החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אלה שלמטה

מאת:
מספרדית: יוסי טל | הוצאה: | 2015-06 | 176 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

32.00

רכשו ספר זה:

המהפכה המקסיקנית שפרצה ב-1910 היתה המהפכה החברתית החשובה הראשונה במאה ה-20, ואלה שלמטה, ספרו של מריאנוֹ אסוּאֶלה שנכתב בלהט המאורעות ב-1915, הוא הרומן הקלאסי של המהפכה המקסיקנית.
בטכניקה סיפורית חדשנית לזמנו עוקב הרומן אחר התנהלותם של דֶמֵטריוֹ מֶסיאס, איכר שהיה למנהיג כריזמטי בשורות המהפכנים, ושל הלוחמים הסרים למשמעתו. אבל אין זה, כפי שאפשר היה אולי לצפות, פשוט שיר הלל אֶפּי לצדקתם ולגבורתם של המתקוממים. ניתן בו אמנם תיאור אוהד של ההשפלות והמצוקות שגרמו להם למרוד, של אומץ ליבם ושל נאמנותם למפקדם. אבל הסיפור חושף גם את איוולתם, את אכזריותם, את תאוותנותם, את חמדנותם ואת היעדר המודעות הפוליטית שלהם.
אפיזודות רבות עוסקות בדמותו של לוּאיס סֶרוונטֶס, עיתונאי ורופא שערק מן הכוחות הפדרליים והצטרף אל חבורתו של מסיאס. היחסים בין הלוחמים בני הכפר ובין המשכיל ה"יפיוף", שאינו חף לגמרי מפגמיהם של רעיו החדשים, ממחישים את השסע המעמדי העמוק בחברה המקסיקנית. מעניין שדמות זו, שאינה בוחלת בכמה מעשים נלוזים בעליל, מבוססת על קורותיו של המחבר עצמו, מריאנו אסואלה, שפעל כרופא באחת היחידות שסרו למשמעתו של המנהיג המהפכני הרדיקלי פנצ'וֹ וִייָה.
לרומן נלווית מסתו המלומדת והחריפה של קרלוס פוּאֵנטֶס, המראה כיצד מתייחס ספר זה על מסורת האפוס והרומן בספרות המערבית וכיצד הוא פותח את הדרך לסיפורת המודרנית באמריקה הלטינית כולה.

מקט: 4-497-1197
מסת"ב: 978-965-560-018-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
המהפכה המקסיקנית שפרצה ב-1910 היתה המהפכה החברתית החשובה הראשונה במאה ה-20, ואלה שלמטה, ספרו של מריאנוֹ אסוּאֶלה שנכתב בלהט המאורעות […]

1

“אני אומרת לך שזאת לא חיה. תשמע איך פָּלוֹמוֹ נובח. זה בטוח איזה נוצרי.”

האשה נעצה את אישוניה באפלת הסיירה.

“ומה אם זה פֶדֶרָלים?”1 השיב גבר שכרע על עקביו בפינה, בידו הימנית קערה ושלוש טורטיות מקופלות באחרת.

האשה לא השיבה לו; חושיה היו נתונים אל מחוץ לבקתה.

הלמות פרסות נשמעה משדה הטרשים הסמוך, ופלומו נבח ביתר זעם.

“ככה או ככה, כדאי שתתחבא, דֵמֶטְרִיוֹ.”

הגבר לא התרגש וסיים לאכול; הוא קירב אליו כד, הרימו בשתי ידיו ושתה ממנו מים בלגימות גדולות. אחר־כך קם על רגליו.

“הרובה שלך מתחת למזרן,” הגתה בקול חרישי.

החדר הקטן הואר בנר חֵלב. באחת הפינות היו זרוקים רתמת עול, מחרשה, סל נצרים וכלים חקלאיים נוספים. מן התקרה השתלשלו חבלים שהחזיקו תבנית ישנה של לבני חימר ששימשה מיטה, ועל שמיכות וסחבות דהויות ישן שם ילד.

דמטריו חגר את חגורת הכדורים למותניו והרים את הרובה. הוא היה גבוה, חסון, פניו אדמדמות ובלא חתימת זקן, לבוש חולצה ומכנסי כותנה לבנים, כובע קש רחב תיתורה לראשו וסנדלי עור כפריים לרגליו.

הוא יצא צעד אחר צעד, ונעלם בחשכה האטומה של הלילה.

פלומו, זועם כולו, ניתר מעל משוכת החצר. פתאום נשמעה ירייה, הכלב פלט יבבה חנוקה ולא נבח עוד.

כמה גברים רכובים על סוסים הגיעו, צועקים ומגדפים. שניים ירדו מן הסוסים ועוד אחד נשאר לשמור על הבהמות.

“נשים, משהו לאכול! ביצים, חלב, שעועית, מה שיש לכם, כי אנחנו מתים פה ברעב!”

“הסְיֵירָה הארורה הזאת! רק השטן לא היה הולך כאן לאיבוד!”

“היה הולך לאיבוד, סמָל, אם היה שיכור כמוך.”

אחד ענד תגי קצונה על הכתפיים, לאחר היו פסים אדומים בשולי שרווליו.

“איפה אנחנו נמצאים, זקנה? אבל בחיי… הבית הזה ריק?”

“אם ככה מה זה האור הזה? והפַספוּס הזה פה? אשה, אנחנו רוצים ארוחת ערב, ומהר! את יוצאת או שאת רוצה שנוציא אותך?”

