קונשה היא הבת החמישית במשפחה החיה בכפר קטן בהרי צפון ספרד. כאישה אחת מני רבות, מגוללת קונשה חיים שלמים ברומן קצר יריעה. היא עושה זאת בכנות גמורה, בצניעות וברוח נמוכה. סיפורה מגלה לקוראים הנחשפים לקטלוניה ולתרבותה, את מורכבות העולם סביבה, את יופיו ואת רסיסיו. באבן מקיר נטווים קורות החיים באורך החיים עצמם: ילדות המספרת, נעוריה ועשייתה כאישה בוגרת, נפרשים בלשון אמינה ומדויקת, וההתוודעות ליצירתה הקצרצרה מעניקה חוויה עזה, מפעימה ומטלטלת. אירועי ההיסטוריה של ספרד למן ראשית המאה העשרים ועד אחריתה אינם פוסחים על חיי הכותבת, אבל הם מועברים כבדרך אגב, באמצעות הסתכלות אנושית על העולם ובאופן המנציח נאמנה אינספור גורלות אדם דומים. אבן מקיר הוא אחת מגולות הכותרת של הספרות הקטלאנית במאה העשרים. היצירה התפרסמה ב־ 1985 ונהפכה חיש מהר רב־מכר בספרד ומחוץ לגבולותיה. הסופרת מָרִיָּה בַּרְבָּל נולדה בשנת 1949 בעיירה טְרֶמְפּ שבפירנאים הספרדיים. עם ספריה נמנים אבן מקיר (1985), מות טֵרֵזָה (1986), דבש ורעלים (1990), קַמְפוֹר (1992), משקפי שמש (1994), כתבתי מכתבים לשמים (1996), רחוב בוליביה (1999), דרכֵי הרוגע (2001), מחזור פלַּיְרַס (2002), גיל יפה (2003), ארץ אינטימית (2005), אֵמָה (2008) ותאוצת הזמן (2010). המשורר רמי סערי שתרגם את אבן מקיר לעברית, צירף ליצירה אחרית דבר המעידה על חשיבותה המכרעת של מָרִיָּה בַּרְבָּל בספרות הקטלאנית העכשווית.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
28.00 ₪
מקט: 14-682-144
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
ניכּר בבירור שהיינו רבּים בבית. וכפי הנראה הייתה שם אחת יותר מדי: אני הייתי החמישית בין שישה אחים ואחיות, ולדברי אמא באתי לעולם כי כך רצה אלוהים, ומשום שחובה לקבל כל מה שהוא שולח. מָרִיָּה הייתה הבכורה ושימשה עקרת בית יותר מאמא עצמה, ז’וּזֵפּ היה עתיד לרשת את המשק וז’וֹאָן למד בסמינר. אנחנו, שלושת הילדים הקטנים יותר — שמעתי את זה במו אוזניי אינספור פעמים — היינו יותר לטורח מאשר לעזר. לא היו אלה עִתות שפע: פיות רבים כל־כך להאכיל ומשק קטן כל־כך לצורכי פרנסה. לא פלא אם גם המעט שהיה, נעלם בקלי־קלות. לכן החליטו שאני, הנוחה לבריות ומסוגלת להבין עניין, אעזוב את הבית כדי לעזור לדודה, אחותה של אמי, אישה שנואשה מן התקווה ללדת וכרעה תחת נטל של די והותר מלאכות.
הדודה התחתנה עם גבר שירש בית, בעל אדמות מבוגר ממנה בהרבה, איש שבמִשקו היו לפחות חצי תריסר פרות, לול וארנבים, נוסף לגן ירק. השניים ראו ברכה בעמלם, אבל נזקקו לידיים עובדות וגם לחֶברה, כי אט־אט התחילו לחוש איך משא השנים רובץ על גבם. וכך, כשמלאו לי שלוש־עשרה שנים, בגדיי צרורים על כתפי, אבא מצד אחד ומָרִיָּה מצד אחר, עזבתי אחריי משפחה, בית, כפר והר. בין אֶרְמִיטָה לפַּלְיָרֵס לא הפרידו קילומטרים רבים, אבל המרחק בכל אופן הצריך יום הליכה, ופירוש הדבר היה שאיבדתי את ביתי. הבית שלי ראה אותי מפנה לו את גבי, וברגעים ההם הסב לי הדבר צער יותר מכל עניין אחר, כאשר ירדתי והעולם האחד והיחיד שהכרתי עד אז, עמד בלי נוע כל כולו, נשאר במקומו, מאחוריי.
