החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עילם

מאת:
הוצאה: | 2019 | 179 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

יואב ערד, חי חיים מעניינים ומלאים, סוערים ומלאי עשיה, חווה הרבה הצלחות וגם ידע כישלונות. בעברו קצין

בקבע, מתיישב ויו"ר הוועד במושב שהיה ממייסדיו בצפון סיני, איש עסקים, שהה בשליחויות בחו"ל מטעם מוסדות לאומיים כמנהל ונציג, ניהל נציגויות של חברות מסחריות ישראליות וזרות בחו"ל, היה הראשון שהוציא קבוצות של נוער ומבוגרים מאמריקה הלטינית למצעד החיים, פעל כמנהל ומנהיג בתחומים שונים ובסוף השהות בחו"ל יצא עם רעייתו לחיות בבית על גלגלים – מוטורהום ובו חצו את מקסיקו, ארה"ב קנדה

ואלסקה, הרפתקה שנמשכה כשנתיים במקביל לתמיכה בעילם.

העלאת סיפורו של עילם על הכתב מהווה מרכיב חשוב בהתמודדותו עם האבל ובתהליך ההנצחה של הבן.

יואב נשוי למיכל, והם הורים לעינבל, לעילם ז"ל ולערן וסבים לארבע נכדות.

 

מקט: 4-1272-485
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


דיכאון זה להיות בחשכה מוחלטת. אור היום לא חודר. אתה רוצה רק לעצום עיניים ולישון. אין אנרגיות לכלום – לא לאכול, לא לקרוא, לא לזוז. מעין ריק. חלל תופס את מקום מרכז החזה. חרדה לא מוסברת ממלאת את כל ישותך.

כל מה שאתה רוצה זה להפסיק להתקיים, לא להיות. כל רעש קטן מקפיץ אותך, כל מילה משגעת אותך. אתה רוצה רק שקט, רק תעזבו אותי. רחמים עצמיים לצד רצון להיעלם. אפילו פעולות פשוטות, כמו ללכת לשירותים או לצאת לעשן סיגריה, כרוכות במאמץ אדיר. אתה מרגיש מחוק, מיואש אין דומה אובדן של ילד לשום אובדן אחר. החיים מזמנים לנו התמודדות עם מותם של אנשים קרובים – הורים, אחים, בני משפחה וחברים, אך שום פרידה מאדם אהוב לא דומה לפרידה מילד. לא חשוב כיצד ומדוע מת ילדך – בתאונה, או בצבא, ממחלה או התאבדות – לשכול ילד זהו כאב שאין לתארו.

אין מספיק מילים להסביר את הריק המתהווה עם מותו של בן או בת שגידלת, טיפחת, סבלת כשעבר קשיים והתגאית בהצלחותיו. הרי ילד הוא שלוחה שלך, כמו איבר בגופך, חלק ממך. והחור שנפער בנפש לא ניתן לתיקון.

 

יואב ערד, חי חיים מעניינים ומלאים, סוערים ומלאי עשיה, חווה הרבה הצלחות וגם ידע כישלונות. בעברו קצין

בקבע, מתיישב ויו”ר הוועד במושב שהיה ממייסדיו בצפון סיני, איש עסקים, שהה בשליחויות בחו”ל מטעם מוסדות לאומיים כמנהל ונציג, ניהל נציגויות של חברות מסחריות ישראליות וזרות בחו”ל, היה הראשון שהוציא קבוצות של נוער ומבוגרים מאמריקה הלטינית למצעד החיים, פעל כמנהל ומנהיג בתחומים שונים ובסוף השהות בחו”ל יצא עם רעייתו לחיות בבית על גלגלים – מוטורהום ובו חצו את מקסיקו, ארה”ב קנדה

ואלסקה, הרפתקה שנמשכה כשנתיים במקביל לתמיכה בעילם.

העלאת סיפורו של עילם על הכתב מהווה מרכיב חשוב בהתמודדותו עם האבל ובתהליך ההנצחה של הבן.

יואב נשוי למיכל, והם הורים לעינבל, לעילם ז”ל ולערן וסבים לארבע נכדות.

 

 

 

טעימה מהספר

 

פרק ראשון –

על אהבה, כאב ופרידה

אחד

לא יכולתי לעצור את הבכי. כל גופי רעד. ישבתי על ספסל ובכיתי בכי תמרורים. בכי קשה, נורא, ללא נחמה. הדמעות זלגו על פניי, נשימתי הייתה קשה וכתפיי רעדו. מיררתי בבכי. בכיתי בקול, לא יכולתי להפסיק. הבכי השתלט עליי ואפשרתי לעצמי לבכות. לא היה לי אכפת שאנשים סביבי הסתכלו עליי. לא עניין אותי היכן אני, או מה חשבו עשרות או מאות האנשים שהסתובבו בשדה התעופה על גבר מבוגר, בשנות השישים לחייו, הבוכה בכי נוראי. לא הטריד אותי. פשוט בכיתי.

