החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איך כדאי לחיות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 143 עמ'
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

הספר הזה הוא דיווח ישיר מהחלל הפנימי, כפי שנצפה במסעותיי, ביניהם ואחריהם. כתבתי אותו עבור הסקרניות, הכמהות, ההרפתקניות, והמתעניינות שלא בהכרח מתכוונות לצאת בעצמן למסעות דומים.
כל מסע דורש אומץ. כל סיפור מסע דורש התגברות על מבוכה ופחד. אולי זה אותו הדבר.

חמש נשים (ועוד כלבה אחת) יוצאות למסע, כל אחת בדרכה. הן לא יוצאות לחפש את עצמן, הן יוצאות למצוא את הבלתי מוגבל. כדי להצליח לפרוץ גבולות הן נעזרות בכל מה שיכול לספק להן מידע חיוני, שיטלטל את תפיסת העולם השגורה. המסעות שלהן פסיכדליים, גשמיים, מיסטיים, פילוסופיים: מילים גדולות, שמתחילות במצוקה רוחנית אנושית, שאי אפשר להחניק עוד. הן מתמודדות בדרכן עם השאלות הפשוטות ביותר, הסבוכות ביותר: מה יש, איך לאהוב, מהי חירות, איך כדאי לחיות. הן פורצות במסעותיהן דרך חדשה, אמיצה ופקוחת עיניים, לב ותודעה.

רנה ורבין כותבת, מתרגמת, עורכת ומקליטה ספרים. מלמדת כתיבה יצירתית וקריאה מודרכת ב"אתיקה" של שפינוזה בספרית בית אריאלה. זוכת פרס ברנשטיין לביקורת ספרותית בעיתונות לשנת 2005. ספרה הראשון, "כמה טוב לחיות", יצא לאור בשנת 2010.

מקט: 4-14930-1

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

נמצאתי בחלל עצום בגודלו. אולי אולם נוסעים, אולי אולם קבלה, שגודלו כגודל הקוסמוס כולו. עולם קבלה. המוני אנשים היו שם יחד איתי אם כי לא ראיתי איש בבירור. היינו כולנו, כל העולם, בהמתנה לדבר-מה לא ידוע. הכל היה אדום מטאלי. חיכינו. אולי העולם הזה היה מעין לימבו או בארדו. אחרי כמה זמן נשמעה הודעה בכריזה, בת קול שהדהדה ברחבי הגלובוס כולו. הקול היה נשי וגברי, כמו שני קולות שדיברו יחד או בזה אחר זה. הם חזרו ואמרו, בניסוחים שונים: בקרוב תגיע הודעה חשובה, הודעה עומדת להגיע, שימו לב, שימו לב, היכונו להודעה חשובה. הם אמרו את זה במילים ולא במילים, קולם תקיף וסמכותי ומהדהד ברחבי הכל. הכל היה עגול ואדיר ממדים ואדום כהה בוהק, בורדו כסוף. שוב ושוב נשמעה הקריאה להתכונן לקראת הודעה. אבל ההודעה לא הגיעה.

כך נפתח המסע הראשון שיצאתי אליו, לפני כשלוש-עשרה שנים, באופן לא מתוכנן מראש. שתיתי אז כוסית קטנה של משקה ירוק מר ומבחיל שנקרא אָיַוואסְקָה, חליטה מעוררת הזיות שמופקת מצמחים שגדלים באמזונס. לא ידעתי מה יהיו השפעותיה ולא התכוננתי לקראתן. אולי אי אפשר לומר שיצאתי אז למסע – הגעתי רק עד אולם הנוסעים.

תמיד היו וגם היום ישנן נשים, בעולם ובארץ, שיצאו ויוצאות למסעות פסיכדליים. בתכנון מראש או בהפתעה גמורה. כשחזרתי מהמסע הראשון שלי חיפשתי לקרוא ספרים שכתבו נשים על חוויותיהן ותובנותיהן ממסעות שערכו, ולא הצלחתי למצוא אותם. כל הזמן מצאתי, כמובן, את שיר האזהרה המפורסם של יונה וולך, שמשום מה מופנה לנמען גבר, “אם תלך למסע אל אס די”. הקשבתי לה ולא ניסיתי אל אס די.

