החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אופוריה

מאת:
מאנגלית: אורית הראל | הוצאה: | 2018-01 | 281 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

נל סטון היא אנתרופולוגית מוערכת אך שנויה במחלוקת, שספרה על ההתבגרות המינית של הילידים באיי שלמה פרסם אותה בעולם המערבי כולו. פן, בעלה האוסטרלי המחוספס, מקנא בהערכה ובפרסום שזכתה בהם, והוא נחוש להשיג הכרה ופרסום שיעלו על אלה שלה. אחרי ששני ילידים מאחד השבטים מצילים אותו מניסיון התאבדות, פוגש האנתרופולוג הבריטי אנדרו בנקסון את נל ואת פן שברחו משבט קניבלים השוכן על שפת נהר הסֵפִּיק. בנקסון עוזר להם למצוא שבט אחר שאותו יוכלו לחקור: שבט הטאם, שנשלט בידי נשים. נל מצליחה ליצור קשר עם נשות השבט ולהגיע לגילויים חדשים על חלוקה מגדרית, על מיניות ועל אימהות. בעקבות המפגש עם שבטים בעלי אופי שונה וההיכרות שלהם זה עם זה, השלושה מגיעים למסקנה שניתן לחלק את העולם לארבעה סוגי טיפוסים, שמאופיינים על פי תבנית ארבע רוחות השמיים. במקביל לסחרור אינטלקטואלי, שסופו ניסוח תיאוריה אנתרופולוגית חדשנית, השלושה מוצאים את עצמם בסערת רגשות של חברות, התאהבות וקנאה מתפרצת.

אופוריה מתבסס על דמותה הכריזמטית ויוצאת הדופן של האנתרופולוגית פורצת הדרך מרגרט מיד. בכישרון ובשנינות שוזרת לילי קינג סיפור מרתק על חלוצי האנתרופולוגיה המודרנית בעלילה אנושית נוגעת ללב.

מקט: 2790876
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בשעה שעזבו את המוּמְבָּנְיוֹ, מישהו השליך משהו לעברם. הדבר שהושלך התנודד מעלה־מטה על פני המים, מטרים ספורים מירכתי סירת הקאנו. משהו חום חיוור.

'עוד תינוק מת,' אמר פֶן.

זה היה אחרי שכבר שבר את משקפיה, ולכן לא ידעה אם הוא מתבדח.

לפניהם השתרע הפתח הבוהק בעיקול האדמה הירוקה־כהה, שאליו תפליג הסירה. היא התמקדה בו. היא לא הסתובבה לאחור. בני המומבניו הספורים שניצבו על החוף שרו והכו לכבודם בתוף המוות, אבל היא לא שלחה לעברם מבט אחרון. פרץ קטן של רוח הכה מפעם לפעם בעורה הלח, כל אימת שארבעת החותרים –כולם עמדו על רגליהם וקראו לעבר אנשיהם או לעבר סירות אחרות – חתרו יחד במשוטים. פצעיה עקצצו והתכווצו כאילו הם ממהרים להירפא במשב הקצר של אוויר יבש. הרוח נדמה והתחדשה, נדמה והתחדשה. היא הרגישה את הפער שבין התחושה עצמה לבין ההכרה בה, וידעה שחוּמה עולה שוב. החותרים חדלו לחתור כדי לשפד צב ארוך צוואר ולהעלותו לסירה בעודו מפרפר. מאחוריה זמזם פן קינה חרישית לצב, שרק היא שמעה.

בנקודת המפגש של נהרות היוּאָט והסֶפִּיק המתינה להם יאכטה. על סיפונה היו שני זוגות לבנים והסקיפר – אדם בשם מינטון שפן הכיר מקֵיירְנְס. הנשים לבשו שמלות נוקשות וגרבי משי, הגברים –מקטורני ערב רשמיים. הם לא התלוננו על החום, ומכאן שהם חיים במקום. הגברים מן הסתם משמשים מפקחים בחוות או במכרות או עוסקים באכיפת החוקים שמגנים עליהם. לפחות אינם מיסיונרים. היא לא הייתה מסוגלת לשאת היום מיסיונר. לאישה אחת היה שיער זהוב בוהק, לשנייה ריסים שנראו כשרכים שחורים. שתיהן אחזו ארנקים עטורי חרוזים. חלקת זרועותיהן הלבנה נראתה מזויפת. היא רצתה לגעת באישה הקרובה אליה, להפשיל את שרוולה כדי לראות עד היכן נמשך הלובן, כשם שכל השבטים שלה הרגישו צורך לגעת בה בכל מקום שאליו הגיעה בפעם הראשונה. כשהיא ופן עלו לספינה עם תיקי היד המלוכלכים שלהם ועיניהם מוכות המלריה, היא ראתה רחמים במבטי הנשים.

כשהמנוע החל לפעול הרעש היה כה חזק, כה מפתיע, שידיה זינקו להגן על אוזניה כמנהג ילדים. היא ראתה את פן נרתע ומתאפק מלעשות תנועה דומה, וחייכה אליו אוטומטית. אבל לא מצא חן בעיניו שהיא שמה לב, והוא התרחק ממנה כדי לדבר עם מינטון. היא התיישבה עם הנשים על ספסל בחרטום הספינה.

'מה הסיבה למסיבה?' שאלה את טילי זהובת השיער. לוּ היה שערה זהוב כזה, הילידים לעולם לא היו מפסיקים לגעת בו. אי אפשר לצאת לשטח עם שיער כזה.

'זה ערב חג המולד, טיפשונת.'

אף שהשעה הייתה רק קצת אחרי צהרי היום הם כבר היו בעיצומה של שתייה, והיה לה קל יותר לספוג את ה'טיפשונת' אם לא הייתה לבושה בכתונת כותנה מטונפת מעל מכנסי פיג'מה של פן. היו לה הפצעים, חתך טרי בכף ידה מקוץ של דקל סָאגוֹ, חולשה בקרסול הימני, דלקת העצב הישנה בזרועותיה מאיי שלמה, וצריבה מגרדת בין בהונות רגליה שקיוותה בכל לבה כי איננה עוד סיבוב של גזזת. בדרך כלל כשעבדה הצליחה להתעלם מאי הנוחות, אבל כשהתבוננה בנשים הללו, עטויות המשי והפנינים, הרגישה את כל החוליים במלוא עוצמתם.

'את חושבת שסגן בּוֹזְוֶול יהיה שם?' שאלה טילי את האישה השנייה.

'היא חושבת שהוא אלוהי.' זאת, אווה, הייתה גבוהה יותר, מהודרת ובעלת אצבעות עירומות מתכשיטים.

'לא, אני לא. גם את חושבת ככה,' אמרה טילי.

'אבל את, יקירתי, אישה נשואה.'

'את לא יכולה לצפות שאדם יפסיק לשים לב לאנשים ברגע שענד טבעת,' אמרה טילי.

'אני לא, אבל בעלך בהחלט מצפה לכך.'

בראש רשמה לעצמה נֶל:

קישוט של הצוואר, פרקי ידיים, אצבעות

צבע על הפנים בלבד

דגש על שפתיים (אדום כהה) ועיניים (שחור)

ירכיים מודגשות באמצעות חביקת המותניים

שיחה תחרותית

הדבר בעל הערך הוא הגבר, לא בהכרח בעלות עליו אלא היכולת למשוך אותו

היא לא יכלה להתאפק.

'עסקת בחקר הילידים?' שאלה אותה טילי.

'לא, היא הגיעה מנשף הדמדומים על סיפון הארמון הצף.' לאווה היה המבטא האוסטרלי הכבד יותר, הכי דומה לזה של פן.

'כן, בזה עסקתי,' היא אמרה. 'מאז יולי. כלומר, יולי לפני זה האחרון.'

'שנה וחצי באותו פלג קטן אי־שם?' אמרה טילי.

'אלוהים אדירים,' אמרה אווה.

'בהתחלה שנה בהרים צפונית לכאן עם האָנָפָּה,' אמרה נל. 'ואחר כך עוד חמישה חודשים וחצי עם המומבניו במעלה היואט. עזבנו מוקדם מהמתוכנן. לא חיבבתי אותם.'

'לחבב אותם?' אמרה אווה. 'הייתי אומרת שלשמור את הראש שלך מחובר לצוואר זו מטרה קצת יותר הגיונית.'

'הם היו קניבלים?'

לא בטוח שכדאי לתת להן תשובה כנה. היא לא ידעה מי הם הגברים שאתן. 'לא. הם מבינים היטב את החוקים החדשים ומצייתים להם.'

'הם לא חדשים,' אמרה אווה. 'הם נכנסו לתוקף לפני ארבע שנים.'

'אני חושבת שלשבט עתיק כל זה נראה חדש. אבל הם מצייתים…' ומשוכנעים שכל הדברים הרעים שקורים להם זה רק מפני שהם נמנעים ממעשי רצח.

'הם מדברים על זה?' שאלה טילי.

היא תהתה מדוע כל הלבנים שואלים על קניבליזם. היא נזכרה בשובו של פן ממסע ציד בן עשרה ימים, בניסיון העלוב שלו להסתיר זאת מפניה. טעמתי מזה, פלט לבסוף. והם צודקים, באמת יש לזה טעם של חזיר ישן. זו הייתה בדיחה של המומבניו, שטענו כי למיסיונרים יש טעם של חזיר ישן.

'הם מדברים על כך בגעגוע רב.'

שתי הנשים, אפילו אווה הארוכה וחסרת הבושה, התכווצו מעט.

ואז שאלה טילי, 'קראת את הספר על איי שלמה?'

'זה שבו הילדים נואפים בשיחים?'

'אווה!'

'קראתי.' ואז נל לא יכלה להתאפק, 'הוא מצא חן בעינייך?'

'הו, אני לא יודעת,' אמרה טילי. 'אני לא מבינה על מה כל המהומה.'

'יש מהומה?' אמרה נל. היא לא שמעה דבר על איך הספר התקבל באוסטרליה.

'הייתי אומרת.'

היא רצתה לשאול מי עורר מהומה ועל מה, אבל אחד הגברים התקרב לעברן חמוש בבקבוק ענק של ג'ין, ממלא מחדש כוסות.

'בעלך אמר שאת לא תרצי מזה,' אמר לה בהתנצלות, כי לא הייתה לו כוס בשבילה.

פן עמד בגבו אליה, אבל מאופן עמידתו בגב מקושת ועקבים מורמים מעט היא יכלה לנחש את הבעת פניו. הוא מפצה על בגדיו הקמוטים ומקצועו המשונה במבט גברי קשוח. הוא יתיר לעצמו חיוך קטן רק אם הוא עצמו יספר את הבדיחה.

טילי המשיכה בחקירתה, מחוזקת במספר לגימות. 'ומה תכתבי על השבטים האלה?'

'הכול עדיין בלגן בראש שלי. אני אף פעם לא יודעת כלום עד שאני חוזרת לשולחן הכתיבה שלי בניו־יורק.' היא שמה לב לדחף שלה עצמה להתחרות, לקבוע עליונות על הנשים היפות והנקיות הללו באזכור שולחן כתיבה בניו־יורק.

'לשם פנייך מועדות עכשיו, חזרה לשולחן הכתיבה שלך?'

שולחן הכתיבה שלה. המשרד שלה. החלון המשופע המשקיף על רחובות אמסטרדם ו־118. לפעמים המרחק מעורר תחושת קלאוסטרופוביה איומה. 'לא, התחנה הבאה שלנו היא ויקטוריה, אנחנו הולכים לחקור את האַבּוֹרִיגִ'ינִים.'

טילי העוותה את פניה. 'מסכנה שכמוך. גם ככה את נראית הרוגה.'

