החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עין התודעה

מאת:
מאנגלית: אמנון כץ | הוצאה: | 2018 | 252 עמ'
זמינות:

46.00

רכשו ספר זה:

ברוכים הבאים לווירטנט

עולם המצוי מעבר לחלומות הפרועים ביותר שלכם… ולסיוטים הגרועים ביותר שלכם

הווירטנט – היכולת לדמות מציאות – מציעה היטמעות גופנית ונפשית מוחלטת, וככל שאתה האקר טוב יותר, אתה נהנה יותר. לשם מה לטרוח לציית לחוקים כשרובם ממילא מטומטמים?
אבל יש חוקים שנקבעו מסיבה טובה. יש טכנולוגיות מסוכנות שאסור להתעסק איתן. זה בדיוק מה שעשה גיימר אחד, והתוצאות היו קטלניות.
הממשלה יודעת שדרוש האקר כדי לתפוס האקר, וסוכני הממשל התבייתו על מייקל. אם ייענה לאתגר, מייקל יצטרך לחדור לסמטאות האחוריות ולפינות הנסתרות של הווירטנט, למקומות שעין אדם מעולם לא ראתה. שם אורבת לו סכנה גדולה – ההבדל בין משחק ומציאות יטושטש לנצח.

'עין התודעה' הוא הספר הראשון בסדרת דוקטרינת התמותה מאת מחבר הסדרה רבת־המכר הרץ במבוך שתורגמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

מקט: 4-31-6302
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1
הסרקופג

מייקל דיבר נגד כיוון הרוח, אל נערה ששמה היה טניה.

“אני יודע שיש מים שם למטה, אבל זה באותה מידה יכול להיות בטון. אם תקפצי אַת תימרחי על זה כמו פנקייק.”

לא היו אלה המילים הכי מרגיעות שאפשר לומר למישהי שרוצה לשים קץ לחייה, אבל זו הייתה האמת. טניה טיפסה על המעקה הכפול של גשר הגוֹלְדֵן גֶיְיט, מכוניות חלפו על פניה. היא עמדה נטויה מעט לאחור, גבה שלוח אל האוויר הפתוח, זרועותיה הרועדות אוחזות במעקה המתכת הרטוב מאדי ערפל. אפילו אם מייקל יצליח, איכשהו, לשכנע אותה לא לקפוץ, האצבעות החלקלקות שלה עלולות להשלים את המלאכה, בין אם היא תרצה או לא. וזה יהיה הסוף שלה. הוא דמיין את הדייג העני המשוכנע שסוף סוף תפס דג גדול, ואיזו הפתעה מגעילה תצפה לו כשהוא יגלגל את החוט.

“תפסיק להתבדח,” צעקה אליו הנערה, רועדת. “זה לא משחק – כבר לא.”

מייקל היה בוִוירְטְנֶט – ה שֵינָה – כמו שקראו לזה גיימרים מורעלים כמוהו שנכנסו לשם לעתים תכופות. הוא היה רגיל לראות שם אנשים מפוחדים. היו הרבה כאלה. אבל מתחת לפחד, תמיד הייתה הידיעה, עמוק בפנים, שלא משנה מה קורה ב שינה, זה לא קורה באמת. אבל טניה הייתה שונה. הבעת הפנים שלה – כלומר, פני ההילה שלה – הייתה מטורפת לגמרי. היה לה מבט של אימה צרופה שהעביר במייקל צמרמורת וגרם לו להרגיש כאילו הוא זה שתלוי על פי התהום, עומד ליפול אל מותו. ומייקל לא היה מעריץ גדול של המוות, וירטואלי או מציאותי.

“זה כן משחק, ואת יודעת את זה,” הוא אמר בקול רם מדי, וקיווה שלא הבהיל אותה. אבל משב רוח פתאומי וקר חטף את המילים שלו והעיף אותן למטה, אל המפרץ. “בואי, תרדי לכאן, ונדבר. שנינו נקבל את נקודות הניסיון שלנו, אחר כך נוכל להסתובב קצת בעיר, להכיר אחד את השני. נמצא פסיכים אחרים לבלוש אחריהם. אולי נקצור לנו איזה מעדן חינמי בחנויות. יהיה כיף. אחר כך, נמצא לך פֵּתח מעבר ותצופי חזרה הביתה. ואז, אולי תיקחי לך פסק זמן מהמשחק.”

“אין לזה שום קשר למקור־חיים!” טניה צרחה עליו. הרוח ניפחה את בגדיה ושערה השחור התנפנף מאחוריה כמו כביסה על חבל. “פשוט לך מפה ועזוב אותי בשקט. לא בא לי שהפרצוף היפה שלך יהיה הדבר האחרון שאני רואה בחיים.”

מייקל חשב על מקור־חיים – מעמקים – השלב הבא, המטרה הנכספת. המקום שבו הכול פי אלף אמיתי יותר, מוחשי יותר, עוצמתי יותר. שלוש שנים מפרידות בינו לבין הזכות להיכנס לשם. במקרה הטוב שנתיים. אבל עכשיו הוא חייב לשכנע את הנערה הזו לא לקפוץ אל הדייט שלה עם הדגים, אחרת הוא יישלח חזרה ל פרברים לשבוע, ויתרחק עוד קצת ממקור־חיים – מעמקים.

“אוקיי, תראי…” הוא ניסה לברור את מילותיו בזהירות, אבל הוא כבר עשה טעות גדולה אחת וידע את זה; לצאת מהדמות ולהשתמש במשחק עצמו כסיבה להפסיק לעשות את מה שעשתה – זה הולך לעלות לו בהרבה נקודות. ונקודות זה כל העניין. אבל הנערה הזו התחילה להפחיד אותו באמת. הפנים החיוורות והשקועות שלה, כאילו כבר מתה.

“נו תסתלק כבר וזהו!” היא צעקה. “אתה לא קולט? אני לכודה פה. איזה פתח בראש שלך – אני לכודה! הוא לא ייתן לי לצוף!”

מייקל רצה לצעוק לה שזה לא נכון, היא מדברת שטויות. אבל חלק אחר בתוכו, חלק אפל, אמר לו: עזוב אותך מזה, בשביל מה אתה מתאמץ, תגיד לה שהיא לוזרית, תשדל אותה לקפוץ. קפיצת ראש. תִצפה בה נופלת וצורחת. היא הרי מתעקשת, הולכת עם הראש בקיר. וזה לא כאילו זה קורה באמת. זה רק משחק. הוא היה צריך להזכיר לעצמו את זה כל הזמן.

בכל אופן, אסור לו לפשל בקטע הזה. הוא חייב את הנקודות. “טוב, תקשיבי,” הוא נסוג בידיים מורמות, כמו מישהו שמנסה להרגיע חיה מבוהלת. “רק נפגשנו, תני לזה זמן. אני מבטיח לא לעשות שום דבר פסיכי. את רוצה לקפוץ, אני לא אפריע לך. אבל לפחות דברי איתי. תגידי לי למה.”

דמעות זלגו על לחייה; עיניה נעשו אדומות ונפוחות. “בבקשה… פשוט תעזוב אותי בשקט.” הקול שלה נעשה רך ושקט, קול מובס. “אני לא משחקת. אני גמרתי עם כל זה!”

“גמרת? אין בעיה, את יכולה לעזוב. אבל את לא חייבת להרוס גם לי, נכון?” מייקל הסתכן באזכור נוסף של המשחק רק בגלל שהיא עצמה השתמשה בו כסיבה שלה לעשות צ’ק אאוט מהמלון בשר־ודם הווירטואלי שלה. “ברצינות. תחזרי איתי לפתח, תציפי את עצמך, ותחליטי שסיימת עם המשחק אחת ולתמיד. את תצאי מהסכנה, ואני אקבל את הנקודות שלי. נכון שזה הסוף הכי טוב שיכול להיות?”

“אני שונאת אותך,” היא ירקה. ירקה באמת. רסס של רוק וערפל. “שונאת אותך אפילו בלי להכיר אותך. אין לזה שום קשר למקור־חיים!”