“רשעים, הרגתם לי את הכלב! מה הוא כבר עשה לכם, פלומו המסכן שלי?”

האשה נכנסה וגררה את הכלב, שהיה לבן מאוד ושמן מאוד, עיניו כבר ריקות וגופו רופס.

“תראה איזה לחיים אדומות, סמל…! נשמה שלי, אל תכעסי, אני נשבע שאני אעשה לך מהבית שובך יונים. אבל בחיי אלוהים…!

אל תביטי בי בזעם,

די לכעסייך,

הביטי בי בנועם,

רק אַת מְאור עינַי –”

סיים הקצין את דבריו, נושא קולו בשיר רווי אַגוּאַרְדְיֶינְטֶה.2

“גברת, איך קוראים לחווה הקטנה הזאת?” שאל הסמל.

“לימון,” השיבה האשה בזעף, נושפת בגחלים שבאח ומוסיפה גזרי עץ.

“אז פה זה לימון? האדמה של דמטריו מָסִיאַס המפורסם! שמעת, אדוני הסגן? אנחנו בלימון.”

“בלימון? טוב, אני, מה אכפת לי? אתה יודע, סמל, אם אני צריך ללכת לגיהינום, אין כמו עכשיו, כשאני רוכב על סוס טוב. אבל תראה איזה לחיים יש לה, לשחרחורת! תפוחים לנעוץ בהם שיניים!”

“את בטח מכירה את הפושע הזה, גברת. ישבתי איתו בכלא אֶסְקוֹבֵּדוֹ.”

“סמל, תביא לי בקבוק טקילה. החלטתי להעביר את הלילה בחברתה הנעימה של השחרחורת הזאת. הקולונל? מה אתה מדבר איתי על הקולונל עכשיו? שילך להזדיין הקולונל… ואם הוא יתעצבן, אני מה אכפת לי. קדימה, סמל, תגיד לרב־טוראי שיוריד את האוכפים מהסוסים וייתן להם משהו לאכול. אני נשאר כאן. תשמעי, חתולונת, תשאירי לסמל שלי לטגן את הביצים ולחמם את הטורטיות. ואת, תבואי אלי לפה. תראי את הארנק הזה, מלא שטרות, והכל רק בשבילך. ככה בא לי. תארי לך! אני קצת שיכור, בגלל זה הקול שלי קצת צרוד, כאילו השארתי חצי גרון בגְוואדָלָחָרָה, ואת החצי השני ירקתי בדרך! אבל מה זה חשוב? ככה בא לי. סמל, הבקבוק שלי, מה עם הבקבוק טקילה שלי? חמודה, את רחוקה מדי. בואי תתקרבי ותשתי משהו. מה זאת אומרת לא? את מפחדת מ… הבעל שלך או משהו כזה? אם הוא מתחבא באיזה חור, תגידי לו שיֵצא. אני מה אכפת לי! תהיי בטוחה שעכברושים לא מפריעים לי.”

צללית לבנה מילאה פתאום את הפתח החשוך של הדלת.

“דמטריו מסיאס!” קרא הסמל מבועת ונסוג כמה צעדים לאחור.

הקצין התרומם על רגליו ונאלם דום, קפוא כפסל.

“תהרוג אותם!” קראה האשה בגרון ניחר.

“אה, תסלח לי, חבר! לא ידעתי… אבל יש לי כבוד לאנשים אמיצים באמת.”

דמטריו עמד והביט בהם. חיוך יהיר ומלא בוז קימט את פניו.

“ולא רק שיש לי כבוד אליהם, אני גם אוהב אותם. הנה, אני מושיט לך יד של ידיד. בסדר, דמטריו מסיאס, אתה מזלזל בי ולא רוצה ללחוץ לי את היד, זה בגלל שאתה לא מכיר אותי, זה בגלל שאתה רואה אותי ככה בתפקיד הדפוק והעלוב הזה, אבל מה אתה רוצה, חבר! הבן־אדם עני ויש לו משפחה גדולה לפרנס! סמל, בוא נלך, אני תמיד מכבד בית של בן־אדם אמיץ, של גבר אמיתי.”

ברגע שנעלמו חיבקה האשה את דמטריו בחוזקה. “שתשמור האמא הקדושה מחַלְפָּה! איזה פחד! חשבתי שבך הם ירו!”

“תלכי מייד לבית של אבי,” אמר דמטריו.

היא רצתה לעכב אותו. התחננה, בכתה. אבל הוא הדף אותה מעליו בעדינות וענה בנימה קודרת: “יש לי הרגשה שתכף הם יבואו כולם יחד.”

“למה לא הרגת אותם?”

“כנראה שעוד לא הגיע הזמן שלהם!”

הם יצאו יחד. היא עם הילד בזרועותיה.

ובפתח הבית נפרדו והלכו בכיוונים מנוגדים.

הירח מילא את ההר בצללים עמומים.

בכל צוק ובכל אלון המשיך דמטריו לראות את צדודיתה המיוסרת של אשה הנושאת את ילדהּ בזרועותיה.

לאחר שעות רבות של טיפוס במעלה ההר הסב את מבטו, ובעומק הקניון, ליד הנהר, עלו להבות גדולות.

ביתו בער.

1 חיילים שסרו למשמעתו של גנרל הוּאֶרטה, מי שהדיח את הנשיא הנבחר מַדֶרוֹ ורצח אותו.

2 יי”ש, “מי אש”. שם גנרי בעולם ההיספני למשקאות אלכוהוליים שונים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלה שלמטה”