'אנחנו יכולות לספר לך כאן ועכשיו כל מה שאת צריכה לדעת על האבּוֹז,' אמרה אווה.

'זה רק חמשת החודשים האחרונים, השבט האחרון הזה.' היא לא הצליחה לחשוב על דרך לתאר אותם. היא ופן לא הסכימו ביניהם על שום דבר ביחס למומבניו. הוא ערטל אותה מדעותיה. היא נדהמה עכשיו מהריקנות. טילי התבוננה בה בדאגת שיכורים נטולת עומק. 'לפעמים אתה פשוט נתקל בתרבות ששוברת את לבך,' אמרה לבסוף.

'נלי,' קרא לעברה פן. 'מינטון אומר שבֶּנְקְסוֹן עדיין כאן.' הוא נופף בזרועו בכיוון מעלה הנהר.

ברור שהוא כאן, חשבה לעצמה, אבל אמרה, 'זה שגנב לך את רשת הפרפרים?' היא ניסתה להיות קלילה.

'הוא לא גנב כלום.'

מה בדיוק הוא אמר? זה קרה על האונייה בדרכם הביתה מאיי שלמה, באחת משיחותיהם הראשונות. הם ריכלו על מוריהם בעבר. פן אמר, הַדוֹן חיבב אותי, אבל הוא נתן לבנקסון את רשת הפרפרים שלו.

בנקסון הרס להם את התוכניות. הם הגיעו ב־1931 כדי לחקור שני שבטים בגינאה החדשה. אבל כיוון שבנקסון כבר התמקם על נהר הסֵפּיק הם פנו צפונה, עלו בהרים לאנפה בתקווה שעם שובם כעבור שנה הוא כבר יסתלק משם והם יוכלו לבחור לעצמם את אחד משבטי הנהר, שתרבויותיהם הפחות מבודדות היו עשירות במסורות אמנותיות, כלכליות ורוחניות. אבל הוא עדיין היה שם, ולכן פנו לכיוון ההפוך ממנו ומשבט הקִיוֹנָה שהוא חקר, דרומה במורד היואט – זרוע נהר של הספיק, שם מצאו את שבט מומבניו. כעבור שבוע ידעה שהשבט הזה הוא טעות, אבל לקח לה חמישה חודשים לשכנע את פן לעזוב.

פן עמד לצדה. 'כדאי שנלך לפגוש אותו.'

'באמת?' הוא אף פעם לא הציע זאת קודם. למה עכשיו, כשכבר עשו את כל הסידורים לאוסטרליה? לפני ארבע שנים בילה בסידני עם הדון, בנקסון ורשת הפרפרים, ועל פי התרשמותה – הם לא ממש חיבבו זה את זה.

בני הקיונה של בנקסון היו לוחמים, שליטי הספיק לפני שממשלת אוסטרליה השתלטה בכוח על האזור, הפרידה כפרים, הקציבה להם חלקות אדמה שלא רצו בהן והשליכה לכלא מתנגדים. בני המומבניו, לוחמים אכזריים בעצמם, סיפרו סיפורים על עוז רוחם של בני הקיונה. זאת הסיבה שהוא רוצה לבקר את בנקסון. לעתים קרובות ניסתה לומר לו שהשבט מצדו השני של הנהר תמיד ירוק יותר. אבל אי אפשר היה להימנע מקנאה בְּאנשים של אנשים אחרים. עד שלא כתבת את הדברים בצורה מסודרת על הדף, השבט שלך תמיד נראה כמו בלגן אחד גדול.

'אתה חושב שנראה אותו באָנְגוֹרָם?' היא שאלה. הם לא יוכלו לצאת לשוטט בעקבות בנקסון. הם קיבלו החלטה לנסוע לאוסטרליה. כספם לא יספיק ליותר מחצי שנה, ויידרשו כמה שבועות להתמקם בין האבוריג'ינים.

'אני בספק. אני משוכנע שהוא שומר מרחק מתחנת הממשל.'