באותן שעות של הליכה דמומה לכיוון השוק של מוּנְסֵן — שם התכוונו אבא ומָרִיָּה לערוך קניות, ובאותה הזדמנות להשאיר אותי אצל הדודה והדוד — לא חשבתי אלא על הדברים הטובים שחוויתי בכפר שבּו נולדתי, הכפר שיצאתי ממנו אך ורק כדי לרעות את החיות במדרון ההר, או כדי ללכת לבלות בחגיגת ארבעת המשָׁקים, כל מִשְׁקֵי הכפר הסמוך. אנשים המון ורק מעט מזון.
אני זוכרת את שלושת החורפים שבהם הלכתי לבית־הספר. נמניתי עם הבנות המעטות שיכלו לצאת ללמוד, מפני שבבית היו כבר גדולות ממני, כְּשִׁירוֹת לעבודה! איזה מזל שהייתי קטנה! המורה לימדה אותנו איך לעגל את האותיות בכתיבה תמה, הקולמוס קינח כל אות בפנייה למעלה, ו־R זכתה בצדה השמאלי לעיגול שנראה לי כמו תלתל מסולסל. לא היה לנו אפילו טיפ־טיפה קר בכיתה, כי דוֹנְיָה פָּקִיטָה לא הניחה לקמצנות האיכרים לכופף את זרועה. אדרבה ואדרבה, היא אמרה שהיא רוצה לקבל ערֵמה הגונה של גזרי עץ מדי שבוע בשבוע, כי האותיות נכנסות לראשים רק עם קצת חום, ואם ההורים רוצים שנִלמד, הם חייבים
“.[1]poner un poco de buena voluntad” אֶת כל המעט שאני יודעת, וגם אותו כמעט שכחתי אחר־כך כליל, למדתי בספרדית. הייתי המומה בימים הראשונים שהגברת הזאת — אותה מורה שאין לי מושג מאין צצה ואיך הגיעה למחוזותינו — דיברה בשפה שבקושי הצלחתי להבין בה, מה היא בעצם רוצה לומר. בסופו של דבר עלה בידנו ללמוד להבין את דבריה, וגם היא למדה להבין מה אנחנו אומרות כשאנחנו מדברות, אבל מסיבה שנבצר ממני לתפוס, העמידה פנים כאילו אינה מבינה. דומה שהתביישה בידיעת שפתנו או חשה בגללה מצוקה כלשהי. החורפים שבהם הלכתי לכיתה, טריים בזיכרוני כמו עברו זה עתה. מַגְדָלֵנָה ואני תמיד ישבנו ביחד, וכשהורו לנו לקרוא, היה נפלט מפי פרץ צחוק ומַגְדָלֵנָה לא יכלה להמשיך. דוֹנְיָה פָּקִיטָה הייתה מיטיבה אז את תנוחת משקפיה ומסתכלת עלינו במבט של רס”ר, ומרוב מאמץ להפסיק לצחוק, הייתי נתקפת כאב בטן. מַגְדָלֵנָה המשיכה בקריאה, ואני הרגשתי איך קצת פיפי בורח לי לתחתונים.
אהבתי ללכת לבית־הספר. זה היה שונה ממה שעשינו בדרך כלל, נתן לי את ההרגשה שטוב להיות ילד. התחושה בבית הייתה שאיני אלא מטרד. כששיחקנו באסם, הפכנו את העולם. כשהסתובבנו בין הסירים ובחשנו בקדרוֹת, צרחו עד לב השמים ודיברו על צרוֹת ואסונות. וכשהרמנו אבן או חתיכת עץ כדי לשחק בהן, חשבו שאנחנו רוצים להרביץ ולהתקוטט. רק מי שעזר לחלוב, קילף תפוחי אדמה או קושש עצי הסקה, היה במקום בטוח. אבל פירוש הדבר היה שהוא כבר בוגר, ואילו לנו לא הניחו לגעת לא בקנקן ולא בצלי. היינו עדיין זאטוטים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבן מקיר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות