הוזמנתי לאכול נשוּף, זוֹם בביתה של מזל, ולא שיערתי שתכניס אותי אל עולמות בחייה כבמנהרת הזמן. אל קורות חייה עתירי […]
פרק 1
‘יא אללה, איזה חום’, אני אומר ונשען לאחור. נראה שלעולם לא אתרגל לימי הקיץ הלוהטים האלה. טיפות זיעה זולגות לי על המצח ועל הגב, ואני מרגיש שחולצתי רטובה לגמרי כשאני נצמד למשענת הכיסא.
‘אמרתי לך שעדיף לאכול ארוחת בוקר אצל עג’מי’, עונה לי מחמוד בקול של מי שרק התעורר. ‘אני נמס פה’, הוא מתלונן. ‘אצל עג’מי יש מזגן, יש אחלה סלטים, יש מוזיקה על הכיפאק, אבל אתה רוצה לאכול רק אצל חליל’, הוא נוזף.
‘מה ‘עג’מי’? מה אתה משווה את חליל לעג’מי? אין לך בושה?’ אני גוער בו. ‘קודם כול, האוכל של חליל הרבה יותר טעים! אצל עג’מי אין לי מושג מה הוא שם בצלחת’.
‘איזה שטויות’, הוא מנסה לקטוע אותי.
‘וחוץ מזה’, אני מתעקש, ‘בחייאת מחמוד, תסתכל על הנוף, תראה איזה יופי. ים כחול, חול זהב, שחפים… אמריקה ממש’, אני אומר לו ובוהה בקו החוף.
‘מה ‘אמריקה’? היית רוצה שלאמריקה יהיה כזה חוף!’ מחמוד נרגע ובוהה גם הוא בקו החוף.
אין כמו חוף הים של עזה. חול בהיר, כמעט לבן. עד לפני כמה שנים היה פה המון לכלוך מהביוב שזרם לכאן. כל הזבל של עזה ושאר היישובים של הרצועה נערמו כאן. עכשיו, אחרי שנים של עבודות טיהור וניקיון, הכול נקי ויפה. המים כחולים, צלולים ונעימים. ביום קיץ חם אין דבר מרענן יותר מטבילה בהם. לפני שנים, כשבנו את סכר אסואן, חוללו שינוי בזרמים של הים התיכון, ובכל שנה שטפו מוטציות של מדוזות מהים האדום ומהאוקיינוס ההודי את החופים של עזה, ישראל ולבנון. אינני יודע כיצד שינו את הזרימה, אך הצליחו למנוע את המדוזות האלה מלהגיע לאזור. גם החופים הצפוניים יותר של אשקלון ואשדוד יפים, אבל יש משהו בחוף של עזה שהופך אותו למפתה יותר – אולי הפשטוּת של המקום; אולי סירות הדייגים; אולי מפני שאסרו כאן את השימוש ברמקולים; אולי מפני שעד לפני כמה שנים לא יכולתי לבוא לכאן. אנו הישראלים, עם כל אהבתנו לישראל, אהבנו תמיד גם לצאת ממנה לטיולים. חשנו תמיד קנאה באירופאים, שיכולים לעבור בין מדינות כאילו אין גבולות. עכשיו גם אנחנו יכולים.
כמה משפחות יושבות על החוף למשהו שנראה כמו ארוחת צוהריים מוקדמת. כמה מהמשפחות מקומיות, וכמה מהן באו לחופשה מאזורים צפוניים יותר. לפעמים אני מתערב עם עצמי בנוגע למקום שממנו באים האנשים, ולאחר מכן מתקרב ומקשיב להם כדי לראות אם צדקתי. לרוב אני צודק, אבל עם השנים הופך משחק זה לקשה יותר ויותר. פרט לשפה, ההבדלים החיצוניים היטשטשו כמעט לגמרי.
‘איזה יופי החוף של עזה, אה, איתמר? תגיד, לפני עשרים שנה חשבת שתאכל ארוחת בוקר עם פלשתינאי על חוף הים של עזה?’ הוא שואל בחצי חיוך.
‘בטח’, אני עונה, ‘ממסטינג’.
‘ואני עם פלנלית על העיניים’, הוא צוחק.
‘איזה חום’, אני אומר שוב, ‘אני מזיע בתחתונים. הביצים שלי בסאונה’.
‘אתה רואה, בגלל זה אני לא לובש תחתונים’, מגחך מחמוד, ‘אבל היום הלחות גבוהה כל כך שאני מתחיל להרגיש רטיבות בתחת’.
‘קצת יותר מדי פרטים, סחבי. בחייאת חליל, תביא מאוורר או משהו’, אני קורא בערבית, ‘אני מת פה’. חליל מחייך ומהנהן, ואחרי שתי דקות נושף לעברנו מאוורר. המאוורר מקל עליי, הרוח מקררת את כתמי הזיעה בחולצה, ונקודות קור אלו מכאיבות ונעימות בו זמנית. כל פעם שהמאוורר נושף לכיוונו של מחמוד, הוא מפשק את הרגליים כדי לקרר או לייבש את אזור חלציו. זה מה שאני אוהב אצלו, בכל מקום הוא מרגיש בבית.
אני מת על מחמוד. אם היינו נפגשים לפני עשרים שנה, היינו מנסים להרוג זה את זה. בתקופה ההיא הוא היה מבחינתי מחבל חמאס, ואני הייתי מבחינתו עוד חייל ישראלי. אבל היום אנחנו כמו אחים שהופרדו בלידה. שנינו בסוף שנות הארבעים של חיינו. אנחנו אוהבים את אותם דברים. גם חיצונית אנחנו דומים: מטר ושמונים סנטימטר, שיער חום כהה מתולתל, עיניים חומות ומבנה גוף שפעם היה אתלטי, אך כולל כיום כרס קטנה מבצבצת.
‘יש מצב שהם יטפלו במזג האוויר הזה?’ שואל מחמוד.
‘מי יטפל בזה?’
‘הפרלמנט’, הוא עונה בטבעיות.
‘השתגעת?’ אני מסתכל בו בהבעה שמבטאת את השאלה.
‘למה השתגעתי?’ הוא שואל בפה מלא בעודו לועס את הסלט שלו, ‘מלחמות אין, את תאונות הדרכים הורידו ב-95 אחוז, את האבטלה העלימו, מערכת הבריאות טובה כל כך שלפעמים אני מת להיות חולה. אגב, סיפרתי לך על האחות שטיפלה בי בביקורת שהייתה לי בשבוע שעבר? וואי, וואי…’ עולה חיוך על פניו. ‘וואלכ, אפילו הצליחו להעלות את הרמה של הכדורגל, והצלחנו להגיע למונדיאל, אז למה לא לטפל במזג האוויר הזה?’
אני בוחן את פניו ורואה שהוא שואל בשיא הרצינות.
‘על איתני הטבע שמעת? כל מה שתיקנו – מלחמות, תאונות, כלכלה, אפילו כדורגל – היו דברים שאנשים כמוני וכמוך קלקלו. עד כמה שאני זוכר, הם לא פתרו שום דבר בקסמים או בתפילות המוניות. אז לא נראה לי שמזג האוויר יהפוך לפרויקט הדגל הבא’.
‘וואלכ, אולי אתה צודק, אבל אני די בטוח שלפני עשרים שנה אם הייתי שואל אותך למה יש סיכוי גדול יותר – לשינוי מזג האוויר או לשלום – היית עונה ששינוי מזג האוויר. לא ככה?’
‘ככה’.
‘זוכר שפעם, כשהיו שואלים מתי יבוא שלום, היו שענו: ‘כשהגיהינום יקפא!’ אז השלום הגיע, אבל אנחנו עדיין נִצלים בגיהינום הזה’, הוא רוטן.
‘נכון, אבל…’ צלצול הטלפון של מחמוד קוטע אותי.
הצלצול שלו קיטשי תמיד. הוא משנה אותו לעיתים קרובות, אבל הוא בוחר תמיד שירים מלפני עשר, עשרים או שלושים שנה, שגם בזמן שהיו חדשים הם היו קיטש. בכל פעם שהטלפון שלו מצלצל, יש לי הרגשה שכולם מסביב מסתכלים עליו ושואלים את עצמם: ברצינות?
‘אשתי’, הוא אומר ועונה.
זה עומד לקחת זמן, אני חושב לעצמי. הם מדברים ערבית. לפי הפרצוף שהוא עושה, נראה לי שהיא שוב מסנג’רת אותו. הוא מנסה לקצר את השיחה בהצלחה מועטה. אני מנסה שלא להקשיב, אבל זה קשה – היא מדברת חזק מאוד, אבל אינני מבין מה היא אומרת. אני רק שומע אותו עונה: ‘טוב… טוב… כן… אני לא אשכח… טוב, בסדר… יאללה… ‘בסדר’ אמרתי… סליחה… את צודקת… צודקת… לא… לא מנסה לנתק אבל… אני עם איתמר… יאללה… כן, בסדר… יאללה… טוב… טוב… ביי… בסדר, אני לא אשכח… ביי’, הוא מצליח לנתק.
‘כוס אימה’, הוא ממלמל, ‘זאת לא יכולה לסבול את הרעיון שאני אשב להירגע לפעמים. תמיד יש לה איזו מטלה בשבילי. כוס… וואלכ, אין לי כוח לזה יותר’.
‘תגיד, מחמוד, אתם לא הייתם תמיד הגברים בבית?’
‘למה אתה מתכוון?’ שואל מחמוד, עדיין טעון מהשיחה.
‘אני חשבתי תמיד שאצל הערבים הגבר הוא השייח’ בבית, והאישה היא חלק מהרכוש שלו’.
‘הימים האלה עברו מזמן, איתמר. וואלה, אני זוכר שבימים שהייתי בחמאס כל פעם שהייתי יוצא לעשות משהו, היא הייתה מתחילה לחפור לי: ‘עוד פעם אתה הולך? שוב אני לבד? כל הזמן אני לבד עם הילדים…’ וואלכ, שום רובה שלכם לא ירה צרורות כמוה’.
‘וזה רק אצלך ככה בבית? רק אתה הפכת לשפוּט, או שלכולם יש מקדחות בבית?’
‘מאיפה אתה חושב בא הרעיון של המנהרות? מהמקדחה בבית של סינוואר’, הוא צוחק. ‘היא קדחה לו את הראש…’ אומר מחמוד בעודו מתגלגל מצחוק, ודמעות יורדות מעיניו. ‘הוא רק רצה לברוח מהחפירות שלה… והיא כמו שוּפל לא הפסיקה לחפור…’
‘צוהריים טובים לכם, חברים. מה מצחיק כל כך?’ שואל קול מוכר.
‘אהלן, רבנו, מה שלומך, יא קובי?’ שואל מחמוד ומנגב את הדמעות.
‘מה קורה, קובי?’ אני שואל כשקולי עדיין רועד מהצחוק.
‘ברוך השם, ברוך השם. גם אצלכם אני רואה שהכול בסדר. מה? התחלתם לשתות מוקדם היום?’
‘חלילה’, אני עונה, ‘רק דיברנו על השוּפל שהיה לסינוואר בבית’.
‘איזה שוּפל?’
‘סתם, סתם. אשתו של מחמוד קדחה אותו, ואני לתומי חשבתי שבמגזר שלהם הגבר הוא השייח’ בבית, אבל מתברר שקדיחות זה עניין שלא מבחין בין דת וגזע – רק מין, וכולנו סובלים מזה. רגע, גם אצלכם, הדתיים, זה ככה?’
‘אתה שואל אם אשתי חופרת?’ מתיישב קובי בכיסא ממולי.
‘כן. אולי אנחנו בחרנו לא נכון עם איזו אישה להתחתן’, אני עונה.
‘יש לנו חמישה ילדים בבית, מה אתם חושבים?’
‘מקדחה?’ שואל מחמוד.
‘קונגו יש לי בבית. פטיש אוויר. עשתה לי מחצבה בראש’, עונה קובי, פותח עיניים גדולות, ומרים יד שכל אצבעותיה נפגשות במקום אחד. ‘מה אתם חושבים שאני עושה כאן בחום המטורף הזה? אגב, למה אנחנו לא נפגשים אצל עג’מי? יש אצלו מזגן, לא?’
‘עוד אחד מתחיל עכשיו עם עג’מי…’ אני לוחש.
‘אתה רואה, איתמר’, אומר מחמוד, ‘לא רק אני חושב שעג’מי אחלה’.
‘ויש לו גם אוכל טוב’, מוסיף קובי.
‘וקובי אוכל רק כשר, אז הוא יודע מה יש לו בצלחת’, אומר מחמוד מבודח.
‘אבל הים, חברים, הים’, אני אומר בתחינה.