מהירות היאכטה הייתה מבלבלת. 'אנחנו צריכים לתפוס את הספינה למוֹרֶסְבִּי מחר, פן. הגוּנָאִי הם בחירה טובה בשבילנו.'

'את חשבת שגם המומבניו הם בחירה טובה בשבילנו כשיצאנו לשם.' הוא שקשק את הקרח בכוסו הריקה. הוא נראה כמי שיש לו עוד משהו לומר, אבל חזר אל מינטון והגברים האחרים.

'נשואה הרבה זמן?' שאלה טילי.

'במאי זה יהיה שנתיים,' אמרה נל. 'ערכנו את הטקס יום לפני שהגענו הנה.'

'ירח דבש מפנק.'

הן צחקו. בקבוק הג'ין חזר לסיבוב נוסף.

בארבע השעות הבאות צפתה נל בזוגות הלבושים בהידור כשהם שותים, מתגרים זה בזה, מפלרטטים, פוגעים, צוחקים, מתנצלים, נפרדים, שבים ומתאחדים. היא התבוננה בפניהם הצעירות, המתוחות, ראתה כמה דק מעטה הביטחון העצמי ובאיזו קלות הוא נושר כשנדמה להם שאיש אינו מסתכל. מעת לעת היה בעלה של טילי מניף את זרועו כדי להצביע על דבר־מה על היבשה: שני נערים ובידם רשת; חיית כיס טורפת תלויה על עץ כשק מטפטף; שָלָך מרחף מעל קנו; תוכי אדום מחקה את צליל המנוע. היא השתדלה לא לחשוב על הכפרים שעל פניהם חלפו, על הבתים המוגבהים ובורות המדורות ועל הילדים הצדים עם חניתות נחשים בסבך הסכך. כל האנשים שהתגעגעה אליהם, השבטים שלעולם לא תדע והמילים שלעולם לא תשמע, החשש שברגע זה ממש הם חולפים על פני השבט האחד שהייתה אמורה לחקור, האנשים שאת גאונותם היא תפצח והם יפצחו את שלה, אנשים עם אורח חיים שיהיה נהיר לה. במקום זה היא מתבוננת במערביים האלה, מתבוננת בפן שמדבר בקשיחות עם הגברים, לוחץ עליהם בתוקפנות בשאלות על עבודתם, מגיב במגננה כשהם שואלים על שלו, ניגש למצוא אותה ואחר כך מעניש אותה בכמה מילים חותכות ובנסיגה פתאומית מעליה. הוא כבר עשה את זה ארבע או חמש פעמים, הוציא עליה את תסכולו בלי לשים לב לצורת התנהגותו. הוא עדיין לא סיים להעניש אותה על רצונה לעזוב את המומבניו.

'הוא חתיך בעלך, מה?' אמרה אווה כשאיש לא שמע. 'הוא בטח נראה נהדר כשהוא נקי ומסודר.'

היאכטה האטה, המים זהרו לאור השקיעה בגוון ורוד־סלמון, והם הגיעו אל היעד. שלושה נערי רציף במכנסיים לבנים, חולצות כחולות וכומתות אדומות הגיחו במרוצה ממועדון אנגורם כדי לקשור את היאכטה.

'זהירות,' נבח לעברם מינטון בשפת הפִּיג'ין1. 'לאט, לאט.'

הנערים דיברו ביניהם בשפת השבט שלהם, טָאוָואִי ככל הנראה. הם בירכו את הנוסעים היורדים מהיאכטה ב'ערב טוב' במבטא בריטי מצוחצח. היא תהתה עד היכן מגיעה שליטתם באנגלית.

'מה שלומך הערב?' שאלה את הנער הגדול מכולם.

'טוב, תודה, גברת.' בביטחונו העצמי הנינוח ובנכונותו לחייך בקלות הזכיר לה את הנער שעבד בשירותם בציד בשבט אנפה.

'שמעתי שזה ערב חג המולד.'

'כן, גברתי.'

'אתה חוגג את החג?'

'הו כן, גברתי.'

המיסיונרים הגיעו אליהם.

'ואיזו מתנה אתה מקווה לקבל?' היא שאלה את הנער השני בגודלו.

'רשת דיג, גברתי.' הוא השתדל להשיב במשפט קצר ונטול רגש, כמו הנער האחר, אבל התפרץ ואמר, 'כמו זאת שאחי קיבל בשנה שעברה.'

'והדבר הראשון שהוא הֵדִיג הייתי אני!' קרא הקטן מכולם.

כל שלושת הנערים צחקו צחוק מלא שיניים לבנות בוהקות. בגילם, למרבית הנערים בשבט מומבניו כבר היו שיניים מעטות בלבד – רובן אבדו בקרבות או בגלל ריקבון, ואלה שנותרו בפיהם היו מוכתמות ארגמן מלעיסת אגוז בֶּטֶל2.

בדיוק כשהנער הגדול התחיל להסביר קרא לה פן מהרמפה. נדמה היה שהזוגות הלבנים שכבר עלו ליבשה צוחקים עליהם: על האישה בפיג'מה הגברית המטונפת שמנסה לשוחח עם הילידים; על האוסטרלי הכחוש המזוקן שאולי ייראה טוב נקי ומסודר ואולי לא, שמתנדנד תחת משא תיקיהם וקורא לאשתו.

היא איחלה לנערים חג מולד שמח, מה שהצחיק אותם, והם איחלו לה אותו דבר. היא הייתה רוצה לכרוע ולבלות עם הנערים על הרציף כל הלילה.

היא ראתה שפן אינו כועס. הוא העביר את שני התיקים לכתפו השמאלית והושיט לה את הימנית כאילו גם היא לבושה שמלת ערב. היא שילבה את זרועה השמאלית בזרועו ואחזה בו. החתך בכף ידה צרב מהלחץ.

'ערב חג המולד, למען השם. את תמיד צריכה לעבוד?' אבל נימת קולו הייתה עכשיו מתגרה, כמעט מתנצלת. זרועו המהודקת סביב שלה אמרה – הנה אנחנו כאן. הסיפור עם המומבניו נגמר. הוא נשק לה. גם זה עורר את הכאב, אבל היא לא התלוננה. הוא לא אהב אותה חזקה, אבל גם לא אהב אותה חלשה. חודשים רבים קודם לכן כבר מאס בחולי ובפצעים. כשחומו עלה הוא יצא לצעדות של שישים וחמישה קילומטר. כשתולעת עבה ולבנה גדלה תחת עור רגלו, הוא חתך והוציא אותה בעצמו בעזרת אולר.

הם קיבלו חדר בקומה השנייה. מוזיקה מחדר האוכל של המועדון בקומה התחתונה הדהדה מבעד ללוחות הרצפה.

היא נגעה באחת משתי מיטות היחיד. המיטה כוסתה במצעים לבנים נוקשים והייתה עליהם כרית תפוחה. היא משכה את הסדין העליון אשר שימש כשמיכה, ששוליו הודקו היטב תחת המזרן, ונכנסה תחתיו. זו הייתה בסך הכול מיטה צבאית ישנה, אבל לתחושתה זה היה ענן, ענן נקי, חלק ומעומלן. היא הרגישה את השינה מגיעה – שינה מהסוג הישן הכבד של ילדותה.

'רעיון טוב,' אמר פן וחלץ את נעליו. מיטה שלמה נוספת עמדה לרשותו, אבל הוא נדחק לצדה והיא נאלצה להסתובב אליו על צדה כדי לא ליפול מהמיטה. 'זה הזמן להתרבות,' אמר בקול מתנגן.

ידיו החליקו לתוך החלק האחורי במכנסי הכותנה שלה, אחזו בבשר אחוריה והצמידו את מפשעתה לשלו. זה הזכיר לה איך נהגה להטיח את בובות הנייר שלה זו בזו אחרי שכבר מאסה בהן, אבל עדיין לא נפרדה מהן. זה לא עבד בשבילו, ולכן לקח את ידה והוביל אותה למטה. ברגע שאחזה אותו במלואו, הוא כיסה את ידה בידו והחל להניע אותה מעלה־מטה במקצב המוכר לה היטב ושמעולם לא אפשר לה לנסות בעצמה. נשימתו הואצה במהירות ונעשתה מאומצת, אבל נדרש זמן רב עד שאיבר מינו הראה ולו סימן קל של נוקשות. הוא נותר שמוט כרכיכה תחת שתי ידיהם. בכל מקרה, זה לא היה הזמן הנכון. היא עמדה לקבל מחזור.

'לעזאזל,' רטן פן. 'איזה חרא.'

דומה שהכעס שיגר למטה פרץ של משהו, כי לפתע הוא הזדקף ונורה מתוך ידיהם, ענק, קשה וסגול־סמוק.

'תכניסי אותו פנימה,' אמר פן. 'תכניסי אותו פנימה ברגע זה.'

לא היה שום סיכוי לדבר אתו בהיגיון, שום אפשרות לדבר על יובש או תזמון או על חום שמתחיל לעלות או על פצעים שייפתחו כשיתחככו בסדיני הפשתן. הם יותירו כתמי דם והחדרניות בנות הטאוואי יחשבו שזה דם מחזור, וייאלצו לשרוף את המצעים בגלל האמונות התפלות. את המצעים האלה, היפים, הנקיים, הטריים.

היא הכניסה את איברו פנימה. חלקות בשרה המעטות שלא כאבו היו חסרות כל תחושה אם לא מתות. פן התנועע מעלה־מטה כנגד גופה.

כשזה נגמר הוא אמר, 'הנה התינוק שלך.'

'לפחות רגל או שתיים,' היא אמרה ברגע שבטחה בקולה.

הוא צחק. בני המומבניו האמינו שנדרשו פעמים רבות כדי ליצור תינוק שלם. 'נטפל בזרועות מאוחר יותר הלילה.' הוא הסב את פניו אליה ונשק לה. 'עכשיו בואי נתכונן למסיבה.'

בפינה הרחוקה ניצב עץ אשוח ענקי. הוא נראה אמיתי כאילו שלחו אותו מניו־המפשייר. החדר היה עמוס בעיקר גברים בעלי נכסים ומפקחים, נהגי נהרות וקציני מחוז וסיור מטעם הממשלה, ציידי תנינים מלווים במפחלצים המסריחים, סוחרים, מבריחים ואי אילו כמרים שתיינים. הנשים היפות מהיאכטה נראו זוהרות, כל אחת מהן במרכז מעגל של גברים. משרתים בני הטאוואי, חגורי סינרים לבנים, סבבו ובידיהם מגשי שמפניה. הם היו ארוכי גפיים ובעלי אפים צרים וארוכים, ללא סימני פירסינג או צלקות. היא ניחשה שהם שייכים לשבט שאינו של לוחמים, כמו האנפה. מה יקרה אם יקימו אי־פעם תחנת ממשל במורד נהר היואט? לעולם לא תוכל לחגור סינר לבן למותניו של בן מומבניו. אם תנסה – גרונךָ ישוסף.

היא לקחה כוס ממגש שהושט לה. בצד השני של החדר, מעבר למגש ולזרועו של הטאוואי שאחז בו, ראתה ליד העץ גבר שכנראה היה גבוה מהעץ. הוא מישש ענף באצבעותיו.

ללא משקפיה, פני היו ודאי מבחינתה עוד כתם ורוד מטושטש בין רבים אחרים. ובכל זאת, דומה שהיא ידעה שזה אני ברגע שהרמתי את ראשי.


1 פיג'ין: אנגלית משובשת ועילגת במכוון, שפה בסיסית המשמשת לתקשורת עם בני שבטים דוברי שפות שונות.

2 זרעי עץ פלפל הודי. נוהגים ללעוס ולירוק אותם והם נוטפים מיץ אדום ומכתים. נודעת להם השפעה כסם נרקוטי קל. הם דומים לגת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אופוריה”