החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גם עלים של עץ חזק מתעופפים ברוח

מאת:
הוצאה: | 2020 | 145 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"הידיעה שהכול דינמי עוזרת לי לצלוח אתגרים. אני לא סטטית, אני זזה. כשאני סטטית נוצר פער ביני לבין עצמי. מותר לי להרגיש אבודה, זה חלק קטן מתהליך גדול – להגיע למקום שמדויק ונכון בשבילי. למדתי שעדיף לבטא רגשות שאנחנו מרגישים, ולא להדחיק אותם או להתעלם מהם; למדתי שעדיף לתת להם מקום.

השירים בספר נוגעים לעליות ולמורדות שאנחנו חווים בחיים ומפגיש את הקורא עם רגשות שבדרך כלל לא נוטים לדבר עליהם. הספר מוקדש לכל אדם שהרגיש אבוד בתוך מסע שלם. לעיתים אנחנו נוטים לשכוח לתת מקום גם לרגשות שליליים, אבל אם לא ניתן להם מקום – לא נדע להעריך רגעים של אושר".

 

'גם עלים של עץ חזק מתעופפים ברוח' הוא ספר השירים הראשון של הכותבת, ובו היא מתארת את מסע הנפש בין חיפוש עצמי לגילוי עצמי ואת מצבי הקיצון שהיא פוגשת במהלך דרכה. שיריה עוסקים בתהליכים שעברה ומשתפים תובנות ומחשבות שעלו בה במהלך מסעה.

 

מתן שפיצר, ילידת 2000, מתגוררת ביקנעם עילית. החלה לכתוב את ספרה בעודה בת 16. כחלק מתחביביה רוקדת- עיסוק שהביא לחלק מהתובנות שאותם משתפת בספרה.

 

מקט: 4-1272-858
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"הידיעה שהכול דינמי עוזרת לי לצלוח אתגרים. אני לא סטטית, אני זזה. כשאני סטטית נוצר פער ביני לבין עצמי. מותר […]

 

הקדמה

הספר מכיל אוסף של תובנות מנקודות שונות בחיים שלי עד כה. התובנות שהגעתי אליהן בתהליך שעברתי עם עצמי, יכולות להשתנות באופן טבעי בנקודה אחרת של המסע שלי מתוקף היותו דינמי ומשתנה כל הזמן. המטרה שלי היא להיאחז בשינוי, בהתפתחות, ולדבוק בהם, להאמין שיש תכלית למציאות שנולדנו אליה, להאמין ביכולת שלנו כיצורים אנושיים ליצור בכל יום גרסה טובה יותר של עצמנו.

הידיעה שהכול דינמי עוזרת לי לצלוח אתגרים. אני לא סטטית, אני זזה. כשאני סטטית נוצר פער ביני לבין עצמי. מותר לי להרגיש אבודה, זה חלק קטן מתהליך גדול – להגיע למקום שמדויק ונכון בשבילי. למדתי שעדיף לבטא רגשות שאנחנו מרגישים, ולא להדחיק אותם או להתעלם מהם; למדתי שעדיף לתת להם מקום.

השירים בספר נוגעים לעליות ולמורדות שאנחנו חווים בחיים ומפגיש את הקורא עם רגשות שבדרך כלל לא נוטים לדבר עליהם.

הספר מוקדש לכל אדם שהרגיש אבוד בתוך מסע שלם. לעיתים אנחנו נוטים לשכוח לתת מקום גם לרגשות שליליים, אבל אם לא ניתן להם מקום – לא נדע להעריך רגעים של אושר.

 

אם הייתי צריכה להגדיר את חיי עד כה, הייתי קוראת להם מסע. אני חושבת על קוראים שתוהים לעצמם – האם בחורה בת 20 תוכל בכלל לספר על מסע בגילה הצעיר? אולי אין לי חיים סוערים וקשים למדי כדי שאוכל לספר על הרפתקאות ועל סיפורי אגדות, אבל יש אותי, וישנו התהליך. מעטים הדברים הקשים שעברתי בחיים לעומת המחשבות הרבות ששטפו אותי והקשיים שיצרתי אני לעצמי. מעטות הצרות שפגשתי באמת במציאות של חיי לעומת ההתמודדויות שלי עם עצמי, שהיו לב ליבה של הסערה שתמיד הייתי מצויה בה.

