנות בית: כשאתן בנות שמונה-עשרה, אתן צריכות להתחיל לבנות את הבית שתחיו בו למשך שארית חייכן. אתן יכולות לקחת את כל הזמן שבעולם לצורך בניית הבית, אבל לא משנה מה קורה, זה הבית שלכן, ובו אתן צריכות לגור למשך שארית חייכן.
הייתן בונות את הבית שלכן תוך שבועיים? לא, נכון? הייתן משקיעות את כל הזמן שצריך כדי להפוך אותו למקום הכי טוב ונוח שיכול להיות, כי זה הבית שלכן. עכשיו פשוט תחליפו את המילים 'הבית שלכן' במילים 'מערכת היחסים שלכן'. ועדיין, יש נשים שרוצות למצוא אהבה ממבט ראשון, ולא מעוניינות להשקיע מאמצים, לא מעוניינות לחוות קשיים, אלא מצפות שזה פשוט יקרה. הן מצפות שפשוט יופיעו מולן אנשים עם בית מהמם שהוא גם יפה, גם בטוח וגם יציב. אבל, ככל שנשקיע זמן רב יותר בהתאמה ובחיזוק של תשתיות החשמל והאינסטלציה, כך הבית יהיה בטוח ויפה יותר.
עולם הדייטינג יכול להיות מהנה, כל עוד מאמצים את הגישה המתאימה כדי לנווט בו. בתמרונים שלכן בעולם הזה אתן עשויות להיתקל בהרפתקאות בלתי צפויות שאתן לא יודעות להעריך, אלא רק במבט לאחור. אף על פי כן, אם לומר את האמת, במקרים רבים לצאת לדייטים זה עניין קצת שוחק שמרגיש יותר כמו אימון במכון כושר. במכון הכושר מתעייפים ומגיעים לקצה גבול היכולת, ולפעמים פשוט צריך לקחת פסק זמן ולנוח. אותו הדבר עם דייטינג – כיוון שאתן נחשפות לכל כך הרבה סוגי אופי שונים, ומסננות כל כך הרבה אפשרויות בניסיון למצוא אדם אחד לבלות איתו את שארית חייכן, זה יכול להיות מתיש.
כשחושבים על זה מנקודת המבט הזאת, עולם הדייטינג אכן אמור להיות מאתגר. אתן אמורות לרצות בכל מאודכן להשקיע את הזמן ואת המאמצים, ולעשות את זה כמו שצריך. כשזה מגיע לחיי האהבה שלכן, המשמעות של הצלחה היא לא רק להיות במערכת יחסים, אלא להיות במערכת יחסים עם האדם שמתאים לכן.
הגדירו את הציפיות ושרטטו את הגבולות שלכן
'ציפיות' ו'גבולות' הם מונחים שתפגשו לעיתים קרובות בספר הזה. ציפיות = מה שאתן מניחות שתקבלו מהצד השני וממערכת היחסים. אתן שומרות על נאמנות או יוצאות במקביל עם אחרים? אתן עושות סקס לא מחייב? אתן מצפות לשמוע מהם לפחות פעם ביום? אולי זה סטוץ חד-פעמי, וגם אם לא תשמעו מהם יותר לעולם זה בסדר? ההגדרות הללו עשויות להשתנות לאורך מערכת היחסים, אבל רצוי ומומלץ להבהיר אותן ולדבר עליהן עם הפרטנר שלכן (אני מזכיר את העניין הזה כמעט בכל פרק בספר הזה).
גבולות, לעומת זאת, הם החוקים שאתן מגדירות לעצמכן בכל הנוגע למערכות יחסים. אתן לא מעוניינות לקיים קשר מיני עם מישהו ששוכב עם נשים אחרות? אתן לא רוצות לצאת עם גברים שלא מעוניינים בקשר רציני? אז אלה הגבולות שלכן – ואתן צריכות להגדיר אותם לעצמכן, לדבר עליהם עם הפרטנרים שלכן, ולפעול לפיהם. קחו בחשבון שבמקרים רבים, המשמעות של לפעול לפי הגבולות שלכן היא לנתק את הקשר. אם מישהו שאתן יוצאות איתו אומר לכן, 'אני לא מעוניין לתחזק קשר מרחוק' אבל אתן רוצות שזה יהיה קשר רציני, אז או שתמצאו דרך לצמצם את המרחק ביניכם, או שתסיימו את הקשר.
היו כנות
נושא הכּנוּת עובר כחוט השני לאורך כל הספר, והוא רלוונטי לכל סוג של אינטראקציה. כּנוּת באשר למי שאנחנו ולמה שאנחנו רוצים. חלה עלינו החובה להיות כנים עם עצמנו תחילה, בין היתר על מנת שנוכל לקבל תשובות כנות יותר מאנשים אחרים לגבי הכוונות והרצונות שלהם. ככל שנהיה כנים יותר עם עצמנו בנוגע למה שאנחנו באמת רוצים, כך גדל הסיכוי שנקבל את זה, או שלכל הפחות נפסיק לבזבז זמן בניסיונות לקבל את מה שהצד השני לא ייתן. אתן רוצות רק לשכב עם מישהו ולראות איתו סרט מדי פעם? אתן יודעות שאתן רוצות קשר ארוך טווח, וסקס מזדמן הוא לא אופציה?
אם נהיה כנים עם עצמנו, לא בהכרח נקבל את כל מה שאנחנו רוצים – אבל כן נפחית את מידת האכזבה לשני הצדדים, נצמצם את כמות הזמן שאנחנו משקיעים באנשים שאנחנו לא באמת מחבבים, ונעלה את הסבירות להשיג את מה שאנחנו רוצים בסופו של דבר. בכל פעם שאתן מבולבלות לגבי הקשר, או בכל פעם שאתן שואלות את עצמכן אם אתן והפרטנר שלכן בכלל משדרים על אותו גל מבחינה רגשית, דברו באופן גלוי על הציפיות ועל הגבולות שלכן. כמו כן, תנו משקל רב יותר למעשים, בניגוד למילים, כאמצעי להעריך אם הצד השני משיב לשאלות שלכן בכנות. המטרה היא שכל צד בקשר יהיה מודע לעצמו ואחראי למעשיו ולדבריו. כאשר מידת הכנות בין הצדדים גבוהה יותר, אנשים נפגעים פחות ונהנים יותר – או סובלים פחות – מדייטינג.
היו תחילה אסירות תודה, ורק אחר כך מלאות תקווה
בשנים האחרונות גיליתי שיטה מועילה מאוד לאבחן אם מערכות יחסים הן בריאות או רעילות – או אם הן שוות בכלל את המאמץ. השיטה מתמקדת בשני רגשות חשובים: הכרת תודה ותקווה. נסו להבין מהי מידת התקווה שיש לכן באשר לעתיד מערכת היחסים, בהשוואה למידת הכרת התודה שאתן מרגישות על מה שאתן מקבלות במסגרתה. זו דרך נהדרת לקבוע אם כדאי לכן להישאר, לעזוב, או לשפר את התקשורת ביניכם בניסיון להתאים את מערכת היחסים לרצונות שלכן.
את הרעיון הזה התחלתי ליישם לא מזמן, אחרי שחבר המליץ לי להאזין לפודקאסט שבו דיבר כתב ספורט בשם רייט תומפסון על הקונספט של הכרת תודה – זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעיקרון שלפיו הכרת תודה היא הרגש היחיד שלא יכול להפוך לרעיל. אתן אסירות תודה כאשר מישהו מעניק לכן משהו – למשל, אהבה או הקשבה – בלי לצפות לכל תמורה. חשבתי שזה עיקרון מעניין מאוד שאפשר להחיל אותו על דייטינג, וככל שחשבתי עליו יותר, כך הוא הפך רלוונטי יותר. העיקרון הזה מתבסס על ההנחה שלרוב הרגשות החיוביים שאנחנו מרגישים במסגרת מערכת היחסים נלווים רגשות מנוגדים, שמציפים אותנו אם הדברים לא מתקדמים כפי שאנחנו רוצים. כשזה קורה, הרגשות האלו הופכים לרעילים – ובתורם יוצרים ניגודיות רעילה. שנאה היא תגובת הנגד של האהבה, שעמום הוא תגובת הנגד של ההנאה, ואכזבה היא תגובת הנגד של התקווה. תגובת הנגד של שמחה היא עצב. תגובת הנגד של אושר: צער.
לפי דפוס החשיבה הזה, רגש אמיתי של הכרת תודה מתעורר כאשר מקבלים משהו ללא כל ציפייה לתמורה מהצד השני, מה שלמעשה מנטרל אפשרות לתגובת-נגד שלילית. להכרת תודה אמיתית בדרך כלל יש השפעה חיובית על החיים. אתן אסירות תודה על כך שמישהו גורם לכן להרגיש מיוחדות או אהובות, על כך שהוא שם אתכן בראש סדר העדיפויות. אלה נטיות חיוביות ובריאות.
העיקרון הזה המשיך ללוות אותי מאחר ששמתי לב לכך שאנשים שנמצאים בזוגיות תמיד מדברים על התקוות שלהם – על תכונות או התנהגויות שהם מקווים שיוכלו לשנות או לתקן אצל הצד השני, מה שלרוב נכשל. אני מאמין שאם נחשוב יותר על הדברים שאנחנו אסירי תודה עליהם, בניגוד לדברים שאנחנו מקווים שנוכל לשנות או לתקן, נוכל להבין טוב יותר מה חשוב לנו בקשר, ואיך הוא יכול להיטיב איתנו בטווח הארוך.
הכירו את ההבדל בין רגשות לבין חיבור רגשי
כשאתן פוגשות מישהו בפעם הראשונה ואתן נמשכות אליו, יש אצלו כל מיני דברים שמוצאים חן בעיניכן. הוא גבוה, הוא מצחיק, הוא מנומס – הוא פתח לי את הדלת, הוא שם לב אליי, הוא צחק מהבדיחות שלי… מה שזה לא יהיה – זה נחמד, אבל אין כאן באמת חיבור רגשי.
חיבור רגשי אמיתי יכול לקחת חודשים או יותר, מאחר שהוא מתחיל רק אחרי שבניתן תשתית ראשונית של אמון, ורק אחרי שהגעתן לרמה מסוימת של נוחות במחיצתו של הפרטנר שלכן. כאשר קיים ביניכם חיבור רגשי אמיתי, אתן לא אמורות לשאול את עצמכן מה הוא מרגיש כלפיכן. כאשר קיים ביניכם חיבור רגשי אמיתי, אתן לא אמורות לשאול את עצמכן אם הוא יתקשר למחרת, או לדאוג שלא תשמעו ממנו שוב מחשש שאמרתן משהו לא במקום. חיבור רגשי אמיתי מתקיים כאשר אתן יודעות שהצד השני מכיר חלק מהחולשות שלכן, ואתן עדיין מרגישות מחוברות אליו ובטוחות איתו.
הרבה אומרות, 'מה זאת אומרת אין בינינו חיבור? אני מרגישה מחוברת אליו.' הרבה חושבות, ודאי שיש לי חיבור איתו, אנחנו יוצאים כבר חודשיים. זו ודאי כימיה, זה ודאי ריגוש, זה ודאי כל מיני דברים, אבל זה עדיין לא חיבור רגשי – וחשוב לי לוודא שאתן ערות להבדל הזה.
למדו להבדיל בין קטעים מעצבנים לקווים אדומים
על ההבדל בין קטעים מעצבנים לקווים אדומים למדתי בשיחה שקיימתי בפודקאסט שלי עם מומחית במדעי ההתנהגות בשם לוגאן אורי. לוגאן היא גם המחברת של הספר How Not to Die Alone ('איך לא למות לבד'), שעוסק בדייטינג ובמערכות יחסים, והיא הקדישה פרק ארוך לנושא של קווים אדומים לעומת קטעים מעצבנים. לוגאן לא המציאה את המושגים האלה, אבל האופן שבו היא הציבה אותם זה כנגד זה ממש שינה את נקודת המבט שלי. מאז אותה שיחה, אני משתמש במונחים האלה בעצמי כשאני מתאר את ההבדל בין הקטעים המעצבנים הקטנים שאפשר לחיות איתם במסגרת קשר שהוא בסך הכול טוב, לבין הדברים שהם מבחינתכן ייהרג ובל יעבור, אותם קווים אדומים שאתן לא מוכנות להתפשר עליהם בשום מערכת יחסים, אף פעם. אני אחזור על המושגים האלה לעיתים קרובות בספר הזה.
קווים אדומים יכולים להיות, למשל, יחס מזלזל, התקפי זעם או אלימות. קווים אדומים יכולים להיות גם סירוב לפגוש את המשפחה שלכן, סירוב להפסיק לשכב עם אחרות, או סירוב לעבור לגור יחד. יש נשים וגברים שמשכנעים את עצמם שאלה הם לא יותר מאשר קטעים מעצבנים, כשלמעשה אלו סיבות לגיטימיות לסיים מערכת יחסים.
קטעים מעצבנים, לדוגמה, יכולים להיות רתיעה קשה מסרטי אימה וסירוב לראות סרטי אימה כשאתם יחד. זה יכול להיות מעצבן, אבל כמו שאני תמיד אומר, כולם מעצבנים. אין אדם אחד בעולם שלא יעלה לכן על העצבים מפעם לפעם. גם כשמישהו הוא נהדר, זה יכול להיות מעצבן. וואו, זה אפילו יכול להטריף. עם זאת, אצל רובנו, אין שום דבר נהדר בהרגלים המעצבנים שלנו; אלה סתם דברים שגרתיים וטיפשיים שאנחנו עושים, שעולים לאנשים אחרים על העצבים. לכולנו יש הרגלים מעצבנים. אנחנו אולי מנסים להסוות אותם כמיטב יכולתנו, אבל אנחנו מי שאנחנו. אלה הם בדרך כלל קטעים מעצבנים.
במקום להיכנס לפאניקה כשאתן נתקלות בהתנהגויות שלא מוצאות חן בעיניכן, אתן צריכות להבין מה באמת חשוב לכן במערכת יחסים. כשמישהו מרגיז אתכן, האם זה קטע מעצבן או שמא מדובר בקו אדום? זהו תרגיל שיעזור לכן להבין עד כמה ההתנהגות הלא-רצויה של הצד השני משמעותית עבורכן. אם אתן חושבות, 'יש המון דברים אחרים אצלו שאני באמת אוהבת מאוד', זה בסדר. אולי אתן עושות רשימה של דברים שאתן מקוות לשנות בהמשך ושל דברים שאתן אסירות תודה עליהם, ואתן קולטות שהדבר המעצבן הזה הוא חלק מרשימה ארוכה של דברים שאתן מקוות לשנות, לצד רשימה קצרה של דברים שאתן אסירות תודה עליהם במערכת היחסים הזו.
