ערן אבירם־אביבי מאגד ב"אחד מהם" מקבץ של סיפורים קצרים ורומן אחד. אבירם־אביבי שוזר בכתיבתו חוויות ביוגרפיות למחצה מימי שהות צה"ל בלבנון לצד דרמות מחייהן של קהילות חרדיות בברוקלין ובלונג איילנד; זיכרונות מן החיים בתור ילד חוץ בקיבוץ לצד תמונות מראשית ימיה של התרמילאות הישראלית במזרח הרחוק; קומדיות עדינות ונוגעות ללב לצד חזיונות בלהה דיסטופיים. מבעד לדמויות המאכלסות את הסיפורים עולות שוב ושוב שאלות על טיבם של כאב, טראומה, אובדן ונוסטלגיה ועל האופן שבו חוויות קצה מעצבות זהות, זיכרון ומשפחה. ברומן "הבן של מרצ'לו" נפרשת תמונה חיה ומרובדת של ישראל בשנות ה־ 70 וה־ 80 ושל ישראליוּת שהייתה ואיננה – עולם מוכר ואינטימי, המרצד בין געגוע חמוץ־מתוק לבהירות מפוכחת. ערן אבירם־אביבי מצטרף לשורה רחבה של יוצרים עכשוויים הכותבים בעברית בתפוצות. "אחד מהם" הוא ספרו הראשון.
קטגוריות: סיפורת עברית
42.00 ₪
מקט: 4-128-165
אחד מהם
ישבנו על מדרגת הבטון שמחוץ למסגד הנטוש בראש הגבעה. המסגד היה כעת חלק ממתחם הבסיס שלנו בפאתי שכם. בתוכו מוקמה המספרה, והשק”ם על ידה. שביל ארוך ומתפתל הוביל מהגבעה עד לשער הבסיס, ומשם והלאה למחנה הפליטים בּלאטָה. פעם כנראה צעדו בַּשביל מתפללים בדרכם אל המסגד, ואולי עברו בו עדרי כבשים בדרכם מן השדות אל הכפר הקטן (לפני שהפך למחנה פליטים גדול). עכשיו אין כאן כבשים מלחכות עשב. העצים והסלעים הגדולים צבועים בסיד, ושלטים עם הכתובת ‘חייל, שפר הופעתך!’ מלווים את הצועדים בשביל.
דמות רחוקה נראתה צועדת לעברנו. משהו בהליכה הבטוחה בעצמה היה נראה לי מוכר, אך הדמות הייתה רחוקה מכדי שאוכל לזהות אותה. המשכתי לנקות את הנשק ולהקשיב לחבר’ה משוחחים. הם סיפרו על החופשה האחרונה, על החֲבֵרָה, על הקיבוץ, על מה שהיה כשעלינו לַקַּו בלבנון. בעוד יום-יומיים נעלה שוב לקו, ועדיין לא ברור אם נחזור להַר דֹּב או שנישלח הפעם לג’באל ברוך. לפני הקו הראשון בהַר דֹּב היינו נרגשים מאוד וציפינו בדריכות לרגע שנראה קצת אקשן. הפעם כבר ידענו מה זה קו.
הייתי אחד מהם. שבעה-עשר קיבוצניקים ושני מושבניקים ממושבים נחשבים (נהלל ובאר טוביה), אני הייתי העירוני היחיד. מדי פעם היו מספרים לי סיפורים על הקיבוץ. היה נראה לי שהם נהנים להסביר לי, כמו לְזָר, מה קורה בחדר האוכל או מה זה סידור עבודה. מעולם לא סיפרתי להם שאני יודע. הייתי שייך, וזה הרגיש נהדר להיות אחד מהם. אהבתי את החברים, אהבתי להיות ביחידה מובחרת, אהבתי את הנסיעות הביתה עם מדים בלי סֶמֶל, מרושל במידה הנכונה, נעלי צנחנים אדומות ונשק מקוצר וקטלני, שרק יודעי דבר מבינים שרק חיילי סיירות מצוידים בו; ובנסיעות בטרמפים ובאוטובוסים מהבסיס ואליו הייתי זוכה למבטים מעריצים מחיילים ומאזרחים שזיהו. מדי פעם היה מישהו ניגש ושואל אם אני מכיר את זה וזה (בדרך כלל בן משק) – “גם הוא שירת ביחידה”. לעיתים מישהו ניגש ואמר “כל הכבוד גבר”, ולפעמים אפילו הציעו לקנות לי משהו לאכול. כמעט תמיד הייתי מסרב ומנסה להפגין צניעות, מה שהגביר את הערצת הסביבה. בייחוד אהבתי לחזור לשכונה. אומנם כולם ידעו בדיוק היכן אני משרת, והדבר הוסיף כבוד לשכונה, אבל כשהיו שואלים הייתי אומר בענווה שאני משרת בחיל רגלים. סיוון, החברה שלי, הייתה גאה מאוד בחבר הגיבור שלה, וכשהיינו הולכים מחובקים ליד הפיצה או בגן הבנים – הייתה נמסה מאושר בכל פעם שעבר לידנו מישהו שמכיר אותנו, או זר שיודע. שמחתי שהיא אוהבת את ההערצה של כולם, אפילו שכלפיה הייתי חבר די גרוע. “רנקי, גבר, מה אתה חולם שם?” אמר תומר, ויאיר גיחך. “הוא בטח מדמיין איך הוא טוחן את החברה הערסית הכוסית שלו, עד שהיא נהיית קמח.” אף פעם לא הרגשתי בנוח כשדיברו על חֲבֵרוֹת ועל זיונים. סיוון הייתה החברה הראשונה שלי, ולחבריי החדשים היה שפע של ניסיון מיני. הם היו מספרים איך שכבו (בשפתם: טחנו, דקרו) עם מתנדבות מסקנדינביה, תיירות מאנגליה ונערות מקיבוצים שכנים. לי לעומת זאת לא היה הרבה ניסיון. סיוון אהבה אותי מאז שהיינו ילדים והעריצה אותי כשהתקבלתי לסיירת. הסכמתי להיות חבר שלה קצת אחרי הגיוס, והיא ממש השתדלה להיות בת זוג טובה. היא שלחה לי לבסיס חבילות, ביקרה אותי בימי הביקור וכמעט תמיד חיכתה לי בכניסה לחדר המדרגות כשהייתי בא הביתה. כל זה רק הגביר את הזלזול שלי כלפיה. כמעט אף פעם לא היינו לבד. כשחברים מהצבא באו לבקר, היא ישבה שעות בשקט בחדר ואני אפילו לא העפתי מבט לכיוונה, בטח שלא זרקתי מילה טובה. כשהיינו הולכים יחד למסיבות בקיבוצים שלהם, הזהרתי אותה מראש להיות בשקט ולדבר כמה שפחות. היא עמדה בזה בכבוד וכמעט לא אמרה מילה כל הערב. כשהייתה ישנה אצלי – לא הצלחתי ממש לשכב איתה, בעיקר הייתי מכאיב לה. לפעמים בכתה בכי שקט, אבל אף פעם לא אמרה לי כלום ולא התנגדה. גם בזה עמדה בגבורה. לפעמים גם הייתי יוצא עם מישהי אחרת ומשתדל שסיוון תדע, אבל היא חיכתה לי בחדר עד שחזרתי בשעה מאוחרת, וחוץ ממבט עדין בעיניים אדומות מבכי לא הביעה כל מחאה אל מול התנהגותי הדוחה.
“היי, רנקי, יאללה תפסיק כבר לחלום. בוא הנה, יא מניוק, בוא תכיר את הלוחם החדש שלנו, דרורי. הוא בדיוק עף מקורס טיס, וזכינו בחיזוק מסיבי של כלי-כלי.” הייתי בהלם. זה היה הוא! איך לא קלטתי – הדמות עם ההליכה הבטוחה הזאת… זה היה דרור!
הבנתי שהחיים הטובים והתקופה שתיארתי כ”הכי יפה בחיים שלי”, הגיעו לסיום אכזרי. אולי לא יזהה אותי? עלתה בי תקווה קלושה. הרי עברו כמה שנים, ואני כבר לא אותו הילד השמנמן והמפוחד שהייתי. “מה קרה לכם! איזה קטע, אני כבר מכיר אותו. הוא חבר שלי מהמשק!” אמר דרור. “אבל מאיפה הבאתם את השם רנקי? קוראים לו גוזל!”