‘אין על החוף של עזה’, מסכים קובי, ‘תראו את החול…’
‘המים, השחפים… כן, איתמר כבר עבר על רשימת המלאי של החוף’, אומר מחמוד ונשען לאחור בכיסא.
חליל מביא את העיקריות והשיחה משתתקת.
קובי אוכל בשר, אבל במסעדות הוא בדרך כלל צמחוני, מוודא שאוכל לא כשר אינו נכנס לו לפה. היום הוא דווקא הזמין דג. נראה לי שעם השנים הוא מתגמש קצת בנוגע לחוקים. הכרתי אותו בצבא – הוא היה מפקד הפלוגה כשאני הגעתי ליחידה כקצין צעיר. הוא נמוך ממני ורזה, שחום עור בעל שיער ועיניים שחורים, והכי חשוב – לב ענק. הוא מבוגר ממני רק בשלוש שנים, אבל מאז שאני מכיר אותו הייתה לו תמיד חוכמת חיים של זקן השבט. תמיד כשבאים אל קובי עם בעיה, הוא מספר סיפור מבדר שטמון בו מוסר השכל. כשהכרנו הייתי בן עשרים שחצן ופזיז. אחד הדברים הראשונים שקובי שאל אותי הוא אם אני יודע מה ההבדל בין חכם לפיקח. לאחר שעניתי שלא, הוא הסביר שפיקח אינו נכנס לצרה שחכם יֵדע לצאת ממנה, ואז הוסיף: ‘אתה, ידידי, חכם מאוד…’ מאז עד היום בכל פעם שאני מתייעץ איתו בנוגע לבעיה, הוא מסיים את השיחה במשפט ‘אתה חכם מאוד’, ומחייך חיוך רחב. פעם הייתי טיפש מספיק כדי לראות בכך מחמאה.
‘תגיד, איתמר’, קוטע קובי את השקט, ‘איך ההולנדית שלך?’
‘מגמגם, אבל מבין כמעט הכול’.
‘לא, דביל, לא השפה, אשתך… גם היא חופרת?’
‘אהה’, אני מחייך נבוך, ‘הן כולן אותו דבר. לא חשוב מאיפה הן באות, אם אנחנו יושבים בלי לעשות כלום, זה מציק להן – ‘תעזור עם הילדים’, ‘תעזור עם הכביסה’, ‘תסדר את השולחן’. אתם יודעים’.
‘ואיך אתה מתמודד עם זה?’ שואל מחמוד. ‘אתה נראה רגוע ביחס אלינו’.
‘פשוט מאוד, אני נכשל בהכול’.
‘מה זאת אומרת ‘נכשל’?’ מתעניין קובי.
‘אני אתן לך דוגמה: משום מה הדרך שבה אני עושה כביסה אינה מספקת, אז אסור לי לעשות כביסה יותר. אני לא עושה את זה בכוונה, ובהתחלה באמת שרציתי לעזור, אבל פתאום – כשהבנתי שכישלון במשימות משרת אותי – לא השקעתי בתחקירים כדי להשתפר’.
‘והיא לא מבקשת יותר?’ ממשיך קובי להתעניין.
‘לפעמים כן’.
‘ואז?’
‘ואז אני נכשל שוב’.
‘גאון’, אומר קובי.
‘חכם’, אני מתקן אותו. ‘אתה מבין, כולנו נמצאים במצב הזה. פיקחים לא יודעים לצאת ממצבים, חכמים כן. פיקח אחד הסביר לי את זה פעם’, אני מוסיף בחיוך.
השיחה משתתקת ואנחנו ממשיכים לאכול. כמה שאני אוהב את האוכל של חליל – הכול תמיד טרי ומלא טעם, פשוט תענוג.
‘הנה פרויקט הדגל הבא שלהם’, אומר מחמוד בחיוך.
‘של מי?’ שואל קובי.
‘של הפרלמנט’.
‘לא ידעתי שהם מחפשים פרויקטים’, ממלמל קובי וממשיך לאכול.
‘מה הפרויקט?’ אני שואל. ‘ירדת מהרעיון לשנות את מזג האוויר?’
‘נשים’, הוא פוסק. ‘שיעשו את הנשים קלילות יותר’.
אני מפסיק לאכול ונשען לאחור. ‘טוב… איזה מזג אוויר אתה רוצה?’
אין עדיין תגובות