קחו אותי, לדוגמה: אני לא סוגר דלתות של ארונות. אני משאיר ערמות של כביסה נקייה – לא מקופלת – על הספה בסלון. במילים אחרות, אני קצת מבולגן, וברור לי שזה סופר מעצבן לחיות עם מישהו כזה. רוב הזמן זה משהו שהחברה שלי, נטלי, יורדת עליי בגללו, ואנחנו צוחקים על זה, אף על פי שלפעמים זה באמת מעצבן אותה. אני שונא את התכונה הזאת שלי, ואני מנסה לזכור להיות מסודר יותר כי אני לא רוצה לעצבן אותה, אבל לפעמים זה חזק ממני. מבחינתה של נטלי לא מדובר בקו אדום, משום שיש הבדל בין לסבול לפעמים חוסר סדר לבין להרגיש לא נאהבת או לא מוערכת.
עם כל הכבוד לסלידה שלכן מבלגן, חשוב לתת משקל לדרך שבה הבנאדם מתייחס אליכן, לאופן ההתמודדות שלו עם אכזבה, ולטיב התקשורת ביניכם. אלה הדברים שראוי לשים עליהם דגש, יותר מאשר על כישורי קיפול או סידור כביסה.
למדו לחיות בשלום עם הרווקוּת שלכן
זה אולי יישמע לכן כמו קלישאה, אבל אחד הדברים החשובים ביותר ברווקוּת הוא קודם כול לחיות איתה בשלום. אתן צריכות להגיע למצב שבו נוח לכן להיות לבד. חלק מהעניין הוא להבין שרווקוּת היא לא מילה גסה, שלא מדובר באות קין שאתן צריכות להסביר או להצדיק בפני החברים והמשפחה שלכן. זה כמובן מאתגר, לא רק על רקע הרגשות או חוסר הביטחון שלכן עצמכן, אלא משום שכמעט בכל תרבות ובוודאי בחברה שלנו, בגיל מסוים יתחילו לשאול אתכן במשפחה, 'למה את עדיין רווקה?' כאילו שאתן עושות משהו לא בסדר. ההתמודדות אל מול הציפיות האלו מאתגרת – ואני יודע שנשים נשאלות על כך יותר מגברים.
לי לא היה קל לחיות בשלום עם הרווקוּת שלי, לא בשלב הראשוני.
לאורך רוב שנות העשרים שלי הייתי בשלושה קשרים רציניים עם נשים שחשבתי שאתחתן איתן, ובין לבין לא יצאתי להרבה דייטים. כשהייתי רווק הרגשתי שאני לא שלם, והלחצתי את עצמי למצוא בת זוג. בשנות העשרים שלי ציפיתי למצוא את עצמי במערכת יחסים דומה לזו של ההורים שלי – שנפגשו גם הם בשנות העשרים שלהם, ועדיין אוהבים זה את זה – ולהתחיל מיד להקים משפחה, על כל המשתמע מכך.
כשהקשר הראשון שלי התפרק ומצאתי את עצמי בגיל שבו היו ההורים שלי כשהם הכירו והתחתנו, החמרתי את מצבי – שהיה רעוע מלכתחילה – בהלקאה עצמית על מה שתפסתי בתור כישלון. זאת הייתה האהבה האמיתית הראשונה שלי. באמת לא היה לי מושג איך להתגבר עליה, אף על פי שמערכת היחסים הזו, כדרכן של מערכות יחסים רבות בגילאים אלה, הייתה רעילה ולא יציבה. היינו נפרדים וחוזרים, נפרדים וחוזרים. לא חשוב על איזה רקע היא מגיעה, הפרידה האמיתית הראשונה היא די מפחידה – איך מתגברים על האהבה הראשונה? בשלב הזה של החיים אתן באמת לא יודעות אם תוכלו אי פעם לאהוב ככה מישהו אחר. בחיים לא הרגשתן אהבה כזו לפני כן, ואתן לא יודעות אם תצליחו להרגיש ככה שוב.
במקרה שלי, התחושות האלו הובילו אותי למצב שבו הייתי נואש למצוא מישהי, לא חשוב מי. אני יכול לומר לכן מניסיון שככל שאתן יותר נואשות למצוא זוגיות, כך גובר הסיכון שתמצאו את עצמכן במערכות יחסים לא בריאות. אני, לדוגמה, פגשתי בחורה שהייתה ממש שונה מהאקסית שלי, ובדיוק בגלל זה התאהבתי בה. סיפור מוּכר, נכון? התאהבתי בדמות שהיא סימלה, כי היא הייתה ההפך הגמור ממישהי שפגעה בי. זה היה רק ריבאונד.