רציתי לבכות, רציתי לברוח, אבל הצלחתי לענות לו בצורה הכי קרת רוח שיכולתי. “היי דרור, מה נשמע גבר? וואלה, כבר שנים לא קוראים לי גוזל.” הוא התעלם ממני ואמר: “גוזל היה ילד חוץ אצלנו במשק. נראה שלמד ממני משהו, עובדה שהגיע לכאן. איזה קטע שגוזל בכלל הגיע בסוף לקרבי.” חבריי ליחידה הסתכלו עליי בתמיהה, שנראתה לי מהולה באכזבה. שנים של עבודה קשה נמחקו ברגע. מעולם לא סיפרתי להם שהייתי ילד חוץ, שאני יודע מה זה קיבוץ, ושאני מכיר ומבין ויודע מה טוב (להיות בן משק) ומה פחות טוב (להיות ילד חוץ). במשך כמה רגעים איש לא הוציא מילה. לבסוף הפר דרור את השקט, נתן לי צ’פחה ידידותית אבל חזקה מדי (ממש כמו אז). “מה פתאום, רנקי. גוזל תמיד נשאר גוזל.” שנאתי את השם הזה וכבר חשבתי שנפרדתי ממנו לעולם. הכינוי דבק בי ביומי השני בקיבוץ, ואף אחד מהילדים בקיבוץ לא קרא לי בשם אחר. אפילו המורים ושאר המבוגרים בקיבוץ קראו לי גוזל. ברגע אחד הרגשתי שוב בודד ומושפל כמו אז. שוב הייתי הילד הקטן, השמנמן והרגיש, עוצר בכוח את הדמעות כדי שאחרים לא יֵדְעוּ…
היום הראשון בקיבוץ היה דווקא מוצלח. אימא הורידה אותי בשער, חיבקה אותי, ביקשה רשות לתת לי נשיקה על הראש החכם ואמרה: “יהיה לך נהדר כאן. ספר להם שגם אני וגם אבא שלך היינו בהכשרה, אבא אפילו היה חבר חצרים לשנה.” (בבית דיברו תמיד על הקיבוצים בהערכה ובהערצה). נכנסתי בשער. המדשאות בקיבוץ נראו מוריקות לעומת השדה הצהוב שמאחורי הבית. עברתי ליד מגרש כדורסל באורך מלא, והכול נראה שונה ומרגש. השומר הראה לי את הדרך לכיתה, וכשנכנסתי קיבלה את פניי המורה. “נעים מאוד, קוראים לי ברכה. אם תזכור שלא לקרוא לי ‘המורה’ או ‘מורתי’ כמו בעיר, הכול יהיה בסדר.” לקרוא למורה בשם פרטי, וואו! מייד אהבתי אותה. היא באמת הייתה נחמדה מאוד. ברכה אמרה לילדים: “תכירו, זה רני, הילד החדש!” והזמינה אותי לשבת ליד ילדה ששמה יפעת. חשבתי שהיא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים. יפעת פינתה לי מקום ואפילו הלוותה לי עפרון מחודד וגם הסבירה לי שלא צריך להצביע. “אם יש לך משהו להגיד – פשוט תדבר,” אמרה. ראיתי מהחלון את מגרש הכדורסל עם הסלים השקופים. איזה כיף יהיה לשחק כאן לעומת המגרש בבית בורנשטיין עם הסל האחד העקום. גם הארוחה בחדר האוכל הייתה נהדרת. כן, אימא צדקה. קיבוץ זה ממש גן עדן.
למוחרת הגיע גן העדן אל קיצו. כבר ביום הראשון הצלחתי להבין שילד ושמו דרור הוא מלך הכיתה, ולכן התרגשתי כשניגש אליי בהפסקה. מאחוריו עמדה קבוצה של בנים. הוא הציע לי לבוא איתם למגרש. “אבל קודם יש לנו הפתעה בשבילך,” אמר. הם כיסו לי את העיניים והוליכו אותי בשביל. וואו! חשבתי לי. כבר יש לי חברים, ואפילו ארגנו לי הפתעה! “הגענו,” נשמע קולו הנעים והבוטח של דרור. “בוא, נעזור לך לעלות.” טיפסתי בעיניים מכוסות על משהו שהרגיש כמו מְכָל, ומישהו נתן לי דחיפה ונפלתי פנימה. מכסה הפח הגדול נסגר מעליי ובמהרה כוסה באבנים ובקרשים. שמעתי צחוק גדול, ואחר כך נהיה שקט. לקח לי זמן עד שהצלחתי לצאת, והבגדים החדשים שאימא קנתה לי לכבוד הקיבוץ היו מלוכלכים. כשחזרתי לכיתה באיחור, אמרה המורה: “רני, כאן אנחנו מאמינים באחריות אישית. להבא תשתדל שלא לאחר. ומה זה הריח הזה?” דרור אמר: “גוזל התינוק הלך לבקר בלול…” ואפילו שזה לא היה מצחיק – כולם צחקו, חוץ מיפעת. אך מאז היא נהייתה זהירה יותר וקצת פחות ידידותית, בייחוד כשילדים אחרים היו בסביבה.
