הקדמה

‘את צריכה לכתוב ספר על החיים שלך,’ אמרה בוֹבי בהתפעלות.

זה קרה אחרי שסיפרתי לה איך בביקור אחד חוויתי רעידת אדמה, בריחה מפיגוע טרור וטיסה במסוק רעוע לחבלי ארץ נידחים ברחבי התת־יבשת ההודית הענקית. איך טאג’ מאהל היה ריק מאדם כשסיירנו בו, כי פינו אותו לגמרי במיוחד עבורנו, איך נתקעתי במעלית עם נשיא המדינה כשכל הפחדים הישנים שלי ממקומות סגורים עולים מן האוב, איך כשחזרתי בשלוש לפנות בוקר הייתי היחידה מכל הצוות הענקי שבן הזוג שלה קיבל את פניה בנמל התעופה, ואיך אושפזתי לאחר מכן עם קדחת דנגי.

‘אני? ספר?’ תמהתי, ‘למה שמישהו יקרא ספר שאני אכתוב? ומי כותב ספר על החיים שלו בגיל ארבעים?’ צחקתי.

‘כן, ספר,’ חזרה בובי ברצינות. אותה זה לא הצחיק. ‘תכתבי את הסיפור שלך. לא רק כמה ואיך. לא רק איפה היית ומה עשית. אלא למה היית. מה בחרת בצמתים של קושי.’

בדרכי הביתה מן הביקור אצלה שקעה השמש על הרי ירושלים שלצד הכביש המהיר. שקיעה מרהיבה בגוני סגול, ורוד וכתום, נשברת לאלף גוונים.

‘למה הייתי ומה בחרתי,’ הירהרתי לעצמי, מילותיה מהדהדות בי בהשראת הצבעים המרהיבים של הנוף סביבי.

‘למה הייתי בהודו עשרה ימים בלי ילדיי, קרועה מגעגועים אליהם ואל איציק, בעלי?’

‘למה בחרתי ללכת לישון עם בטן מקרקרת, אחרי שאכלתי מנה חמה בטעם תעשייתי מפוקפק, למרות שהוגשה לי ארוחת ערב של שש מנות גורמה באולם רב־פאר והדר במלון הכי יוקרתי בעיר?’

‘למה בחרתי להמשיך הלאה, למרות שנשבעתי לעצמי שוב ושוב שזו הפעם האחרונה, ואני לא יכולה יותר? גם כשנתקלתי בכוחות איתנים שהיו בטוחים שיצליחו להכניע אותי על נקלה?’

כשהייתי בת תשע־עשרה וסיפרתי לאבי שאני מתחילה לעבוד בכנסת אצל אבא של בעלי, חששתי שזה לא ימצא חן בעיניו. הוא דיבר איתנו פעמים רבות נגד המדינה, כי לדעתו, מדינת ישראל גרמה ליהודים רבים לנטוש את הדת. ניסיתי להישמע קלילה כשאמרתי לו, ‘העוזר הפרלמנטרי של הרב רביץ התפטר. אני אחליף אותו.’ אך שמעתי את נשימתו של אבא נעצרת. ‘בכנסת?’ הוא שאל לאיטו, ‘את בטוחה? זו סביבת עבודה שמתאימה לבת בית יעקב?’

‘אני לא בטוחה,’ אמרתי כשמועקה מטפסת ועולה בגרוני. אבא נאנח והבנתי שהוא אכן לא אוהב את זה, אבל הוא התעשת וניסה לגרום לי לחוש שהוא סומך עליי. ‘שיהיו לך ברכה והצלחה!’ אמר.

ועכשיו עליי להתחיל בעצם חיים חדשים. אני — שרק הרגע בקעתי מהביצה ועזבתי את החממה של סמינר בית יעקב למורות בגאולה, אעבוד מעתה בסביבה חילונית, בלי לוותר על עקרונותיי ועל החרדיות שלי.

כשהנסיבות אילצו אותי לחזור לעבודה שלושה שבועות אחרי לידתה של דסי, עמדתי שוב בצומת. מה יגבר? רצוני האימהי להישאר עוד קצת עם בתי התינוקת, הרכה והמנחמת? או הצורך המקצועי לחזור למשרד כדי לנהל מערכת בחירות מכריעה? עד היום אני לא בטוחה שאני גאה בבחירה שלי, ואני מקווה שאימהות אחרות לא תעמודנה בפני הצורך לבחור בין עבודה ובין הרצון להישאר עם התינוק החדש שלהן.

הצורך הקיומי לעבוד ולהתפרנס גורם לשיבוש בערכים. העבודה הופכת מאמצעי למטרה.

