עולם ייחודי ומסתורי נחשף, רובד אחר רובד, מתוך חליפת מכתבים בין כומר קתולי וסטודנט לרפואה, נכה, שניהם ילידי כפר קטן […]
1
וינצֶ’נצוֹ היקר,
מחלון חדרי בקומה האחרונה של בניין המגורים הדהוי פרושׂה לפניי רומא. לא קר בחדר ובכל זאת תחושת קור מחלחלת בעצמותיי, ואני מצטנף לפקעת, רכון על שולחן הכתיבה וכותב אליך.
חריקות העט על הנייר מפרות את השקט, מין שקט של בית קברות. לרגעים אני מניח את העט ובוהה בקירות שהזמן אכלם ובזגוגית החלון, מצייר באצבעי דמויות משונות על פני האדים המצטברים עליה.
נראה לי שהעצבות והשיממון חברו יחד והם פושטים חרש חרש באפלולית החדר, מחליקים כצללים מתקרתו על פני קירותיו, נאחזים במדפי הספרים ואחר כך קרבים אליי, מרחפים סביבי כרוחות רפאים, מסתננים אל תוך נפשי ומכניעים אותה.
אני מנסה להתנער מהם ומפנה את מבטי אל החלון.
אינני מצליח לזהות סימן חיים בענפי עץ הלִבנה המסובכים על האדן. ענפיו יבשו כאילו יד מכושפת נטלה מהם בבת אחת את חיותם והותירה מהם רק זרועות ארוכות כהות ומחודדות כחרבות המאיימות לחדור לחדרי מבעד לחלון ולפגוע בי.
עיניי סוקרות את הרחוב הסואן ואני מבחין בעוברים ושבים, דמויות אנונימיות, צבעוניות וערניות העסוקות בענייניהן. אינני רואה בזגוגית החלון אלא חיץ בין חיי הפרטיים, שנדמה לי שנעצרו לפתע בדיוק בנקודת הזמן הזאת, לבין זרימת החיים של הכלל, ונראה לי כאילו מעתה אני צועד והולך לשום מקום, לאין עתיד; כל האחרים נראים לי כפוסעים בצעדים החלטיים בכיוון ההפוך, לעבר חייהם, לעתידם.
אפרוריות הסתיו מתעבה מעל גגות הבתים, וקרני השקיעה נבלעות מאחורי הכיפה של כנסיית סַן פּיֶיטרוֹ, משאירות תחילה רק שובל צר ואחר כך נראות כחוט דקיק של זהב הנבלע בתוך האד האפרורי שפושט בחדרי ומעניק לו מין ערפול המדיף סגירוּת ואפלה.
דווקא ברגעים אלה אני חש שהקִרבה הרבה בינינו מפיחה בי אומץ לגעת בנושאים רגישים ולחשׂוף את הרבדים העמוקים ביותר של הנפש. ובעת הכתיבה, חמימות פושטת בגופי והיא מלווה תחושה של התעלות, כאילו פורט אני על הנימים העדינות ביותר של הנפש, כאצבעותיו החיוורות של אותו פרח כמורה הפורט על מיתריו של הנבל בכנסיית סַנטה קַטרינה בטַאוֹרמינה.
ואני נזכר בדמותי, ילד קטן, היושב באולם הכנסייה ומתבונן בכומר הצעיר, הצרור בבגדי כהונה צחים, הצנום והגבעולי, הענוג כפרח – וחושיי מחודדים ואני שבוי בקסמיהם של צלילי הנבל, ואישוניי מתרחבים באפלה, לוכדים במבטם את הדמויות, את שלהבות הנר הקטנות ואת ענני הקטורת – מטמיע לתוכי את המראות, הריחות והצלילים.
דימיתי שהאפסיס עוטה הילה של זהב ואני מלטף במבטי את אצבעותיו המפיקות את הצלילים הנפלאים האלה, המהדהדים בחלל הכנסייה ומרעידים את לבי בתפילת אווה מריה. הייתי כמהופנט.
ועם חלוף השנים, בהיותי גבר צעיר, התחלתי לראות בפריטה על הנבל פעולה ארוטית. אותן כפות ידיים ענוגות שלא עבדו מעולם, אותן אצבעות ארוכות המלטפות בעדינות את המיתרים, מגרות אותם בליטופים עדינים וברוך, בתנועות חוזרות, כמענגות גופה של אישה ומפיקות ממנה את הצלילים שאני יודע להפיק מאישה אהובה.
אמי רואה בך, האב וינצ’נצו, אחד מנציגיה הקדושים והיקרים של הדת הקתולית. אתה מטיף לאהבת האלוהים שכולנו צריכים לשאוף אליה, ואני מוצא את עצמי מתלבט יותר ויותר בקשר הפרדוקסלי בין האהבה הרוחנית לבין האהבה הגשמית, שנתגלתה לי פתאום, ממש ברגע שבו כמעט החלטתי לוותר עליה. משהכרתי את אותה אישה צעירה, התחלתי לראות בטקסי הדת המטיפים לאהבת האל חוויה ארוטית. המחשבה עליה הייתה מעבירה בגופי צמרמורת של עונג, ולעתים הייתי חש את הלהט הזה ההולך ופושט באבריי, כלשונות הלבה של האֶטנה – אותו אל אש, המתפרץ ומכלה כל חלקה טובה, כמו שהרס את קַטאניה.
ואני חוזר ושואל את עצמי: האם היה זה חזיון תעתועים? האם אלוהים שלח לי אותה כדי להתגרות בי, כדי לענות את נפשי המיוסרת גם בלעדיה? שכן כל חיי לא הצלחתי לראות בעצמי אלא נכה, ולאן שלא הרחקתי, לא הצלחתי למלט את נפשי מתחושת ההשפלה הזאת.
לא הועילו לי התרחקותי מהעיירה הענייה שבה נולדתי, ולא הפיכתי מבן דייגים קשה יום לבוגר אוניברסיטה שבכוחו להביא מרפא לבני האדם, בדומה לך המביא מזור רוחני לצאן מרעיתך בכפרי סיציליה העלובים.
ואני תוהה האם אלוהים שלח לי אותה כפיתיון, כאותה תולעת שהדייגים נועצים בקצה החכה לפתות את הדגים האומללים הגוועים בייסורים? ושואל אני את עצמי האם אכַלה את חיי בצורה דומה? כאותו אדם שהושלך מגן עדן ונידון לחיים מפרכים עלי אדמות, והוא נאלץ להבחין בין טוב ורע – לראות את המציאות כפי שהיא, כשם שאני עצמי נאלץ להבחין בנכותי ולהבין שלעולם לא אהיה כאחד האדם. אני מתוודה לפניך שבזמן האחרון אני מוצא את עצמי פעמים רבות מתבונן בי עירום בראי. האם יש איסור על כך?
בבואת גופי העירום במראה מעוררת בי תחושה מעורבת: את אותה התחושה המוכרת מלווה תמיד התחושה המפתיעה אותי בכל פעם מחדש, כאילו אני מביט בגופו של זר, אהוב ושנוא.
מבטי נתקל בראשי, גדול קמעה ועטור תלתלים שחורים, מתחבר בגסות לצוואר קצר המתלכד עם העורף המעובה השנוא עליי. עיניי השחורות גדולות ומשתוקקות כעיניו של כלב קטן ועזוב. שפתיי בשרניות מדי, וכאילו להכעיס נועדו לנשק נשים שלעולם לא ירצו בקרבתי.
גופי מוזר ביותר בעיניי. מבנה גופי צנום אך כתפיי רחבות ומוצקות ככתפיו של אתלט, והזרועות השריריות במידה מוגזמת נראות כשייכות למישהו אחר. עורי שחום מהשמש שקפחה עליו שעות רבות בילדותי, כשעזרתי לאבי במלאכתו על סירות הדיג בחופי טאורמינה. בטני שטוחה והאגן צנום ומדולדל, אברי התלוי בין ירכיי דומה לאבריהם של פסלי הגברים היוונים החצובים בשיש בפוֹנטַנה פְּרֶטוֹריה, ובשעה שאני מרוגש הוא מתנוסס ביניהם כתורן הקורא תיגר על העולם.
אך בולטת במיוחד היא אותה רגל אומללה, מנוונת, דקה וקצרה מרעותה, שכאילו נוצרה כדי לאמלל אותי לעולמים. משנתקל בה מבטי, אני מתאווה לכרות אותה, להעלים אותה, לזרוק אותה לדגים בלב ים. אני שונא אותה כל כך, ולפעמים, יסלח לי אלוהים, אני שונא גם אותו על שברא אותי כזה.
כל חיי, משחר ילדותי, אני נאלץ לגרור את הנכות המאמללת ותוהה מה גרם לו לאלוהים להחליט שדווקא אני ג’וּזֶפֶּה, יליד כפר קטן בסיציליה, אחלה בגיל חמש בשיתוק ילדים?
ואלוהים זיכה אותי גם במשהו מטעמו של גן עדן: מרגע שבו פגשתי את אותה האישה הצעירה, אינני יכול לחדול מלחשוב עליה ומלהזות בה.
בלילות מתרבות המחשבות, מתגברות ועולות, ותוך צמיחתן ההזויה, אני מצליח לראות בבירור את גופה, חצוב בתוך עור קטיפה בגון שמן זית, כמו זה המופק במטעי הזיתים שליד טְראפַּני. ואני מצייר במבטי את הצוואר הארוך הנושא ראש שופע שֵׂער רוטט בצבע החול, ומפניה הסגלגלים נובעות כיובלים מִנַהרות-עדן עיניים תכולות, שככל שאתה מתבונן בהן, אתה שוקע בתוך מעמקי השלווה, והן מאיימות לבלוע את כולך, ואתה אכן רוצה להיבלע בהן ולהטמיע עצמך בניחוח גופה, כמו זה העולה באפי בכל פעם שאני נזכר במדרונות הטַאוּרוֹ.
ואני בטוח שלעולם היא לא תראה בי אלא נכה עלוב נפש, ואם תחיה לצִדי, הרי יהיה זה אך ורק מתוך תחושת הרחמים. בלִבּה היא תבוז לי על הצער והבושה שאמיט עליה. ומי כמוך יודע כמה אני שונא כשמרחמים עליי!
רצה הגורל ודווקא בבגרותי, כאשר אני מצליח לרדת לעומק התפישׂה של הכרת האלוהים שאתה מטיף לה – מושג רוחני ומופשט כל כך – אני מגיע גם לשיא התפתחותי הגופנית, לשיא תפישתי המוחשית, ואינני יכול להפריד בין שתי התשוקות: תשוקות הרוח והבשר.
ומוזר אף יותר שדווקא אתך בחרתי לדון בארוטיקה, ואני שואל את עצמי מה מבין אתה, האב וינצ’נצו, בתשוקה הארוטית, אם כי אני חש שאתה מבין אותי ומבין הרבה יותר משאתה מראה כלפי חוץ.
האם תוכל אי פעם לשתף אותי, האדם הפשוט, בעולמך הפנימי, בתחושות לִבּך, בחרטה שאני מניח שאתה חש ברגעים הקשים בחייך? הרי אין אתה אלא בשר ודם.
הלוא גם את הסלע האיתן ביותר מלחכים מי הים לאִטם וחורצים אט אט, משלימים את עבודת הרוחות, המגיעות מן הים ומשייפות באיטיות את שכבות הכורכר. כן, גם הסלע האיתן ביותר משנה את צורתו במרוצת הזמן.
האם חווית אי פעם אהבה שונה מזו של האהבה לאלוהים? פעמים רבות, בעייני בכתבי הקודש, נדמה לי שאהבתו של אדם לאלוהיו מתוארת כדבקותו של גבר באישה. ואולי אעז ואשאל אותך ישירות, האם חווית אתה אי פעם בחייך אהבה של גבר לאישה?
כן, את האהבה הגשמית, הארוטית, הבוערת כאש בעצמותיך, הגורמת לך להשתחרר מן ה”אני” שלך ולשקוע בערפול חושים רגעי, חוויה שאיננה מסעירה פחות מהגעה לפסגת ההתעלות שחש אדם כלפי אלוהיו! זו שמותירה אותך נסער וכמה לחוות שוב את ההתעלות הזאת.
ואם חווית ולוּ פעם אחת בלבד את ההתנסות המופלאה הזאת, כיצד אתה יכול לעמוד בחיי הפרישות שקיבלת עליך? האם אינך כמה לשוב ולחוש שנית את האקסטזה הארוטית לא פחות מאת זו הדתית?
אני, במידת מה בדומה לך, קיבלתי על עצמי את הפרישות מחוסר ברֵרה ולא ידעתי שאפשר גם אחרת.
והנה מגיעה אותה אישה-שטן והופכת הכול על פיו, ואני נותר נכה עלוב, נסער ומבולבל, מעורפל חושים, בודד יותר מתמיד, ואני כמה לחוש שנית את אותה התעלות, וחשש מתגנב ללבי שכל מה שייוותר לי, כמו לך בדיוק, הוא לדבוק באלוהים ולא מתוך בחירה.
ובחשֵׁכה, לבדי על המיטה הצרה, באותה דירה שׂכורה בפרוור עלוב של רומא ובקור המקפיא של החורף, אני עדיין חש את חום גופה ומריח את ריחה המשַׁכר של האישה, שנדמה כי היא משטה בי או פשוט מרחמת עליי או משתעשעת בי, כאילו הייתי מאותם מוקיונים-גמדים בקרקס המבדרים את הקהל ובוכים בסתר.
אין עדיין תגובות