וכך נמשכו שנתיים שלמות של הצקות. היו יורקים לי באוכל, נותנים לי צ’פחות חזקות מדי. צוחקים על איך שאני נראה, על איך שאני לבוש ועל איך שאני מדבר. כשהגענו למגרש הכדורסל, דרור היה קורא לעברי: “גוזל, כבר אני בא לטפל בך!” למרות שהייתי דווקא שחקן לא רע, לא שיתפו אותי במשחקים. לפעמים ‘טיפלו’ בי עם דחיפות, קללות ובדיחות על חשבוני, ולפעמים, אם הבנות היו בסביבה, גם אלימות קשה יותר. אחרי כמה חודשים הפסקתי לצאת החוצה בהפסקות. ישבתי לבד בכיתה והעסקתי את עצמי בכתיבה במחברת, שבה ניסיתי את כוחי בשירים ובסיפורים. באחד הימים חזרו דרור והחברים מוקדם לכיתה מההפסקה. דרור התקרב אליי ואמר: “תביא את המחברת, גוזל, נראה מה אתה כותב שם.” לא זזתי. “נו, אתה רוצה שאני אבוא לקחת?” ידעתי שהקרב אבוד והגשתי לו את המחברת. הוא דפדף בה קצת ואמר: “בואנה, גוזל הוא משורר! הוא הכי חכם פה מכולם, ממש ביאליק קטן!” כולם צחקו. הוא נעמד על הכיסא ובקול צפצפני (שתמיד היה משמיע כשחיקה אותי) הקריא: “‘בחולצה הזאת רואים לה את הבטן, ואני חושב שבטנה השזופה יפה.’ מה זה, גוזל. כתבת שיר על יפעתי? חבל, אתה יודע שלאפס כמוך אין סיכוי איתה!” דרור המשיך להקריא: “‘ואפילו שהיא לפעמים מתנהגת כמו זונה, אני אוהב אותה.’ אז מה, גוזל, אתה גם מת על יפעתי וגם חושב שהיא זונה? ומה את חושבת על זה, יפעתי?” הוא פנה ליפעת, שבדיוק נכנסה לכיתה. “תרד ממנו כבר, דרור, עזוב את גוזל בשקט!” אמרה לו. להפתעתי הרבה זרק דרור את המחברת לפח ויצא מהכיתה. בינתיים התחלתי לבכות, מול כולם. לא בכיתי מפני שצחקו עליי, וגם לא בגלל שזרקו את המחברת שלי לפח. בכיתי כי זו הייתה הפעם הראשונה שיפעת קראה לי גוזל. רצתי בבכי החוצה והשארתי את המחברת בפח, וכל אותו היום לא חזרתי לכיתה. הסתובבתי בחוץ. כשחזרתי בסוף היום לקחת את התיק, אמרה לי המורה ברכה: “רני, לברוח החוצה זה אף פעם לא פתרון. אם אתה צריך לדבר על כל נושא שבעולם, הדלת שלי תמיד פתוחה.” אמרתי שזה בסדר, ושלא אברח יותר. מאותו היום לא כתבתי עוד.
כשהגעתי הביתה בשבת, אימא אמרה: “המורה ברכה צלצלה אלינו ואמרה שברחת לשדות. זה נכון?! תראה, אני מבינה שקיבוץ יכול להיות מקום קשה חברתית, רנקי,” (לפחות היא לא קראה לי גוזל) “אבל לברוח זה לא פתרון. ואתה תמיד יכול לדבר איתי על כל דבר שבעולם, אתה יודע את זה, נכון?”
“כן, אימא. זה בסדר. זה היה משהו חד-פעמי.”
מעבר לחילופי הדברים האלה עם אימא לא סיפרתי בבית כלום על ההצקות. אחרי שנתיים בקיבוץ חזרתי לעיר.
בהמשך החיים, בכל פעם שפגשתי קיבוצניקים בטיולים שלי במדבר או בהופעות בצמח – הסתדרתי איתם מצוין. הם היו אחלה חבר’ה, ורובם המכריע גם הגיע בהמשך ליחידות המובחרות של הצבא. כל מה שרציתי זה להיות איתם, או יותר נכון – להיות אחד מהם. בשנים שלפני הגיוס התאמנתי שעות. רצתי בפרדסים עם שקי חול על הגב ועשיתי מאות שכיבות סמיכה וכפיפות בטן בבוקר ובערב. כשהגיעו המבדקים לסיירת, אמרתי לעצמי: “או שאני עובר – או שאני עובר!” למרבה הפתעתי התקבלתי, וזה היה היום המאושר בחיי. את המורה ברכה, דרור, יפעת וכל השאר, לא ראיתי מאז וגם לא חשבתי עליהם. עד לרגע שדמותו של דרור עלתה במעלה השביל…
נכנסתי למגורים והלכתי לכיוון המיטה שלי, בין המיטה של אמנון למיטה של עמית. שניהם היו החברים הכי טובים שלי, וביליתי בחברתם המון גם בחופשות. כשהגעתי, ראיתי את דרור יושב לי על המיטה. “היי גוזל, מקווה שאתה בסדר עם זה. העברתי את הדברים שלך לשם.” הוא הצביע על המיטה הריקה, שאף אחד לא העז לשכב עליה מאז שאודי חוט כבר לא איתנו. “אני ועמית אחוּקים מגיל אפס, אז תעבור לישון שם אם לא אכפת לך.” נמלאתי כעס ובושה, אבל אמרתי: “בסדר. אין בעיה, דרורי.” קראתי לו בחשש בשם החיבה, שכולם השתמשו בו. דרור לא הגיב וחזר לדבר עם עמית. הלכתי והתיישבתי