כדי לא למות עליי לוותר על חלק חשוב מהמוח שלי. האם אפשר להיות רק 'חצי אני'?
המוות יושב עימי ליד שולחן הכתיבה ואינו מפסיק לנשוף בעורפי. הרף! אני אומרת, אך הוא אינו מרפה.
תאוות החיים בוערת בי ומציתה אור של עשייה וצמיחה מתוך השחור. חיי מתמלאים שמחה, צבע וצליל הנשפכים גם אל בין המילים. המילים הן שלבים בסולם המחבר בין גופי לנשמתי, בין ההווה לעתיד, בין התקווה לפחד, בין הכאן לבין כל מה שמעבר.
השירים נכתבו לאורך תקופה בה עברה המשוררת אתגרים רפואיים מורכבים. הם משמשים קול למי שמתמודד עם משבר ולא מוצא את המילים בתוכו להסביר לעצמו ולאחרים את שעובר עליו.
אין עדיין תגובות