כשהתחלנו לצאת, גיליתי עליה עוד ועוד דברים שרק הוכיחו לי עד כמה אנחנו לא מתאימים, אבל העדפתי להתעלם מהם. הייתי נחוש לגרום לקשר הזה להצליח, כי בראש שלי אמרתי לעצמי: אין מצב שזה נופל, אני חייב למצוא מישהי עכשיו. התארסנו – ואז היא בגדה בי.
כשנפרדתי מהחברה הרצינית הראשונה שלי, לא ידעתי אם אוכל אי פעם להתגבר עליה. כשהחברה הרצינית השנייה שלי בגדה בי, כאב הלב הביא אותי למצב שבו לא יכולתי שלא לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. אבל אחרי שנפרדתי מהחברה הרצינית השלישית שלי – היא הייתה מקסימה, פשוט לא התאמנו – הבנתי סוף סוף שאין שום טעם לייחס משמעויות נלוות לפרידה. ידעתי שאתגבר על הפרידה הזו. למעשה, אני הוא זה שנפרד ממנה.
אחר כך עברו הרבה שנים בלי שהייתה לי חברה רצינית. יצאתי להמון דייטים, ופגשתי המון נשים נהדרות. הרגשתי בנוח עם הרווקוּת שלי. פגשתי יותר אנשים ולקחתי יותר סיכונים: עברתי לעיר אחרת, השקעתי יותר בעצמי ובקריירה שלי. בפעם הבאה שפגשתי מישהי שהקלקתי איתה, במקום להתרחק מהאפשרות להתאכזב, מצאתי את עצמי שואל אותה שאלות נוקבות יותר לגבי מי היא ומה הציפיות שלה מהחיים ומהקשר, כי באמת רציתי להבין את הדברים האלה. סוף סוף היה לי נוח להיות מי שאני ולקחת את הדברים לאט.
על הרקע הזה גם הייתה לי שיחה עם סבתא שלי, אחרי הפרידה הגדולה השנייה שחוויתי. הייתי בערך בן 28, וכאמור, הייתי משוכנע שאתחתן עם כל אחת משתי החברות הרציניות שהיו לי. המציאות לא התגלגלה כפי שציפיתי, והייתי שבור לב. החברים שלי ניסו לחזק ולעודד אותי; ההורים שלי דאגו לי. אבל הייתה זאת סבתא שלי, פיליס, שהושיבה אותי ולימדה אותי משהו שאני זוכר עד היום.
היא אמרה לי, 'אתה יודע מה הבעיה שלך? אין לך פרספקטיבה. אתה כל כך צעיר, יש לך עוד כל כך הרבה מה ללמוד.' והיא צדקה, כמובן! אבל באותו רגע חשבתי לעצמי, אוי אלוהים, למה? למה אני צריך עוד ללמוד? לא הסכמתי איתה. אבל איך בנאדם יכול להגיד לסבתא שלו בת השמונים שאין לה מושג על מה היא מדברת? אז במקום זה, הקשבתי. ואז היא דיברה על כל הדברים שקרו לה בשלבים שונים של החיים שלה, ואיך היא שרדה אותם, כולל גירושין מסבא שלי בשנות ה-70', כשמקרי גירושין היו עדיין נדירים, ובזמן שהיא הייתה צריכה לגדל חמישה ילדים בעצמה בתור אם חד-הורית. אז כן, הייתה לה פרספקטיבה שלי לא הייתה.
היא הייתה האדם הראשון שאמר לי שאני אגדל, אלמד, אחיה, אזכה לאהבות אחרות, ושיום אחד אני איזכר במה שנראה בעיניי כסוֹף העולם ואבין שזה לא היה אפילו ההתחלה. שבסופו של דבר גם אני אקבל פרספקטיבה על שברון הלב שלי. בתור גבר עם אגו פצוע, המחשבה שיום אחד אני איזכר בתקופה הקשה הזאת ממקום של אושר, מעולם לא חלפה בראשי. הייתי בגיל שבו אנשים פשוט חושבים שהעולם סובב סביבם, ולא מסוגלים לדמיין איך זה להיות מבוגרים יותר.
חשבתן פעם על זה שבכל יום שאתן מתעוררות, אתן הכי מבוגרות שאי פעם הייתן? חשבו על זה רגע. כשאתן צעירות מאוד אין לכן פרספקטיבה בכלל – אין לכן את הפריבילגיה להיזכר בהתנסויות ובחוויות שונות מעולם הדייטינג, כפי שיש לכן בגיל 30 או בגיל 45, או אפילו בגיל 29. בגיל 16, גיל 25 נשמע זקן. כשאני חושב עכשיו על מה שאני יודע היום לעומת מה שידעתי בגיל 16 או 17 – זהו פער שלצעירים קשה מאוד לדמיין אותו. אבל עם הגיל מתפתחת אצלנו המודעות ואנחנו אומרים לעצמנו, 'יבוא יום שאגיע לגיל 30 או 45 או 60, ויש לי עוד המון דברים לעשות ולראות וללמוד.'