גדלתי בבית טוב שמחנך לערכים ולנימוסים. גדלתי להיות רגישה לסביבה, ובמיוחד לעצמי ועם עצמי. לאורך ההתפתחות שלי מילדה-לנערה-לבחורה משהו בי תמיד רצה לנפץ את הגבולות שהבית הציב לי. רציתי את האסור, סיפקתי את הסקרנות שבי בַּמותר, ותמיד הרגשתי ייחודיות מסוימת באדם שאני. אני חושבת על דברים שעברתי ועל מקומות שביקרתי בהם, על אנשים שהכרתי ועל משפטים שאמרתי, ולפעמים קשה לי להכיל את כובד הדברים. לעיתים עוברות בי מחשבות שאיני רוצה לחשוב ואיני יכולה לסחוב. המחשבות שלי תמיד רבּות ומתרבות, ולפעמים יש לי תחושה שאני חיה ביקום נפרד מכל שאר האנשים שחיים איתי, נושמים איתי ומחבקים אותי. לפעמים אני רוצה להיות בן אדם רגיל; אני לא יודעת מה זה אומר “רגיל”, אני יודעת מה זה אומר “לא רגיל”, כי תמיד הרגשתי לא רגילה ושונה. אנשים קוראים לי מיוחדת. הם לא מבינים שהייחודיות שלי קשה וכואבת, ויש מאחורי העיניים הטובות שלי גם הרבה כאב וצער, וצער על כלום, וכאב שנוצר מצער, וצער שנוצר מעצמי.

סיטואציות שקורות לי לא גורמות לי להיות למטה, אני זאת שגורמת לעצמי ליפול. ואני חושבת על זה שאין עוד לאן לרדת, זה הכי למטה שאגיע אליו אי-פעם. ואז אני מגלה שאפשר ליפול עוד. ויש עוד למטה, ועוד, ועוד. וכשאני נופלת הגוף שלי כל כך חלש ורפוי, ואני שוכבת במיטה בלי יכולת לזוז. אבל אם אעצום את העיניים ואתרכז, אוכל להרגיש את בית החזה שלי עולה ויורד נשימה אחר נשימה, לנשום את עצמי, לעלות ולרדת. הגוף נושם, יש תזוזה. גם בנפש לא מתפקדת – הגוף מתפקד.

יש לי שני מוחות: מוח מתפקד ומוח תודעתי.

אני תוהה איך המוח המתפקד שלי עובד. איך הוא מסביר הוראות והוראות לגוף – להזרים את הדם ולהוביל את החמצן. לא משנה לו באֵילו תחושות הנפש מלאה ועם איזה עצב הגוף שלי מתפקד, הוא יתפקד. לא משנה מה אחווה לצד הרגש, הוא עושה את זה באופן לא מודע. אין לו תודעה או יכולת לחשוב אם להמשיך לנפח את בית החזה שלי באוויר שיאפשר לי לנשום.

המוח התודעתי, המוח השני שלי, הוא שגורם לכל התחושות הקשות לרסק לי את הגוף. מוח בלי תודעה יכול לגרום לגוף שלי לנשום, למרות שהמוח התודעתי שלי גורם לגוף שלי להיחלש. רק חשבתי לאיזה מקום גבוה אוכל להגיע כשאדע לקחת את התודעה שלי ולהשתמש בה כדי לגרום לגוף שלי להתחזק, ואיזו חזקה אהיה עם גוף ונפש שנושמים יחד.

 

לכל אחד קורים דברים קשים בחיים, וכל אחד מתמודד איתם. השאלה היא באיזו דרך. לי יש דרך מיוחדת. מעולם לא הסברתי ותיארתי את ה”אני” האמיתי שלי לשום אדם. גם כשחשבתי שכן ורציתי שכן, שנחשפתי וחשפתי מעצמי עוד עור ועצמות, גיליתי שלא. כי לפעמים אני לא מבינה את ה”אני” שלי. כי קשה כל כך לתאר מהי דרך ההתמודדות השונה שלך, איך המחשבות שלך עובדות, לאן הן נוסעות, ובאילו פקקים בדרך הן נתקלות. ולפעמים, כשאנשים באים והולכים בחיים, כמו מכוניות בפקק, וצופְרים, יש לי הזדמנות להוציא את הראש מהחלון ואת המחשבות מעצמי ולשאוף את האוויר שכל כך חסר לי בריאות.

אנשים אף פעם לא הבינו מי עומדת מולם, כי הם רואים “מתן”, והם לא מבינים שאני לא “מתן”. יש מעבר אליי, יש מעבר לגוף, לדיבור ולמילים. יש מעבר ללבוש, לצחוק ולדמעות. גם לדברים שעוברים לי בראש יש מֵעבר. אני כמו אגם של מחשבות שנאגר במוח ונשפך אליו זרם חזק שאין לדעת מאין הוא מגיע, איפה תחילתו ואיפה סופו. כי גם מהנהר נשפכים המים, והם תמיד מתחלפים ומתרבים. האגם מוצף, המוח עוד יותר, וצריך לרוקן. ואז מדי פעם מגיעים אנשים עם דליים, והם באמת מצליחים להוציא קצת מים מהאגם, אבל אי אפשר להילחם בזרם כל כך חזק שממשיך לזרום ולמלא. ומה הם הדליים האלה לעומת כל מה שמתחולל לי בראש? איך הם יעזרו? ואז מגיע אדם אהוב שמחבק, והאגם מתאדה והופך לענן, והכול נראה מושלם ושלם, והמים עומדים מעליי, וכשאני מסתכלת לשמיים אני רואה אותם מביטים בי, העננים. והחיבוק נפסק, וגשם, זלעפות. אין לי מטרייה או אדם שיחמם. ואז, כמו מחזוריות המים בעולם, כך גם אני. אלו המחשבות ואלו הדרישות – דרישה לחיבוק היא דרישה שתמיד הייתה באותם רגעים כילדה כשהרגשתי שונה ולא שייכת. אז צריך חיבוק, ובעיקר חיפוש עצמי, וכתף חמה, להיטרק במיטה, להסתכל על התקרה ולהבין כמה אני אבודה. והבור גדֵל וגדֵל, יש הרבה שצריך למלא, ליצור לעצמי בור גדול יותר. ככה זה נוצר. להיות בחוסר מודעות, למרות שהתודעה גבוהה. אז אני יוצרת לעצמי את החסך שהיה, אני זאת שמביאה את עצמי לדרך ללא מוצא. גם ידעתי אז שזה קורה ובחרתי לעשות את ההפך בשביל להרגיש שלמה לרגע.

תמיד היו לי תודעה גבוהה, רצון להתפקח, להתפתח ולהבין יותר על עצמי, להבין למה דברים קורים, ולמה אנשים פוקחים את העיניים בבוקר ומחייכים. הבחירות שלי לאורך כל הדרך לא תאמו את התובנות שהגעתי אליהן, ואין בי חרטה. וכאן הבעיה מתחילה. כי אני אוהבת להגדיל לעצמי את הכאב ואת הקושי. להרגיש יותר. ריגושים קטנים חופרים בורות עמוקים. ריגושים גדולים רק מביאים מעדר כדי שיהיו לנו כלים לחפור איתם ולמצוא את הריגושים הקטנים. יש לנו אפשרות לזרוק את המעדר, אבל אני בוחרת שלא. אני אוהבת להגדיל את הכאב ולהעצים אותו. כמו אז, כשנשבר לי הלב וגזרתי את השיער כדי להרגיש מעט מכוערת, כדי לא לאהוב את עצמי יותר ולהרגיש ריקה יותר. יש לי עיניים יפות, ואני יודעת לזייף חיוכים. את הרגשות שלי כל אחד יכול להרגיש, אבל אף אחד לא יכול לתאר אותם, להכיר אותם או לחוות אותם כפי שאני חווה אותם. אני מתהלכת בעולם ומחפשת להיאחז בַּכול, חוץ מבעצמי. אני מחפשת את עצמי, לפעמים מוצאת ולרוב אובדת עוד יותר. הייתי בתהליך גדול במהלך השנים האחרונות, אבל משהו בי נעצר, הלך לאיבוד, ואני מחפשת את החיפוש, ולא מצליחה למצוא אותו. פתאום הרגשתי שחזרתי לאותה ילדה תמימה, זאת ששותקת וקופאת, זאת שצריכה את החיבוק ואת האהבה. וזה מין לופ כזה שאף פעם לא נגמר – אפילו אחרי שאני עוברת תהליך, אני חוזרת לאותה נקודה.