על המיטה של אודי, שהיה ההרוג הראשון שלנו. ידענו שזה באשמתנו, אבל לא הודינו בכך אפילו אחד באוזני השני. בעצם, מאז שמת לא הזכרנו את אודי כמעט אף פעם. אודי היה בן של קצין בכיר, אלוף במילואים. הוא היה ילד צנום ויפה ושקט מאוד. אודי לא התאים לשירות בסיירת מובחרת והיה חייל גרוע מאוד. הנשק שלו היה תמיד מלוכלך, החולצה מכופתרת לא נכון. את המסעות בקושי הצליח לגמור אפילו שבילה רוב הזמן על האלונקה. החיילוּת שלו הייתה איומה, וככל שניסה לא הצליח אפילו לעבור תרגיל פְּרָט. הוא חטף עונשים לעיתים קרובות, ולפעמים כל המחלקה הייתה נענשת בגללו. בהתחלה ניסינו לעזור לו, אבל לא היה בזה טעם. גם כשלא נענש היה אודי מתנדב להישאר שבת, ותמיד שיבצו אותו לשמירות הגרועות. באחד הלילות באתי להחליף אותו בשמירה, במשמרת האחת לפני אחרונה. הגעתי אל השמירה באיחור (כולם היו מאחרים לאודי), ובמקום להתלונן הוא אמר: “ממילא כבר אין לי זמן לישון, אז תחזור למגורים.” סירבתי, וכך בילינו יחד שעתיים וחצי. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי איתו ברצינות. שוחחנו הרבה ומהר מאוד הגענו לספרים. שוחחנו על קפקא ועל עגנון, על קורט וונגוט ועל ‘זֵן ואמנות אחזקת האופנוע’ (שנינו הסכמנו שהוא הספר הגרוע בעולם, אולי מלבד הספרים של קרלוס קסטנדה). אודי הפגין ידע עצום על כל ספר ועל כל סופר שהזכרתי. הוא סיפר לי על חייהם של הסופרים, השווה ביניהם ואפילו סיפר בדיחות שהקבילו בין החוויות שלנו בצבא לסצנות מספרים ששנינו הכרנו. צחקנו עד דמעות ולרגע שכחנו שאנחנו בצבא. למוחרת בא אודי לשבת לידי בשק”ם וניסה לפתוח שוב בשיחה, אבל כל החבר’ה היו שם יחד, ואני עשיתי את עצמי כלא שומע והתעלמתי ממנו. הוא הסתכל עליי במבט עצוב, חייך לרגע והלך לשבת לבדו. שבוע אחר כך, כשאודי הכשיל אותנו שוב בתרגיל מחלקה, שני חבר’ה לקחו את המיטה שלו מהמגורים וקשרו אותה עם שרשרת עבה לעץ בחוץ. לא התנגדתי. אף אחד אחר לא התנגד. אודי ישן כמה לילות בחוץ, וכעבור שבוע ימים אבא שלו סידר לו להגיע ל-669, אבל גם משם הוא הודח אחרי זמן קצר. לבסוף הציבו אותו במפקדה של בית הספר לחי”ר, ולילה אחד בשמירה ‘נפלט’ מהנשק שלו כדור, שנכנס לו מהסנטר ישר אל המוח והרג אותו במָקוֹם. הלכנו לשבעה, וכולם דיברו על התאונה המצערת. אבא שלו אמר לנו, שטוב שבאנו. “M-16 זה נשק דפוק, שידוע כנשק בלתי אמין,” אמר, כשהבחין שכולם מקשיבים. “אני לא מבין, למה לא נותנים לכם קלאצ’ים? לקחנו מספיק מהערבים כדי לצייד את כל צה”ל!” על המשפט הזה חזר כמה פעמים בווריאציות שונות. אחרי השבעה חזרנו לבסיס. אף אחד לא דיבר יותר על אודי, ולמיטה הריקה שלו, המסודרת – לא התקרב איש.
עכשיו זאת המיטה שלי. בלילה הראשון חשבתי על אודי הרבה, ובלילה שאחריו קצת פחות. כעבור כמה ימים הפסקתי לחשוב עליו בכלל, והמיטה הפכה להיות המיטה שלי, של גוזל. בימים הבאים המשכנו לחכות בציפייה מתוחה לעלייה ללבנון: אני במיטה של אודי, ודרור בין אמנון לעמית. היחס אליי השתנה קצת. כולם עדיין היו נחמדים, אבל מעט מרוחקים – או לפחות ככה הרגשתי. וכולם עברו לקרוא לי גוזל.
בשבת לפני שעלינו לקו באה סיוון לבקר אותי בבסיס, ואת דרור ביקרה יפעת. זיהיתי אותה מייד. היא הייתה כל כך יפה, לבושה בשַׁרְוָאל ובחולצה רקומה. דרור ניגש אליי עם יפעת ואמר: “יפעתי, זוכרת את גוזל?” היא הסתכלה בי בעיניים, חייכה ואמרה: “טוב לראות אותך.” דרור אמר: “נו, גוזל, איפה הנימוס? לא תכיר לנו את החברה שלך?” אבל התביישתי כל כך בסיוון. היא נראתה כה שונה מהחברות של כולן, עם הג’ינס הצמוד מדי והז’קט האדום מדי. “אה, ברור. זו ידידה שלי, סיוון,” אמרתי. סיוון חייכה ולא אמרה מילה עד סוף הביקור. כשהחבר’ה לקחו את החברות למגורים, ביקשתי ממנה שתיסע הביתה וסידרתי לה טרמפ עם קובי מהחימוש.