בסופו של דבר, סבתי פיליס לימדה אותי שיבוא יום ואכיר את האישה הנכונה, והעניינים יסתדרו, ייקח כמה זמן שייקח. בגיל 25 חשבתי שאני לא רוצה לחכות יותר מדי עד שאמצא מישהי. רציתי זוגיות באופן מיידי. אבל היא לימדה אותי לבוא לחיי האהבה שלי בגישה שיש לי זמן, שיש לי עוד הרבה חיים לחיות, שאני יכול להרשות לעצמי לחכות בסבלנות לאישה הנכונה.
אני חושב שהרבה צעירים יכולים להזדהות עם הגישה הזאת. אותן פרידות ראשונות שוברות לב היו מהאהבות האמיתיות הראשונות שלי. לאחת מהן אפילו הצעתי נישואים. בתחילת הקשר אנחנו מרבים לדבר עם בני הזוג שלנו על העתיד, משחקים אותה 'בעל ואישה', מעמידים פנים שאנחנו מקיימים משק בית משותף. אנחנו חושבים, אוקיי, יש בינינו אהבה. צריך להתחיל לשאול שאלות כמו: אולי אנחנו רוצים להתחתן? אולי אנחנו רוצים ילדים? אנחנו חושבים על אהבה, חושבים על נישואים, מדברים על חתונות, מדסקסים את מי נזמין ואיזה סוג של אירוע נעשה.
ואז, אתן יודעות, היחסים עולים על שרטון. אבל במקרה שלי, בדיוק לפי הגישה של סבתא שלי, למדתי לחיות עם זה בשלום. סוף סוף הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי, וואו, טוב שזה נגמר. עברתי ממצב של עצב ושברון לב על סיום הקשר למצב של הכרת תודה. קיבלתי פרספקטיבה. התרגלתי לרווקוּת, והתחלתי להעריך את ההמתנה והציפייה הכרוכות בה ופשוט ליהנות מהזמן.
בתקופת הרווקוּת אתן היחידות שקובעות – אתן לא צריכות להתפשר ואתן לא צריכות להתחשב באיש. יש לכן את מלוא החופש לנצל את כל הזמן לטובתכן האישית, כראות עיניכן, ויש לכן את מלוא החופש לצאת ולהכיר את מי שאתן רוצות. זה הזמן שלכן להיות ספונטניות ולעשות דברים בלהט הרגע, בלי לקחת אף אחד בחשבון. אתן לא צריכות לדווח על המיקום שלכן לאיש, אתן לא צריכות להיות זמינות בהודעות – אתן יכולות ליהנות ממידה רבה של חופש. נסו להתענג על החופש הזה ולהפסיק להלחיץ את עצמכן בגלל השאלות של החברים ושל המשפחה, או אפילו בגלל השאלות שמתרוצצות אצלכן בראש. עכשיו, כששואלים אתכן איך זה שאתן עדיין רווקות, תוכלו לענות, 'פשוט לא מצאתי מישהו ששווה את הזמן שלי.'
קחו את הזמן
בתחילת שנות השלושים שלי הייתי כל כך מאושר ונינוח עם הרווקוּת שלי עד שההורים שלי כבר התחילו להילחץ. בהתחלה הם דאגו לי כשהייתי עצוב ושבור-לב. הם היו אומרים לי, 'יהיה בסדר בסוף. זה בסדר שאין לך מישהי. תיהנה מהתקופה הזאת בחיים שלך.' בשלב ההוא הם היו צריכים לשכנע אותי שזאת תקופה שאפשר ליהנות ממנה. אבל בחלוף הזמן, כשחציתי את גיל שלושים, שמתי לב למידה מסוימת של חרדה שהתלוותה לקול שלהם. 'נו ניק, מתי תמצא לך מישהי?' הם שאלו, אחרי כשנתיים שבהן הייתי רווק חופשי ומאושר.
בשלב מסוים אמרה לי אמא שלי, 'ניק, אולי כדאי שתתחיל להכיר שוב בחורות?' ואני ממש זוכר שאמרתי לה: 'תקשיבי, אמא, היו לי כבר חברות רציניות והיו לי גם פרידות רציניות, ועכשיו פשוט נוח לי לקחת את הזמן.' ואז אמרתי, 'את יודעת, אני לא יודע מתי אני אמצא את האחת, אבל אני מעדיף למצוא אותה בגיל 42 ולחיות איתה באושר עד סוף ימיי – בתקווה, שלושים או ארבעים שנה – מאשר להתחתן ולהתגרש בגיל 39 בתום נישואים שעלו על שרטון אחרי שלוש שנים.'
כאמור, אתן חייבות לזכור שאתן מחפשות אדם אחד בלבד.
