ומה יאמרו, שהייתה שאפתנית? תחרותית? פרפקציוניסטית? ומה היא מותירה אחריה באמת? במי הצליחה לגעת? את מי הצליחה לרגש? למי הספיקה […]
בדרכה לביתה מצאה עצמה דניאל משוטטת ברחובות תל אביב בסביבות משהו לפנות בוקר. פנסי הרחוב נצצו מהגשם שזה עתה פסק והאוויר היה קריר. עם כל נשימה שלה היתמר מפיה שובל אדים מסתלסל. היא הייתה עייפה והקור חדר לעצמותיה. עוד יום הסתיים בבר ללא תחתית, מלא באלכוהול זול מכל מיני סוגים. לרוב שתתה ויסקי. את השאר היא לא זוכרת ששתתה, מה שתתה או כמה שתתה. הם שתו וצחקו. צחקו על כל מה שזכרו לצחוק עליו. הם צחקו על המטומטמת שראו בכניסה לבר, לבושה חצאית מיני קצרה ללא גרביון באמצע דצמבר. היה ניכר בבירור שהיא קופאת מקור. היא התכווצה בתוך ז’קט העור הדק והשחור שלה ואת נקישות השיניים שלה ניתן היה לשמוע מבעד לזגוגית. רגליה היו לבנות כאילו לא ראו אור שמש מימיהם, והיא לבשה מגפי פלטפורמה שחורים מעור. הם השתעשעו במחשבה שהיא פרוצה, אחרת אין הסבר לבגדים שהיא לובשת. עוד רגע גם היא תישכח מזיכרונם ויחליפו אותה ערמות אחרות של בדיחות חסרות משמעות, המעידות על עוד ניסיון נואש לשכוח את היום שהיה. הם צחקו על המלצר החדש בבר, שלא ידע מה זה קמפרי ושכח יותר מחצי מההזמנה שלהם, בזמן שדניאל שתתה ושתתה, בעיקר כדי לשכוח את הצעקות של הבוסית, ואת העובדה שאין לה מושג איך תשלם שכר דירה בחודש הבא. היא הרגישה כצופה מהצד על האנשים היושבים לצידה בבר, חודרת מבעד לעננת עשן הסיגריות שיצרו באותו בר שכונתי בתל אביב, שבו העץ הבאיש מאלכוהול, השולחנות היו דביקים כאילו לא ניקו אותם מעולם ומוזיקה מוכרת התנגנה ברקע. היא ידעה בוודאות שאין שום סיכוי שעוד שנה מהיום הם עדיין יהיו בקשר. אבל זה לא משנה. העובדה שכרגע יש להם איך לשרוף את הערב ולהרחיק כל מחשבה שלא קשורה לצ’ייסר הבא שהם הולכים להזמין יצרה ביניהם קשר מיוחד. בתוך כל ההמולה, הבר העמוס, הצחוקים, הצעקות למלצר, נקישות כוסות הבירה על השולחנות והמוזיקה המאוד מוכרת שהתנגנה ברקע, היא הרגישה מנותקת. היא צחקה בלי לצחוק והנהנה בלי להסכים. העיקר שתהיה עם אנשים, שבטעות לא תזכיר לעצמה שהיא לבד, היא בלעדיו. עברו כבר חמש שנים מאז שהם נפרדו. הם מדברים מדי פעם כשמתחשק לו לדבר, וזה לא קורה הרבה. היחסים איתו היו הכי קרובים לדבר האמיתי שחוותה במהלך עשרים וחמש שנות חייה האומללות. עכשיו הערב נגמר והיא בדרכה הביתה, ברגל, ושתויה. סוף-סוף שקט. זה הזמן היחיד שהיא אשכרה מסוגלת סוף-סוף לחשוב עם עצמה. היא אוהבת את הלבד הזה שלה, אפילו מכורה אליו. אבל גם יודעת שצריך להיזהר שלא להתמכר אליו. בדרכה חצתה את דיזנגוף הסואן. חלפה על פני ברים שהיו, למרות השעה, עדיין מלאים. היא חייכה בעצב לעצמה כשראתה את נגן הכינור המבוגר מנגן מוזיקה עצובה, כמעט זועק אותה מעמקי נשמתו, כאילו בשבילה. מדוע הוא כל כך עצוב, ומה עבר בחייו הארוכים שגורם לו לנגן בצורה כזו? חשבה והתבוננה מטה לכיוון הכובע הישן והמלוכלך