למוחרת עלינו ללבנון, לקו של ג’באל ברוך. בשונה מהקו הקודם, בהַר דֹּב – הקו בג’באל ברוך היה נהדר. האוכלוסייה המקומית הייתה ידידותית מאוד אלינו. לעומת זאת, הם נלחמו לא מעט בינם לבין עצמם. הדרוזים נלחמו בנוצרים, השיעים נלחמו בדרוזים ובנוצרים, וקבוצות יריבות של נוצרים נלחמו זו בזו. בכל ערב היינו עולים לגג של המפקדה וצופים בתיאטרון לבנוני של ארטילריה קלה.
באחת הנסיעות בשביל ההררי ראינו משאית הפוכה בצד הכביש. היא הייתה מחוררת בכדורים ושרופה, אבל כשבדקנו את המטען התגלה לעינינו אוצר: המשאית הייתה מלאה בפחיות פפסי קולה. מפקד הצוות, אלון, נתן את אישורו, ובתוך דקות מעטות הועמס המטען על אחד הנגמ”שים, שקיבל אחר כבוד את השם ‘נגמ”ש פפסי קולה’. בימים היינו מפטרלים בכפרים ובשדות ולא חשנו כל סכנה. באחד הסיורים מסביב לגדר הבסיס הצטוותי עם דרור, ופתאום ראינו שני חיילי אויב שוכבים מטרים אחדים מאיתנו, עם נשק המכוּון ישר אלינו. השתטחנו והתחבאנו מאחורי כמה סלעים. ביקשתי מדרור לחפות עליי וזחלתי קרוב. הם לא זזו. התקרבתי עוד ואחר כך הבחנתי בענן הזבובים שחג מעליהם. הבנתי שהם מתים. כנראה נהרגו ממרגמה ונשארו שוכבים כמות שהם, עד שגילינו אותם. לא חשבתי על מותם ולא על החיים שנקטפו בגיל צעיר ואף לא על הוריהם הבוכים בכפר. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה להשיג לעצמי סוף-סוף סכין קומנדו סורית. סכין קומנדו סורית הייתה מצרך שהעיד על אקשן, סמל סטטוס של קרביים. בשלב ההוא של המלחמה כבר היה כמעט בלתי אפשרי להשיג אותו. “דרור, בוא. הם מתים, בוא נראה מה יש עליהם,” אמרתי. ודרור צעק: “גוזל, עצור! תיזהר, הגופות יכולות להיות ממולכדות. לך תקרא לאלון, שיבדוק וינטרל אותם. אני אחכה כאן ואוודא שאף אחד לא יתקרב.” כשחזרתי עם אלון, דרור כבר לא היה שם. מהגופות לקח את שני סכיני הקומנדו – אחת שמר לעצמו ואחת נתן לעמית. כל החבר’ה צחקו עליי וקינאו בדרור, שהיה הראשון שהשיג סכין כזו. הייתי מאוכזב והרגשתי כמו אידיוט, אבל כשהסיפור על גוזל התמים, שמפחד מגופות ממולכדות – סופַּר שוב ושוב, צחקתי על עצמי עם כולם.
הימים חלפו עלינו בשתיית פפסי קולה, משחקי שש-בש אל תוך הלילה ושיחות במגורים, ואף אחד עוד לא ידע שגן העדן שלנו – או כמו שאלון קרא לו: ‘קו-לוקסוס’ – הולך להיגמר. למוחרת החל לרדת שלג. אמצעי חימום לא היו לנו, וגם לא לבוש מתאים לתנאי שטח כאלה. עשרים וארבע שעות ביממה היה לנו קר. מסיבה בלתי ברורה לא הגיעה אספקה במשך כמה ימים. שיערנו שהציר חסום וידענו שידאגו לנו, אבל בינתיים התקיימנו על מנות קרב עבשות, וגם נגמ”ש הפפסי קולה נתקע בבוץ, והיינו צריכים לזרוק את המטען האהוב כדי לחלץ אותו. מצב הרוח היה ירוד, ואת רוב הזמן העברנו בלי לעשות כלום במשחקי שש-בש באצבעות קפואות ובשתיית משקה, שהחליף את הפפסי האבוד. קראנו לו ‘קָתֶה’, כלומר משקה כל כך דליל, עד שלא ברור אם הוא קפה או תה. אבל האקשן שייחלנו לו בקו הקודם – הגיע.