אחרי מסע האיוואסקה הראשון, ישבתי מטולטלת וקראתי את כל הספרים שהצלחתי למצוא בנושאי פסיכדליה, מיסטיקה, אנתרופולוגיה ותודעה. הקריאה ארכה שנים. הספרים הבולטים והמעניינים בעיני, על פי סדר קריאתם, היו של דניאל פינצ’בק, בני שנון, מייקל פולן בספר בהיר במיוחד, וגם דוקטורט מרתק שכתב תום אורגד אחרי שהות של חמש שנים בכפר של אחת מכנסיות האיוואסקה בברזיל (רשימת קריאה מומלצת מופיעה בסוף הספר). במאמריו של ד”ר עידו הרטוגזון, חוקר פסיכדליה ישראלי שכותב בעברית, קראתי לראשונה את הכינוי למי שיוצא למסעות חקר החלל הפנימי – פסיכונאוט – על משקל קוסמונאוט שיוצא לחקור את החלל החיצון.

אני לא בטוחה שישנו הבדל מהותי, יסודי, בין מסעות של נשים ושל גברים אל מרחבי החלל התודעתי. במהות הדברים אין מגדר ואין מין. אפשר לקרוא דיווח של פסיכונאוט גבר וללמוד ממנו, גם אם את אישה. מסעות פסיכדליים הם לא התקפי לב. הם התקפי תובנה. ובכל זאת אני מרגישה חוסר וצורך בדיווחים מנקודת המבט הנשית.

במהות אמנם אין מגדר, אבל רוב הזמן אני ואתן לא חיות במהות אלא במציאות הגשמית, הזמנית, הביולוגית, המפוצלת. חסרות לי תובנות נשיות בתחום הזה. אנא כתובנה.

בינתיים כתבתי את הסיפור שלי.

לא תכננתי להיות פסיכונאוטית-מדווחת. רציתי לחיות ולחוות. בכל זאת הסתובבתי כל הזמן עם פנקסי רשימות.

רק פעם אחת הגחתי במשך העשור הזה: דיווח ממסע האיוואסקה השני שלי פורסם בגרסה קודמת, תחת אותו שם, “נורה”, במגזין “אלכסון” בשנת 2015, כמה שנים אחרי שהתרחש. ביתר הזמן בעיקר צללתי פנימה, או עפתי החוצה, חבושה היטב בקסדה שלי.

על פי העיתונאי מייקל פולן, שכתב את סיפור המחקר המקיף והחדש ביותר בתחום, “איך לשנות את (תו)דעתך?”, שיצא לאור בארה”ב בשנת 2018, אין שום חשש למות משימוש בחומרים פסיכדליים, אין אפשרות לצרוך מהם מנת יתר, אין הבדל בין חומרים שמיוצרים במעבדה ובין צמחים חוקיים שגדלים בטבע, וההרכבים הכימיים של DMT ופסילוסיבין מזיקים פחות לאדם הבוגר מאשר אלכוהול או תאונות דרכים – ובכל זאת אני מרגישה צורך להוסיף כאן אזהרת מסע. אי אפשר לדעת מראש את גילאי הקוראים, ואנחנו רק דור או שניים אחרי יונה וולך.

חומרים כימיים, ביולוגיים, צמחיים או מעבדתיים, מקצרים את הדרך, לפעמים תרתי משמע. הם לא פועלים באופן דומה על כל אחת, או בכל פעם, ולעתים הם עלולים להזיק. בעיקר בשילוב עם נוגדי דיכאון וחרדה או עם סמים ממשלתיים אחרים. אין לראות בספר הזה כל המלצה להשתמש בחומרים שונים, חוקיים או לא חוקיים. זהו לא מחקר שיטתי.

הספר הזה הוא דיווח ישיר מהחלל הפנימי, כפי שנצפה במסעותי, ביניהם ואחריהם. כתבתי אותו עבור הסקרניות, הכמהות, ההרפתקניות, והמתעניינות שלא בהכרח מתכוונות לצאת בעצמן למסעות דומים.

כל מסע דורש אומץ. כל סיפור מסע דורש התגברות על מבוכה ופחד. אולי זה אותו הדבר.

הסיפור שאספר כאן הוא אישי ומבוסס ברובו על החוויות שלי, אבל בחרתי – כלומר, הייתי מסוגלת ולא הצלחתי להתגבר על ההסתגלות – לספר אותו בעזרת דמויות שונות שאינן בדיוק אני. ההיסטוריה המשפחתית שלהן שונה, הן נראות שונה, הן ממוקדות באזורים שונים בנפש. סארטר כתב שאין אפשרות לתודעה להביט בעצמה, היא תמיד מסתכלת בדמות האני. נכון. ולפעמים היא מסתכלת ורואה דמות אני ועוד ארבע דמויות נוספות. וכלבה. המסעות של כולנו מובאים כאן על פי הסדר שבו התרחשו.

אני מקווה שתוכלו להשהות, לפחות למשך הקריאה, את האמונה הרגילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איך כדאי לחיות”