שלמרגלותיו. היא תהתה מדוע הוא מנגן להנאתו ככה באמצע הלילה, כשהרחובות יחסית ריקים כמו הכובע שלו. בגדיו היו בלויים ומלוכלכים, שיער השיבה שלו היה מדובלל גם הוא ועיניו נראו כבויות. דניאל רצתה לתת לו כמה שקלים אבל נזכרה שהוציאה את כל המזומנים הקטנים שלה על טיפ למלצרית בבר המטופש וכעסה שהנה, יכלה להשתמש במטבעות הקטנות שהיו לה למשהו מועיל באמת. היא המשיכה בדרכה ואף שהבחינה שתכף יתחיל הגשם לרדת שוב היא לא מיהרה. אם ירד גשם, שירד. גשם זה ברכה. לא יזיק לה לשטוף מעליה את היום שעבר. ואכן הגשם הלך והתגבר. הומלסים בצד המדרכה ניסו להתגונן מפניו בעזרת פיסות קרטון. גם ה”מיטה” שלהם, חתיכת הקרטון ששכבו עליה, נספגה מים. שלא לדבר על השמיכה שלהם שנרטבה לגמרי. היא הבחינה כי רובם יחפים, ללא נעליים, בקושי גרביים. העשירים ביניהם הם אלו שיש להם זוג אחד טוב. היא הרגישה בת מזל שלה יש בית. גם אם לא נקי במיוחד, גם אם לא משופץ, העיקר שיש לה מקום יבש וחם לחזור אליו. גבר ששוחח בטלפון חלף על פניה והיא שמעה אותו אומר בשקט משהו כמו “ואפילו לא התנשקנו…” זה מצחיק איך בצורה כזו או אחרת כולנו דומים – אותם לבטים, אותן בעיות – חשבה, בעודה חולפת בדרכה על פני חבורות שיכורים שתמכו באחד מהם כדי שלא יתרסק על הרצפה. היא ברחה משם לפני שיספיק להקיא על ידה. כשהגיעה לרחוב שלה נשמה לרווחה. היא עלתה לאיטה. המדרגות היו מלוכלכות בעלוני פרסום מעוכים, בפרוות של כלבים, באבק ובבדלי סיגריות. אבל כל זה לא הפריע לה. כל מה שרצתה היה להיכנס לחדר החם שלה ולצנוח על מיטתה. בכניסה לבניין נתקלו מגפיה בקרטון פיצה שמישהו מהשותפים שלה השאיר. בסלון עמד ריח כבד של סיגריות, והשולחן היה גדוש במאפרות מלאות בדלים ובכוסות מלוכלכות. בלי לחשוב על כלום חצתה את הסלון היישר לחדר שלה, שעדיין עמד בו ריח קרם הגוף שמרחה אחרי המקלחת, לפני שיצאה לבר. את מנורת הלילה שכחה דולקת, והיא שמחה על כך. חשה כאילו המנורה מברכת אותה לשלום. את ערמת הבגדים שלא הספיקה לקפל ואת אלה שמדדה לפני שיצאה, כי התקשתה להחליט מה ללבוש, פינתה מהמיטה וצירפה אל הערמה הגדולה שעל הספה הקטנה שבצד החדר. היא חלצה את מגפי הז’מש השחורים, עם העקב העבה האופנתי, פשטה את השמלה השחורה בעלת הצווארון הלבן והשתחררה בקושי מהגרביון השקוף. מהצצה חטופה במראה ניבטה אליה דמותה: שערה הארוך והחום היה פרוע ועיניה היו אדומות. היא אספה אותו לגולגול, לבשה פיג’מה ונשכבה על המיטה בחבטה. להתקלח לא היה לה כוח. האלכוהול, כולל הליכה של שני רחובות מהפאב עד לביתה, הכביד על נשימתה. זה בגלל הסיגריות שהיא מעשנת. היא השתרעה על המיטה, התקפלה לתנוחת עובר ונזכרה בו. ואיך בכל פעם שהייתה מפנה לו את גבה הוא היה מצמיד אותה אליו בחוזקה, כאילו פחד שתברח. היה מסיט את שערה, חושף את צווארה ומנשק אותו בעדינות לאט-לאט, החל מתחילת קו השערות כל הדרך עד לגב התחתון. האלכוהול שפעפע בדמה הרדים אותה לפני שהספיקה להיזכר איך זה נגמר.
אין עדיין תגובות