החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על קובי גל

יליד הארץ, ילדות נהדרת בחיפה, תנועת נוער, התזמורת העירונית, גולות, גלגליות, תופסת ומחבואים וההמשך הנדוֹש: צבא, אוניברסיטה, משפחה, ילדים, עבודה עם חיילים, הומור, משכנתא, כיף, עצבים, אתגרים לעתיד, הריון והופ ספר נולד.. ... עוד >>

הכלי של אהוד

מאת:
הוצאה: | 2020 | 258 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

 

הכלי של אהוד

 

יוליה הייתה יפהפייה, ועל פני הבובה שלה כמעט ולא הורגשה קוסמטיקה. היא פשוט לא הייתה צריכה את זה. אל גזרתה המשגעת היו מסובבים ראש גברים ונשים כאחד. את שפע השיער הזהוב שלה היא הייתה אוספת מעלה, שלולא כן, הוא היה נע בהליכתה הלוך ושוב ומתחכך במותניה. אבל יוליה לא השתמשה מעולם ביופייה כדי להשיג מטרה כלשהי, ואפילו לא החשיבה את עצמה ליפה מי יודע מה.

 

ליוליה היה בעל רוסי שקט ומשעמם בגבול האינפנטיל. השפם וכובע המצחייה של אלכס רק הוסיפו גיחוך למראהו. היא סבלה אותו בשקט ובעיקר בשל ה-6,000 שקלים שהיה מביא הביתה מהמפעל שבו עבד כשהילדים עוד גרו בבית.

 

בתחילת אוקטובר, עזבו הילדים את הבית. הבת התחתנה, הבן נסע ללמוד בקנדה, ויוליה מצאה עצמה מתענה בחברת בעלה הבלתי נסבל.

 

כשאלכס יצא לחופשת מחלה בשל פציעה בידו, יוליה, בטוב ליבה, סעדה אותו כילד, עזרה לו להתקלח ואפילו האכילה אותו כתינוק.

 

עם הזמן החולף התרגל אלכס למנעמי הבית, הוא התמכר לסדרות טלוויזיה ובעיקר לשתיית וודקה שהלכה בד בבד עם הרינג, טבעות בצל וטבעות עשן סיגריות מרלבורו שהיה מפריח מול המסך כשהוא משוכנע כי החיים הטובים בעיצומם הם, ויימשכו לנצח.

 

בוקר אחד הוא גילה כי חופשת המחלה שלו תמה. הוא שב לעבודה, ובו ביום יזם ריב וסכסוך עם מעסיקו, התפטר בחמת זעם, טרק את הדלת בחרי אף ושב לביתו לקבוע שם את בטלתו לתמיד.

 

היה לו נוח שאשתו מפרנסת אותו. הוא אפילו דאג לבדוק את תלוש המשכורת שלה, שלא ידפקו אותו חלילה באיזה שלושים שקלים שווי ערך לחצי בקבוק וודקה.

 

האהבה של יוליה כלפיו, שהנצה במוסקבה כשעוד למדו יחד באוניברסיטה הפכה לתיעוב שהלך והתעצם בארץ הקודש.

 

הכעס שלה הלך וגאה בשל דברי ההבל שפלט עם אדֵי הוודקה ובשל גסות הרוח בהתנהגותו שהחמירה עם הזמן, ובעיקר בשל בטלנותו ותבוסתנותו מול כאלה שניסו להתחיל איתה. כאשר היו עורכים קניות, בעלי הבסטות היו צדים בעיניהם את הבעל החלש שלצידה, מחייכים כלפיה ומחמיאים לה על יופייה.

 

"תבואי לבד," היו אומרים לה, "תיקחי מה שתרצי. חופשי. עלינו."

 

אלכס היה שומע את הנאמר ומסובב את ראשו הצידה כלא שומע וכאילו מה שמעניין אותו כרגע הם צרורות הפטרוזיליה שבבסטה או צנצנות החמוצים על הדוכן, והעיקר שיגמלו לרעייתו במתנות קטנות, בסחורה משובחת ובמחיר נמוך.

 

יוליה ניגנה בנֵבל בתזמורת הפילהרמונית. היא לא החסירה שום קונצרט ולא החמיצה אף חזרה או אירוע מוזיקלי שבו הייתה אמורה להשתתף. כל הדרך באוטובוס היא הייתה משננת לעצמה: "ליהנות מהמוזיקה ומהאנשים סביבי כמה שיותר, ולסבול במחיצת בעלי כמה שפחות."

 

עם זאת, יוליה הייתה מסוג הנשים שלא יעז לחשוב על גירושים מחמת הבושה, כי כך למדה מהוריה משחר ילדותה.

 

היא אהבה את הנגינה בהרכב התזמורתי הגדול, וכמוזיקאית מחוננת היא ידעה ליהנות מכל יצירה קלסית ומכל צליל ואקורד היוצרים הרמוניה, וכמובן, היא ניחנה באוזן מוזיקלית "המסוגלת לפענח את הכלים המנגנים בשכבות הרקע ביצירה ואת הרבדים המהווים ליווי לנגינת הקול הראשון.

 

היא אהבה את הווי התזמורת, היא העריצה את זובין מהטה, וכשהתזמורת ניגנה את אגם הברבורים של צ'ייקובסקי, ליבה הלם בפראות בכל פעם שהטוּבּה הגדולה הייתה מפמפמת מאחור במענה לנבל שעליו פרטה.

 

איך נגן הטוּבּה נכנס בזמן, הייתה מהרהרת, כל כך מדויק בקצב הנשיפה, איך הוא יודע לדלג בין עוצמה לרכות באלגנטיות מושלמת, איזה מוזיקאי מעולה, היא חשבה לעצמה.

 

בהפסקות שבחזרות היו מתקבצים הנגנים לקפה ולכיבוד קל. הם היו יושבים מעורבבים, ואפשר היה למצוא שם כנרת עם קלרניתן וויולָן עם חלילן מפטפטים הומור, דברי הבל ורוח שטות, פורקים את מתח הרצינות שבעבודתם.

 

אהוד הכיר את פניה של יוליה, אבל מעולם לא החליף עימה מילה פרט לשלום אגב.

 

באחת ההפוגות, בזמן שהנגנים צוהלים מול קפה ומאפה ובדיחה של האוחז בבסוֹן, האיץ אהוד פעמיו להצטרף לחבריו וחלף על פני יוליה שישבה והתבודדה ובידה כוס תה ועצב בעיניה.

 

כשאהוד הניד כלפיה ראש אילם לשלום, הוא הבחין בכתם כחול מתחת עינה השמאלית.

 

היא אומנם ניסתה להסתירו באיפור ובשינוי תסרוקתה להסחת עיני המיישירים מבט, אך אהוד הבחין בכתם ונעצר:

 

"האם יש מקום פנוי ליד עלמת החן?" הוא שאל.

 

בתחילה היא דחתה אותו בנימוס באמתלה קלושה על ההפסקה שכבר נגמרת, אבל הוא הבחין כי סירובה אינו נחרץ מדי, ולכן משך כיסא והתיישב לידה.

 

אחרי כמה מילות נימוסין היא סיפרה לו שבכל פעם שהטוּבּה נכנסת, היא נסערת מתרועותיה, מעוצמתן או מרכותן, ועכשיו היא גם יודעת מי מסתתר מאחוריהן.

 

הם חייכו זה לזה וסיכמו שהמשותף לשניהם בתזמורת הוא שהם מנגנים בכלי יחידי וייחודי, זאת אומרת נבל אחד וטוּבּה אחת בכל התזמורת, בדרך כלל.

 

הוא הציע לה נסיעה לביתה בתום החזרה. היא מצאה את עצמה נרגשת מההזמנה ולא האמינה כששמעה את עצמה אומרת: "כן, תודה."

 

בדרך הביתה מצאה יוליה את אוזנו הקשבת של אהוד, ובמעט שהרשתה לעצמה לספר לו הוא הבין שחייה עם בעלה בלתי נסבלים, ולאחרונה הוא אף החל להכות אותה.

 

מעתה ישבו יוליה ואהוד יחד בהפסקות. הוא היה מביא שני קפה ופעמיים עוגה. היא הייתה מסתפקת בקפה והוא היה מלין 'כאילו' על שנגזר עליו לאכול בכל פעם את שתי העוגות בעצמו.

 

"אין דבר," הייתה אומרת לו, "אתה צריך להיות חזק עם כלי כמו שלך."

 

כמובן, בהתחלה, היו לחשושים מצד האוחזין בקשת, אבל עם הזמן הרכילות פסה כשזוג המלוּחששים התעלם מהמלַחששים.

 

ההבדל בין אהוד לאלכס היה תהומי. היא התאהבה באהוד בעיקר בשל התייחסותו הנעימה כלפיה. היא נפעמה מאדיבותו הגברית מחד ומחספוסו הצברי מאידך, וחוש ההומור שלו היה גורם לה להתפרצויות צחוק בלתי נשלטות.

 

בגובהו וברוחב כתפיו היא הבחינה מאוחר יותר, בעיניו הירוקות היא הבחינה רק בנשיקת הפרידה שליד ביתה בטרם תשוב לאישה החוקי.

 

מעתה ואילך הם היו נוסעים יחדיו מהיכל התרבות, במכוניתו של אהוד.

 

הם מצאו בית קפה קטן בנמל יפו שבו היו מנהלים שיחות נפש קטנות בזמן הקצר שעמד לרשותם, והתקרבו מאוד זה אל זה.

 

בתום שלושה חודשי ידידות שהעמיקה, לא היה יותר בכוחם למנוע את אהבתם, והם היו נעצרים במקום בודד על חוף הים, סמוך למוזיאון האצ"ל, עוברים למושב האחורי, מסירים את בגדיהם, ועזה הייתה אהבתם כגלים מתנפצים על שובר הגלים בסערת חורף.

 

זאת הייתה פנינת החמד שלהם, רק שלהם, נסתרת, מסתורית, מוארת באור כוכבים וירח.

 

שחפים נהגו לספר שאהבתם המתנגנת מתוך המכונית הייתה הלהבה שהותירה את יוליה מאושרת בצל נישואיה העולים על שרטון.

 

בקונצרט סיום העונה, בעת הניף זובין מהטה את שרביטו בפעם האחרונה ובעוד תשואות הקהל במחיאות כפיים ובקריאות בראבו בעיצומן, ועם הוראתו של מהטה לנגנים לעמוד על רגליהם ככבוד לקהל המנויים שטרח והגיע במהלך כל העונה, יצרו יוליה ואהוד את קשר העין הסמוי שלהם משני צידי הבמה ומעל גבו של מהטה הקד לקהל.

 

עם התפזרות הקהל, ובעוד הנגנים אוספים את ציודם, אצורים בתשוקתם, נחפזו זוג האוהבים לצאת לאוויר הצח ולפרוק את אהבתם הגנובה במקום המסתור הקבוע שלהם מאחורי המוזיאון על המושב האחורי במכונית.

 

בעודם מתנשמים ומתנשפים מעורפלים בהירגעות איטית, הוא בצווארה והיא בצווארו, פתח אהוד חלון לאוויר הים וגילה שלט לוח קטן תקוע בעזרת יתד על אדמת החול להלן:

 

זיין נכבד

עשית חיים?

התפרקת לרסיסים?

יופי לך ואנו מאושרים שתרמנו לרפיונך

בקשה קטנה לנו אליך

שמור על ניקיון המקום לטובת אלה שיגיעו הנה אחריך

אל תשליך דרך החלון פסולת נייר!

וירבה האלוהים את זרעך כחול אשר על שפת הים

אבל בבקשה, קח את זרעך עימך ושא את נצריך בכיסך

תודה, הנהלת המוזיאון

 

שאון צחוקם של השניים התגלגל עד שעון יפו, והם החליטו בו ברגע לעשות מעשה.

 

יוליה ואהוד עברו להתגורר יחדיו, ובזרע אהבתם נולד יונתן, תינוק ששיגע את כולם ביופיו ובשובבותו.

 

יוליה ואהוד צילמו את השלט הקטן, והוא מקשט קיר בחדר השינה שלהם.

מקט: 4-1272-733
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
  הכלי של אהוד   יוליה הייתה יפהפייה, ועל פני הבובה שלה כמעט ולא הורגשה קוסמטיקה. היא פשוט לא הייתה […]

שקט! רופאה מנתחת!

