החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עילם

מאת:
הוצאה: | 2019 | 179 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

יואב ערד, חי חיים מעניינים ומלאים, סוערים ומלאי עשיה, חווה הרבה הצלחות וגם ידע כישלונות. בעברו קצין

בקבע, מתיישב ויו"ר הוועד במושב שהיה ממייסדיו בצפון סיני, איש עסקים, שהה בשליחויות בחו"ל מטעם מוסדות לאומיים כמנהל ונציג, ניהל נציגויות של חברות מסחריות ישראליות וזרות בחו"ל, היה הראשון שהוציא קבוצות של נוער ומבוגרים מאמריקה הלטינית למצעד החיים, פעל כמנהל ומנהיג בתחומים שונים ובסוף השהות בחו"ל יצא עם רעייתו לחיות בבית על גלגלים – מוטורהום ובו חצו את מקסיקו, ארה"ב קנדה

ואלסקה, הרפתקה שנמשכה כשנתיים במקביל לתמיכה בעילם.

העלאת סיפורו של עילם על הכתב מהווה מרכיב חשוב בהתמודדותו עם האבל ובתהליך ההנצחה של הבן.

יואב נשוי למיכל, והם הורים לעינבל, לעילם ז"ל ולערן וסבים לארבע נכדות.

 

מקט: 4-1272-485
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון –
על אהבה, כאב ופרידה
אחד
לא יכולתי לעצור את הבכי. כל גופי רעד. ישבתי על ספסל ובכיתי בכי תמרורים. בכי קשה, נורא, ללא נחמה. הדמעות זלגו על פניי, נשימתי הייתה קשה וכתפיי רעדו. מיררתי בבכי. בכיתי בקול, לא יכולתי להפסיק. הבכי השתלט עליי ואפשרתי לעצמי לבכות. לא היה לי אכפת שאנשים סביבי הסתכלו עליי. לא עניין אותי היכן אני, או מה חשבו עשרות או מאות האנשים שהסתובבו בשדה התעופה על גבר מבוגר, בשנות השישים לחייו, הבוכה בכי נוראי. לא הטריד אותי. פשוט בכיתי.
הכאב בתוכי גרם לי לבכות עוד ועוד, והדמעות יחד עם קולות הבכי גרמו לי להרגיש שאני מתפרק לגמרי. אין תקווה, הכול נגמר. מה הטעם? איך אמשיך עכשיו?

ישבתי על ספסל בשדה התעופה של אורלנדו, פלורידה, אחרי דלפקי הצ’ק־אין ולפני הכניסה לאזור שערי העלייה למטוס.

עילם איננו. עילם התאבד.
איבדתי את בני, עילם. בכיתי ובכיתי. אנשים מסביבי הסתכלו עליי, אבל איש מהם לא התקרב או שאל מה קרה ולמה אני בוכה. מדי פעם מישהו שאל אם אני רוצה כוס מים.

יום חמישי בבוקר בפלורידה, טיסה לניו יורק. המתנה של מספר שעות והמשך טיסה לארץ, להגיע חזרה לארץ ביום שישי אחר הצהריים שעון ישראל, אחרי שבוע בפלורידה, שבו סיכמתי עקרונית את מכירת המוטל ולפני כן שבועיים במקסיקו בענייני עבודה אחרים.

כשעה לפני התפרצות הבכי, כשנסעתי בכניסה לשדה התעופה וחיפשתי את מקום החזרת הרכב השכור, צלצל הטלפון הנייד שלי. עינבל הייתה על הקו.
“אבא, איפה אתה?” שאלה. “יש מצב שאתה מקדים את הטיסה?”
“למה?”
“עילם לא איתנו יותר.”
“מה אמרת?”
“עילם התאבד.”

מעולם לא הבנתי טוב יותר את הביטוי “חשכו עיניי”. לא ראיתי לאן אני נוסע. המשכתי ישר, נוהג על אוטומט ומנסה להבין מה עינבל אמרה לי כרגע.
אני זוכר שביקשתי לדבר עם מיכל, וכל שזכור לי משיחה זו ששנינו בכינו בטלפון.

כעבור כמה דקות חזרתי למציאות, ורק אז שמתי לב שעברתי את הכניסה למקום החזרת הרכב. נאלצתי לעשות שוב סיבוב שלם בשדה התעופה כדי להגיע ולהיכנס להחזרת הרכב השכור. מסרתי את המכונית בזריזות לעובד במקום, לקחתי את חפציי ורצתי לטרמינל, לדוכן חברת התעופה. בלי לחשוב ובלי להיות מודע לחלוטין למעשיי, הצלחתי לעלות לשאטל ההסעה מעמדת החזרת הרכב השכור לטרמינל.

בדלפק הצלחתי לשלוט במעשיי ובדבריי ואף לנהל שיחה עם העובדת במקום, שבדקה עבורי אפשרויות להקדמת הטיסה הן לניו יורק והן בהמשך לארץ. משלא נמצא פתרון עשיתי צ’ק־אין והלכתי לכיוון שער העלייה למטוס.
כאן כבר לא יכולתי להחזיק מעמד. מצאתי ספסל והתחלתי לבכות.
עוד בזמן הצ’ק־אין דיברתי בטלפון שוב עם מיכל, עינבל וערן. ערן ניסה לעזור לי למצוא טיסה מוקדמת יותר, ושלושתם סיפרו לי בכל אחת מהשיחות עוד ועוד פרטים.

עד לאחר שמסרתי את המזוודות וקיבלתי את כרטיס העלייה למטוס, הצלחתי פחות או יותר להחזיק את עצמי ולנהל את השיחות עם אנשי חברת התעופה ועם מיכל והילדים בטלפון.
אך מרגע ששלב זה הסתיים והלכתי לכיוון העלייה למטוס, התפרקתי. לא יכולתי לשלוט בבכי. הכאב הנורא, האובדן, הידיעה שנחתה עליי במכה, שלאחר כל הסבל שעילם עבר, האכזבה והתסכול מכך שאינו מוצא דרך לקבל את העזרה שהיה זקוק לה כל כך, הכריעו אותו והביאו אותו לבחירה כזו נוראה.
עילם, בני, החליט שאין טעם לחייו, איבד תקווה והשאיר אותי, את מיכל אמו, עינבל אחותו וערן אחיו בכאב ובתסכול איום ונורא. באומץ שאינני יכול להבין, הפסיק את סבלו, התאבד והשאיר אותנו המומים וכואבים.
תחושת חוסר אונים אפפה אותי. הרגשת אובדן שלא ניתנת לתיאור.

איכשהו, בשלב כלשהו, קמתי מהספסל ומצאתי את דלת העלייה למטוס לטיסה לניו יורק. התיישבתי על אחד הכיסאות באזור השער. העלייה למטוס עדיין לא החלה, והתחלתי לבכות שוב. חיכיתי ובכיתי. בכיתי ולא הבנתי איך נמשיך מכאן.

אינני זוכר את הטיסה מאורלנדו לניו יורק. אני מניח שעליתי למטוס ושמצאתי את מושבי. הגעתי לנמל התעופה קנדי בניו יורק, אספתי את עצמי וחפציי. כנראה איכשהו, מבלי להיות בדיוק מודע למה שעשיתי, עברתי את תהליך הצ’ק־אין לטיסה לארץ. הגעתי לטרמינל, לאזור שער העלייה לטיסה לארץ, אבל עמדה לפניי המתנה ארוכה של מספר שעות.

מדי פעם דיברתי בטלפון עם ערן, שעדיין ניסה למצוא לי טיסה מוקדמת יותר ואפילו הצליח למצוא טיסת אל על, שהייתה מביאה אותי לארץ כשעה מוקדם יותר מהטיסה שלי. אך זה חייב להוריד מישהו מהטיסה ההיא, דבר שאנשי אל על היו מוכנים לעשות, אבל הבנו שאין הצדקה לכך רק כדי להגיע שעה מוקדם יותר.
כך נשארתי וחיכיתי לטיסה. זמן רב. שעות של המתנה מורטת עצבים. התהלכתי מכאן לשם, הלוך וחזור בטרמינל. מדי פעם ישבתי, או נכנסתי ויצאתי מהחנויות. לא מצאתי מנוח. המחשבות התרוצצו במוחי על עילם ומה שבוודאי עבר עליו, על מיכל שמצאה אותו, על מה יהיה ועל מה היה ועל איך ממשיכים. הרבה שאלות, תהיות ובעיקר כאב.
ושוב בכיתי בשדה התעופה קנדי בהפסקות. מספר פעמים.
במשך המתנה קשה זו צלצלתי לסי־ג’יי בפלורידה, שעד לא מזמן הייתה מזכירתו ויד ימינו של עילם. אף שהייתה קרובה יותר בגיל אלינו, הוריו, פיתחה חברות וקשר אמיתי איתו ואיתנו. סיפרתי לה. השיחה הייתה קשה מאוד וכואבת. צלצלתי גם לחברו הטוב של עילם בפלורידה. דיברתי עם חבר שעבדתי איתו באותה תקופה ושהיה גם בשדה התעופה קנדי, בטרמינל אחר, בטיסה אחרת לארץ.

ודיברתי מספר פעמים עם מיכל. הכאב הורגש מאוד בקולה. בגלל הפרשי השעות, כשאני חיכיתי לעלות לטיסה בארץ כבר היה ערב ולילה. היום הנורא הזה כבר הסתיים והמחר המפחיד עמד בפתח.
בכינו בטלפון. לא ידענו מה לומר זה לזה. ניסיתי לדלות ממיכל את כל הסיפור – איך, מתי, ולאט־לאט קיבלתי תמונה של מה שקרה.

באחת השיחות אמרה לי מיכל שפנו טלפונית ממרכז ההשתלות, ושאלו אם נסכים לתרום את הקרניות של עילם. את השיחה קיבלה עינבל ותגובתה האינסטינקטיבית הייתה – “לא” – אך מיכל לקחה את הטלפון ומיד ענתה בחיוב, שהרי עילם החזיק כרטיס “אדי”. כשמיכל סיפרה לי על כך, הסכמתי איתה. היא פעלה נכון. כיום גם אני מחזיק כרטיס אדי. החשיבה של מיכל הייתה שעילם חי חמש שנים בחושך, ואם עיניו המדהימות יכולות לגרום לאדם אחר לראות אור, הרי לא יכול להיות דבר גדול וסמלי מזה. בסופו של דבר, ככל הנראה בשל הזמן שעבר מרגע מותו, החליטו לא לקחת ממנו איברים. אבל לאור הסכמתנו והעובדה שהחזיק בכרטיס אדי, צורפנו למשפחת תורמי האיברים.

אינני זוכר מה ואינני זוכר איפה, אך אני זוכר שאפילו אכלתי משהו באחת המסעדות בטרמינל.
הטיסה לארץ לחלוטין אינה זכורה לי. אני מניח שכרגיל ישבתי במטוס. אולי ישנתי חלק מהטיסה, אולי אכלתי את מה שהגישו בטיסה –לא זוכר כלום.

בנתב”ג פגשה אותי קרובת משפחה שבאותה תקופה עבדה בנמל. יחד איתה עברתי בזריזות את ביקורת הדרכונים, וכשהגעתי לאיסוף המזוודות, מצאתי שהמזוודה שלי הגיעה פתוחה. בדיקה מהירה גילתה שכנראה לא חסר כלום והמזוודה פשוט נפתחה, אבל מצבי הנפשי הקשה במעמד זה לא עזר, והלחץ והכעס כמעט גרמו למצב לא נעים שנמנע על ידה.

אני בארץ. בדרך החוצה מנתב”ג, לפגוש את המשפחה.
שניים
מיכל, עינבל, ערן ותמר, נכדתנו הבכורה, קיבלו את פניי. התחבקנו זה עם זה. בכיתי ובכינו, ושוב התחבקנו.
עוד בטרם עליתי לטיסה בניו יורק אמרתי לכולם שאני רוצה לראות את עילם. כשעמדנו ביציאה מנתב”ג צלצל ערן למי שצלצל, ותיאם שנוכל להגיע לבית החולים הלל יפה בחדרה, לשם לקחו את עילם. אינני יכול בשלב זה עדיין לבטא את המילים – גופתו של עילם. עדיין זה עילם, ולא גופה. אני עדיין בהכחשה, עדיין איני מבין ואיני מקבל את סופיות המצב. אני רוצה לראות את בני. אולי אצליח להעיר אותו ולהחזיר אותו הביתה. אולי אשכנע אותו שנמצא דרך ולמרות הכול נצליח יחד להתגבר על הכול.

בכניסה להלל יפה נשארו מיכל, עינבל ותמר לחכות, וערן ואני נכנסנו. הפנו אותנו לצד האחורי הרחוק של בית החולים, ושם פתחו את המקרר, הוציאו אלינו את עילם על אלונקה, ופתחו את השק שבו שכב.
עילם נראה ישן. עין אחת חצי פקוחה, כמו שתמיד ישן, שכב ונראה נינוח לגמרי. חיבקתי אותו, נישקתי אותו ואמרתי לו, “עילם, קום, בוא הביתה.”
פעם, פעמיים, שלוש. חזרתי על כך עם דמעות בעיניי. מעיין הדמעות שלי טרם יבש, עדיין היה לי מה לבכות. ערן גם חיבק אותו ואמר לו את אותם דברים, אבל עילם לא הגיב. שכב שם. לא קם, לא אומר דבר.

להשאיר אותו שם היה מוזר מאוד, לא מציאותי. קשה. הרי באתי לקחת אותו הביתה. אני כל כך רגיל בשנים האחרונות לקחת אותו הביתה מכל מיני מקומות, ועד עכשיו בכל פעם שבאתי לקחת אותו, בא איתי וחזר הביתה. למה שהפעם זה יהיה שונה? בוא. מספיק לשחק. באתי לקחת אותך. קום ובוא.
לא בא. אינני יודע כמה זמן הייתי איתו שם. אני רק זוכר שערן ואני עמדנו לידו, התחבקנו ובכינו. לבסוף אמרנו לו שלום והלכנו. נסענו הביתה בלי עילם.

יום שישי השישה־עשר בדצמבר, אלפיים ואחת־עשרה, אחר הצהריים, לקראת ערב. אנחנו בבית כולנו ורק עילם חסר, נשאר לבד בהלל יפה. אנו מדברים על סידורי הלוויה והשבעה. צריך להודיע, למי ואיך. ובתוך כל זה אני מתחיל לשמוע סוף־סוף לא בטלפון את מה שמיכל מספרת, ונפשי יוצאת אליה. החוויה הקשה שלה מאפילה על הכול.
כשאני כותב שורות אלו על המחשב, הכתיבה איטית מאוד. המון הפסקות למחשבה. ובכל פעם שאני מפסיק לכתוב, שומר המסך עולה. שומר המסך שלי הוא קובץ תמונות של עילם מכל התקופות, והתמונות עולות בסדר אקראי. אני רואה את עילם כחייל, כילד, בסיום לימודיו באוניברסיטה, עם רותי, עם עינבל, עם ערן, עם מיכל, איתי. עושה על האש, רוכב על טרקטורון, עם חבריו, עם כלבתו פני. והדמעות עולות בכל פעם מחדש. אף שעברו כבר למעלה מחמש וחצי שנים, ההרגשה היא שזה קרה אתמול. במובן הזה הזמן עצר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עילם”