הכאב בתוכי גרם לי לבכות עוד ועוד, והדמעות יחד עם קולות הבכי גרמו לי להרגיש שאני מתפרק לגמרי. אין תקווה, הכול נגמר. מה הטעם? איך אמשיך עכשיו?

 

ישבתי על ספסל בשדה התעופה של אורלנדו, פלורידה, אחרי דלפקי הצ’ק־אין ולפני הכניסה לאזור שערי העלייה למטוס.

 

עילם איננו. עילם התאבד.

איבדתי את בני, עילם. בכיתי ובכיתי. אנשים מסביבי הסתכלו עליי, אבל איש מהם לא התקרב או שאל מה קרה ולמה אני בוכה. מדי פעם מישהו שאל אם אני רוצה כוס מים.

 

יום חמישי בבוקר בפלורידה, טיסה לניו יורק. המתנה של מספר שעות והמשך טיסה לארץ, להגיע חזרה לארץ ביום שישי אחר הצהריים שעון ישראל, אחרי שבוע בפלורידה, שבו סיכמתי עקרונית את מכירת המוטל ולפני כן שבועיים במקסיקו בענייני עבודה אחרים.

 

כשעה לפני התפרצות הבכי, כשנסעתי בכניסה לשדה התעופה וחיפשתי את מקום החזרת הרכב השכור, צלצל הטלפון הנייד שלי. עינבל הייתה על הקו.

“אבא, איפה אתה?” שאלה. “יש מצב שאתה מקדים את הטיסה?”

“למה?”

“עילם לא איתנו יותר.”

“מה אמרת?”

“עילם התאבד.”

 

מעולם לא הבנתי טוב יותר את הביטוי “חשכו עיניי”. לא ראיתי לאן אני נוסע. המשכתי ישר, נוהג על אוטומט ומנסה להבין מה עינבל אמרה לי כרגע.

אני זוכר שביקשתי לדבר עם מיכל, וכל שזכור לי משיחה זו ששנינו בכינו בטלפון.

 

כעבור כמה דקות חזרתי למציאות, ורק אז שמתי לב שעברתי את הכניסה למקום החזרת הרכב. נאלצתי לעשות שוב סיבוב שלם בשדה התעופה כדי להגיע ולהיכנס להחזרת הרכב השכור. מסרתי את המכונית בזריזות לעובד במקום, לקחתי את חפציי ורצתי לטרמינל, לדוכן חברת התעופה. בלי לחשוב ובלי להיות מודע לחלוטין למעשיי, הצלחתי לעלות לשאטל ההסעה מעמדת החזרת הרכב השכור לטרמינל.

 

בדלפק הצלחתי לשלוט במעשיי ובדבריי ואף לנהל שיחה עם העובדת במקום, שבדקה עבורי אפשרויות להקדמת הטיסה הן לניו יורק והן בהמשך לארץ. משלא נמצא פתרון עשיתי צ’ק־אין והלכתי לכיוון שער העלייה למטוס.

כאן כבר לא יכולתי להחזיק מעמד. מצאתי ספסל והתחלתי לבכות.

עוד בזמן הצ’ק־אין דיברתי בטלפון שוב עם מיכל, עינבל וערן. ערן ניסה לעזור לי למצוא טיסה מוקדמת יותר, ושלושתם סיפרו לי בכל אחת מהשיחות עוד ועוד פרטים.

 

עד לאחר שמסרתי את המזוודות וקיבלתי את כרטיס העלייה למטוס, הצלחתי פחות או יותר להחזיק את עצמי ולנהל את השיחות עם אנשי חברת התעופה ועם מיכל והילדים בטלפון.

אך מרגע ששלב זה הסתיים והלכתי לכיוון העלייה למטוס, התפרקתי. לא יכולתי לשלוט בבכי. הכאב הנורא, האובדן, הידיעה שנחתה עליי במכה, שלאחר כל הסבל שעילם עבר, האכזבה והתסכול מכך שאינו מוצא דרך לקבל את העזרה שהיה זקוק לה כל כך, הכריעו אותו והביאו אותו לבחירה כזו נוראה.

עילם, בני, החליט שאין טעם לחייו, איבד תקווה והשאיר אותי, את מיכל אמו, עינבל אחותו וערן אחיו בכאב ובתסכול איום ונורא. באומץ שאינני יכול להבין, הפסיק את סבלו, התאבד והשאיר אותנו המומים וכואבים.

תחושת חוסר אונים אפפה אותי. הרגשת אובדן שלא ניתנת לתיאור.