מצאתי נחמה בכתיבה, אבל לא ידעתי איך אפשר לתאר מחשבות כל כך גדולות ומורכבות, מחשבות שאני רגילה כל כך להדחיק כי אני לא רוצה לחשוב אותן. לאורך התהליך הבלתי פוסק והחיפוש אחר ה”אני” האמיתי והנכון שלי, ה”אני” שמדויק לי, הבנתי שצריך לקום על הרגליים, מותר ליפול, ומומלץ לבקש עזרה. כי בתוך כולם תהיה אותה ילדה שמרגישה כך, ולא משנה מה כל אדם חווה בחיים שלו. חלק יחוו רגשות בעוצמות חזקות, חלק בעוצמות חלשות. אבל אנחנו כבני אדם חווים בגדול את אותם הדברים ומרגישים את אותן תחושות.

ככל שהכרתי את עצמי יותר, הבנתי מה נכון לי, אך ניסיתי להתכחש לכך, להישאר במציאות הקיימת ולקוות שהמציאות תתאים עצמה אליי. אלא שכעבור זמן, במהלך חוויות שונות ומקומות נמוכים שהנפש שלי הגיעה אליהם – הבנתי שאין זה דבר שלילי לפעול מתוך התודעה הגבוהה שפיתחתי לעצמי.

כשהייתי במצבים נפשיים שלא היו טובים לי, ראיתי עצמי כגופה מתפקדת, אך מצאתי בתפקוד שלי גם נחמה. בעודי מתפקדת ביליתי בניסיונות להקשיב ולייעץ לאנשים כדי לברוח מעט מהבור שאני נשאבת אליו. וכשהקשבתי לעצותיי לאנשים אחרים, עצות שאמרתי בקול רם ובטוח, הבנתי שאיני פועלת בחיי כפי שאני חושבת שצריך לפעול.

מכאן עלה הצורך שלי להקשיב לעצמי, גם אם הרגשות שלי מנוגדים להיגיון שדיבר בראשי. קשה לבצע – אך חשוב לעשות, קשה לשנות – אך כל אחד יכול. לכל אדם יש יכולת להגיע לתודעה גבוהה, להגיע למצב שבו אדם מייצר לעצמו מחשבות מיטיבות שמייצרות את המציאות שלו.

ואני חושבת על התכלית שלנו כבני אדם. על תודעה. אנחנו נולדים לסביבה מסוימת שבונה אותנו והופכת אותנו למי שאנחנו – ובאותה נקודה אנחנו בן אדם מסוים. יש לנו את התודעה שלנו ויכולת לעבור תהליכים כדי לייצר מעצמנו בן אדם אחר – הבן אדם שאנחנו רוצים להיות. לכל אחד יש פוטנציאל להגיע לתודעה גבוהה. ההתחלה טמונה בהבנה ובמודעות שצריך לטפח. החיים תמיד יעמתו אותנו עם סיטואציות שנלמד מהן, אבל יש לנו אפשרות להתמודד ולהתפתח מבלי לחכות לכוח המציאות ולחיים שיספקו לנו כלים להתפתחות. אפשר לחפש את הכלים האלה בעצמנו – וכדי לחפש אותם צריך לחפש הזדמנויות, לא לשבת ולחכות להן. אפשר לחשוב על איך אני רוצה לראות את עצמי רגע לפני שאמות. איזה בן אדם אהיה? כשאסתכל אחורה – מה אראה שחוויתי במהלך חיי?

