החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דור ה-Y כאילו אין מחר

מאת: ,
הוצאה: | 2016-02 | 388 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

דור ה-Y הישראלי נולד בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים.
אלה צעירים חילונים שגדלו ועוצבו בתקופה של צמיחה כלכלית מואצת, בזמן שהחברה הישראלית נעשתה יזמית, צרכנית, תקשורתית, אינדיווידואלית וגלובלית יותר.
זהו דור מתירני, שיוויוני, מלא הומור, מפרגן, פתוח וזורם. הוא מאחר להתבגר, חי בלהקות אורבניות, מהסס להתחייב ולקחת אחריות, ממוקד בעצמו ומנהל את חייו כאילו אין מחר.
הם ילידים דיגיטליים שגודלו כנסיכים ונסיכות, עטופים בחום ואהבה ומרופדים במחמאות. הבטיחו להם שאם רק ירצו יוכלו לעוף על החלום שלהם.
ה-Yניקים לא ממהרים לפרוש כנפיים משום שהעולם סביבם נעשה נצלני, ציני וחסר יציבות ובשל חששם להתמסד. הם נוהרים לאוניברסיטאות ולמכללות כדי לרכוש תואר ששוויו בשוק העבודה הולך ופוחת ומשקעו האינטלקטואלי מתדלדל.
חייהם גדושים בטראומות, כיוון שהם גדלו בצל הטילים ופיגועי הטרור וכיוון שהתקשורת מנגישה אסונות וטרגדיות בזמן אמת. הם עמוסי חרדות, מבולבלים, מתקשים לעמוד בעומסים ומשועבדים למידע ולגירויים מהירים.
דור ה-Y שונה כמעט בכל מאפיין מדורות שקדמו לו: הם עובדים אחרת, לומדים אחרת, צורכים תקשורת וחדשות אחרת, מבלים אחרת ומגדלים את ילדיהם אחרת. השפעתם על החברה הישראלית הולכת וגדלה, מערערת את המובן מאליו ומחייבת חשיבה מחוץ לקופסה.
מהו הדנ"א התרבותי של הצעירים היום? מדוע הוא נוצר וכיצד הוא משפיע על מדינת ישראל? ספר זה, המבוסס על מחקר מדעי רחב היקף, מנסה לתת מענה לשאלות הללו.
עוז אלמוג הוא סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית.
תמר אלמוג היא מומחית ללמידה והדרכה של צעירים.

מקט: 4-20-53168
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
מבוא
הרקע למחקר

“הדור הבא ישן בחדר הסמוך / אני שומע את נשימתו” (אהוד מנור, ‘דור’, 1985)

אנחנו שנינו “מאותו הכפר”. נולדנו בחיפה להורים ילידי ישראל ואת ילדותנו ובחרותנו בילינו על רכס הכרמל, בסביבה שבה התגוררה “אצולת היישוב” החיפאית. נפגשנו בתנועת הצופים ובבית־הספר הריאלי העברי ונעשינו זוג מאוהב בגיל שבע־עשרה. התחתנו בראשית שנות השמונים, מייד לאחר השירות הצבאי, ועוד לפני שהקמנו בית יצאנו לטיול הגדול במזרח הרחוק. התסיסה החברתית והפוליטית בישראל היתה אז בשיאה והתחושה שלנו ושל בני דורנו היתה שהמובן מאליו עובר טלטלה. התמימות של פעם החלה להתפוגג באוויר, והעידן הפוסט־לאומי והגלובלי כבר היה בפתח. אהבנו והערכנו את הקוד הערכי שהורישו לנו הורינו ומורינו, אבל חשנו מפוכחים יותר ושאפנו להיות טובים מהם, מכל הבחינות.

במחצית שנות השמונים נולדו שני ילדינו. גידלנו אותם על ברכי הציונות, אבל החינוך שהענקנו להם כבר הושפע ממודלים מערביים יותר, של ביקורתיות, פמיניזם ורגישות לצורכי היחיד ולמצוקותיו. ביחד איתם עברנו את המאורעות הדרמטיים של התקופה: התפתחות כלכלית מטאורית מצד אחד (קניונים, נסיעות לחו”ל, מחשבים, סלולרי ועוד), וחוסר יציבות וחוסר ביטחון מצד שני (פיגועי טרור, מתקפות טילים, זעזועים ומתחים פוליטיים, קריסת מערכת החינוך וכדומה).

את התואר הראשון, השני והשלישי עשינו שכם אל שכם ונכנסנו פחות או יותר באותו זמן לעולם האקדמיה: עוז בתחום הסוציולוגיה של החברה הישראלית ותמר בתחום המחשבים בהוראה ובלמידה. ב-1997 יצא לאור הספר ‘הצבר – דיוקן’ ושבע שנים אחר כך הספר ‘פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית’ (2004). את הספרים, שעסקו בשכבה הצעירה־משכילה בישראל, כתב עוז, אבל תהליך הכתיבה היה משותף וכלל אינספור שיחות ודיונים מקדימים בינינו. העבודה המשותפת נבעה לא רק מאופי הקשר הזוגי ומהמקצוע המשותף, אלא גם מהעובדה שבעקיפין אלה ספרים אוטוביוגרפיים, לאמור: הסיפור הקולקטיבי של דורנו – דור התפר הישראלי.

לפני כחמש שנים, כאשר אנו כבר בני חמישים ואחרי קילומטרז’ ארוך באוניברסיטה, החלו השיחות המקצועיות בינינו לקבל גוון חדש. מצאנו את עצמנו מקטרים פעם אחר פעם על הסטודנטים שלנו. נוכחנו בצער שהמוסדות מסביב מדחיקים בעיה אמיתית שהולכת ותופחת. משנה לשנה הרמה האקדמית הידרדרה וחשנו שאנחנו עובדים במוסד שבהדרגה מחליף את ההשכלה הגבוהה במכירת תארים. בצעירותנו הנחנו שבעקבות ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה והעמקת התרבות הדמוקרטית, תופעת פערי הדורות עומדת לעבור מהעולם. מסתבר שטעינו. במובנים רבים הפער בין הדור שלנו לדור של הורינו קטן מהפער שנפער בין הדור של ילדינו לדור שלנו.

אינספור פעמים עלתה השאלה: אולי אנחנו מגזימים? אולי לקינו בתסמונת הטיפוסית של התפלצות זקנים מהדור הצעיר? התחלנו לקרוא ספרים, מאמרים ושיחות אינטרנטיות שהתמקדו בצעירים בני התקופה. פתאום התחוור שהתחושה שלנו אינה סובייקטיבית ואינה מקרית ושיש כאן תופעה אוניברסלית, שבאה לידי ביטוי בשטחים מגוונים. הם באמת “לא כמונו”. עד כמה הם שונים? במה הדבר מתבטא? מדוע זה קרה? ומה ההשלכות של השינוי הזה? על השאלות הללו החלטנו לענות במחקרנו המשותף, שהוא במידה רבה פרק ג’ במחקר חיים פרטי מתמשך.
עידן הדמדומים

אנו חיים היום בתקופת מעבר – עידן דמדומים, שבו מוסכמות ומבנים ארוכי שנים כבר אינם מתאימים כבעבר, וגדל הצורך בבניית מערכות מעודכנות המותאמות לרוח הזמן. גופים וארגונים ציבוריים ופרטיים מגששים דרכם לעתיד, בודקים אפשרויות, מתנסים, טועים ומתקנים “תוך כדי תנועה”. רבים ממקבלי ההחלטות ברמה האסטרטגית מעצבים מדיניות המושתתת על אקסיומות חברתיות שאחיזתן רופפת. הם אינם מודעים מספיק לעובדה שבשנים האחרונות צמח דור צעיר שיש לו שפה תרבותית אחרת, קודים אחרים של התנהגות ושאיפות חדשות, המושפעות מסביבת הגידול שלו. מחאת האוהלים בקיץ 2011, שהונהגה על ידי צעירים מרירים, המחישה את פער הדורות ההולך וגדל ואת הבעיות ההולכות ומעמיקות, כתוצאה ממבנה חברתי מיושן שאינו עונה על הצרכים המשתנים. זו תקופה שבה נדרש “בדק בית” אמיץ ומעמיק, שהתשתית שלו היא היכרות עם מאפייני הדור הצעיר ועם צרכיו.

כאשר יצאנו למחקר הזה שיערנו שדור הצעירים הנוכחי משנה את צביונה של התרבות הישראלית בהיבטים רבים: מערכת הקשרים הבין־אישית, היחסים בתוך המשפחה, השאיפות ומטרות היסוד בחיים, תרבות הפנאי, תרבות העבודה ועוד. אבל לא שיערנו עד כמה השינוי עמוק ועד כמה הוא יוצר קשיים ומשברים תפקודיים בכל מערכות החיים, החל בבתי־הספר, דרך השירות בצה”ל ומערכות ההשכלה הגבוהה, וכלה במערכות התעסוקה והכלכלה.
דורות בחברה

במחצית המאה השמונה־עשרה, עם התפתחות המהפכה התעשייתית ועידן הנאורות באירופה, הופיעו לראשונה ההבחנה וההכרה בתבניות תודעתיות וחברתיות שונות על בסיס שכבות גיל. ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות גרמו לכך שיותר צעירים בחברה המודרנית גדלו בסביבות טכנולוגיות ורוחניות שונות מאלה של הוריהם, ונוצרו לראשונה פערים ומתחים בין־דוריים משמעותיים. פער הדורות הפך עם הזמן לאחד מסימני העידן החדש.

החוקרים העוסקים בחקר הדורות תמימי דעים כי קשה לקבוע מסמרות לחלוקת ההיסטוריה הרציפה לדורות, ועוד יותר מכך, להגדרת המאפיינים המדויקים המבחינים בין דור אחד למשנהו. עם זאת, נראה כי החלוקה הזו – גם אם היא שרירותית במידת מה – תורמת מאוד להבנת ההתפתחות ההיסטורית של תפיסות עולם וסגנונות תרבותיים ואמנותיים.

מוסכם גם על רוב החוקרים שהתודעה הדורית מעוּצבת לעיתים בפרץ געשי – על ידי אירועים חברתיים פתאומיים וטראומתיים, כגון מלחמות או משברים כלכליים. כך נוצרת תחושה של שותפות־גורל ונצרב הזיכרון הקולקטיבי.

אולם מכנה משותף ותודעה דורית מתפתחים גם, ואולי בעיקר, באופן הדרגתי־אבולוציוני. המהפכה הדורית “השקטה” מתהווה בעיקר על ידי זרימה מתמדת של חידושים טכנולוגיים (בתחומי הכלכלה, הרפואה, הבידור וכו’) ואינטלקטואליים (תיאוריות ורעיונות חדשים), הגוררים בעקבותיהם שינויים בהרגלי הצריכה, בטעם האמנותי ובתפיסות חברתיות.

כאשר נוצרת שכבה דורית מובחנת היא בדרך כלל זוכה לכינוי קליט, שהופך לתו הזהות הסוציולוגי שלה. כך למשל, “דור הבייבי־בּוּמרס” או “דור ילדי הפרחים”.

מאז שהפך המושג דור למושג מפתח בתקשורת המערבית ובמדעי החברה והרוח, נעשו ניסיונות רבים לפילוח היסטורי של דורות. מטבע הדברים, חלוקת הדורות היא סכמטית והגבולות רכים. אנשים רבים נכללים בתחומי הביניים ומשתייכים – הן מבחינת תאריך הולדתם והן מבחינת הייחוס התרבותי שלהם – לשתי קטגוריות. קיימים גם הבדלים קלים בין ארצות המערב השונות בכל הנוגע לחלוקה הדורית, שנובעים מחוויות מעצבות שונות.
החלוקה הדורית בישראל

ישראל היא חברה רווּיַת אירועים הרי־גורל, אשר יצרו תחלוּפה דורית מהירה. העובדה שמדי עשור (פחות או יותר) פרצה כאן מלחמה, יצרה מצב שבו הבנים (בעיקר אלה שלחמו כחיילים וכקצינים זוטרים בקו־האש) עברו במַצְרֵף שונה מזה של הוריהם ופיתחו תודעה דורית ייחודית. השכול ההמוני של תש”ח היה שונה במהותו משיכרון־הכוח של מִבצע קדש, מתחושת פעמי המשיח של מלחמת ששת הימים, מהשבר של יום הכיפורים, ממשבּר הזהוּת של האינתיפאדה ומתחושת העלבון וחוסר־האונים של מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה. להלן הדורות בישראל (בדגש על חלוקה תרבותית):

• דור הפלמ”ח וראשית המדינה (הסבים של דור ה-Y)

אלה הם מעצבי מודל הצבר – ילידי שנות העשרים, השלושים והארבעים (גילאי 65 ומעלה), אשר נולדו בארץ או עלו ארצה בגיל צעיר (הם דומים בכמה ממאפייניהם הבסיסיים ל”דור השקט” ול”דור הבייבי־בומרס” בעולם המערבי). החוויות המעצבות בביוגרפיה המשותפת שלהם נחוו בתקופת המנדט והמאבק לאוטונומיה יהודית (מחתרות) ובראשית המדינה: שואת היהודים באירופה, ההגירה לישראל, התהוות הפער הדורי במשפחות המהגרים (המתח שהתהווה בין פליטי שואה ופליטים מארצות ערב לבין ילדיהם), מלחמת העצמאות, ילדות במסגרות הצבריות הבראשיתיות (תנועות נוער, גימנסיות, קיבוצים, וכו’) וחינוך חלוצי, העלייה ההמונית, התהוות הפערים בחברה הישראלית, תקופת הצנע, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה (שבהן לחמו כמפקדים בכירים או כחיילי מילואים).

רבים מבני הדור הזה, שהם הסבים של דור ה-Y, חשים תסכול ואכזבה מהמציאות הישראלית העכשווית. התחושה הזאת נובעת מהניגוד בין עידן התמימות לעידן הציני העכשווי, מהיעדר פרספקטיבה ומדיס־פרופורציה – האופיינית לקבוצה שגדלה בבועה ומתקשה להבין תהליכים חברתיים, ומקיטורים והתמרמרויות המאפיינים דורות של מבוגרים בכל העולם. אבל כמובן, יש כאן גם ביטוי להבדלים שהולכים ונפערים בין הדורות, ושמקצתם מטרידים מאוד (ובצדק) אנשים מבוגרים.

• דור ה-X הישראלי (הורי דור ה-Y)

אלה ילידי שלהי שנות החמישים ושנות השישים (גילאי 45–65), שדומים בכמה ממאפייניהם הבסיסיים לדור ה-X בעולם המערבי. זה הדור שמיסד את מהפכות הסקס והפמיניזם, ובעיקר המציא ופיתח את מודל היאפי והקים את תעשיית ההיי־טק והתקשורת הדיגיטלית. המונח דור ה-X הפך לשגור בזכות ספר פופולרי בשם ‘דור האיקס’, שכתב דאגלס קופלנד (Coupland) בשנת 1991, ובו תיאר את החרדה הקיימת בקרב דור האיקס ואת תחושת חוסר השייכות של הדור הזה.

זה דור שרובו נולד והתחנך בישראל, רגלו האחת בתנועות הנוער והשנייה במחשב הנייד. הוא חונך על ידי הוריו על פי קודים לאומיים־ציוניים וחינך את ילדיו לערכים אוניברסליים יותר. כפי שצוין לעיל, המטמורפוזה שהוא עבר סוקרה בהרחבה בספר ‘פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית’.

החוויות המעצבות בביוגרפיה המשותפת שלהם כוללות: מתח בין־דורי במשפחות מהגרים, חינוך ציוני־חלוצי, מלחמת ששת הימים (כילדים), מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה (הם לחמו במלחמות הללו כחיילים צעירים או כמפקדים זוטרים), המהפך הפוליטי ועליית הליכוד, התרחבות השסעים החברתיים והתפרצותם מעל לפני השטח, מהפכת התקשורת, עיצוב חוויית התרמילאות (הם הראשונים שיצאו למזרח הרחוק ולדרום אמריקה), הופעת המחשב וההיי־טק (רוב היזמים החלוציים בתעשייה הזאת הם בני הדור הזה), התפתחות העידן הפוסט־ציוני (דור זה הוביל את הגישה הביקורתית בכל התחומים).

• דור התפר (דור ה-XY)

אלה צעירים שנולדו בשנות השבעים, כלומר בתפר שבין דור ה-X לדור ה-Y. זוהי קטגוריה שהוכנסה במהלך המחקר, כיוון שהתחוור לנו שקיימת שכבת תפר המציגה דגם ביניים – רגל אחת שלהם נטועה בערכים ובסגנון חיים המאפיין את דור ה-X ואילו הרגל האחרת נטועה בערכים ובסגנון חיים המאפיין את דור ה-Y.

• הדור הפוסט צברי (דור ה-Y הישראלי)

המושג “דור ה-Y” מתכתב עם ספרו של דאגלס קופלנד ‘דור האיקס’ ומסמן את יורשיו הביולוגיים והתרבותיים של דור ה-X. בראשית המילניום נעשה נפוץ המושג דור ה-Y בתקשורת האמריקנית ואחר כך התפשט בהדרגה למדינות נוספות. הדור הזה זכה להגדרות ולכינויים לרוב: דור המילניום, דור הרשת/האינטרנט, הדור הגלובלי, הדור הלא־מרדני, דור העצמי/האני, הדור האבוד ועוד.

דור ה-Y הישראלי הוא שכבה של צעירים חילונים שנולדו בשנים 1980–1995 (גילאי 21–35), ונמצאים כעת בעשור הראשון לחייהם כבוגרים עצמאיים. כיוון שהחוויות המעצבות שלהם דומות לחוויות המעצבות של צעירים ברחבי העולם, הם דומים במאפייניהם לצעירים בני גילם במדינות המערב.

הם גדלו ועוצבו בעידן הערוצים המסחריים, מהפכת המחשב האישי, האינטרנט והסלולרי, התפתחות תרבות הפמיניזם, זכויות האזרח והאינדיבידואליזם, מתקפת הטילים מעיראק, רצח רבין, כלכלת השפע והיזמות, פיגועי ההתאבדות והמלחמה בטרור, משבר המנהיגות, מהפכת הפנאי והבידור, הנורמליזציה של הנסיעה לחו”ל, התפתחות המעמד הבינוני הרחב האשכ־מזרחי (צמצום הפערים העדתיים), מלחמת לבנון השנייה והמבצעים למיגור הטרור בגדה המערבית ובעזה. השפעת הדור הזה על החברה הישראלית היא עצומה, והפרופיל התרבותי שלו מעלה שאלות קשות.

• הדורות שאחרי דור ה-Y

קשה לדעת מתי יתעצב דור חדש שיהיה שונה במאפייניו מדור ה-Y. בינתיים ניתנה תווית דורית טנטטיבית לשתי שכבות גיל, שמאפייניהם התרבותיים טרם נבדקו:

דור ה-Generation Z) Z): אנשים שנולדו מאמצע שנות התשעים ועד שנת 2009. אלה האחים הצעירים של בני דור ה-Y.דור האלפא (Generation Alpha): אנשים שנולדנו משנת 2010 ואילך, חלקם לזוגות מדור ה-Y.
אוכלוסיית המחקר

בערב יום העצמאות השישים וחמישה (שנת 2013) מנתה אוכלוסיית ישראל כשמונה מיליון אישה ואיש. המחקר שלנו מתמקד בצעירים וצעירות מהמגזר היהודי הלא־דתי.

נדגיש כי מחקרנו אינו כולל צעירים מהמגזרים הערבי, הדרוזי, החרדי והדתי־לאומי (כיפות סרוגות), משלוש סיבות: א. לא יכולנו להקיף את כל המגזרים בחברה הישראלית ובחרנו להתמקד במגזר הגדול והמשפיע ביותר. ב. השכבה שחקרנו דומה יותר מכל שכבה אחרת בישראל לשכבות הדומיננטיות בעולם המערבי (היא גם המושפעת ביותר מתרבות המערב). ג. אנו משערים (בין השאר על סמך שיחות שהיו לנו עם אנשים מהמגזרים שאינם יהודים־חילונים), שרבים ממאפייני דור ה-Y מצויים גם במגזרים אחרים. עם זאת, כיוון שמדובר במגזרים שמרניים, ההשפעה ה-Yניקית ככל הנראה מתונה יותר.

אוכלוסיית המגזר היהודי הלא־דתי כוללת כ-3.4 מיליון ילידי הארץ או כאלה החיים בה לפחות עשרים שנה, וכן כמיליון עולים חדשים (אלה שעלו במהלך עשרים השנים האחרונות). לכן, סך האוכלוסייה החילונית־מסורתית בישראל היא כ-4.5 מיליון נפש.

אוכלוסיית המחקר שלנו כוללת את גילאי 21 (אחרי צבא) עד 35 (ילידי שנת 1980) כלומר חמישה־עשר שנתונים. לפי חישוב המתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גודלו של כל שנתון עומד על כ-57,500 איש. כך שאוכלוסיית המחקר כוללת כ-860 אלף צעירים, רובם בוגרי שתים־עשרה שנות לימוד מלאות.
שיטת המחקר

• הדוח המקוצר

המחקר התבסס על שיטות אמפיריות משולבות – כמותניות ואיכותניות כאחד. מירב המידע הושג באמצעות קבוצות מיקוד, סקרים, ראיונות מקיפים עם Yניקים מרקע מגוון ועם אנשים שבאים במגע הדוק עם בני הדור: הורים, מורים, מדריכים, מפקדים, מרצים, מעבידים ומומחים בשטחים שונים (כלכלה, ביטחון, חינוך, בידור, ייעוץ פסיכולוגי ותעסוקתי ועוד). כמו כן ניתחנו טקסטים ממגוון מקורות: בלוגים, פורומים, דפי פייסבוק, מאמרי עיתונות, טוקבקים, רומנים ספרותיים, שירים ופזמונים, ביטויי סלנג, הצגות תיאטרון, סדרות טלוויזיה, קטעי וידאו וסרטי קולנוע. נעזרנו גם בתצפיות משתתפות בריכוזים של Yניקים (אזורי מגורים ובילוי, מקומות עבודה, אוניברסיטאות ומכללות, מרכזי תרמילאים ועוד) וכן באלפי תמונות שצולמו על ידינו ועל ידי צלמים אחרים.

כיוון שמדובר בשכבת גיל שמאפייניה דומים במדינות רבות, יכולנו להיעזר גם במאות מאמרים וספרים מדעיים, עיוניים ופובליציסטיים ובאלפי דוחות ונתונים סטטיסטיים ואחרים שהתפרסמו בעיתונות הזרה, בבמות מדעיות ובדוחות של מוסדות מחקר ברחבי העולם.

כדי לתקף את ממצאינו ואת התובנות שהסקנו מהם, העלנו את פרקי המחקר לאינטרנט, כטיוטות, מייד לאחר כתיבתם. כך התאפשר לנו לקבל משובים מהציבור בזמן אמת, להוסיף, לתקן ולכייל את ממצאי המחקר תוך כדי התקדמותו. ראיונות שנערכו איתנו בכלי התקשורת השונים הגדילו את החשיפה לתוצאות הביניים של המחקר והוסיפו לנו משובים של קוראים, מאזינים וצופים. כמו כן נפגשנו לשיחות עם קבוצות של צעירים (בעיקר סטודנטים) ושל אנשים רמי דרג ממגוון תחומים בשירות הציבורי והפרטי: בכירים בכוחות הביטחון, מנהלי כוח אדם ומנכ”לים בתחום העסקי, יועצי זוגיות והורות, סגל מנהלי ואקדמי במוסדות להשכלה גבוהה, מורים ומנהלים בבתי־ספר תיכוניים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועוד. המפגשים הללו, שלרוב לוו בהרצאה על ממצאי המחקר, איפשרו לנו לחוש את הדופק בשטח, לקבל ביקורות והמחשות ולהבהיר עובדות ותובנות. המחקר וכתיבתו ארכו כשלוש שנים, שהיו עבורנו מסע מפרך אבל גם מרתק.

עד היום טרם נכתב בעולם, ובכלל זה בישראל, מחקר אינטגרטיבי – כמותני ואיכותני כאחד – המשרטט את כל מכלול המאפיינים וסגנון החיים של דור ה-Y. מבחינה זו מחקרנו הוא ראשון מסוגו.

הספר שלפניכם הוא למעשה קיצור של דוח המחקר. כדי להנגיש את החומר לאוכלוסייה רחבה, קיצרנו את הטקסט המקורי והשמטנו את האפראט המדעי המלא: הפניות ומראי מקום, נתונים סטטיסטיים, ציטוטים, גרפים וטבלאות, צילומים ורשימה ביבליוגרפית. מי שחפץ לקרוא את דוח המחקר במלואו, ובכלל זה הממצאים האמפיריים שעליו מתבססות מסקנותינו, מוזמן לגלוש לאתר ‘אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית’, שנתמך על ידי מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון.

• באיזו מידה אנו רשאים להכליל?

אחת השאלות המתבקשות במחקר דורי היא: עד כמה ניתן להכליל מהממצאים, או עד כמה המאפיינים שמצאנו באמת מייצגים את כלל השכבה הדמוגרפית הנדונה? התשובה לשאלה הזאת מורכבת ואינה חד־משמעית. כפי שפורט לעיל, החיישנים שהפעלנו במחקר מגוונים ונועדו להצליב עדויות ולאשש ככל הניתן השערות, התרשמויות בלתי אמצעיות ותחושות בטן. לא העלינו על הכתב מאפיין דורי לפני שחשנו שאנו עומדים על קרקע מוצקה מבחינת העדויות שנאספו.

עם זאת, חשוב להדגיש שרוב כלי האיסוף במחקר זה הם איכותניים במהותם, כלומר מדובר במה שמכונה במדע “מחקר רך”. יתר על כן, הממצאים שלנו “רכים” גם משום שמדובר בשכבה דמוגרפית מאוד רחבה (מאות אלפי אנשים), שכוללת אינספור ניואנסים ותתי־קבוצות שחורגות מהכלל.

היומרה האמפירית שלנו היא צנועה: ניסינו לזהות מגמות כלליות ומאפיינים, שיש להם נוכחות ממשית (בולטת ולא מקרית) בהוויה של הצעירים החילונים בארץ. מהבחינה הזאת, המספרים הסטטיסטיים המדויקים חשובים פחות. השתדלנו גם להתמקד במאפיינים שנראו לנו ייחודיים ביחס לדורות שקדמו לדור ה-Y.

אנו לא מתיימרים לטעון שכל צעיר או צעירה יהודי/ת־חילוני/ת בישראל מתנהג/ת על פי כל המאפיינים הדוריים ששירטטנו. הפרופיל של כל אחת ואחד תלוי כמובן בהשפעות פרטיקולריות (החינוך בבית ובבית־הספר, סביבת המגורים, המעמד הסוציו־אקונומי ועוד), ולעיתים השפעות מקומיות גוברות על השפעות כלליות של רוח הזמן.

המחקר שלנו עוסק אפוא במאפיינים השכיחים והבולטים, כלומר בכאלה שעלו שוב ושוב בשדות מגוונים. מה המשקל של כל אחד מהמאפיינים שאנחנו משרטטים בעיצוב דיוקנו של דור ה-Y? לכך אין לנו בינתיים תשובה אמפירית וספק אם היא נחוצה. כי בסופו של דבר לא המאפיינים הבודדים הם העיקר, אלא הפאזל התרבותי שהם מרכיבים יחדיו.

• עד כמה דור ה-Y שונה מדורות קודמים?

חשוב לנו להדגיש לקוראים, שהמחקר אינו מתמקד בשאלה אם ובמה דור ה-Y שונה מהוריו. המטרה שלנו היתה לאפיין את תפיסת העולם וסגנון החיים של הדור הזה, על שלל מרכיביהם. לכן גם בחרנו בחזית מחקרית רחבה וחתרנו לאתר מאפיינים דוריים בתחומי התעסוקה, הפנאי, המשפחה, הזוגיות, הפוליטיקה, ההשכלה ועוד.

ברור שקנה המידה האמיתי להשוואה בין־דורית הוא על פני רצף של זמן. כלומר, השוואה בין הערכים ותפיסות העולם של דורות קודמים, בעת היותם בגיל של דור ה-Y, לבין הערכים ותפיסות העולם של צעירים היום. אין לנו כלים אמפיריים מעשיים לעשות זאת, כיוון שמעולם לא נעשה מחקר דורי דומה לשלנו. המחקרים המקיפים ביותר על דור הבייבי־בומרס (דור הפלמ”ח והמדינה בישראל) ועל דור ה-X (דור המהפך ומלחמת לבנון) מופיעים בספרים שכתב עוז, ‘הצבר – דיוקן’ ו’פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית’. אבל אלה מחקרים שנעשו בעיקר על בסיס ניתוח טקסטים וכוללים מבט רטרוספקטיבי. המחקר שלנו, לעומת זאת, נעשה בזמן אמת – בעת התהוותו של דור ה-Y, והוא כולל בסיס רחב יותר של כלי מחקר ושל נתונים: כמותניים ואיכותניים כאחד.

ההשוואות בין דור ה-Y לבין דורות קודמים עולות למעשה במרומז ובמשתמע והן מובנות יותר לאותם אנשים שחוו על בשרם את שתי התקופות, כלומר לישראלים ותיקים בגילאי חמישים ומעלה. לשם המחשה, אין מחקר שבדק כמה מקומות עבודה החליפו צעירים בשנות השבעים והשמונים במהלך העשור הראשון שאחרי השירות הצבאי. היום אנחנו יודעים שצעירים בגיל הזה נוטים להחליף שלוש עד תשע עבודות במהלך העשור. לכן אנחנו יכולים רק לשער (על בסיס אינטואיציה, היגיון וראיונות עם מעסיקים ואנשי כוח אדם מדורות מבוגרים יותר), שמדובר כאן במפנה אמיתי בשוק התעסוקה ולמעשה בתמורה תרבותית עמוקה, שיוצרת שוני דורי. במילים אחרות, אנחנו משאירים לקוראים להחליט בעצמם, מתוך הנתונים שאנחנו מציגים לפניהם, עד כמה צעירי דור ה-Y שונים מצעירים בתקופות קודמות.

אחד הממצאים המעניינים ובמידה רבה גם המפתיעים שעלו בסקרים זה דווקא הדמיון שקיים היום בין ה-Yניקים להוריהם בכל הנוגע להשקפת העולם הבסיסית (ערכי יסוד). אפשר להסביר את התופעה בחשיפה המשותפת של כולם – צעירים ומבוגרים כאחד – למדיה שעוטפת אותנו, וביחסים ההדוקים והפתוחים בתוך המשפחה הישראלית הטיפוסית. הם גורמים לכך שהשינוי ברוח הזמן (הקודים התרבותיים) ניכר בכל שדרת הגילאים.

הדמיון הערכי בין ההורים לילדים נובע גם מהעובדה שההורים בישראל (ולמעשה בעולם המערבי כולו) נוטים ליישר קו עם ילדיהם. יתרה מזאת, ישראל, כמו מדינות מערביות אחרות, היא גם חברה מאוד מובּילית (המאפשרת ניידות מעמדית) והמחקר מוכיח שבמשפחות כאלה הצעירים מכתיבים בדרך כלל את הטון.

עם זאת, נראה כי קוד הערכים המאפיין את תקופתנו בולט ודינמי יותר בשכבה הצעירה – זו שגדלה לתוכו ופיתחה אותו. במלים אחרות, לצעירי התקופה חסרים ה”בלמים” התרבותיים או ה”עכבות” של מי שגדל על ברכי הקוד הישן, כלומר בעידן הפרה דיגיטלי־צרכני־גלובלי. בהקשר זה אפשר לומר: גם אם כולנו “דור ה-Y”, הצעירים יותר “Y” מאיתנו. לכן אפשר בהחלט לראות במחקר דור ה-Y לא רק מחקר של דור אלא גם מחקר של עידן חדש בעת התהוותו.

אף שלא בדקנו זאת באופן אמפירי, אנו מתרשמים כי ההבדלים המהותיים ביותר בין דור ה-X (ההורים) לדור ה-Y (ילדיהם) מתבטאים יותר ברמה המעשית (יישומית) ופחות בהשקפות הערכיות התיאורטיות על המותר והרצוי בחיים. לדוגמה, הן דור ה-Y והן דור ה-X שחוקים מהעבודה ומייחלים לעצמם “שחרור מבית הכלא”. אבל בעוד דור ה-X עדיין נוטה לשמור על מקום העבודה היציב שלו (לרוב עד גיל הפרישה הרשמי), גם כאשר נקעה נפשו ממנו, דור ה-Y יהסס פחות לנטוש, גם אם אין לו חלופות זמינות.

אחת הטענות ששמענו במפגשים שקיימנו היא שממצאי המחקר תלויי גיל ופחות תלויי תרבות (“הם עוד יתבגרו וישתנו”). אכן אפשר לשער שמקצת המאפיינים של הדור הצעיר ישתנו ככל שהם יתבגרו, שכן הגיל הביולוגי והניסיון עושים את שלהם. אולם, יש לא מעט מאפיינים דוריים שנוצרו בשלב מוקדם בחיי הצעירים. הם הטביעו חותם כה עמוק שקשה להניח שישתנו באופן מהותי. וגם אם ישתנו, זה יהיה שינוי מנקודת התחלה מסוימת, כמו למשל בתחום צריכת הגירויים ויצירת קשרים עם הסביבה. עד כמה המאפיינים הייחודיים של הדור יישארו לאורך זמן ויובילו ליצירת תרבות חדשה? ימים יגידו.

חשוב לנו לחדד נקודה מהותית נוספת: מחקר דורי עוסק באוכלוסייה רחבה מאוד הכוללת תת־קבוצות, שלעיתים השוני ביניהן עולה על השוני בין דור אחד למשנהו. כך למשל, הבדלים בין המגדרים, בין קבוצות מוצא, בין מעמדות סוציו־אקונומיים ואפילו בין שכבת גיל צעירה יותר (21–27) לשכבת גיל מבוגרת יותר (28–35). מחקרנו אינו עוסק בהבדלים הללו אלא במכנים המשותפים הרחבים ביותר, כלומר במה שמכונה בסוציולוגיה “הגרעין הדורי”.
החנונים שולטים – מניין צמח דור ה-Y

• הולדת היאפי

המנצחות הגדולות של מלחמת העולם השנייה (ברית־המועצות, בריטניה וארצות־הברית) השתמשו בהרואיקה של הניצחון כדי להזין את הרגש הפטריוטי, אבל הקטל ההמוני והבעתה ממה שחוללה המוטציה הדיקטטורית, לצד התפתחות המלחמה הקרה, העלו במערב הדמוקרטי סימני שאלה על אודות סמכות המדינה וכוונותיהם של מנהיגיה. הספק הזה הניע תהליך הדרגתי וארוך שנים של ריכוך הסמכות הקולקטיבית וצמצום האשראי הממלכתי, ובה בעת של התחזקות האוריינטציה האינדיבידואליסטית.

הופעת דור ה-Y, כעבור חצי מאה, היא במידה מסוימת שיאו של התהליך הזה ואולי גם הקצנתו המסוכנת.

המעבר מעידן המכונה לעידן המחשב החל לקראת סוף שנות החמישים של המאה העשרים. אבל רק כשלושה עשורים מאוחר יותר, כאשר מהפכת המחשב האישי החלה לקרום צ’יפים ופרוססורים, הפכה הגלובליזציה לכביש מהיר.

אם הגיבור והמנוע של עידן המכונה והלאומיות הוא הפטריוט (המודל שהוא מגלם), הגיבור והמנוע של עידן המחשב והגלובליזציה הוא היאפי.

יאפי (באנגלית: Yuppie, קיצור של Young, Urban, Professional) הוא כינוי בעל גוון מחויך שהחל לצבור פופולריות בארצות־הברית לקראת אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. הוא מתייחס לצעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, בני המעמד הבינוני־גבוה, תושבי המטרופולינים הגדולים, בעלי השכלה אקדמית ומקצועות חופשיים.

בראשית דרכו ביטא המושג יאפי בעיקר ביקורת על המטריאליזם ועל הקרייריזם המערבי הקיצוני שהוא מגלם. אבל ככל שהמחשב האישי חדר לתרבות הפופולרית וככל שהתחוור שגיבורי הסטארט־אפ, חמושי הלפטופ, הופכים לבעלי עסקים מצליחים, כך קיבל המושג “יאפי” גם גוון חיובי יותר.

הופעת דור היאפים בישרה עידן של חברה מופרטת, ממוסחרת והדוניסטית המשתנה בקצב מסחרר. חברה שבה האינדיבידואל נעשה חשוב מהקולקטיב, וחופש הבחירה הופך לערך עליון.

סגנון חייהם של היאפים, שהיו להוריו, מוריו ומנהליו של דור ה-Y, עוצב כתוצאה מהתמורות הבאות: היחלשות המסגרות החברתיות המסורתיות – לאום, דת, עדה, משפחה מורחבת, מקום מגורים; התחזקות השימוש בטכנולוגיות המחשב; עליית חשיבותה של הקריירה המקצועית עד כדי התמכרות לעבודה; התעצמות הקוד החומרני, הצרכני וההדוניסטי; התעצמות הפלורליזם הדמוקרטי וריכוך הגבולות החוצצים בין לאומים, מגדרים, גזעים וקבוצות אתניות; גידול המרחב המטרופוליני על חשבון הפריפריה; התפתחות אפשרויות חדשות של ניידות וגמישות בכל תחומי החיים; השפעה מתחזקת ומתרחבת של תפיסת העולם הפסיכולוגיסטית (מודעות עצמית ופתיחות).

הזהות המקצועית עומדת במקום גבוה בסולם הזהויות של היאפי, לעיתים אף לפני הזהות הלאומית, הדתית או העדתית. אפשר לומר שהיאפי קשור לעבודתו כשם שהפטריוט הטוטאלי היה קשור למכורתו. אבל הוא אינו משועבד למקום עבודה ספציפי, כמו איש הלאום, אלא לקריירה גמישה וניידת יותר. הניידות מתאפשרת בין השאר בשל התפתחות המחשבים הזעירים, הסמארטפונים, האינטרנט האלחוטי והתחבורה המהירה. היאפי עובד היום לא רק במשרד אלא גם בבית, בבית־הקפה, אגב נסיעה ברכבת, בזמן טיסה ועוד. בדור ה-Y ההתנתקות מהמסגרת התעסוקתית תעשה תפנית מדהימה ותהפוך מהתמכרות לקריירה האישית למרידה בה.

מילת מפתח בעולמו של היאפי היא גיוון – באוכל, בלבוש, בבילוים וגם בבני זוג. אסור לקפוא על השמרים ולדרוך במקום. בדור ה-Y הצורך לגוון יהפוך לחוסר שקט מתמיד ולסוג של שעבוד נפשי.

החשיבה הפסיכולוגית היא מכשיר חשוב לקידום הדמוקרטיה, שכה יקרה ליאפי, בין השאר משום שהיא מטיפה ומאמנת לחשיפה ולאי הכחשה והדחקה. אדם שהאמת על עצמו ועל זולתו גלויה לו, הוא אדם שזכה בחירות גדולה יותר, והחירות היא הלוא תמצית הדמוקרטיה.

הבלוגים והרשתות החברתיות יעלו לימים את תרבות השיח הפסיכולוגיסטית־וידויית למדרגה חדשה מכל הבחינות. דור ה-Y הוא בין השאר תוצר של המהפכה הפסיכולוגיסטית ובמובנים רבים הקצנה שלה וקורבן שלה.

אם הסטריאוטיפ של הפטריוט־הלאומני העמיד במרכז את הגבר, הסטריאוטיפ היאפי כולל בתוכו מרכיב שוויוני יותר. הסיבה לכך היא העובדה שהיאפים עיצבו את מהפכת הפמיניזם והושפעו ממנה יותר מכל קבוצה אחרת לפניהם. גם בסדרות הטלוויזיה שהעמידו במרכזן צעירים יאפים, השוויוניות המגדרית שיחקה תפקיד מרכזי. בשלב מסוים נראה היה שהכף אפילו מוטה לטובת הנשים. כך למשל, אחוות הנשים החזקות, בסדרה הפופולרית ‘סקס והעיר הגדולה’, כמעט מייתרת את הגברים סביבן.

עם הופעתו של מעמד הביניים החדש (שרובו הורכב משכבות של מהגרים ומקבוצות שוליים, שעברו מוביליות השכלתית וכלכלית מהירה) הופיעו גם גיבורי תרבות נובו־יאפים שתיווכו (מבחינת השפעתם) בין העשירים הישנים לעשירים החדשים. מדונה, מייקל ג’קסון ומייקל ג’ורדן הם דוגמאות בולטות של גיבורי תרבות (מצליחני־על) כאלה ששיקפו ברקע המעמדי ובבולטות התקשורתית שלהם את התופעה הזאת. הם וממשיכיהם הפיצו את המודל היאפי למעגלים חברתיים רחבים יותר.

הכתרתו של ברק אובמה לנשיא הארבעים וארבעה של ארצות־הברית היוותה ביטוי סמלי מזוכך לתהליך הזה, שמגדיר מחדש את הסדר החברתי במאה העשרים ואחת. אובמה, בן של מהגר שחור ואמריקאית לבנה, עורך דין בהכשרתו מאוניברסיטאות קולומביה והרווארד היוקרתיות, מגלם את היאפי החדש שפרץ את גבולות המוצא, הגזע והלאום. הוא כמעט תמצית האדם הגלובלי, והתכונות הללו הן חלק גדול מסוד קסמו.

• עולם ללא גבולות

בעקבות השינויים הטכנולוגיים, מה שהיה בעבר נחלת שכבה קטנה של יאפים בעלי אמצעים והון תרבותי הופך בהדרגת לנחלת מיליוני בני־אדם. האנושות כולה סוגרת פערים עם אורח החיים היאפי ומטמיעה אותו לחברת ההמונים.

תרבות משותפת מבוססת על זיכרון קולקטיבי, מסורת של מנהגים וסמלים ותחושה של שותפות ואחדות גורל. כל אלה מותנים בחשיפה לגירויים משותפים. כשם שמהפכת הדפוס באירופה היתה גורם מרכזי ביצירת השפות הלאומיות והתודעה הלאומית, כך מהפכת הטלקומוניקציה היא גורם מרכזי ביצירת שפת התרבות הגלובלית. היא יצרה מבוע חדש של גירויים משותפים החוצים מדינות ועמים: סדרות טלוויזיה פופולריות (רובן אמריקניות), תשדירי פרסומת, שידורים של חדשות, תחרויות ספורט, אירועי תרבות ועוד.

היאפים הם אלה שהניעו את תהליך הגלובליזציה. יורשיהם־צאצאיהם, בני דור ה-Y, כבר גדלו לתוך התמורה הזאת והם למעשה הדור הגלובלי הראשון בתולדות המין האנושי. למעשה זהו דור מעבר; רגלו האחת בעידן המכונה והלאום ורגלו האחרת בעידן המחשב והכפר הגלובלי. הלימנליות הזאת גם תוליד בעיות ורעשים רבים בהוויית חייו.

השונות בין צעירים במדינות שונות בעולם עדיין גדולה ועמוקה. ייקח עוד שנים ארוכות עד שההבדלים הבין־תרבותיים יימחקו, אבל כבר עכשיו אפשר לזהות את הדמיון הגדל בין הצעירים ברחבי הגלובוס ואת טשטוש ההבדלים בסגנון החיים. הצעירים היום חשופים לאותם גירויים תקשורתיים (או גירויים דומים) באמצעות הטלוויזיה והאינטרנט, צורכים מוצרים דומים (לבוש, מזון, מוזיקה וכו’), משתמשים באותן טכנולוגיות (סמארטפונים, טאבלטים וכו’) וחשופים פחות או יותר לאותה תעמולה גלובלית (בפרסומות, בתקשורת וכו’). לכן לא רק סגנון החיים והשפה שלהם נעשים דומים (בעיקר בארצות המערב) אלא גם השקפת העולם והמנטליות שלהם. זו גם הסיבה לכך שדור ה-Y הישראלי דומה להפליא לשכבות גיל מקבילות בארצות אחרות.

• שרוליק עובר להיי־טק

התרבות והסגנון היאפיים התפתחו בישראל בד בבד עם תהליך ההיפתחות לחו”ל וצמיחת כלכלת היזמות והשוק החופשי, תרבות הצריכה והרגישות הדמוקרטית. יש הרואים בהופעת הירחון ‘מוניטין’ (1978) בעריכת אדם ברוך את הרגע המכונן של הופעת היאפי הישראלי. ‘מוניטין’ אימץ את המודל האמריקני אבל הוסיף לו כמה רכיבים מקומיים הקשורים להיסטוריה, לרגישויות ולמנטליות הישראליות. העיתונות המקומית (בעיקר המקומון ‘העיר’) והארצית (בעיקר ‘הארץ’) אימצו את המודל והאיצו את הפצתו.

גם לתעשיית הפרסום הישראלית, שהתפתחה במהירות על ידי יאפים ישראלים, נודע תפקיד חשוב בעיצוב ובהפצה של התרבות היאפית בישראל, וכך גם להקמתו של ערוץ 2. לצד התקשורת המודפסת ובתיאום איתה ייצר הערוץ גיבורי תרבות בתחום הקולינריה, הייעוץ הפסיכולוגי, האופנה, התיאטרון (בעיקר סטנד־אפ), הקולנוע, המוזיקה ועוד, והפיץ את בשורת האקולוגיה, החיים הבריאים והטובים והמתירנות. ערוץ 10, שהוקם כעבור עשור, הלך באותו נתיב, עם דגש יאפי משמעותי יותר.

סדרות ששודרו החל מאמצע שנות התשעים כמו ‘רמת אביב גימל’ (ששיקפה את היאפי העשיר), ‘פלורנטין’ (ששיקפה את ה”בובו” – היאפי התפרן) ו’הבורגנים’ הביאו את בשורת היאפיות לשכבות רחבות שהתחברו למדורת השבט האלקטרונית, וכך גם תוכניות האירוח ‘לילה גוב’ של גידי גוב ו’יחסים מסוכנים’ של דנה מודן.

‘גלובס’ (נוסד ב-1983) היה היומון הכלכלי הראשון שנועד לאנשי עסקים ישראלים ואחריו הופיעו ‘דה־מרקר’ ו’כלכליסט’ (שניהם נוסדו ב-2008). הם שינו את השיח הכלכלי בישראל ותרמו להפצת הסגנון ותפיסת העולם היאפיים.

התפתחות תעשיית ההיי־טק בארץ הזניקה את היאפיות קדימה וחיברה בין יאפים בעולם המערבי ליאפים ישראלים. “עמק הסיליקון” בהרצליה פיתוח, על שלל המסעדות ובתי־הקפה שלו, נעשה לאחד מסמלי התופעה, ואחריו הופיעו מרחבים עסקיים וכלכליים דומים בחיפה, ירושלים, רמת החייל, רחובות, רעננה ועוד.

התרבות היאפית בישראל לא היתה יכולה להתפתח ללא מהפכת הטיסות, שהפכה את ישראל ממדינה סגורה ופרובינציאלית למדינה פתוחה שבה היציאה מהארץ הופכת לעניין שבשגרה לשכבה העסקית המובילה.

רחוב שיינקין הוא ללא ספק הגרעין הגיאוגרפי והתרבותי לצמיחת התל־אביביות היאפית. עם הזמן הפך לב תל־אביב למרחב יאפי טיפוסי בסגנון רובעי הסוהו במטרופולינים הגדולים.

בשנות האלפיים, הישראלים מוקפים מכל עבר באינספור מסרים יאפיים: פרסומות, תוכניות וסדרות טלוויזיה, עיתונים, ספרים, אתרי אינטרנט, אפליקציות דיגיטליות, חנויות ומוצרי צריכה, מסעדות ובתי־קפה, מופעים, תוכניות לימוד ועוד ועוד.

חשוב לסייג: מדינת ישראל עדיין שונה מאוד בתרבותה הדומיננטית ממדינות אחרות, ויש עדיין לא מעט תכונות לאומיות הצובעות את דיוקנו של הישראלי הטיפוסי בצבע פטריוטי מהזן הישן. למעלה מזה, במדינה השוכנת הרחק מאירופה, בתוך מרחב ערבי נחשל, לא דמוקרטי ועוין, חזון “הכפר העולמי” עדיין נראה כחלום באספמיה. למעשה, גם אירופה רחוקה עדיין מהגשמת החזון בשל משברים קשים שפוקדים אותה בתחומי הילודה, הכלכלה, ההגירה והפוליטיקה ובשל התגברות הטרור האסלאמי, ההקצנה מימין ומשמאל וחוסר היציבות ברוסיה ושכנותיה. עם זאת, “הצבע הלאומי” הולך ודוהה בתרבות הפופולרית, והדמיון בין סגנון החיים במדינת ישראל לסגנון החיים במדינות מערביות אחרות גדל בהתמדה.

• נקמת היורמים

מהפכת הלאום העמידה במרכז את הגבר הלוחם, האמיץ, הנחוש, איש הכפיים והסמכותי. לכן טבעי שדמות התשליל הסטריאוטיפית שלו תהיה האנטי־מאצ’ו או הפוסט־מאצ’ו. אפשר שכאן נבטה גם דמותו הקריקטוריסטית של החנון (Nerd) – צאצאו ויורשו של היאפי הרגיש.

אין ספק שמה שהפך את הפוסט־מאצ’ו לתופעה חברתית חשובה ולימים גם לגיבור תרבות מוביל היא מהפכת המחשב. לא בכדי, שני האנשים המזוהים ביותר עם המהפכה הזאת מבטאים בביוגרפיה ובדמות שלהם את גיבור התרבות החדש: ביל גייטס וסטיב ג’ובס. אחר כך יצטרפו אליהם “מהפכנים חנונים” נוספים, כגון ממציאי גוגל לארי פייג’ וסרגיי ברין וממציא פייסבוק מרק צוקרברג.

גם הלגיטימציה המתרחבת לתופעת ההומו־לסביות (להט”ב) תורמת בעקיפין להתקבלותו של החנון. הן משום שמדובר בהרחבה כללית של גבולות הסובלנות לזר, לשונה ולחריג, והן משום שהחלוקה המגדרית הנוקשה של “גבר קשוח” מצד אחד ו”אישה רכה” מצד שני הולכת ומתרככת.

התרבות הלאומית־ציונית בתקופת היישוב וראשית המדינה האדירה את דמות הפטריוט העברי, שהתגלמה בסטריאוטיפים של החלוץ והצבר. הם תוארו בכלי התעמולה הישראליים כחסונים, כאמיצים, כעצמאיים וכבעלי תבונת כפיים. ניגודיהם בפולקלור העממי היו הצעיר הדתי התמים (“ילד טוב ירושלים”, “יוצמח”) שעושה את מה שאומרים לו, והעולה־החדש “הגלותי” – האאוטסיידר שמזכיר בסטריאוטיפ שלו את דמות החנון, כלומר: דחוי, כפוף, לבנבן ורכרוכי (“הסבון”).

הלמדנות השקדנית נחשבה בישראל החילונית לתכונה “גלותית”, הן בשל ההקשר הדתי והן משום שהיא ביטאה הסתגרות בדלת אמות במקום פריצה למרחבי הטבע – המולדת. לכן במשך שנים רבות נתפסו התלמידים המצטיינים בכיתה כ”מרובעים” והתלמידות המצטיינות כ”עקומות”. בדיחה ישראלית מפורסמת מתארת את הטכניון כמקום גיאומטרי בו כל המרובעים פוגשים את כל העקומות. גם הביטויים “חרשן” ו”תולעת ספרים” הם שרידים לאותה תפיסה.

אין ספק שהמהפך בתדמיתה, בתפוצתה ובהשפעתה של תופעת החנוניות בארץ קשור לעלייה המטאורית של תעשיית ההיי־טק הישראלית. במקום לוחמים חסונים ויפי תואר, הופיעו על במת התרבות הישראלית עכברי מחשב ממושקפים, כמו יוסי ורדי וגיל שוויד. בקיצור, הממזריות, התעוזה, היוזמה והחוצפה הישראלית החיובית עברו מעמק יזרעאל לעמק הסיליקון. חנונים מצליחים התגלו בהדרגה לציבור הרחב מתחומים נוספים: התקשורת, הפרסום, המדע, המשפטים, האופנה ועוד.

בשנת 2011, בעקבות ההצלחה הגדולה של הסדרה ‘היפה והחנון’ בעברית, נפתח דיון תקשורתי בדמותו של החנון החדש ובהשפעתו על חיינו. כך למשל, באתר מאקו־לנד התפרסמה כתבה בשם “נקמת היורמים: איך השתלטו החנונים על חיינו?” שדנה במהפך שבעקבותיו החנון הוא היום ה”קוּל” החדש.

הדמות הסמלית ביותר במהפך הזה היא כמובן איש התקשורת ארז טל. טל נחשב בעיני רבים לחנון שהפך לאדם החזק ביותר בתקשורת ואולי בתרבות הישראלית הפופולרית כולה. התחנות בקריירה האישית שלו מהוות מעין ציוני דרך במסלול שעשתה החנוניות מהשוליים למרכז החברתי בישראל. מ’מה יש’ השובבה והעוקצנית בגלי צה”ל, דרך תוכניות הומור וסאטירה פופולריות ברדיו ובטלוויזיה ועד למעמד של מנהל, מפיק ומגיש כל יכול בערוץ 10 ובערוץ 2.

אפשר לשער שהפופולריות של ארז טל מבוססת לא רק על כישורי ההגשה והאינטליגנציה הגבוהים שלו, אלא גם על הביוגרפיה האישית והדמות שהוא מקרין לצופיו: פרסונה תקשורתית שהיא מעין שילוב בין הציניקן למצליחן. טל הוא סטארטאפיסט תקשורת (הוא המציא פורמטים טלוויזיוניים ואף ייצא אותם) – הגיבור הישראלי החדש, שחיוך של שביעות רצון וניהיליזם נסוך על פניו, סַפָּק רייטינג סדרתי, שמשדר שהרווח הכלכלי מקדש כמעט כל מטרה.

דור ה-Y הישראלי הוא במידה מסוימת שכפולים של הפרסונה התקשורתית של ארז טל – במראה, בשפה ובצורת החשיבה. אף שמבחינת גילו טל יכול להיות האבא שלהם, הוא מצליח להוות עבור הצעירים דמות לחיקוי ולהערצה. הוא התגלמות רוח הזמן החדשה ואחד מיוצריה הראשיים.

• דור החננות

החנון שמתקשה להתבגר עבר למרכז הבמה בעולם המערבי וקיבל תדמית חיובית גם בשל מהפכת הילדות שעוברת הציוויליזציה הדמוקרטית זה כשלושה עשורים. בהדרגה משתרשת התפיסה שכולנו “ילדים של החיים” ובעקבותיה גם הלגיטימציה להתיילד.

המודל החנוני עלה לגדולה לא רק משום שהוא משרת ערכים מערביים חדשים ומעודכנים. הוא קיבל בולטות גם משום שנעשה נפוץ מבחינה דמוגרפית. שכיחותו גדלה משום שהוא צמח במשפחות יאפיות עם חינוך בעל אופי דומה – החינוך הפיידוצנטרי (הילד במרכז).

חינוכו הפלורליסטי והמגונן של החנון כלל הבנה וסובלנות אין קץ כלפי חרדות, מועקות וחולשות, ללא הפעלת סמכות ועונשים. זהו חינוך הנעדר תביעה מפורשת להתמודד עם קשיי העולם ואתגריו. לא נותר לחנון אלא לתעל את משאביו הרוחניים לעבר אתגרים שיש בהם כדי לטפח את התחרותיות שבו מבלי לסכנו.

המחשב רק מחזק את תסמונת ההורות הלא־סמכותית. אמנם הוא מציב שורה של אתגרים טכנולוגיים, לימודיים וחווייתיים, אך אין הוא תובע מן החנון התמודדות שיש בה מורכבות רגשית של עולם המבוגרים. גם אין בו תביעה מפורשת לקחת אחריות או להתמודד עם העולם האמיתי.

החנון הוא אפוא אחד מתוצריה של קריסת התרבות הסמכותנית והיטשטשות הדיכוטומיה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. הקריסה הזאת, לצד התפתחות תרבות המחשוב, הן ככל הנראה אלה שהזניקו את החנון לא רק למרכז הבמה הסמלית, אלא גם לזו התרבותית והדמוגרפית. למרבה ההפתעה, בלי ששמנו לב החנוניות נספגה בדור שלם.

דור ה-Y, שגדל והתחנך בבתיהם של היאפים או חקייני היאפים, הוא בעצם דור עם מאפיינים חנוניים מובהקים: העילגות הרגשית, ההסתגרות מהעולם, המיקוד העצמי, טשטוש ההבדלים המגדריים, הבשלות המעוכבת, התלותיות וההתמכרות למשחקים, לתקשורת ולטכנולוגיה ממוחשבת – כל אלה כבר אינם מאפייני שוליים, אלא מאפיינים דוריים.

למעשה, כשמתבוננים לעומק במכלול המאפיינים של דור ה-Y (שיתוארו בהרחבה בפרקים הבאים) עולה תמונה מורכבת: בהיבטים מסוימים דור ה-Y הקצין את מאפייני היאפיות של הוריו והפך אותם לתופעה חברתית נרחבת. אבל בהיבטים אחרים הוא מרד ביאפיות, מרד פסיבי. כך למשל, הוא מסרב להיות חרוץ ושאפתן כהוריו ובוודאי לשעבד את עצמו לפרנסה. הוא שואף פחות להוביל וליזום ומעדיף ללכת בתלם הרגוע והמוכר. ובעיקר זה דור שמעביר את משקל הכובד מתרבות העבודה לתרבות הבידור והפנאי. את המימון למהפכה הפסיבית הזאת מעניקים לו הוריו היאפים.

כיוון שהמציאות החברתית היום היא דינמית ומהירה מאוד – חלק ממאפייני החנוניות הפוסט־יאפית עברו מטמורפוזה בדור ה-Y. כך לדוגמה, זה דור שאיבד מהסקרנות האינטלקטואלית מצד אחד, אבל בניגוד לחנון הפרוטוטיפי נעשה חברותי יותר.

האם המאפיינים היאפיים של דור ה-Y יהיו חזקים מהמאפיינים האנטי־יאפיים שלו? קשה לדעת. המחקר שלנו עשוי לסייע במתן תשובה לשאלה הזאת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דור ה-Y כאילו אין מחר”