 

איכשהו, בשלב כלשהו, קמתי מהספסל ומצאתי את דלת העלייה למטוס לטיסה לניו יורק. התיישבתי על אחד הכיסאות באזור השער. העלייה למטוס עדיין לא החלה, והתחלתי לבכות שוב. חיכיתי ובכיתי. בכיתי ולא הבנתי איך נמשיך מכאן.

 

אינני זוכר את הטיסה מאורלנדו לניו יורק. אני מניח שעליתי למטוס ושמצאתי את מושבי. הגעתי לנמל התעופה קנדי בניו יורק, אספתי את עצמי וחפציי. כנראה איכשהו, מבלי להיות בדיוק מודע למה שעשיתי, עברתי את תהליך הצ’ק־אין לטיסה לארץ. הגעתי לטרמינל, לאזור שער העלייה לטיסה לארץ, אבל עמדה לפניי המתנה ארוכה של מספר שעות.

 

מדי פעם דיברתי בטלפון עם ערן, שעדיין ניסה למצוא לי טיסה מוקדמת יותר ואפילו הצליח למצוא טיסת אל על, שהייתה מביאה אותי לארץ כשעה מוקדם יותר מהטיסה שלי. אך זה חייב להוריד מישהו מהטיסה ההיא, דבר שאנשי אל על היו מוכנים לעשות, אבל הבנו שאין הצדקה לכך רק כדי להגיע שעה מוקדם יותר.

כך נשארתי וחיכיתי לטיסה. זמן רב. שעות של המתנה מורטת עצבים. התהלכתי מכאן לשם, הלוך וחזור בטרמינל. מדי פעם ישבתי, או נכנסתי ויצאתי מהחנויות. לא מצאתי מנוח. המחשבות התרוצצו במוחי על עילם ומה שבוודאי עבר עליו, על מיכל שמצאה אותו, על מה יהיה ועל מה היה ועל איך ממשיכים. הרבה שאלות, תהיות ובעיקר כאב.

ושוב בכיתי בשדה התעופה קנדי בהפסקות. מספר פעמים.

במשך המתנה קשה זו צלצלתי לסי־ג’יי בפלורידה, שעד לא מזמן הייתה מזכירתו ויד ימינו של עילם. אף שהייתה קרובה יותר בגיל אלינו, הוריו, פיתחה חברות וקשר אמיתי איתו ואיתנו. סיפרתי לה. השיחה הייתה קשה מאוד וכואבת. צלצלתי גם לחברו הטוב של עילם בפלורידה. דיברתי עם חבר שעבדתי איתו באותה תקופה ושהיה גם בשדה התעופה קנדי, בטרמינל אחר, בטיסה אחרת לארץ.

 

ודיברתי מספר פעמים עם מיכל. הכאב הורגש מאוד בקולה. בגלל הפרשי השעות, כשאני חיכיתי לעלות לטיסה בארץ כבר היה ערב ולילה. היום הנורא הזה כבר הסתיים והמחר המפחיד עמד בפתח.

בכינו בטלפון. לא ידענו מה לומר זה לזה. ניסיתי לדלות ממיכל את כל הסיפור – איך, מתי, ולאט־לאט קיבלתי תמונה של מה שקרה.

 

באחת השיחות אמרה לי מיכל שפנו טלפונית ממרכז ההשתלות, ושאלו אם נסכים לתרום את הקרניות של עילם. את השיחה קיבלה עינבל ותגובתה האינסטינקטיבית הייתה – “לא” – אך מיכל לקחה את הטלפון ומיד ענתה בחיוב, שהרי עילם החזיק כרטיס “אדי”. כשמיכל סיפרה לי על כך, הסכמתי איתה. היא פעלה נכון. כיום גם אני מחזיק כרטיס אדי. החשיבה של מיכל הייתה שעילם חי חמש שנים בחושך, ואם עיניו המדהימות יכולות לגרום לאדם אחר לראות אור, הרי לא יכול להיות דבר גדול וסמלי מזה. בסופו של דבר, ככל הנראה בשל הזמן שעבר מרגע מותו, החליטו לא לקחת ממנו איברים. אבל לאור הסכמתנו והעובדה שהחזיק בכרטיס אדי, צורפנו למשפחת תורמי האיברים.

 

אינני זוכר מה ואינני זוכר איפה, אך אני זוכר שאפילו אכלתי משהו באחת המסעדות בטרמינל.

הטיסה לארץ לחלוטין אינה זכורה לי. אני מניח שכרגיל ישבתי במטוס. אולי ישנתי חלק מהטיסה, אולי אכלתי את מה שהגישו בטיסה –לא זוכר כלום.

 

בנתב”ג פגשה אותי קרובת משפחה שבאותה תקופה עבדה בנמל. יחד איתה עברתי בזריזות את ביקורת הדרכונים, וכשהגעתי לאיסוף המזוודות, מצאתי שהמזוודה שלי הגיעה פתוחה. בדיקה מהירה גילתה שכנראה לא חסר כלום והמזוודה פשוט נפתחה, אבל מצבי הנפשי הקשה במעמד זה לא עזר, והלחץ והכעס כמעט גרמו למצב לא נעים שנמנע על ידה.

 

אני בארץ. בדרך החוצה מנתב”ג, לפגוש את המשפחה.

שניים

מיכל, עינבל, ערן ותמר, נכדתנו הבכורה, קיבלו את פניי. התחבקנו זה עם זה. בכיתי ובכינו, ושוב התחבקנו.

עוד בטרם עליתי לטיסה בניו יורק אמרתי לכולם שאני רוצה לראות את עילם. כשעמדנו ביציאה מנתב”ג צלצל ערן למי שצלצל, ותיאם שנוכל להגיע לבית החולים הלל יפה בחדרה, לשם לקחו את עילם. אינני יכול בשלב זה עדיין לבטא את המילים – גופתו של עילם. עדיין זה עילם, ולא גופה. אני עדיין בהכחשה, עדיין איני מבין ואיני מקבל את סופיות המצב. אני רוצה לראות את בני. אולי אצליח להעיר אותו ולהחזיר אותו הביתה. אולי אשכנע אותו שנמצא דרך ולמרות הכול נצליח יחד להתגבר על הכול.

 

בכניסה להלל יפה נשארו מיכל, עינבל ותמר לחכות, וערן ואני נכנסנו. הפנו אותנו לצד האחורי הרחוק של בית החולים, ושם פתחו את המקרר, הוציאו אלינו את עילם על אלונקה, ופתחו את השק שבו שכב.

עילם נראה ישן. עין אחת חצי פקוחה, כמו שתמיד ישן, שכב ונראה נינוח לגמרי. חיבקתי אותו, נישקתי אותו ואמרתי לו, “עילם, קום, בוא הביתה.”

פעם, פעמיים, שלוש. חזרתי על כך עם דמעות בעיניי. מעיין הדמעות שלי טרם יבש, עדיין היה לי מה לבכות. ערן גם חיבק אותו ואמר לו את אותם דברים, אבל עילם לא הגיב. שכב שם. לא קם, לא אומר דבר.

 

להשאיר אותו שם היה מוזר מאוד, לא מציאותי. קשה. הרי באתי לקחת אותו הביתה. אני כל כך רגיל בשנים האחרונות לקחת אותו הביתה מכל מיני מקומות, ועד עכשיו בכל פעם שבאתי לקחת אותו, בא איתי וחזר הביתה. למה שהפעם זה יהיה שונה? בוא. מספיק לשחק. באתי לקחת אותך. קום ובוא.

לא בא. אינני יודע כמה זמן הייתי איתו שם. אני רק זוכר שערן ואני עמדנו לידו, התחבקנו ובכינו. לבסוף אמרנו לו שלום והלכנו. נסענו הביתה בלי עילם.

 

יום שישי השישה־עשר בדצמבר, אלפיים ואחת־עשרה, אחר הצהריים, לקראת ערב. אנחנו בבית כולנו ורק עילם חסר, נשאר לבד בהלל יפה. אנו מדברים על סידורי הלוויה והשבעה. צריך להודיע, למי ואיך. ובתוך כל זה אני מתחיל לשמוע סוף־סוף לא בטלפון את מה שמיכל מספרת, ונפשי יוצאת אליה. החוויה הקשה שלה מאפילה על הכול.

כשאני כותב שורות אלו על המחשב, הכתיבה איטית מאוד. המון הפסקות למחשבה. ובכל פעם שאני מפסיק לכתוב, שומר המסך עולה. שומר המסך שלי הוא קובץ תמונות של עילם מכל התקופות, והתמונות עולות בסדר אקראי. אני רואה את עילם כחייל, כילד, בסיום לימודיו באוניברסיטה, עם רותי, עם עינבל, עם ערן, עם מיכל, איתי. עושה על האש, רוכב על טרקטורון, עם חבריו, עם כלבתו פני. והדמעות עולות בכל פעם מחדש. אף שעברו כבר למעלה מחמש וחצי שנים, ההרגשה היא שזה קרה אתמול. במובן הזה הזמן עצר.

קרו המון דברים בחיי מאז, אך החיים נמשכים במעין קווים מקבילים. מצד אחד הזמן עמד מלכת ואני עדיין נמצא ביום שבו נפרדתי מעילם. המחשבות והזיכרונות מהשנים האחרונות עם עילם ממשיכים לעלות, ובכל יום אני נזכר בעוד ועוד דברים שעברתי עם עילם. אני מחפש אותו, מחכה שייכנס. בכל פעם שאני יוצא לחצר לפינת העישון שלנו מתחת לעץ הפיקוס, אני מצפה לראות אותו יושב שם עם סיגריה ביד, ולפעמים עם המחשב הנייד שלו.

מצד שני, כשעילם עזב אותנו היו לנו שתי נכדות – תמר ומאיה. היום יש לנו כבר ארבע – נוספו עופרי וירדן. כשעילם הלך מאיתנו עינבל גרה באמירים. כבר מספר שנים הן גרות בדירה הגדולה בצמוד אלינו. ערן גר אז בצור יצחק, וכבר מספר שנים שהם גרים בשוהם.

שלושה

כשמיכל חזרה הביתה ביום חמישי לפני הצהריים מהביקור אצל עינבל באמירים, היא הייתה מאוד לא שקטה ולא רגועה. עוד באמירים קיימה שיחת טלפון עם רב־קבליסט, והתייעצה לגבי אפשרות שינוי או תוספת לשמו של עילם (אמונה תפלה, אך במצב כזה של חוסר אונים נתפסים לכל אפשרות, הזויה ככל שתהיה). וכשאותו רב, לאחר שבדק לכאורה, חזר אליה ואמר שאין לו מה להציע, ואיחל כל טוב, הלחץ והדאגה של מיכל גברו. היא אמרה שבדיעבד הרגישה כאילו הוא כבר ידע שמאוחר מדי.

כפי שמיכל תיארה, “כשהגעתי לשער, היה ברור לי שמשהו נורא קרה. הורדת הידית כדי לפתוח את השער, הייתה פתיחת שער לגיהינום.”

כשהגיעה, לא ראתה את עילם במיטה ולא בפינת העישון בחצר, מתחת לפיקוס. אורות שלא היו אמורים לדלוק בשעה זו של היום, דלקו, ואור בקע מהמקלחת.

הצעקה החזקה הנוראה והמטלטלת בכאב עצום שפרצה מגרונה של מיכל, כשנכנסה לחדר המקלחת וראתה את עילם תלוי מצינור האוורור – נשמעה בכל הסביבה ומהדהדת עד היום באוזני כולנו, אפילו שלא היינו שם. ובעיקר נצרב רגע האימה אצל מיכל, אשר למרות הכול הצליחה להישאר בשליטה עצמית ולקחת סכין, לחתוך את החבל ולהוריד את עילם משם. אינני יודע איך היא מצאה את הכוח והשליטה לצלצל למד”א, למשטרה, לערן, לעינבל, לאחי, ולעמוד שם ולהתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית הזו.

אינני מצליח להעלות בדעתי ולהבין מה עבר עליה ברגעים אלו. אני מתחלחל רק מהמחשבה על אימא שתקופה ארוכה כל כך עיקר עיסוקה היה לדאוג ולטפל בבנה הבוגר שעובר משבר קשה מנשוא, והיא הופכת את הטיפול בו למרכז חייה, באהבה ובדאגה אין קץ. ופתאום, כבאבחת חרב, הכול נגמר. האהבה לא עזרה. התקווה התפוגגה. עילם לקח את חייו במו ידיו, בחר רגע שבו נשאר לבד בבית, והפסיק את סבלו.

אני יכול רק לשער את עוצמת הטראומה שמיכל חוותה באותם רגעים, ולהעריץ את יכולתה לתפקד בקור רוח ולנהל את הסיטואציה למרות השוק והכאב האיום.

כשהיא מספרת על איך יוסי מהמועצה הדתית עמד לצידה, איתן כסלע, וגיבה אותה,תוך דאגה שיתייחסו בכבוד לגופתו של עילם וימנעו מלקחתו לנתיחה מיותרת, ועל הוויכוח המטופש עם קצין המשטרה שהאשים אותה שעשתה מעשה פלילי בכך שחתכה את החבל והורידה את עילם – מה שעובר לי בראש זו הרגשת התסכול על כך שלא הייתי שם לידה, בעוד אני בדרך חזרה מחו”ל ואפילו לא יודע על האסון ועל מה שעובר עליה.

הבית התמלא באנשים – שוטרים, צוות מד”א, שכנים. עינבל וערן הגיעו, אחי הגיע. ובתוך הזוועה שהם חווים, התלבטו מיכל והילדים אם להודיע לי או לתת לי לגלות על האסון רק כשאנחת. מסיפורה של מיכל הבנתי שהיא חשבה שלא כדאי, כי ידעה שמחכה לי נסיעה ארוכה, אך הילדים סברו אחרת. הם שכנעו אותה, ועינבל צלצלה אליי.

בדיעבד אני חושב שהם עשו את הדבר הנכון. הרבה פעמים חשבתי – מה היה קורה לו לא הייתי יודע, ואת השוק הייתי מקבל רק בפגישה בנתב”ג. אפילו שהנסיעה חזרה הייתה עבורי סיוט, טוב שהודיעו לי.

עילם היה אמור לנסוע עם מיכל לעינבל באמירים. ברגע האחרון אמר למיכל שאין לו מה לעשות באמירים והוא סתם משתעמם שם, ושכאן יש לו לפחות טלוויזיה. שם יש פחות ערוצים והקליטה לא טובה, לכן החליט להישאר בבית. מיכל התלבטה אם נכון, במצבו, להשאירו לבד בבית. בלב כבד החליטה שכן, מכיוון שכולם אמרו שצריך קצת לשחרר. היא השאירה לו אוכל, וידאה שלא חסר לו כלום, ורק לאחר שהבטיח לה שהוא בסדר, נסעה.

אהבתה העצומה של מיכל לשלושת ילדינו אינה ניתנת למדידה. אהבה לאין שיעור זו היא מהות קיומה ומשפיעה על כל היבט בחייה. כלביאה המגינה על גוריה, כך מיכל חרדה ודואגת לשלושתם. בזמן הזה במוקד תשומת הלב עמד עילם, בזמנים אחרים עינבל או ערן היו במרכז, אך אין – ומעולם לא היה – ספק בליבי באהבתה המלאה וללא שום סייגים לכל אחד מהם. כיום מעטפת זו של דאגה, מסירות ואהבה כוללת גם את ארבע נכדותינו, ואינני צריך אפילו לומר את המובן מאליו על עוצמת אהבתי שלי לילדיי ונכדותיי, כך שהשבר על מותו של עילם פער אצלנו פצע כואב מאוד שלא ניתן לריפוי. אפילו אם ניתן לחפש הסבר הגיוני לכאורה על נסיבות התאבדותו, הנפש לא יכולה להכיל ולקבל אובדן נורא זה, ועד היום, למעלה מחמש וחצי שנים ללכתו, מיכל ואני עדיין כואבים ובטוחני שנמשיך לכאוב לתמיד.

ארבעה

המחשבות מציפות, השאלות לא מרפות, התסכול קשה. חוסר שקט שולט בכול. העיסוק בלהודיע על מותו של עילם, על מועד הלוויה ומיקומה תפס חלק ניכר מהזמן במשך מה שנותר מיום שישי ובמהלך השבת. האווירה בבית הייתה מוזרה. לא קלטתי עדיין את המציאות החדשה. דיברנו על סידורי הלוויה, על סידורי השבעה, על מי נשאר לישון איפה, ומדי פעם הייתה התפרצות של בכי של מישהו מאיתנו. מיכל, ערן, עינבל ואני הסתובבנו כמו זומבים, חשים מצוקה וכאב, מנסים לתמוך זה בזה ומבטאים כל אחד בדרכו את כאבו.

בשבת ערן ואני נסענו לאימא שלי בבית הדיור המוגן בחולון. רציתי שהיא תקבל את הבשורה המרה ישירות ממני, פנים אל פנים ולא בטלפון. היא עדיין הייתה פחות או יותר במצב מנטלי סביר, אך הרגשתי שלא קלטה לגמרי את משמעות מה שסיפרתי לה.

דיברתי בטלפון עם בני משפחה, ושלחתי מיילים לחברים ומכרים והתחלתי לקבל תגובות של השתתפות בצער. חלק התקשרו מהארץ ומחו”ל והשיחות לא היו קלות, בלשון המעטה. המסר חזר על עצמו – אנחנו איתכם, משתתפים בצערכם, אין זה טבעי שהורים יקברו את ילדם, הילד אמור לקבור את הוריו, ועוד כאלו דברים שנהוג לומר בשעת אבל.

מייחסים לניטשה את האמרה: “חֲיֵה  מהר, מות צעיר, ותְּהֵא גווייתך יפה.”

עילם היה בחור יפה, תמיר, בעל גוף שרירי וחיוך תמידי מקסים. ניחן בחוכמה, בעל איי־קיו גובל בגאונות, חוש הומור, אהוב ונערץ על ידי חבריו ועובדיו, מנהיג טבעי. ומצד שני – הרפתקן שתמיד בודק את הגבולות, לוקח סיכונים ונהנה מהחיים. כך היה לפני שהתרופות והסמים השתלטו על חייו, לפני שנזקק לכימיה כדי לתפקד, אהב לשתות ולאכול, הפך למומחה בהכנת צלעות כבש על האש וניהל בהצלחה וביד רמה את החווה בפלורידה.

כשחייו השתנו, עם מותו בתאונת מטוס של אילון, דודו, שותפו, חברו הקרוב ובמידה רבה מנטור שלו, עילם חווה אובדן שבמקביל התפתח למאבקי ירושה. נישואיו עלו על שרטון והוא מצא את עצמו נזקק לעזרת פסיכולוגים ופסיכיאטרים ופיתח תלות בתרופות פסיכיאטריות, נוגדי חרדה, כדורי שינה ומשככי כאבים, ומשם קצרה הייתה הדרך לסמים ולהתמכרות, ולחיים בתוך דיכאון קשה והתקפי חרדה.

 

יום ראשון בבוקר בבית העלמין, יום חורף קר, בהיר. אני עומד שם ואנשים ניגשים, מחבקים, שואלים, אומרים כמה מילים. מה אפשר לומר לאב שזה עתה שכל את בנו? אני רואה את מיכל גם מתחבקת עם קרובים וחברים, כאילו בחלום.

הגיעו הרבה מאוד אנשים. החברים של עילם, קרובי משפחה, חברים ומכרים מכל תקופות חיינו. ראש המועצה. הידיעה על מותו התפשטה כאש בשדה קוצים וכל מי שיכול הגיע. הרב של זיכרון יעקב קרא לנו למשרד בית העלמין ושאל קצת על עילם. סיפרנו.

האישורים שעילם טופל פסיכיאטרית אפשרו למועצה הדתית בזיכרון יעקב, בהגינות והתחשבות, לנהל את הלוויה כבמקרה של מוות טבעי, ללא השפלות וללא התייחסות להתאבדות. במובן זה ניתן לנו ולעילם כל הכבוד ללא יצירת מצבים לא נעימים שעליהם שמענו ממשפחות אחרות שיקיריהן התאבדו – תודה ליוסי.

הלכנו לראות את חלקת הקבר שעדיין הייתה בחפירה, בחלק הישן, המערבי. חלקה אחרונה בשורה ליד השביל. יש לידה ספסל. זהו מקום מכובד, מקום טוב, קרוב הביתה, ומעכשיו זה יהיה ביתו של בננו עילם.

קראו לנו לחדר הטהרה וקיבלנו הזדמנות אחרונה, שאותה ניצלנו לגמרי, לחבק ולנשק אותו בפעם האחרונה. להיפרד ממנו. פרידה קשה. הרגשתי כאילו סכין תקועה לי בלב ומשא של הרבה טונות יושב על כתפיי.

כשהרב נשא הספד, דיבר על עילם כאילו הכיר אותו כל חייו. ממה שסיפרנו לו הצליח להוציא את הדברים המתאימים ולשאת דברים מרגשים.

עמדנו סביב הקבר. הטקס הסתיים. עילם כוסה באדמה, ואנו לא היינו מסוגלים להיפרד ממנו וללכת. לדברי אנשים שהיו שם, אמרתי דברים שנגעו ללב כולם. אני לא זוכר שדיברתי ולא מה אמרתי, אני רק זוכר את מדקרות הכאב ואת הרגשת חוסר המציאות והתקווה שאתעורר כבר מחלום בלהות מסויט זה.

לאט לאט כולם התפזרו. ביקשנו מכל מי שרוצה להגיע אלינו הביתה, והרבה עשו זאת. חברים של עילם מהצבא וקרובי משפחה באו להיות איתנו בכאבנו.

במשך כל ימי השבעה הייתה תנועה בלתי פוסקת בבית. היה מי שהביא אוכל, היה מי שישב איתנו ושוחח. עם החברים שלו העלינו זיכרונות ולמדתי וגיליתי דברים על בני שלא ידעתי אף פעם. אנשים הביאו אוכל, אחרים עזרו בניקיון ובסדר. ממקום העבודה של ערן הגיע משלוח גדול מהסוּפר עם אוכל ומשקאות, ובין הנוכחים ריחפה חברה שלנו, שרק שלושה חודשים קודם לכן שכלה את בעלה־אהובה שהלך לעולמו ממחלת הסרטן. היא הייתה אצלנו כל יום במהלך השבעה, דואגת לאוכל ועוזרת בכל מה שרק ניתן. כמו מלאך ששומר עלינו.

גיא ישב איתנו הרבה והעלה זיכרונות מהתקופה שעילם והוא שירתו יחד בדובדבן. החברות בין גיא לעילם הייתה הרבה מעבר לרגילה. היא החלה בצבא והפכה לקשר עמוק עם מחויבות הדדית. אחד מביטוייה היה האופן שבו גיא הציע נישואין לקרן בחתונה של עילם, שאליה הגיעו במיוחד מהארץ לגיינסוויל, פלורידה. אחרי הטקס עמדנו במעגל והרמנו כוסית לחיים. לפתע גיא כרע ברך לפני קרן, שלף טבעת וביקש ממנה להתחתן איתו. לאחר צעקת ההתרגשות נתתי לקרן את הטלפון שלי והיא התקשרה להוריה בארץ לבשר להם. שנים לאחר מכן, כשעילם נקלע לקשיים, גיא תמך בו, סייע לו וממש התנהג כאח דואג וכבן משפחה.

בהסתכלות היום לאחור על ימי השבעה, אני זוכר רק יום אחד ארוך. הייתי אפוף בערפל, במעין טרנס. מוקף משפחה. בעיקר נצרבו בזיכרוני השעות שישבנו עם חבריו מהצבא. אחד הפך ליזם מצליח בהיי־טק, שני עובד בתעשייה האווירית, אחר כבר רופא ברמב”ם, עוד אחד קצין בכיר במשטרה, ורבים אחרים. כולם מצליחים, פורחים. עד לפני כשנתיים גם עילם היה בין המצליחים. בוגר בהצטיינות של האוניברסיטה של פלורידה, מנהל מצליח של חוות דשא מוכן. מפעיל הרבה עובדים, כלים חקלאיים, משאיות וטרקטורים. האובדן בלתי נתפס.

חמישה

מיד עם כניסתי לחצר של בונה המצבות, ראיתי את האבן הפראית שבחזיתה: משטח חלק כשיש לא גדול, וכל היתר טבעי, פראי. מיד אמרתי, “זו האבן. זה מה שאני מחפש, זו המצבה הראויה לעילם.”

מיכל הסכימה ללא היסוס. אחרי מספר ימים של חיפושים וביקורים אצל כמה קבלני מצבות, ידענו וכבר גיבשנו דעה. רצינו אבן טבעית, לא מצבת שיש רגילה. האבן הזו הייתה בדיוק הנכונה.

סיכמנו עם הקבלן על אופן העמדת האבן, על הכנת מגרעת, מקום לנר בצד בחצי הגובה, על סוג ומיקום אותיות שמו ועל כך שהקבר עצמו, פרט למצבה, יכוסה בטוף שחור מעורבב עם חום, ולא תונח מעליו אבן. רצינו ליצור הרגשה של חופש ולא לסגור אותו בקופסת אבן ושיש.

בחירת הכיתוב על המצבה הייתה תהליך משותף שלי עם מיכל, ערן ועינבל. למעלה, באותיות מתכת, מוצב שמו, תאריך מותו ושנות חייו, ולמטה, בקטע החלק כשיש, נחרטו המילים:

עוצמתך, חוכמתך

יופייך

לבבך

מותך השאיר בנו חלל

איתך לעד

המשפחה האוהבת

 

עילם התאבד בחמישה־עשר בדצמבר אלפיים ואחת־עשרה, חודש ושבוע לפני יום הולדתו השלושים ושישה. מיכל ואני עולים לקברו מדי חודש בחמישה־עשר לכל חודש, חמש שנים ושמונה חודשים ללכתו ולא פספסנו אפילו פעם אחת. ביקור כזה לעיתים נמשך עשר דקות ולעיתים חצי שעה, והיו כבר מקרים שיותר. אני תמיד מחליף את נר הנשמה מהביקור הקודם בנר חדש ומדליק אותו. מיכל משקה את העציץ שעל הקבר ואוספת את העלים והלכלוך שהצטבר. לפעמים אנו יושבים ולפעמים עומדים. לעיתים בוכים ולעיתים שותקים.

סמוך לקבר, מאחורי המצבה, לצד השביל, יש ספסל שאני נוהג לשבת עליו ולהסתכל על אבן המצבה מאחור, ותמיד נדמה לי שאני רואה את דמותו של עילם באבן. לעיתים אני מדבר אליו, מספר לו מה קורה במשפחה ובחיינו.

אין דומה אובדן של ילד לשום אובדן אחר. החיים מזמנים לנו התמודדות עם מותם של אנשים קרובים – הורים, אחים, בני משפחה וחברים, אך שום פרידה מאדם אהוב לא דומה לפרידה מילד. לא חשוב כיצד ומדוע מת ילדך – בתאונה, או בצבא, ממחלה או התאבדות – לשכול ילד זהו כאב שאין לתארו. אין מספיק מילים להסביר את הריק המתהווה עם מותו של בן או בת שגידלת, טיפחת, סבלת כשעבר קשיים והתגאית בהצלחותיו. הרי ילד הוא שלוחה שלך, כמו איבר בגופך, חלק ממך. והחור שנפער בנפש לא ניתן לתיקון.

אני עושה כאן ניסיון לספר על חייו. עד כאן זהו רק פרק ראשון המתאר את רגעי הפרידה והפיכתנו ממשפחה המתמודדת עם קשיים בחיי בנה למשפחה שכולה הצריכה להפנים וללמוד לחיות עם חסרונו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עילם”