אני לא רוצה לחכות עד גיל 45 כדי להתחתן, אבל אני מוכן לחכות עד גיל 45 – ולא להיכנס לקשר מתוך לחץ או מתוך פאניקה, שהרי יש לי את כל שארית חיי ליהנות מהאדם הזה. בדיוק מהסיבה הזו אני חייב לוודא עם עצמי שאני נמצא עם האדם הנכון בשבילי, ולא לעגל פינות בחוסר סבלנות משום שאני מנסה להיצמד לאיזשהו דדליין שרירותי.
זה מתחיל עם מישהי שאומרת משהו כמו, 'תראה, יש לו התקפי זעם והוא זורק לעברי קללות נוראיות שגורמות לי לבכות, אבל אני יודעת שזה לא בכוונה' – כי מה שהיא באמת חושבת זה, אם אני איפרד ממנו, אני אצטרך להתחיל מאפס. כל הזמן הזה יירד לטמיון. אלה שנים שאני לא אקבל בחזרה. אז הבחורה הזאת תישאר בקשר הזה כי היא אמרה לעצמה שהיא חייבת להתחתן עד גיל 30, והיא בת 29, והקשר הזה כבר בן שלוש. היא תחשוב לעצמה, פשוט אין לי את הכוחות להתחיל הכול מהתחלה עם מישהו אחר. ברוב המקרים היא תגיד לעצמה, בסוף זה יסתדר.
אבל אדם שגורם לכן להרגיש רע עם עצמכן הוא קו אדום – אדם שמזלזל בכן ומשפיל אתכן הוא קו אדום. אולי ניסיתן לדבר איתו על זה. אולי הוא אומר שהוא ישתדל. אבל הוא אף פעם לא משתדל, ואתן מבינות שזה פשוט מי שהוא. מבאס שלקח לכן כל כך הרבה זמן להבין את זה, אבל מה עדיף – לסבול ממנו עוד 40 שנה? בתקווה שתחיו עד גיל שמונים או תשעים – נסו לדמיין איך זה להיות נשואות כל כך הרבה זמן למישהו שכבר הגעתן למסקנה שהוא לא טוב לכן.
זה נשמע מטורף כשמציגים את זה ככה, ועדיין, כל כך הרבה נשים וגברים נופלים בזה. כל כך הרבה נשים וגברים מתחייבים – במודע – למשהו שיסב להם סבל לכל החיים, רק כדי 'לסמן וי' על אהבה וזוגיות.
ברור לי שבתור גבר מעולם לא נאלצתי להתמודד עם תחושת השעון הביולוגי המתקתק, שהיא נחלתן של נשים, ואני מתאר לעצמי שזו תחושה עוצמתית שבהחלט יכולה להיות כוח מניע עבור נשים שרוצות ילדים. ועדיין, אני מאמין שכאשר מסתכלים על התמונה הגדולה, כולם – נשים וגברים כאחד – מציבים לעצמם דדליין. במצב שבו אנחנו רואים כל הזמן את הדדליין לנגד עינינו, אנחנו עלולים להתפשר על מה שאמור להיות מקור האושר הכי גדול בחיים שלנו. הדרך למערכת יחסים בריאה ויציבה עוברת בסירוב להתפשר.
הכירו את האגו שלכן
הספר הזה שם לו למטרה להעצים את היכולת שלכן לשלוט על כל מה שניתן לשלוט בו בדייטינג ובמערכות יחסים. לעיתים קרובות, בדייטינג, מי שבאמת מקבל את ההחלטות זה האגו שלנו. ברגע שאנחנו מודעים לזה, אנחנו יכולים למנוע את זה. הפעם הראשונה שבה פגשתי את האגו שלי הייתה כשהארוסה שלי בגדה בי, בתחילת שנות העשרים שלי. כשעליתי על זה, התמלאתי מיד במחשבות שליליות שנבעו מהגאווה הפצועה, מהמרמור… לא האמנתי שמישהי תבגוד בי, ועוד אחרי שהתארסנו. בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב כזה. בסופו של דבר הבנתי שכל הרגשות שהציפו אותי היו קשורים למעשה לאגו שלי, ולא לעצם ההתמודדות עם שברון הלב. רגע ההארה הזה הוא הרגע שבו פגשתי את האגו שלי בפעם הראשונה, הכרתי בקיומו ובנוכחותו בחיי, וזיהיתי את התפקיד שלו בפעולות ובמעשים שלי.
עד לאותה נקודה לא הייתי מודע לאגו שלי; למעשה, אני די בטוח שאם מישהו היה אומר לי, 'אתה, יש לך אגו,' הייתי אומר בהתגוננות, 'אין מצב!' משום שהייתי מקשר את הקביעה הזאת לאנשים עם אגו מנופח. אבל אחרי הפרידה הזאת חשבתי לעצמי, ברור שיש לי אגו. לכולנו יש אגו. חשבתי רבות על המשמעות של זה והבנתי שהרבה מההחלטות שלי – בייחוד אלו הקשורות לשברון הלב הספציפי הזה – לא נבעו מהרגשות שלי כלפי הבחורה או כלפי הקשר, אלא מהפגיעה באגו שלי בגלל הבגידה. התרכזתי יותר בהשפעה של הבגידה על המעמד שלי ועל מה שאחרים יחשבו עליי.