באחד מן הימים שבהם חיפשתי תשובות, הבנתי שאני מצליחה לענות על השאלה הכל כך גדולה “מה אני רוצה?”. תשובתי הייתה “להיות מאושרת”, אך עדיין לא הצלחתי לענות על השאלה, האולי גדולה יותר, “מי אני?”. כשניסיתי להבין מה עושה אותי מאושרת, אחד הדברים שעלה בראשי היה לעזור לאנשים. אך אם אני לא יודעת מי אני, איך אוכל להכיל אנשים אחרים ולעזור להם? ואם אני לא מכירה את עצמי עד הסוף, איך אוכל להיות שלמה עם עצמי בהמשך החיים?

ביום שלקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב ולנתח את מחשבותיי, הבנתי דברים שליוו אותי מאז בכל דרך שהלכתי בה. כל יום אני מגלה עוד קצת מעצמי ועל עצמי. הבנתי שאני יכולה להיות שלמה עם עצמי גם כשאני לא מכירה כל דבר בי, כי כרגע אני מכירה את ה”אני” של עכשיו, ובעוד יום אגלה “אני” קצת שונה, אבל גם איתו אהיה שלמה. המטרה היא להשלים עם הקיים ולקבל את הגילויים שמגיעים אלינו.

להיות מאושרת.

תמיד תסכל אותי לדעת שרק אנשים שאני אוהבת מצליחים לגרום לי אושר, ושכשהאנשים האלה לא סביבי – אין אושר. סבבתי סביב אותה שאלה – “איך אני מייצרת לעצמי אושר?”. ניסיתי לחשוב על הדברים שעושים אותי מאושרת, וגם כשניסיתי לייצר אושר בעצמי ועשיתי דברים שאני אוהבת כמו לרקוד, לכתוב או להסתכל סתם ככה על הכוכבים, זה לא באמת קרה.

אני יכולה לעשות משהו שאני אוהבת ולצַפות שזה יסב לי אושר, אבל זה לא יקרה. כי אני יכולה לרקוד ולחשוב על עצב, ואני יכולה לשכב בחצר על הגב, להסתכל על הכוכבים ולבכות כי נשבר לי הלב.

השינוי בתפיסה שלי החל כשהבנתי שאני צריכה לעשות משהו שאני אוהבת – אבל לעשות אותו עד הסוף. זה אומר לשכב בחצר על הגב, להסתכל על הכוכבים ולהיות נוכחת באותו רגע. לשים בצד את כל הדברים שמטרידים אותי, להסתכל על השמיים, על העוצמה שיש בהם, על איך הכוכבים מאירים את החושך ואיך הם מאירים אותי.

ברגע של חיפוש שאלתי את עצמי מה אני אוהבת בעצמי, וכל הזמן הדהדה לי בראש המחשבה שאני אוהבת את השריטות שלי. כשניסיתי להבין מה אני מגדירה כשריטות, הבנתי שהשריטות שלי הן ההרס העצמי שלי, ההרס שתמיד קורא בתוך תוכי להעצים את הכאב שאני חווה מהמציאות שלי (הלא כל כך כואבת). אם לא היה לי את היצר הזה של הרס עצמי שקיים בי, הייתי מתמודדת מצוין עם בעיות בחיים שלי, הייתי יודעת לקחת דברים בפרופורציה, הייתי יודעת להגיד לעצמי שכלום לא עצוב. אבל השריטה הזאת, ההרס העצמי – היא קיימת בי. והבעיה מתחילה כשאני אומרת שאני בעצם אוהבת את השריטה הזו בי כי היא באמת מייחדת את מי שאני. בזכותה אני כותבת ויוצרת. בזכותה אומרים לי שאני מיוחדת. הייחוד שלי חשוב לי, אני לא מעוניינת להיות כמו כל השאר. ולמה שאוֹהַב את ההרס העצמי שלי אם כל ההשקפה שלי על העולם היא שבן אדם צריך תמיד להתפתח? ההרס העצמי שלי הוא הדבר היחיד שתוקע אותי במקום ולא מאפשר לי להתקדם.

 

כל הטקסטים שכתבתי הם חלק מתובנות שהגעתי אליהן בתהליך שלי להגיע למקום שלם ומושלם בשבילי, לדייק את עצמי, לאהוב את עצמי ולשנוא את עצמי בד בבד. כל האמת מצויה בכתיבה. אין סינונים של טוב ורע, רק אני והעט, רק אני והלב.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.