"תשכב על הצד," היא אמרה ונעמדה מאחורי גבּי.
שתי דקות קודם, מילאתי לה את כל הטפסים וגם חתמתי עליהם בשמי.
"היום מסירים נקודת חן," היא קבעה דבר ידוע מראש.
המקום: מרכז רפואי גדול בחיפה, שכונת הדר הכרמל.
רופאה פלסטיקאית, בת 119 יותר מפחות, ואני מהרהר, איך נותנים לה לעבוד בגילה.
היא: "מה השם שלך?"
אני: "כרגע אמרתי לך וגם חתמתי לך. שמי יעקב גל.
ואת דוקטור, מה שמך, אם אפשר?"
היא: "דוקטור פולנסקי ולא מדבר עכשיו! מכופף רגליים לבטן. עוד, עוד, עוד!"
אני: "דוקטור, הברכיים כבר נוגעות בסנטר."
היא: "לא מדבר עכשיו!!!"
לזוועתי, דלת חדר הניתוח פתוחה לרווחה.
אני שוכב על הצד ורואה את האנשים בחוץ, יושבים בהמתנה לתורם.
האנשים בחוץ מביטים בי, אני מביט בהם, מרגיש שעצביי גואים בחלוּק הפרום שלי שמכסה פחות מטפח.
למה הדלת לא סגורה? אני חורק שיניים ושותק.
אולי אבקש ממנה שתסגור, אני חושב ומתחרט, מחליט לא לדבר בזמן שהיא עובדת מאחור, מרגיש שהיא עושה מלאכתה ביד רועדת ובה בעת היא גם מזמזמת ברוסית מזמורי תהילה לגיבורי מולדת שנפלו ולא ישובו עוד.
איזו רופאה עצבנית, אני חושב, אבל שְתוק, אני מצווה על עצמי, שהיא לא תתפור לך בטעות את הלשון לאף.
איש עם עיתון פרוש בין שתי ידיו חולף בחוץ, סמוך לדלת, לרוחבה, ונעלם.
האיש שב, חולף לרוחב הדלת, מעיין בעיתון ומציץ פנימה,
מסתכל עליי במצבי המגוחך, ובתנועה מתמדת הוא נעלם שוב.
"אדוני!!!" צועקת הרופאה.
סוף-סוף אני משנה את דעתי עליה לטובה, היא רוצה שמישהו יסגור את הדלת.
האיש עם העיתון לא מגיב לקריאתה וממשיך לנדוד הלוך ושוב, מציץ ונעלם.
"אדוני!!!" היא צועקת בחרי אף.
האיש מתעלם מקריאתה, הדלת נשארת פתוחה לרווחה.
"אדונִיייייייי," היא צורחת ומנחיתה לי כאפה עוצמתית על הלחי הימנית.
סטירה מצלצלת כזאת לא קיבלתי אפילו מאבא שלי אחרי יום הורים.
אני קופץ ונעמד על הרגליים,
היא מחזיקה עדיין את המחט,
המחט מחוברת לחוט, החוט מחובר לי לגב.
היא: "אדוני!!!" היא מתנשמת לעברי בהיסטריה ומניחה ידה על חזָה כמי שאומרת 'ברוך השם שקמת לתחייה'.
"אדוני!" היא נושפת, למה אתה לא עונה לי?"
אני: "דוקטור פולנסקי יקרה! כשצעקת 'אדוני' התכוונת אליי?"
היא: "כן, בטח, לך, מה… אדוני לא שומע? ראיתי שאדוני לא מגיב, נתתי סטירה כי חשבתי שהלכת."
אני: "לאן הלכתי? חשבתי שאת קוראת לאיש עם העיתון בחוץ שיסגור לנו את הדלת."
היא: "איזה עיתון? מה אדוני מדבר שטויות?"
אני: "דוקטור פולנסקי, רק לפני עשר דקות חתמתי לך על חמישה טפסים בשם יעקב גל, אז למה את קוראת לי אדוני? ולמה את צועקת? ולמה את מכה אותי?"
היא: "אדוני! נותנת סטירה זה אקט ידוע ואפקטיבי כשרופא מנתח חושב שפציינט מת פתאום באמצע ניתוח, נותנת סטירה ואחר כך מכות חשמל!"
"תודה רבה לך דוקטור, נהניתי מאוד, את רופאה ממש מנתחת."
לקחתי את המספריים מעל שולחנה וחתכתי בעצמי את החוט האחרון המקשר בין רופאה מנתחת לבין אדוני."
היא: "תהיה בריא."
אני: "גם את דוקטור, עד 120."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכלי של אהוד”