יש לי זיכרון חד מפעם אחת שיצאתי לפאב באותה תקופה. סוף סוף חזרתי לצאת, אף על פי שעוד לא התאוששתי לגמרי. אני זוכר שמישהו שאל אותי, 'מה קרה? למה נפרדתם?' ואני עניתי פשוט, 'נו, אתה יודע, זה פשוט נגמר.' אני באמת התביישתי. הביך אותי להודות שבגדו בי, משום שהרגשתי שזה אומר משהו עליי. להערכתי, זאת תחושה נפוצה מאוד בקרב אנשים שנמצאים במערכות יחסים עם בני זוג שפוגעים בהם. אנחנו מתאמצים לשמר את ההערכה העצמית שלנו; במילים אחרות, אנחנו נלחמים באגו שלנו.
אלה בדיוק המחשבות שהתרוצצו אצלי בראש, עד שירד לי האסימון: רגע, למה זה מביך אותי? מה אני עשיתי? בפעם הבאה שיצאתי ומישהי שאלה אותי את השאלה הזו – 'מה קרה?' – פשוט אמרתי את האמת כפי שהיא, 'היא בגדה בי.' והתגובה שקיבלתי הייתה, 'אוי, כמה עלוב מצידה.' לא הרגשתי נבוך, וגם מי שדיברתי איתה לא הביעה שום שיפוטיות כלפיי.
לעיתים קרובות, כשמדובר בהחלטות שקשורות למערכות יחסים, אנחנו לוקחים בחשבון מה יחשבו עלינו ומה יגידו עלינו. כאן בדיוק נכנס האגו לתמונה, ואגו עלול להוביל להחלטות גרועות. אגו מחבל ביכולת שלנו להירפא ולהתאושש נפשית ממצבים שליליים או פוגעניים. לעיתים קרובות, האגו שלנו גם מונע מאיתנו לסיים מערכת יחסים שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שהיא מזיקה לנו. ייתכן אפילו שהאגו שלנו הוא זה שגורם לנו לרדוף אחרי אנשים שאנחנו כבר יודעים שהם לא טובים בשבילנו.
לפני כמה זמן שאלה אותי מישהי, 'למה אני חוזרת על אותן טעויות ויוצאת שוב ושוב עם אידיוטים? מה הדרך הכי טובה להכיר מישהו נחמד?' עניתי לה כך: 'הדרך הכי טובה להכיר מישהו נחמד היא להפסיק לרדוף אחרי חיזוקים חיצוניים.' מה שהתכוונתי לומר לה הוא, שהיא לא 'ממגנטת' אידיוטים, אלא שזה האגו שלה שמחפש חיזוקים חיצוניים, שרודף אחרי תחושת המיוחדוּת. האגו שלה אומר, 'אני רוצה למצוא את מי שמזלזל בכולם אבל מתייחס אליי כמו אל מלכה, כי אני מיוחדת.'
כשאנחנו נותנים כל כך הרבה הזדמנויות שניות לאנשים שמראים לנו פעם אחר פעם שהם לא שווים את הזמן שלנו – במקרים רבים זה האגו שמכתיב את ההתנהלות שלנו. בין שזה הסטוציונר או הוומנייזר שארחיב עליהם בהמשך (ראו סעיף 'מדריך לזיהוי וומנייזרים וסטוציונרים' בפרק 2), מדובר באותם טיפוסים שדואגים לנו לאספקה קבועה של אכזבות. למה אנחנו מוותרים להם שוב ושוב? זה לא משום שהם נרקיסיסטים מתוחכמים ולא משום שהם גאונים באמנות המניפולציה. הם גם לא שולטים בראש שלנו, לא זה העניין. הרבה פעמים זה פשוט משום שהאגו שלנו רוצה להרגיש מיוחד ולקבל חיזוק חיצוני.
לכן חשוב לי שתקדישו זמן להכרת האגו שלכן, ולהבנה אמיתית של החלק שהוא ממלא בכל החלטה שאתן מקבלות כשאתן יוצאות לדייטים או כשאתן נמצאות במערכת יחסים. האם אתן מתחזקות את הקשר הזה כי הוא גורם לכן להרגיש מאושרות ונאהבות, ונוסך בכן תחושת ביטחון – או שבעצם אתן מתחזקות את הקשר הזה למען האגו שלכן? אם החלטתן להעלות את האושר שלכן אל ראש סדר העדיפויות בכל הנוגע להחלטות הרומנטיות שלכן, ואפילו בכל הנוגע לחיים בכלל, אז עשיתן עם עצמכן חסד גדול.
אין עדיין תגובות