עמדנו כמה חיילים במחסום ובדקנו את המכוניות העוברות בכביש ההררי הנידח, שלא הוביל לשום מקום חשוב, אבל עשינו מה שמוטל עלינו. פעם בחצי שעה לערך עבר במחסום רכב מקומי. הנוסעים היו על פי רוב מנומסים וכבר הכירו את התרגולת. הרכב היה נעצר, והנוסעים חיכו להוראות שלנו לצאת ולפתוח את הבגאז’ ואז לחזור לרכב ולהמשיך בנסיעה. היה משעמם. יום אחד ראינו מרצדס שחורה נעה לעברנו. יצאנו מהעמדה וחיכינו שתעצור, אבל המרצדס לא עצרה ולא האטה, אלא האיצה את נסיעתה ועברה את המחסום. מישהו ירה ראשון, ואחר כך ירינו כולנו. על המכונית השחורה ניתכו צרורות של נשק קל ומאג ואפילו טיל לאו, אך איש לא ירה עלינו בחזרה. אחרי כמה עשרות מטרים נעצרה המרצדס והחלה לעלות באש, ובניגוד לסרטים – לא התהפכה ולא התפוצצה. אחרי שעה קלה דעכה האש, וניגשנו בזהירות. בפנים היו מוטלות גופות מנוקבות בכדורים ושרופות למחצה: במושב הקדמי איש ואישה ובמושב האחורי ילדה. היא נראתה כבת שמונה או תשע, היו לה שתי צמות ושמלה עם הדפסים של נסיכות דיסני. היינו מדוכאים, ברפיון כוחות ובלי חשק לכלום. לאלון, שהיה מבחינתנו חייל-על, היו דמעות בעיניים. לא אני ולא אף אחד אחר הרגיש גיבור, וכל מה שרציתי היה לחזור כבר הביתה. חשבתי על יפעת וחשבתי על סיוון וחשבתי על ילדה שרופה, שלא ידעתי את שמה. יחידת הקישור באה להחליף אותנו במחסום, וחזרנו לבסיס. אף אחד לא שתה קָתֶה ואף אחד לא שיחק שש-בש. כולנו ידענו, שלא התגייסנו לצבא כדי להרוג ילדות שלובשות שמלה עם נסיכות של דיסני.
עברו עוד כמה ימים. בינתיים הגיעה אספקה במסוק, והיו שוב פירות, ירקות, מעדני חלב וגבינה צהובה. בנוסף קיבלנו גם חבילות של הוועד למען החייל עם ממתקים ומכתבים, שכתבו לנו ילדים מכל רחבי הארץ. המכתבים היו חמודים, מלאים בציורים של חיילים ולב או חיילים ופרחים. כמה מאיתנו תלו את המכתבים מעל המיטות, ואחדים אפילו כתבו מכתב תשובה. חזרנו לשחק שש-בש ולשתות קפה שחור טרי, שהגיע עם המסוק. כבר היה כמעט סוף הקו, וכולם ספרו את הימים בציפייה לחזור הביתה.
ביומנו האחרון בלבנון, בשעה שכוחות חדשים כבר החלו להגיע לקו כדי להחליף אותנו, נשלחנו לפתוח ציר. היה מוקדם בבוקר, ושלג קל ירד. השביל היה מלא בוץ והיה קשה ללכת, אבל ידעתי שבעוד יום אחד אני בבית בחופש, ומחשבותיי כבר היו שם – לצאת עם החבר’ה, לאכול טוב, לשבת בערב על חוף הים ולחבק את סיוון. מי יודע, אולי תהיה מסיבה באחד הקיבוצים. הייתי שקוע כל כך במחשבות, עד שברגע הראשון לא הבנתי מה קורה. היה פיצוץ אדיר. אחר כך אבק וצעקות. חטפנו מטען צד. אחרי רעש הפיצוץ כמעט שלא הצלחתי לשמוע, אבל בעודי שוכב על האדמה הקרה – ראיתי מבעד לפיח ולאבק שיש נפגעים. מישהו ניגש אליי. “רני, אתה בסדר?” שמעתי בקושי. “כן, כן…” עניתי. התנערתי, לקחתי את ציוד החובשים וקמתי. דרור היה שרוע על האדמה, וראיתי שיש לו פגיעות בכל הגוף, ושהוא תומך בידיו בטן פעורה – וממנה יוצאים חלקי מעיים ונוזל דם חום. דרור הסתכל עליי במבט מתחנן, אולם לא בכה ולא צעק. הוא ניסה לדבר, ונדמה לי שאמר: “גוזל, תעזור לי…” אמרתי: “דרורי, כבר אני בא לטפל בך!” ורצתי לראות את מצבו של עמית, ששכב צורח ומתפתל מכאבים. כמה דקות אחרי כן הגיעו חובשים מוטסים. הם פינו את הפצועים קשה לבית החולים, ודרור נפטר בדרך. חזרנו לארץ – לתחקיר, להלוויה ולשבעה.