“אז תגידי לי לְמה זה כן קשור,” הוא אמר ברוגע, מנסה לשמור על קור רוחו. “יש לך את כל היום בשביל לקפוץ. תני לי רק כמה דקות. דברי איתי, טניה.”

היא טמנה את פניה במרפק זרוע ימין שלה. “אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה יותר,” היא התייפחה והכתפיים שלה רעדו. מייקל חשש שהיא הולכת לאבד את אחיזתה במעקה. “אני פשוט לא יכולה.”

יש אנשים שהם פשוט חלשים, הוא חשב, אם כי לא היה טיפש מספיק לומר את זה.

מקור־חיים היה, ללא ספק, המשחק הכי פופולרי בווירטנט. נכון, תמיד אפשר להיכנס לאיזה שדה קרב אכזרי במלחמת האזרחים או להילחם נגד דרקונים בחרב כשפים, להטיס חלליות או לבקר בחדרי פנטזיות מיניות. אבל כל החרא הזה מתיישן מהר. בסוף בסוף, שום דבר לא מרתק יותר מהרוע, הקשיחות, העצמות החשופות והלכלוך־לפָּנים של החיים האמיתיים. שום דבר. ויש אנשים, כמו טניה, שלא מסוגלים לעמוד בזה. מייקל מסוגל. מה זה מסוגל – הוא התקדם בשלבי המשחק כמעט באותה מהירות כמו הגיימר האגדי גָאנֵר סְקֵיְיל.

“בחייך, טניה,” הוא אמר. “מה כבר יקרה לך אם תדברי איתי? ואם כבר החלטת לגמור עם הכול, מה ייצא לך מזה שתסיימי את המשחק האחרון שלך בהתאבדות אלימה כזו?”

היא נעצה בו מבט נוקב ששוב העביר בו צמרמורת.

“קיין לא ירדוף אותי יותר,” היא אמרה. “אסור לו לכלוא אותי כאן ולהשתמש בי כניסוי ולשסות בי את הקיל־סימים שלו. אני הולכת לעקור את הליבה שלי.”

המילים האחרונות האלה שינו הכול. במבט של חלחלה מייקל צפה בטניה מהדקת את אחיזתה בעמוד, ואז שולחת את ידה השנייה אל הרקה שלה ומתחילה לחפור בבשר לתוך ראשה.

מייקל שכח מהמשחק, שכח מהניקוד. המצב הפך ממטריד לעניין של חיים ומוות. בכל שנותיו במשחק, הוא מעולם לא ראה מישהו נכנס לליבה של עצמו ומשבית אותה – הורס בעצם את הרכיב החיוני ביותר בסרקופג, המחסום שמפריד בין העולם הווירטואלי לעולם האמיתי בתודעת המשתמש.

“תפסיקי!” הוא צעק, מציב רגל על המעקה הראשון. “תפסיקי!”

הוא עמד על המעקה, קפץ ונחת על פס מתכת צר שנמתח לאורך קצה הגשר וקפא במקומו. הוא היה מרוחק ממנה כדי מטר־מטר וחצי, ונמנע מכל תנועה פתאומית שעלולה להבהיל אותה. הוא הושיט אליה את שתי ידיו, ופסע צעד אחד לקראתה.

“אל תעשי את זה,” מייקל אמר לה בקול שהיה רם דיו להישמע ברוח העזה.

אצבעותיה של טניה המשיכו לחטט ברקתה הימנית. היא קילפה פיסות עור ורקמה, ופניה וידיה התכסו בדם. פניה הביעו רוגע מצמרר, כאילו אינה מבינה מה היא מעוללת לעצמה. מייקל ידע שהיא פורצת לליבה שלה ומשביתה את התוכנה.

“תפסיקי לשחק עם הליבה!” הוא צעק, אבל נשמע לחוץ מדי ומאמצי המשא ומתן שלו התנפצו על דופן הגשר. “אולי תדברי איתי על זה לפני שאת תולשת את הליבה שלך החוצה? את יודעת מה המשמעות של זה.”

“מה זה עניינך, בכלל?” היא אמרה בשקט ומייקל נאלץ לנסות לקרוא את תנועות השפתיים שלה. אבל היא לפחות חדלה לחטט בפצע.

ואולם, במבט שני מייקל הבחין שהיא בעצם מניעה את האגודל והאצבע שלה בתוך הבשר המרוטש. “אתה רק רוצה את הנקודות שלך,” היא אמרה, תוך שהיא שולפת באיטיות שבב מתכתי קטן, מבהיק מדם.

“אין לי בעיה להפסיד את הנקודות שלי,” מייקל אמר, מנסה להסתיר את הפחד והגועל שלו. “אני נשבע לך. אסור לך להתעסק עם הליבה, טניה. תחזירי את השבב למקום ובואי נדבר. לא מאוחר מדי.”

היא הרימה את הייצוג החזותי של הליבה אל מול עיניה, והביטה בו בהשתאות. “אתה קולט את האירוניה?” שאלה. “אלמלא כישורי התִכנות שלי, סביר להניח שבכלל לא הייתי יודעת מי זה קיין ולא יודעת על הקיל־סימים והתכניות שלו בשבילי. אבל מפני שאני מעולה בפיצוח קודים ותוכנות… ובגלל המפלצת הזה… הוצאתי את הליבה שלי מהראש. השבתתי אותה.”

“לא מהראש האמיתי שלך. זאת רק הדמיה, טניה. זה לא מאוחר מדי.” מייקל לא זכר רגע בחייו שבו הרגיש מזועזע כל כך.

היא נעצה בו מבט נוקב שגרם לו לסגת צעד לאחור. “אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אני לא יכולה לסבול… אותו יותר. אם אני אמות, הוא לא יוכל להשתמש בי יותר. זהו, גמרתי עם זה.”

היא הניחה את הליבה על אגודלה והעיפה אותה לעברו של מייקל. השבב חלף מעל כתפו והתגלגל, נוצץ באור השמש, כאילו קורץ לו, כאילו אומר לו: היי, חבוב, אתה על הפנים בניהול משא ומתן למניעת התאבדויות, ואז השבב נחת בנקישה באמצע הכביש, שם, תוך שניות, ירסקו אותו כלי רכב.

מייקל לא האמין למראה עיניו. מישהי כל כך מתוחכמת בפיצוח קודים שממש מסוגלת להרוס את הליבה שלה, הַרְכיב שמגן על המוח בזמן שאתה נמצא ב שינה. בלי הליבה, המוח לא יכול לסנן את הגירויים של הווירטנט. אם הליבה שלך שובקת בזמן שאתה בתוך ה שינה, אתה תמות גם ב ערות. הוא לא הכיר אף אחד שעשה את זה. שעתיים לפני כן הוא ישב עם החברים הכי טובים שלו בסנדוויץ’־בר “המקום של דן” ואכל צ’יפס כחולים שהם הורידו באופן פירטי. כל מה שהוא רצה עכשיו זה לחזור לשם, לאכול כריך פסטרמה טוב, לסבול את הבדיחות של ברייסון על תחתונים של זקנות, ואת הירידות של שרה על התספורת המגוחכת שעשה ב שינה.

“אם קיין יגיע אליך,” טניה אמרה, “תגיד לו שבסוף אני ניצחתי. תספר לו כמה אמיצה הייתי. הוא יכול ללכוד פה כמה אנשים שהוא רוצה ולגנוב את הגוף שלהם, אבל לא את שלי.”

מייקל הבין שאין טעם בדיבורים. הוא לא היה מסוגל לשמוע מילה אחת נוספת יוצאת מפיה המרוח בדם של הנערה. במהירות שיא, מהר יותר מכל דבר שהוא עשה אי פעם בחייו, מהר מכל דמות בכל משחק, הוא רץ קדימה וזינק אל המעקה החיצוני, נחת עליו לשבריר שנייה והמשיך בקפיצה אל המוט שבו היא נאחזה ברפיון ובו היו תלויים חייה.

היא צרחה, ולהרף עין קפאה במקומה, המומה מפעולתו הפתאומית, אבל אז הרפתה והדפה עצמה הרחק מהגשר. מייקל קפץ אחריה כשידו האחת שלוחה במטרה להיאחז במעקה שמשמאלו והשנייה מושטת אליה, אבל החטיא את שתי המטרות. רגליו נחתו על משטח מוצק אבל מיד החליקו, ובזרועות מתנפנפות ובעודו חש כי סביבו רק אוויר, הוא נפל, כמעט במתואם איתה.

צווחה מחרידה בקעה מגרונו, קול שהיה מתבייש בו אלמלא עמד בפני מותו של האדם היחידי שהיה בסביבתו. בלי הליבה שלה, המוות שלה יהיה אמיתי.

מייקל וטניה צללו בנפילה חופשית אל מי המפרץ האפורים שהשתרעו תחתם. הרוח קרעה את בגדיהם. מייקל הרגיש כאילו לבו מטפס במעלה חזהו ועומד בגרונו. הוא צרח צרחה נוספת. במעמקי מוחו הוא ידע שהוא יפגע במים, יחוש מידה מסוימת של כאב, ואחר כך יצוף, תרתי משמע, ויתעורר בריא ושלם בתוך הסרקופג שלו, בבית שלו. אבל המאפיין הבולט ביותר של הווירטנט היה היכולת לדמות מציאות, והמציאות כרגע הייתה אימה.

איכשהו, ההילות של מייקל וטניה מצאו זו את זו במהלך הנפילה הממושכת, וצנחו חזה אל חזה כמו צמד אמני צניחה חופשית. בעוד פני המים הגועשים תחתם מאיצים לעברם, הם כרכו את זרועותיהם זה סביב זה ונצמדו בחיבוק הדוק. מייקל רצה לצרוח בשנית, אבל ראה את הבעת השלווה המוחלטת על פניה וסכר את פיו.

עיניה קדחו לתוך עיניו של מייקל, חיפשו בתוכו, מצאו אותו, והוא נשבר אי שם בתוך־תוכו.

הם פגעו במים, נחבטו בעוצמה, כפי שחשב שיקרה. פני המים היו קשים כמו בטון… קשים כמו המוות.

הכאב היה קצר אבל עוצמתי. בבת אחת, כל עצב מעצביו של מייקל פקע והתפוצץ. הוא לא הספיק להשמיע הגה לפני שהכול הסתיים; וגם טניה לא הספיקה. הוא לא שמע ממנה דבר מלבד צליל החבטה הנורא של הפגיעה במים. ואז הכול התפוגג והעולם החשיך.

מייקל היה בחיים, בתוך תיבת העִצְבּוּב שרוב האנשים קראו לה סרקופג. הוא הוצף מה שינה אל ה ערות.

זה לא מה שקרה לנערה. הוא נשטף בגל של עצב והתקשה להאמין במה שחווה. במו עיניו הוא ראה אותה מתעסקת בקוד שלה, משנה אותו, עוקרת את הליבה מתוך הגוף הווירטואלי שלה, ואז מעיפה אותה לרוח כאילו הייתה לא יותר מפירור לחם. הסוף שלה היה אמיתי, והעובדה שהיה לו חלק בזה גרמה למייקל להרגיש שכל הקרביים שלו מתהפכים. הוא מעולם לא ראה דבר דומה לזה.

הוא מצמץ פעמים אחדות, ממתין להשלמת תהליך הניתוק. מעולם קודם לכן לא חש הקלה כזו כשיצא מהווירטנט, כשסיים משחק. מעולם לא השתוקק כל כך לצאת מהקופסה ולנשום את האוויר המזוהם של העולם האמיתי.

אור כחול נדלק, והאיר את דלת הסרקופג שהייתה במרחק עשרה סנטימטרים מפניו. מַפלטי הג’ל הנוזלי ומפוחי האוויר סיימו את פעולתם, כעת נותר רק החלק היחיד שמייקל שנא באמת, לא משנה כמה פעמים הוא עשה את זה (יותר משהוא היה מסוגל לספור). חוטים דקיקים, צוננים של חיווט עצבי ניתקו מצווארו, מגבו ומזרועותיו, התפתלו כמו נחשים על עורו עד שנבלעו בתוך חרירי מסתור זעירים בדפנות הסרקופג, שם הם יעברו חיטוי ויאופסנו עד המשחק הבא. ההורים שלו נדהמו מכך שהוא נותן לדברים האלה לחדור לתוך גופו מרצונו החופשי, והוא לא יכול היה להאשים אותם. היה בזה משהו מצמרר לגמרי.

נשמעה נקישה קולנית, לאחר מכן חריקה מכנית ואז שריקה של משב אוויר מהיר. דלת הסרקופג החלה להתרומם, נעה על ציריה מעלה והצדה כאילו היה זה ארון המתים של דרקולה. המחשבה הזו כמעט גרמה למייקל לפרוץ בצחוק. להיות ערפד מוצץ דם ואהוב על נשים היה רק אחד ממיליארד דברים שאדם יכול לעשות ב שינה. רק אחד ממיליארד.

הוא קם בזהירות – הוא תמיד נתקף סחרחורת קלה לאחר הציפה, בייחוד אחרי שהייה של שעות בסרקופג, עירום ומיוזע. בגדים פגמו באיכות הגירוי החושי של תיבת העצבוב.

מייקל יצא מהתיבה ודרך בהנאה על השטיח הרך. זה הפיח בו תחושה של יציבות, של חזרה למציאות. הוא הרים את זוג תחתוני הבוקסר שהשאיר על הרצפה ולבש אותו. אדם מהוגן, הוא חשב, היה לובש גם מכנסיים וחולצה, אבל הוא לא הרגיש מי־יודע־מה מהוגן באותו רגע. כל מה שנדרש ממנו מצד מקור־חיים היה לשכנע נערה לא להתאבד והצלחה הייתה מזכה אותו בנקודות ניסיון. והנה, לא רק שהוא נכשל, הוא בעצם דרבן אותה לעשות את זה על אמת. על אמת. על אמת.

טניה מתה. גם הגוף שלה, איפה שהוא לא יהיה, מת. היא עקרה את הליבה שלה לפני שקפצה אל מותה, מבצע תכנות מדהים בהחלט, שאותו היה בכוחה לעולל רק לעצמה. אי אפשר לפברק הוצאה של ליבה בווירטנט. זה מסוכן מדי. אם זה היה אפשרי, לעולם לא היית יודע אם מישהו באמת מזייף את זה, ואנשים היו עושים את זה על ימין ועל שמאל בשביל הקטע או כדי לקבל תגובות. לא, טניה באמת חדרה לקוד שלה ושיבשה אותו, הסירה את מחסום הבטיחות במוח שלה, שהבדיל בין העולם המדומה לבין העולם הממשי, ועל ידי כך “שרפה” את השבב הפיזי המושתל במוחה אצלה בבית, ועשתה את כל זה בכוונה. טניה, הנערה היפה ועצובת העיניים, שהזתה שהיא נרדפת, מתה. מייקל ידע שתוך זמן קצר הידיעה תופיע במבזקי החדשות. בטוח. הם ידווחו שהוא היה איתה ויכול להיות אפילו שחוקרי או”ן – אבטחת וירטנט – יבואו לדבר איתו על זה. בעצם, בטוח שהם יבואו.

מתה. היא מתה. דוממת וחסרת חיים כמו המזרן המדולדל שעל המיטה שלו.

הכול הִכה בו בבת אחת. הִכה בו כמו כדור בַּפנים.

מייקל בקושי הספיק להגיע לחדר הרחצה ומיד הקיא את נשמתו. אחר כך התמוטט על הרצפה והתכרבל בתנוחת עוּבּר. הוא לא הזיל דמעה, הוא לא היה הטיפוס שמסוגל לבכות, אבל הוא נשאר בתנוחה הזו המון זמן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עין התודעה”