זה לא קל, והדבר היה לי למוקש לא פעם. אני בטוחה שנפלתי, אך מיד קמתי. אני עושה עבודה עם עצמי בעניין ומזכירה לעצמי בכל מיני דרכים שאם אני צריכה לבחור בין ילדים לעבודה, בין בית לעבודה, הבית והילדים הם בראש.

גם בהמשך הדרך היו צמתים ובחירות לא קלות.

גם רצוני לשמור שבת כהלכתה הציב בפניי דילמות: מה לעשות כשהמשלחת הממלכתית מתאכסנת בקומה שלושים ושמונה של המלון? ‘מה יקרה אם תעלי במעלית באופן חד־פעמי?’ סנטו בי חבריי לצוות. כך מצאתי את עצמי עולה שלושים ושמונה קומות במלון סינגפורי אחרי ארוחת השבת עם תא המוסד המקומי, וכך גם מצאתי את עצמי יושבת חמש שעות ארוכות בלובי של מלון רוסי בלב מוסקבה, כשהבנתי שהמנעול החכם של הדלת מפעיל את התאורה בחדר כשאני נכנסת אליו.

ככל שהתקדמתי לתפקידים בכירים יותר, נקלעתי לסיטואציות שבהן המציאות המשיכה והתחככה בחוקי הדת.

הקונפליקט לפעמים קרע את נפשי.

ההלכה היהודית אינה מתירה לאישה לגעת בגבר זר. ככל שתפקידי הפך בכיר יותר, הוא זימן בפניי הזדמנויות מרתקות שבהן פגשתי מנהיגים בינלאומיים רמי מעלה. כללי הטקס דורשים לחיצת יד בתחילת מפגשים כאלו. בדרך כלל הצלחתי לחמוק באלגנטיות באמצעות קידה קלה והסבר מנומס על כך שאיני לוחצת ידי גברים מטעמי דת. אבל מה קרה כשההלכה לא איפשרה לי לקוד בנימוס, כי על חזהו של המנהיג רם המעלה היה ענוד צלב וליהודי אסור לקוד בפני סמל הנצרות?

פעמים רבות מספור הלכתי לישון במיטת ענק מפוארת בסוויטה רחבת ידיים מפוארת עוד יותר במלון המיועד לאירוח מלכים ונשיאים בלב ערי בירה ברחבי העולם כשאני רעבה, לאחר שלא יכולתי לאכול כי האוכל לא היה כשר או הוגש בניגוד לכללי ההלכה. שוב ושוב נשאלתי: מה יקרה אם פעם אחת תאכלי משהו שלא נמצא ברמת הכשרות שאת מקפידה עליה?

והיתה עוד שאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב: רבקה, איך את עושה את זה?

אני חושבת ש’איך’ היא לא השאלה המהותית. השאלה שאני שאלתי את עצמי היא: למה? למה המשכתי לעשות את זה?

כשהבטתי בעצמי במראה, ראיתי השתקפות של סבתא שלי, של בוֹבי. ידעתי שגם היא בבואה של סבתא שלה, שאורח חייה שיקף גם הוא במדויק את זה של סבתה שלה, כך דורי דורות אחורה.

אך בכל פעם שהיה לי קשה ורציתי להרים ידיים, הייתי לוחשת לעצמי, ‘אני כאן בתפקיד. אני ממשיכה את השרשרת של בוֹבי שלי, שהמשיכה גם היא את השרשרת של בוֹבי שלה.’ הפכתי מודל לנשים אחרות שהביטו בי ואמרו: הנה, אפשר להמשיך את שרשרת הדורות, להקפיד על המסורת ולהתנהג כמו אמותינו וסבותינו, ובכל אופן להצליח. אפשר לשמור על הערכים בלי לוותר על המקצועיות. אין סתירה בין השניים, אולי אפילו להפך.

לא פחות מכך מצאתי את עצמי לעתים כשגרירה של הציבור החרדי, בלי שקיבלתי מינוי רשמי לכך, רק מעצם עובדת היותי חלק ממנו. כשהייתי נוכחת בסביבה בעת שהתקיימו דיונים בנושאים משמעותיים, מצאתי את עצמי עוסקת בניפוץ מיתוסים ותפיסות עולם שגויים, הנובעים מדעות קדומות שליליות על המגזר. ראיתי לנגד עיניי כיצד אפשר גם אחרת, וכיצד ההיכרות יוצרת הוגנות.

אני אישה קטנה מכדי להילחם מלחמות גדולות, אבל רציתי שספרי זה ינכיח את התום של האוהל שבו גדלתי, יספר על השפה שדיברתי, על הילדות המאושרת שעברתי ועל הערכים והמסורת שאיש לא כפה עליי, ושבהם בחרתי ועודני בוחרת לחיות לאורם ולהצליח.

להצליח לא למרות, אלא בשל העובדה שאני בוחרת בדרכי זו בכל יום מחדש.

גם אם זה לא תמיד קל.