וכך מקץ עשר שנים חזרתי אל הקיבוץ. המדשאות נראו קטנות יותר וירוקות פחות ממה שזכרתי, וגם המגורים לא היו מפוארים כפי שנותרו בזיכרוני ונראו לי כעת דומים למגורי קצינים בצבא. יפעת ישבה עם חברות ובכתה, וכמו כולם ניגשתי לנחם. אמרתי משהו סתמי, והיא ענתה “תודה”. אימא של דרור ישבה עם חברות. היא הייתה מאופרת ולבושה כמו לחתונה, אבל לרגליה נעלה שתי נעליים שונות לחלוטין. על השולחן היו עוגיות מכל מיני סוגים, לחם, ממרחים, ביצים קשות ופירות. כל זה היה זכור ומוכר לי – וטעים. התיישבתי ליד עמית, שכבר שוחרר מבית החולים. התברר שהפציעות שלו קלות, אבל הוא זכה לתשומת לב רבה. אבא של דרור ניגש לעברנו. פיניתי לו את המקום ליד עמית, אבל הוא התעלם מעמית, נעמד לצידי ואמר: “אתה רנקי, נכון? תראה איך כמעט שלא השתנת. אתה זוכר, שהיית בא אלינו לפעמים אחרי הצוהריים עם דרור? איפה נעלמת לנו כל השנים?” ואני נזכרתי. הרי בימים ההם היו גם רגעים יפים, כמו ימי שישי חורפיים אחר הצוהריים בבית של דרור… אימא שלו מכינה לנו קקאו חם… פתאום הציף אותי גל של זיכרונות שנמחקו. “כן, בטח,” אמרתי.
“אתה יודע שמכולם, דרורי הכי אהב אותך,” אמר אבא של דרור. “הוא כל כך שמח להיפגש איתך שוב במקרה, ביחידה.”
“כן, גם אני מאוד שמחתי שנפגשנו, ושאנחנו שוב יחד.”
“הייתם יחד,” תיקן אותי אבא של דרור. “אתה יכול לבוא איתי רגע?”
הנהנתי ואמרתי: “כן, כן, בטח! מה שאתה צריך.”
“אז בוא איתי רגע, אני רוצה שתראה משהו. דרורי תמיד אמר שמכולם, אתה הכי חכם – היחיד שמסוגל להבין אותו. הייתם חברים כל כך טובים כשהייתם ילדים, חבל שלא שמרתם על קשר…”
הלכתי אחריו לחדר השינה של הוריו של דרור. מתחת למיטה הוציא קופסת קרטון ובתוכה מחברת. “אלה שירים שדרורי כתב. רציתי שאתה תעיף מבט, ושתגיד לי אם הם שווים משהו. חשבתי לפרסם אותם לזכרו, אתה יודע, שיזכרו משהו ממנו. שמישהו יזכור…” הוא הזיל דמעה, הגיש לי את המחברת והתיישב על המיטה. ישבתי לצידו וקראתי בקול רם. את השירים הכרתי, וכן את כתב היד: כתב יד עגול וארוך, כתב חולמני וילדותי.
“אני חושב שזה מצוין,” אמרתי. “אתה חייב לפרסם את זה.”
“כן, כן…” אמר אבא של דרור בלאות. “אצלנו אוהבים את המתים.” הגשתי לו את המחברת בחזרה, וקמנו. הוא חיבק אותי חיבוק ארוך ואמר: “אל תשכח אותנו, רני. תבוא לבקר!”
“בטח,” מלמלתי. “אני מבטיח…” בדרכי החוצה אמרתי שלום למורה ברכה. היא לא זיהתה אותי, אבל החזירה לי שלום. אל הקיבוץ כבר לא אחזור לעולם.
כמה שבועות אחרי שחזרנו מלבנון, הודחתי מהיחידה. כבר לא היה לי אכפת. סיוון השתחררה לפניי ונסעה לטייל במזרח עם חברה. נפרדנו, אבל אמרנו שנשמור על קשר. זה לא קרה. גם עם החבר’ה מהיחידה אינני שומר על קשר. מדי פעם מגיעה אליי איזו הזמנה לחתונה, לבר מצווה, לחתונה של הבן… לפעמים מזמינים לפגישת מחזור. מעולם לא הלכתי. אחרי הצבא עברתי לניו יורק, ואני מגיע לארץ מדי כמה שנים כדי לבקר את הוריי. כשאני פוגש במקרה מישהו מהצבא באיזה בית קפה או בשדה התעופה, הוא תמיד יאמר משהו כמו: “גוזל, איפה נעלמת?! שנים לא ראינו אותך…” אנחנו מעלים חוויות, מחליפים טלפונים ושואלים על חברים אחרים מהיחידה. ואז מבטיחים לשמור על קשר, אבל אף פעם לא מזכירים את דרור או את אודי.
ספר השירים של דרור זכה להצלחה גדולה. בכריכה האחורית מופיעה תמונתו ומתחתיה מלל קצר, הכולל את התיאור ‘לוחם ומשורר’. השיר ‘בחולצה הזאת רואים לה את הבטן’ הולחן על ידי זמר מפורסם שנים מעטות אחרי צאת הספר לאור – וזכה להצלחה גדולה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחד מהם”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות