החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חופת נעורים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 236 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

״הרומן הסוחף של חיים דהאן, 'חופת נעורים', מתאר בצורה חווייתית את עולמה ועושרה של הקהילה היהודית במרוקו, על רקע ההקשר ההיסטורי שראשיתו לפני כמאה שנה וסופו בעלייה לישראל של שנות ה-70. ספר מרתק ופיוטי זה מאפשר לנו לטעום, לחוות ולשמר את התרבויות של הקהילות היהודיות בעולם מאז גלו מארצן ועד נס התקומה בארץ ישראל."

יצחק הרצוג, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל והנשיא הנבחר של מדינת ישראל, ירושלים, קיץ 2021

 

"ברומן הסוחף 'חופת נעורים' מצליח חיים דהאן לתאר בצורה מרתקת ושובת לב את התרבות העשירה של יהדות מרוקו. באמצעות סיפורן של דמויות מרתקות מתוודע הקורא למתח הפורה בין מסורת להתחדשות. מדובר ברומן ייחודי המאיר בזרקור עז את האנושיות והמסורת כערכים משלימים, ועד כמה האינטראקציה ביניהן כה חשובה לימינו."

יהורם גאון, זמר, שחקן וחתן פרס ישראל

 

"הספר 'חופת נעורים' הוא רומן פרי עטו של חיים דהאן. הספר כתוב ביד אומן, באהבה ובגעגוע. זהו רומן היסטורי המבוסס על חיי קהילה יהודית בעמק דראע שבמרוקו. הספר כתוב בשפה עשירה ורגישה. המחבר מצייר באהבה את הדמויות וההווי התרבותי והמסורתי של הקהילה היהודית באזור דראע. הוא מצליח לעורר ולהחיות את הדמויות ועל ידי כך לעורר געגועים לתרבותן ולחייהן בכפר מולדתן שנעלמו בתהום הנשייה. ספר זה תורם תרומה חשובה ליצירת מארג תרבותי מגוון של החברה הישראלית על ידי הוספת ממד של שורשים ומורשת ושל ההווי תרבותי של יהדות מרוקו."

פרופ' שמעון שטרית, שר לשעבר ופרופ׳ (אמריטוס) באוניברסיטה העברית

 

"ביד אומן טווה חיים דהאן עלילה קסומה, עדינה ושברירית, שובת לב ומרגשת באפוס זעיר הכורך את צבעיה העזים של מרוקו עם החמלה והתום של יהדותה. מדובר ברומן היסטורי שמצליח להעניק חיים חדשים לתרבות שכמעט נשכחה."

מאור זגורי, יוצר ובמאי

 

ד"ר חיים דהאן הוא יזם היי-טק שייסד וניהל כמה חברות טכנולוגיות.

כיום הוא מכהן כמנכ"ל חברת איי.אס.וואי.די. השקעות בע"מ וכיו"ר של חברת קייזן ביו-טק (2011) בע"מ.

ייסד את עמותת "אופנים – לקידום ילדים ונוער בישראל", מכהן כנשיא העמותה וחבר ועד ארגון "ידידי אופנים" בארצות הברית.

חבר דירקטוריון בכמה חברות טכנולוגיות ובוועד המנהל של עמותות שונות.

 

דהאן הוא מחבר הספר "נגיעות של חסד – עשייה, מעורבות ונתינה חברתית בישראל" ומחבר משותף של הספר Proactive Data Mining with Decision Trees לשיטות "כריית ידע" פרואקטיביות.

בוגר תואר ראשון ושני מהמחלקה למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטת בן-גוריון ובעל תואר דוקטור בהנדסה מאוניברסיטת תל-אביב. נשוי לשירלי ואב לעמית, שני, הנוי, יניב ואליה.

מקט: 4-1272-1202
״הרומן הסוחף של חיים דהאן, 'חופת נעורים', מתאר בצורה חווייתית את עולמה ועושרה של הקהילה היהודית במרוקו, על רקע ההקשר […]

 

3

הכפר טמנוגאלט, עמק דראע, מרוקו – 1942

 

קבוצת אנשים צוהלת השתרכה בשביל היורד מהכפר אל עבר הכביש הראשי, העובר בסמוך לטמנוגאלט. הייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת. השמש הקופחת עמדה ברום השמיים, ואדי החום שהאדמה הצהובה פלטה ערפלו את האופק. התרגשות גדולה אחזה באנשים לקראת ביקורה של הדודה תמר מהעיר הגדולה מרקש. הקבוצה חצתה את הוואדי והגיעה עד לשולי כביש האספלט השחור, ששלטון החסות הצרפתי במרוקו סלל רק לפני כמה חודשים. פס האספלט השחור שחצה את העמק לרוחבו, מוַרְזָאזָת בצפון ועד מַרְזוּגָה בדרום, היה זר לנוף המדברי. סופות האבק שנשבו דרך קבע מהסהרה צבעו בשכבת אבק צהוב את האספלט השחור והטמיעוהו בנוף העמק. המכוניות הספורות שנסעו עליו לעיתים רחוקות, בעיקר ג'יפים של הצבא הצרפתי, נדמו בעיני רבים מדיירי העמק לפלא. אליהו, ששהה במרקש בשבוע הקודם לרגל עסקיו, בישר להם על הביקור. הוא ידע את היום שבו תבוא, וכי תגיע במכונית, אך לא ידע את השעה המדויקת להגעתה. השמועה על ביקורה של הדודה תמר ממרקש, אשר תגיע במכונית, עשתה לה כנפיים ברחבי הכפר. אסתר ואחיותיה, רחל ותמו, שהתרגשו מאוד לקראת ביקורה, יצאו מהכפר מעט אחר הצהריים בראש משלחת גדולה לקבל את פניה. קבוצה גדולה של נשים וילדים ומספר קטן של גברים מהכפר הצטרפו אליהן. ילדים ונערים משועממים מכפרי הברברים הסמוכים התקבצו ליד הכביש במרחק-מה מהם. הקבוצה הגיעה עד לשולי הכביש ונעצרה שם ביראת כבוד. מעברו השני של הכביש חלפו מדי פעם ברברים רכובים על חמורים, פרדות וסוסים לכיוון השוק באגדז. מכיוון שלא ידעו מאיזה כיוון תגיע תמר, הביטו כמה מהאנשים לכיוון דרום ואחרים לצפון, לעבר אגדז. הילדים בקבוצה התרוצצו בהתרגשות ובציפייה עצומה לקראת המאורע.

ממח, לבושה בג'אלבה כחולה, ושערה השחור הארוך מגיע עד מותניה, עמדה מאחורי אימהּ אסתר. ידה הימנית אחזה בידו של מואיזו העיוור, הבן של דודתה רחל, ובצידה השמאלי עמד אחיה ניסו בן החמש. שערה הגולש בהק באור השמש, ועיניה השחורות, הגדולות והסקרניות ביקשו לבלוע את העולם. אף שהייתה רק בת שש, גומות החן שבלחייה והברק שבעיניה העידו על שובבות ושמחת חיים עצומה. היא הייתה הבכורה מארבעת אחיה. אך מכיוון שבלידתה ובהישרדותה מימשה לראשונה את שאיפתו של אביה להיות אבא, הייתה בבת עינו של אליהו. היא העריצה את אביה, והקשר המיוחד ביניהם עורר לא פעם קנאה באחיה, ולעיתים גם באימהּ. פעם הקניט אותה אחיה ניסו שהוא עומד לעבור את טקס אֶלְ-כְּתָאבְּ – טקס לציון כניסתם של בני החמש ל"תלמוד תורה" או לחדר. כשממח הגיעה לגיל חמש, הפצירה באביה שיעשה גם לה טקס אל-כתאב. אביה ניסה להסביר לה שלא נהוג לעשות טקס זה לבנות. ממח התעקשה, התווכחה, בכתה וסירבה להתרצות. אימהּ כעסה עליה והסבירה לה ש"כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה", ואין זה מכובד ואין זה ראוי שהיא תשב ללמוד "כמו הבנים".

"איני רוצה לשבת בתלמוד-תורה. אבל אני רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב," התעקשה.

מי שנחלצה לעזרתה הייתה דודתה רחל, שהסבירה לאסתר שבערים הגדולות "כל הבנות כבר לומדות קרוא וכתוב. רק אנחנו כאן בכפר דנים את בנותינו לבּוּרוּת כפי שדנו אותנו. אפילו ברוריה, אשתו של רבי מאיר בעל הנס, הייתה תלמידת חכם גדולה." לאחר שנתנה לדברים לשקוע, הוסיפה: "אסתר, אל תעשו עוול לילדה, אם היא רוצה ללמוד, תאפשרו לה. זה דבר טוב ויכול רק להועיל לה בעתיד."

למגינת ליבה של אימהּ, התרצה אביה של ממח, שלא היה יכול לעמוד בפני תחנוניה של בתו האהובה, והחליט ללמד אותה קרוא וכתוב בעצמו. למרות העומס בעסקיו, מדי ערב לימד אותה וסיפר לה סיפורים ומעשיות. היא ספגה בשקיקה ובסקרנות אין קץ את כל מוצא פיו. במיוחד אהבה ממח את האגדה על המלכה היהודית החכמה מהמאה השביעית, אֶל-כָּאהִינָה,  ה"כוהנת", שהובילה באומץ את השבט הברברי ג'ארווה לניצחונות מזהירים על מלכים ומצביאים מוסלמים ולשליטה ארוכה בעמק דראע וברכס האטלס התיכון. התיאורים של אל-כאהינה, או בשמה המקורי דִיהִיאָ (היהודייה), כ"שחורת עור, עם רעמת שיער גדולה ועיניים ענקיות", הציתו את דמיונה של ממח. "בדתי נולדתי ובדתי אמות," אהבה ממח לצטט את תשובתה של אל-כאהינה לדרישתו של המצביא המוסלמי חסן אבן אל-נומאן (שר צבאו של הח'ליף החמישי לבית אומיה, עבד-אל-מַלִכּ בן מרואן) שתתאסלם. יכולתה של אל-כאהינה דִיהִיאָ לחזות את העתיד והעובדה שרבים משבטי הברברים התגיירו בעקבותיה – הסעירו את רוחה של ממח.

גם הסיפורים על דודתה מהעיר הגדולה הלהיבו את דמיונה של ממח. הפעם האחרונה שדודתה תמר ביקרה בכפר הייתה כשבוע לאחר הולדתה. היא דמיינה את דודתה רק לפי סיפוריהן של אימהּ, ובעיקר של דודתה רחל, ושמעה פעמים רבות גם על בן דודתה ז'אק. טקס אל-כתאב להכנסת ניסו, אחיה בן החמש של ממח ל"תלמוד תורה", שאמור להיערך הערב, היה סיבת ביקורה של הדודה ממרקש. ממח שמעה מאביה רבות על הטקס וכן על טקסי “חופת הנעורים" ו"אותיות הזהב" הנהוגים בקהילות יהודי העמק.

"מהותו של היהודי היא הלימוד," סיפר פעם אליהו לממח.

"גם יהודייה, נכון, אבא?" שאלה ממח בסקרנות.

"בהחלט," ענה אליהו בחיוך והוסיף, "במקורות שלנו כתוב, 'בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא', לכן כשהילד מגיע לגיל חמש, עורכים לו טקס אל-כתאב, כדי לציין את כניסתו לתלמוד תורה. הטקס מורכב מכמה חלקים. טקס 'חופת נעורים', הנהוג אצלנו בעמק זה דורות, שבו עורכים מעין טקס חתונה בין הילד ה'חתן' לילדה 'כלה' בת גילו," הסביר לה אביה בסבלנות.

"זו ממש חתונה?" שאלה ממח בסקרנות.

"לא בדיוק. 'חופת הנעורים' זו חופה סמלית בין הילד ה'חתן' לבת ה'כלה', המסמלת את הקידושים בין עם ישראל לתורה. זו גם סגולה לחיים ארוכים של ה'חתן' וה'כלה'. נהוג לקיים את 'חופת הנעורים' שלושה ימים לפני חג השבועות, כפי שכתוב במעמד הר סיני, 'וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי'," הוסיף.

"אבא, גם אתה ואימא עשיתם 'חופת נעורים'?" שאלה.

"כן, מסיבות שונות עשו לי 'חופת נעורים' בגיל מבוגר יחסית. הייתי כבן עשר, ואסתר אימך הייתה בת חמש," סיפר אליהו.

"ה'חתן' וה'כלה' של 'חופת נעורים' חייבים להתחתן בסופו של דבר, כשהם גדולים?" תהתה ממח.

"בדרך כלל כן. הם מתחתנים בגיל מבוגר יותר. אבל לעיתים רחוקות כשהם מתבגרים, ה'חתן' או ה'כלה' משנים את דעתם. לפעמים המשפחות של ה'חתן' וה'כלה' מסתכסכות. אבל לרוב השידוך ב'חופת הנעורים' הופך להיות שידוך לחיים," אמר.

"ומה זה טקס 'אותיות הזהב'?" שאלה.

"זה חלק מטקס אל-כתאב. מכינים לוח, ועליו כתובות בדבש כל האותיות העבריות מ-א' ועד ת', וגם חלק מפסוק, ‘תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ'. ה'חתן' לוחך בלשונו את האותיות כדי שהתורה תהיה לו ערבה ומתוקה כדבש," הסביר אליהו.

"אבא, גם אני רוצה לעשות טקס 'אותיות הזהב', אתה יכול להכין גם לי לוח כזה?" שאלה, ועיניה הפעורות הביטו בתחינה באביה.

ממח הביטה בציפייה ובסקרנות בכביש, ובפיה הקטן, שירשה מאביה, תיארה למואיזו מה היא רואה. הוא היה צעיר מממח בחצי שנה, אך גבוה ממנה כמעט בראש. דקיק וארוך, פניו מוארכות, ארובות עיניו גדולות ועמוקות, ובתוכן משוקעות שתי עיניים לבנות קטנות. אף שהיה סומא, ראה מואיזו דברים שנסתרו מעיני רבים. הפעם חש שנכנס לטריטוריה שאינה מוכרת לו, הוא פער את עיניו, עפעפיו נמתחו, ושתה בצמא כל מילה של ממח. הוא שאל שאלות וביקש מממח שתתאר לו "מכונית". הוא לא הצליח להבין כיצד מכונית יכולה לנוע מעצמה.

"כמה פרדות סוחבות את המכונית?" שאל בסקרנות.

ממח, שחקרה מראש את אביה בעניין, ענתה לו בסבלנות אין קץ. לאחר שהבין את תשובתה של ממח התרצה, ומבט של פליאה ניבט מעיניו העיוורות. מואיזו היה מהפיקחים ומהשובבים שבילדי הכפר, ומעלליו המתוחכמים הביאו את רחל אימו לא פעם לפקפק בעיוורונו. יותר מכולם סבל הרב משה ממעשי הקונדס של מואיזו בתלמוד התורה. כמו כולם בכפר, היה מואיזו מודע לפחד הקמאי של הרב משה מחתולים, ובמיוחד מחתולים שחורים. בהזדמנות אחת לכד מואיזו חתול שחור תועה במשעולי הכפר, הכניסו לשק יוטה והחביאו במסתור בחצר תלמוד התורה. באחת ההפסקות, כשהרב שהה לבדו בחדר, שקוע בלימודו, וכל הילדים שיחקו בחצר, הוציא מואיזו בחשאי את השק עם החתול ממחבואו, זרק אותו לתוך חדר הלימוד, ובעזרת קורת עץ נעל את החדר מבחוץ. זעקות השבר הרמות שבקעו מהחדר הרעידו את בתי הכפר וקיבצו אנשים מכל קצותיו. כשהצליחו לבסוף לפרוץ את הדלת, מצאו את הרב מעולף ושריטות רבות על פניו. רוחו שבה אליו רק לאחר ששפכו עליו כמה כדי מים צוננים. הרב, שלא העלה על דעתו שילד עיוור מסוגל למעשה קונדס שכזה, הפיל את האשם על כל התלמידים והשית עליהם עונש כבד, מלבד מואיזו המסכן בטענה: "ברור שאין לו יד בדבר."

השמש הקופחת לא הצליחה להקהות את ההתרגשות והציפייה של האנשים לקראת הביקור. מדי פעם ניגשו אנשים מהקבוצה לוואדי הסמוך לכביש, טבלו את רגליהם, הרוו את צימאונם וציננו את ראשם במים הקרים שזרמו מהרי האטלס. האדמה בערה מתחתם, קצתם מצאו מפלט בצילם של הדקלים הגבוהים שהיתמרו לאורך הנהר. מואיזו התיק את ידו מידה של ממח, התכופף והחל למשש את האספלט בשתי ידיו. החום שפלט האספלט הרותח חרך את כפות ידיו. הוא ניגש לנהר, צינן את כפות ידיו, מילא את כובעו במים, חזר לכביש ושפך את תכולת כובעו על האספלט לצננו. אז השתטח מואיזו על האדמה בשולי הכביש והניח את אוזנו השמאלית על האספלט הלח. שתי אחיותיו החירשות-אילמות עמדו משני צדדיו, מתבוננות בהשתאות במואיזו השוכב לרגליהן. רחל אימו צעקה לעברו לסור מהכביש, וכמה מהאנשים לגלגו עליו. מוגנות בחירשותן מלעג האנשים לאחיהם, קראו האחיות את זעקת אימן בקולות אילמים, כשהן טופחות על כתפיו. הוא הרים את ראשו, הפנה אליהן את מבטו העיוור בכעס, והחווה בידו שיעזבוהו לנפשו. נעלבות ומובכות, נפנו ממנו אחיותיו ונצמדו לאימן. מואיזו המשיך לשכב על האדמה החמה, אוזנו צמודה לכביש, עפעפיו מתוחים וידיו פרושות לצדדים. לאחר כמה דקות צעק: "מכונית מגיעה," והצביע לכיוון דרום.

כאיש אחד הפנו האנשים את מבטם לדרום, ומשלא ראו דבר החלו לגחך ולזלזל במואיזו. לאחר כמה רגעים נשמע רעש הולך ומתגבר, בבת אחת זינקו כולם והתקבצו במרחק-מה מהכביש, מביטים בהפתעה בגוף המתקרב אליהם במהירות מדרום. נפעמים, הפנו את מבטם אל מואיזו וחזרו להביט ברכב המתקרב. ג'יפ צבאי פתוח, בצבעי ירוק וחום, ובו כמה חיילים – מכוחות משטר וישי במרוקו, בפיקודו של הגנרל שארל נוגס, הנציב העליון הצרפתי בצפון אפריקה, נאמנו של גנרל פטן – חלף במהירות על פניהם המשתאות. כמה חיילים נופפו בידיהם לילדים, שהביטו בהם בפה פעור משולי הכביש. לאחר שהג'יפ חלף, השתטח שוב מואיזו והיטיב את אוזנו על האספלט. הפעם התקבצה סביבו כל הקבוצה בהערכה, מחכה בדריכות למוצא פיו. כשחיוך רחב נסוך על פניהן, ניתקו אחיותיו של מואיזו את אחיזתן באימן, פילסו את דרכן בין האנשים ונעמדו בחזה נפוח מגאווה לצד אחיהן. מרוכז במאמציו לדלות את סודותיו של הכביש, שכב מואיזו שרוע על האספלט. כשאחד הילדים השמיע רחש קל, הרים מואיזו את ידו לעבר הקבוצה וסימן להם להיות בשקט. לאחר כמה דקות החווה מואיזו בידו תנועה מרמזת, גופו נדרך, ואוזנו נלחצה לאספלט. הס מוחלט הושלך בין האנשים ובין העדרים שרעו על גדות הנהר. אפילו הציפורים, שמצאו מפלט מהחום בצמרות הדקלים, הבינו את גודל הרגע וחדלו מציוצן. אנשים סביב מואיזו מתחו את צווארם כדי להיטיב מבטם בתנועותיו. לפתע הרים מואיזו את ראשו מהכביש וצעק, "מכונית מגיעה משם," והצביע צפונה.

הנוכחים פסעו כמה צעדים לאחור והפנו מבטם לעבר אגדז. מואיזו ראה את קולות המכונית המתקרבת, והאנשים שמעו את רחשה ההולך ומתעצם. לאחר רגעים ספורים הגיעה מכונית שחורה ונעצרה בשולי הכביש מול הקבוצה. כאיש אחד פסעה הקבוצה ביראת כבוד לאחור. הילדים נצמדו לאימותיהם והביטו בהתפעלות ובסקרנות על המכונית המפוארת שנעצרה מולם.

ממח עמדה זקופה ומתוחה משמאל לאימהּ, ימינה אוחזת בשולי הג'אלבה של אסתר, והביטה בסקרנות ובהתרגשות במתרחש. אחיה הקטנים, ניסו ואישו, עמדו צמודים זה לזה מאחוריה, מציצים בסקרנות מעבר לכתפה. שערות ראשו הג'ינג'י של ניסו זהרו בכתום בוהק. אסתר, מטפחת פרחונית לראשה, החזיקה בזרועותיה את בתה מזל בת השנה. ילדים רבים מכפרי הסביבה ומספר הולך וגדל של רוכבים עצרו עם חמוריהם ופרדותיהם בשולי הכביש והתבוננו בעניין רב בנעשה. הדלת הקדמית של המכונית נפתחה לרווחה. הנהג, לבוש גלבייה לבנה, כפפות לבנות על כפות ידיו ותרבוש אדום עם גדיל שחור לראשו, יצא ראשון מהרכב. הוא הביט באנשים ובבהמות שעמדו בשולי הכביש ובהו בו בסקרנות. בידו השמאלית פתח הנהג את הדלת האחורית, נעמד זקוף והחווה בידו הימנית לכיוון הכביש, כשהוא פוזל אל עבר הצופים במבט עירוני מתנשא ומלא חשיבות עצמית. האנשים הביטו לתוך המכונית, מצמצמים את עיניהם כדי להיטיב לראות. הפרדות והחמורים פערו פיהם ומתחו צווארם. ראשונה יצאה תמר מהמכונית, לבושה בשמלה פרחונית שהבליטה את גזרתה החטובה והתמירה. כובע רחב שוליים הגן על ראשה ועל פניה מהשמש הקופחת, ותיק תואם את הופעתה היה תלוי לה על כתפה השמאלית. הופעתה המהוקצעת והזוהרת הייתה ניגוד גמור לנוף העמק המדברי וליושביו. היא הושיטה את יד ימין לאחוז ביד בנה הצעיר ז'וזף שהציצה מהמכונית. אחריו, בחולצה כחולה, במכנסיים שחורים ובנעליים בוהקות לרגליו דילג החוצה בנה הבכור ז'אק. ז'אק הזדקף, הושיט את ידו השמאלית ואחז בידה של אימו, ובידו הימנית סוכך על עיניו הירוקות מהשמש המסנוורת. שביל דק וישר עיטר את שערו השחור שהיה מסורק בקפידה. פניו השזופות, אפו הסולד ושתי שורות שיניים צחורות, שנחשפו מבעד לשפתיו, זהרו בקרני השמש. תשומת ליבם של האנשים נפנתה אל ז'אק ואל יפי תוארו. קולות התפעלות שעברו בקהל, נענו בנעירות הסכמה מהפרדות ומהחמורים הרבים שהספיקו להתקהל. ממח בהתה בז'אק, מואיזו מתח את גופו הדקיק ופקח לרווחה את עיניו העיוורות. ההתמקדות בז'אק העלימה מעיני האנשים את הופעתן של שאנה, אחותה התאומה של תמר, ובתה אליס בת החמש, שיצאו מהמכונית אחרי ז'אק. שאנה החליטה ברגע האחרון ובהפתעה להצטרף עם אליס בתה אל תמר לביקור בכפר.

אף שנולדה בעמק, לאחר שתמר עברה בעקבות בעלה למרקש, השילה מעליה במהרה את מנהגי הכפר וסיגלה בקלות וברצון את גינוני העיר הגדולה. האיחוד עם אחותה שאנה, שהתגוררה זה שנים במרקש, עמעם במעט את כאב הפרידה שלה ממשפחתה בכפר והקל עליה מאוד את הקליטה בעיר. חיי העיר תאמו את אופייה, והיא חשה במרקש כמו דג במים. היא למדה צרפתית, ובתוך זמן קצר שלטה שליטה מוחלטת בשפה. גם את מבטא הערבית שבפיה שינתה ואימצה לעצמה ניב "מרקשי", עד שרק אוזן רגישה במיוחד יכלה להבחין בשאריות העמק שבשפתה. היא המשיכה לחלום בשפת העמק – שפת ילדותה וזהותה. חלומותיה תאמו רק את שאפתנותה שלא ידעה שובע. חזותה האירופית והופעתה המרשימה פתחו בפניה דלתות ולבבות. במרוצת השנים הרבות שחיה במרקש, פיתחה קשרים חברתיים ענפים והתכחשה למוצאה הכפרי. חוג מכריה וחברותיה הרחב חרג מהקהילה היהודית, והיו לה לא מעט חברות נוצריות ומוסלמיות. היא אהבה במיוחד לשבת עם חברותיה הרבות בבתי קפה באזור החדש של מרקש, גיליז, ולהקשיב לשאנסונים הצרפתיים שכבשו את העיר. הצלחתו העסקית של בעלה, כבעל בית חרושת גדול לנעליים, שדרגה את מעמדם הכלכלי ואפשרה להם לעבור לגור ברובע "דַרְבְּ לאינגליז" היוקרתי. כישוריה החברתיים ומעמדה הכלכלי הרם עזרו לה להתחבר לפרנסי העיר ולהתחכך בהם. אך עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה ופריצתה של מלחמת העולם השנייה, שהפכו את האנטישמיות למדיניות הרשמית בצרפת ובמדינות החסות שלה, העיבו על מעמדה. הפעילות האנטישמית במרוקו צברה תאוצה בעיקר בקרב האוכלוסייה האירופאית שהתגוררה בערים הגדולות. חוקים המגבילים את מעמדם של היהודים ואת חופש העיסוק שלהם בערים אלה החלו להתפרסם לאחרונה על ידי משטר החסות הצרפתי במרוקו, ועוררו חרדה בקרב היהודים. לעומתם, התעטפו יהודי העמק בנוחות שהריחוק וחוסר הידיעה סיפקו להם. חומת הרי האטלס הגנה עליהם מהשפעות האנטישמיות שנשבו ממרקש ושימרה את היחסים הטובים והחמים עם שכניהם הברברים. הקנאה בהצלחתה של תמר סייעה לאנטישמיות לקנן בליבן של כמה מחברותיה הלא יהודיות. היחס המנוכר שחשה לאחרונה סדק את תחושת הביטחון שעטתה על עצמה בעיר. געגועים עזים לתמימות, לחום ולאהבה ללא תנאי של הכפר הציפו את ליבה.

החמישה עמדו ליד המכונית במשך כמה רגעים והתבוננו במבט מרוחק בהמון שבא לקבל את פניהם. תמר כיווצה את עיניה והיטיבה את מבטה באנשים שנראו המומים מהמחזה. השמש שמעליה סנוורה אותה והקשתה עליה את הזיהוי. ז'אק וז'וזף בניה נצמדו אליה נבוכים מול האנשים המוזרים שהיססו לגשת אליהם. הנהג, שהיה עסוק בפריקת המזוודות מתא המטען, חש בַּמבוכה, עצר את מלאכתו והביט בשאנה במבט שואל. שאנה ביטלה בהינף יד את תהייתו והורתה לו להמשיך במלאכת הפריקה. היא זיהתה את אסתר גיסתה עומדת בשולי הכביש, ורצה לכיוונה כשהיא פושטת את זרועותיה לחבקה.

"ברוכים הבאים, שאנה, איזו הפתעה משמחת," צהלה אסתר.

התרגשותה מביקורה המפתיע של שאנה, שאותה חיבבה מאוד, הגבירה את התלהבותה. האנשים שיצאו ממבוכתם הקיפו את האורחים בשני מעגלים, אחד סביב תמר ובניה ואחד סביב שאנה ובתה. חיבוקים, נשיקות, קריאות שמחה וצהלולים נשמעו בהמולה. לאחר שהתנשקה והתחבקה עם תמר, אספה רחל את ילדיה – את מואיזו העיוור ואת שתי אחיותיו החירשות-אילמות – ופילסה את דרכה בין האנשים סביב שאנה. לאחר דברי שלום וברכות הציגה רחל את ילדיה לשאנה דודתה.

"בלי עין הרע, איזה ילדים יפים," אמרה שאנה והחוותה חמסה בכף ידה.

"בלי עין הרע?" חזרה רחל אחרי שאנה בקול איטי ומתנגן, "שלושה ילדים נתן לי אלוקים. אחד עיוור ושתיים חירשות-אילמות. תגידי לי, איזו עין יכולה להיות רעה יותר מזאת?" תמהה.

שאנה הניחה את כף ידה על פיה במבוכה. כל הנשים במעגל הביטו בהן, והן הביטו זו בעיניה של זו. לפתע פרצו שתיהן בצחוק רם ומתגלגל, שהדביק את כל הנשים במעגל.

 

האחיות התאומות, תמר ושאנה, לא דמו כלל זו לזו באופיין ובאורח חייהן. אף ששאנה התגוררה זמן רב יותר במרקש, תרבות הכפר נשארה נטועה בה חזק. מנהגיה ולבושה היו שמרניים, והעיר לא הצליחה לפתותה ולערער את אמונתה ומנהגיה הכפריים. לעומתה, אחותה תמר חיה לפי הכלל "שְׁוָּאִי לְאַלְלָה וּשְׁוָּאִי אֶלְ-עַבְּד" (קצת לאלוקים וקצת לאדם), וידעה לשלב בין האמונה למה שהחיים מציעים. היא אהבה את העיר הגדולה, את תרבותה ואת הנאותיה. לעומת החיבה היתרה שאסתר חשה כלפי שאנה, היה יחסה לתמר אמביוולנטי. מכיוון שתמר הייתה מבוגרת ממנה בכמה שנים, כיבדה אותה אסתר. אך אופייה ואורח חייה היו שונים משל תמר. אסתר מצאה נחמה ומשמעות באמונה הדתית בדרכה התמימה, הנקייה והטהורה. היא הקפידה בקלה כבחמורה, ומיום שנישאה לאליהו לקחה על עצמה לצום פעמיים בשבוע: בימי שני וחמישי. כל צעד ושעל שלה שידרו צניעות וענווה. אף שמצבה הכלכלי שפר עליה, היא לא ייחסה חשיבות לחומר, וראתה בכך הזדמנות להרבות בחסדים. כאשת חסד של אמת, הייתה אסתר מהמעטים שידעו איך לתת והבינה שמה שניתן לא יילקח ממנה לעולם. בעיניה, היו העיר הגדולה על הנאותיה ופיתוייה חסרי חשיבות. היא האמינה וחיה לפי הכלל, "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה".

המשרתים העמיסו את המזוודות על הפרדות והחמורים, תמר נפרדה מהנהג שיצא לדרכו חזרה לעיר, והחבורה הנרגשת החלה להזדחל במעלה השביל לכיוון הכפר – המבוגרים בראש, והילדים השתרכו מאחור. ממח ומואיזו שהחזיק בידה צעדו אחרונים בשיירה. כמה צעדים לפניהם פסעו ז'אק וז'וזף אחיו. מראם ולבושם של ז'אק וז'וזף הסגירו את זרותם בעמק. מדי פעם הביטו האחים לאחור בסקרנות בפניו של מואיזו ובעיניו המשוקעות. עיוורונו ריתק אותם, והוא חש את מבטיהם החודרים. מואיזו התעניין בהם וביקש מממח שתתאר לו אותם. לאחר שענתה על שאלותיו, נעצר וניתק את ידו מידה של ממח. הוא ביקש מז'אק ומז'וזף לעצור. הם נעצרו כמה צעדים לפניו והביטו בחשש-מה בחבורה המתרחקת במעלה הדרך. מואיזו ניגש בבטחה היישר אל ז'אק, נעמד מולו, הושיט ידיו קדימה והחל ממשש את ראשו ואת פניו. ז'וזף אחיו נראה מבועת וכמעט פרץ בבכי. ז'אק, שהבין למצוקת אחיו הקטן, נצמד אליו והידק את אחיזתו בידו. מואיזו הטה את ראשו לאחור, והביט אל-על כשהוא שולח את אצבעותיו לתור את פניו של ז'אק ביסודיות. גופו של מואיזו נמתח וארובות עיניו נפערו. אצבעותיו בדקו ומיששו כל בליטה וכל שקע בפניו של ז'אק.

"זִ'ין לִי-עָתָאק אַלְלָה (איזה יופי העניק לך אלוקים)," אמר מואיזו בהתפעלות.

לפתע החל לרוץ במעלה הדרך המתפתלת לכיוון החבורה שהתקדמה לעבר הכפר. ז'אק וז'וזף הביטו בו נדהמים. הם הסתכלו על ממח במבט מלא פליאה.

"איך הוא רץ בין הטרשים בלי לראות?" שאל ז'אק.

"הוא רואה טוב יותר מכולם," ענתה ממח בחיוך. ממח הביטה בז'וזף המפוחד, לקחה את ידו בידה, והשלושה טיפסו במעלה השביל.

משלחת נכבדה מתושבי הכפר קיבלה את פניהם בכניסה לרחבה המרכזית בצהלולים, בקריאות שמחה ובמגשי תה ודברי מתיקה. זוהרה, רופאת הכפר, פיזרה אורז ושפכה חלב על העפר סביב האורחים, כשהיא ממלמלת מילים לא ברורות כסימן למזל טוב ולברכה. הרחבה, שקושטה בענפי דקל ובקני סוף, הוכנה מבעוד מועד לסעודת הערב החגיגית לרגל "חופות הנעורים" של ילדי הכפר. אליהו לקח על עצמו להכין ולממן את הסעודה לכבוד כל ילדי הכפר הנכנסים בטקס אל-כתאב, ובראשם ניסו בנו בן החמש. לסעודה הוזמנו כל תושבי הכפר. משפחות שתוגת העוני שררה בביתן קיבלו תשומת לב מיוחדת ורגישה. לאורך קירות הרחבה הונחו בשתי שורות מקבילות פוטונים עבור "חתני" ו"כלות" הטקס. סמוך לקיר המזרחי של הרחבה הוצבה במת עץ קטנה, ועליה ישבו ברגליים משוכלות חמישה גברים ברברים כהי עור, נגני מוזיקת גְנָאוָוה – מוזיקה מערב אפריקאית שנשתמרה על ידי צאצאי עבדים שהובאו למרוקו ממאלי ומסנגל לפני מאות שנים. הנגנים התמקמו על הבמה והחלו מכוונים את כליהם. הרכב הנגנים, שהפך עם השנים להרכב ה"בית" באירועים של אליהו ומשפחתו, כלל ארבעה נגני כלי מיתר ונגן כלי הקשה. אף שהיו מוסלמים גנאווים, שלטו ללא עוררין ברפרטואר היהודי וליוו פייטנים וזמרים יהודים. הם אהבו מאוד להופיע באירועים של אליהו שכן התייחס אליהם בכבוד ושילם להם בעין יפה. לעיתים הופיעו בהרכבים חסרים, אך בטקס אל-כתאב השנתי והחשוב הופיעו בהרכב מלא.

לאחר קבלת הפנים המרגשת מיהרו האנשים להתפזר לבתיהם כדי להתחיל בהכנות לטקס. האחיות אסתר ורחל נעמדו במרכז הרחבה והתווכחו ארוכות על הזכות לארח בביתן את תמר, שאנה וילדיהן. זו מושכת אותן לכיוונה, וזו מושכת אותן חזרה לכיוונה. בעודן מתווכחות, התרוצצו המשרתים ביניהן. שטיחים צבעוניים ומחצלות נפרשו וכיסו כליל את אדמת הרחבה המרכזית. שולחנות נמוכים, מכוסים במפות לבנות, נערכו בשורות לאורך הרחבה. משני צידי השולחנות הונחו בסדר מופתי פוטונים וכריות שהוכנו עבור האורחים הרבים. טסי כסף ענקיים הונחו על המפות הלבנות. לאורך החומה ניצבו כדים, ובתוכם אלומות קני סוף שנקטפו מגדת הנהר. אדני חומת הרחבה קושטו בנרות גדולים שהובאו ממרקש. בפינות ניצבו כדי חרס מלאים בגזרי עצים שחיכו להידלק ולהאיר את הרחבה. הרחבה לבשה חג.

"תפסיקו להתווכח. אין זמן. עוד מעט מתחיל הטקס ויש לנו הרבה הכנות," התערבה תמו אחותם, כשהיא מחווה בראשה על בנה שלמה בן החמש, שעמד נרגש לקראת כניסתו "בחופת הנעורים". תמר, שהייתה תשושה מהנסיעה ורצתה להתארח אצל אחיה אליהו, פסקה בחוסר סבלנות, "שאנה, בואי נתפצל, את תתארחי אצל רחל ואני אתארח אצל אסתר. אחרת זה לא ייגמר."

חיוך ניצחון ננסך על פניו היפות של ז'אק שהקשיב בדריכות לוויכוחן של הנשים. ממח, שלא הבינה את פשר חיוכו של ז'אק, חייכה אליו חזרה בביישנות ונצמדה לאימהּ במבוכה.

"ברוכות הבאות, אחיותיי היקרות," נשמעה קריאה רמה מכיוון הכניסה הראשית לרחבה.

הקבוצה הפנתה מבט לעבר אליהו שפסע לעברה. התרגשות אחזה בחבורה. "ברוכים הנמצאים," השיבו תמר ושאנה בחיוך.

"איזו הפתעה משמחת. שאנה? השלום לכן?" שאל אליהו בהתרגשות.

הוא נשק לכל אחת מאחיותיו על לחייהן, התעניין בשלומן ובשלום משפחותיהן ופנה אל אחייניו.

"ז'אק, איך צמחת, בלי עין הרע," אמר והעביר את כף ידו ברכות על ראשו של ז'אק.

בזה אחר זה הניף את ז'וזף ואת אליס אל-על, ולאחר מכן הוציא מכיסו ממתקים וחילק לכל הילדים. תמר ושאנה השיבו לו חיוך גדול ומבטים מלאי הערכה. הוא נטל מאסתר את מזל בתו והחזיק אותה בזרועותיו. בתו ממח ניתקה מאימהּ ונצמדה אליו בגאווה. הוא ליטף אותה ברוך ובחיוך אוהב. הקבוצה התפצלה ומיהרה לבתי מארחיהם. אסתר הובילה את תמר לחדרים שהוקצו לה ולילדיה מבעוד מועד ופרשה לחדרה. אליהו פסע לאורך הרחבה ולרוחבה, התבונן, בחן, עודד ונתן הוראות אחרונות לחמיד ולקבוצת הנגנים, ופנה לביתו.

ממח חצתה את המטבח ונכנסה לחצר הפנימית של הבית כדי להאכיל את עזיז, העופר שאביה הביא לה במתנה. חלקה הקדמי של החצר רחבת הידיים היה מרוצף בטיט ומוצל בעצי דקל. חלק זה היה המשך ישיר למטבח. בשני צידי הרחבה עמדו טאבונים, ולידם שולחנות עבודה גבוהים מחֵמר. גזרי עצים להסקה אוחסנו בערימות מסודרות מתחת לשולחנות העבודה. שתי שורות של עצי דקל סוככו על משטחי העבודה והצלו על המשרתים שעבדו בהם. שורות הדקלים שבחלקה הקדמי של החצר הובילו לבוסתן ירוק מלא בעצי פרי בירכתי החצר. תרנגולות רבות הסתובבו בחופשיות בין עצי הפרי. בפינת החצר המרוחקת מהבית שכן דיר קטן. ממח ניגשה לפינת החצר, פתחה שער מאולתר, ועופר עול ימים החל לדלג ולקפץ סביבה. ממח כרעה על ברכיה והחלה ללטף ולנשק את העופר הצוהל. עזיז החזיר לה בליקוקים ובנענועי זנב. היא החלה לדבר אל עזיז, ולפתע שמעה צעדים מאחוריה. ממח המופתעת, הביטה לאחור ושמחה לראות את ז'אק עומד ומביט בה ובעופר בהתלהבות.

"איזה יפה, בן כמה הוא?" שאל ז'אק.

"הוא בן חצי שנה. קוראים לו עזיז," ענתה. התרגשות אחזה בז'אק שהתקדם בחשש ביד מושטת כדי ללטף את העופר. אך זה קיפץ וניתר, וז'אק נסוג לאחור. ממח סימנה בידה על הקרקע, וז'אק כרע על ברכיו לידה. בידה האחת ליטפה את ראשו של העופר שהתרוצץ סביבה, ובידה האחרת הובילה את ידו של ז'אק בעדינות לכיוון ראשו של העופר. עזיז הפנה את ראשו לשמאל ואחר כך לימין, מיטיב את מבטו בפניו של ז'אק, ולבסוף התרצה. ממח שחררה את אחיזתה בידו של ז'אק, וזה המשיך ללטף את ראשו של עזיז לבד.

"איזה עופר מתוק. מאיפה יש לך אותו?" שאל בהתלהבות.

"אבי הביא לי אותו במתנה," ענתה ממח בגאווה.

ממח הגישה לו חופן שעורים וביקשה שיאכיל את עזיז.

"הוא ממש אוהב אותך," אמר ז'אק.

"כן, עזיז חושב שאני אימא שלו," השיבה ממח.

הוא הגיש את כף ידו המלאה אל העופר, ועזיז החל לוחך אותה בלשונו ובשפתיו. חיוך רחב של התרגשות והנאה ננסך על פניו של ז'אק. ממח החוותה בידיה, ושניהם נעמדו על רגליהם. הם ניגשו לחלק הקדמי של הרחבה, ממח הרימה כד חרס וצעדה אל הבאר שבמרכז הבוסתן. ז'אק שאב מלוא הכד מים, בעוד עזיז קופץ, מדלג, מפזז ומתרוצץ סביבם. לאחר שהרוו את צימאונו, החזירוהו לדיר ונכנסו לבית.

"הוֹדוּ לַה' כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ," אמר אליהו בהתרגשות כשנכנס לחדרו. "בננו ניסו נכנס בטקס אל-כתאב, זהו רגע מרגש. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," אמר וחיבק את אשתו בחוזקה.

"איזו הפתעה ששאנה הגיעה," הוסיף אליהו.

"נראה לי שלא לחינם היא באה עם בתה אליס," אמרה אסתר כשהיא נותנת בו מבט מלא סוד.

"למה את מתכוונת?" שאל.

"אני חושבת שהיא מעוניינת 'לשדך' אותה ב'חופת הנעורים' לבננו ניסו," ענתה.

"אז מה הבעיה? הם רק ילדים," ענה אליהו.

"אתה חושב שאם אליס תהיה 'כלתו' ב'חופת הנעורים', שאנה תסלח לך אם תחתן בעתיד את ניסו עם מישהי אחרת?" תמהה אסתר.

"שטויות, בעוד כמה שנים ניסו ילמד בישיבה בְּמֶכְּנָס או בצרפת, ושם כבר ישדכו לו מישהי שראויה לו, ואליס בטח תרצה להתחתן עם מישהו מהעיר הגדולה ולא מהכפר," ענה לה כלאחר יד.

"אהה, ואם כבר מדברים על 'חופת הנעורים', שכחתי לומר לך שתמר ביקשה ממני בשבוע שעבר להכניס בה גם את ז'אק בנה," הוסיף.

"ומה ענית לה?" שאלה אסתר בדאגה.

"ברור שכן. זו מסורת שלנו בכפר. במרקש לא עשו לילד 'חופת נעורים'. העירוניים לא נוהגים לעשות את הטקס," ענה.

"כן, אבל עם מי?" הפנתה אליו מבט רציני.

"הבטחתי לה את ממח," ענה אליהו והבין מיד שתשובתו לא מצאה חן בעיני אשתו.

"אליהו, איך אתה מבטיח דבר כזה בלי להתייעץ איתי?" שאלה אסתר בכעס גלוי.

"למה לא? למה את מתנגדת? הילד נבון, מנומס, יודע קרוא וכתוב, יפה תואר, מבית טוב ומהמשפחה שלנו. אני חושב שבעתיד הוא יהיה שידוך טוב עבור ממח," ענה בקול מפייס.

פניה של אסתר נפלו. משהו בתוכה התקומם נגד השידוך הזה. היא לא יכלה לשים את האצבע על הדבר שהפריע לה: האם העובדה שאליהו החליט בלי להתייעץ איתה? האם זה אורח חייה העירוני המודרני של תמר? האם זו הפרידה הצפויה מבתה שתעבור להתגורר בעיר אם וכאשר יתחתנו?

"אסתר, מה קרה לך? זו אמורה להיות בשורה משמחת," קטע אליהו את מחשבותיה.

אסתר מיאנה להתפייס, ובשתיקה רועמת החליפה את בגדיה. אליהו הביט בה בדאגה, ולא הצליח להבין את סיבת כעסה.

"טוב, הם רק ילדים וזו רק 'חופת נעורים'," הפטירה לעברו בטון קר לפני שיצאה מהחדר.

אליהו נאנח, התיישב מול השידה והוציא את ספר המשפחה. בעמוד חדש כתב:

"בסימן טוב ובמזל טוב. יום שלישי, ג' בחודש סיוון התש"ב, תשעה-עשר בחודש החמישי, 1942 למניינם, נכנסת בתי שמחה (ממח) הי"ו ב'חופת נעורים' עם אחייני ז'אק, בן תמר אחותי הי"ו." ובשורה חדשה כתב, "בסימן טוב ובמזל טוב. יום שלישי, ג' בחודש סיוון התש"ב, תשעה-עשר בחודש החמישי, 1942 למניינם, נכנס בני ניסו הי"ו ב'חופת נעורים' עם אחייניתי אליס, בת שאנה אחותי הי"ו." לאחר מכן החזיר את ספר המשפחה למקומו ויצא מהחדר.

הרכב הנגנים ניגן מוזיקת גנאווה שקטה, שהתמזגה עם קרני השמש האדומות האחרונות, והשרתה אווירה חגיגית ושלווה על הרחבה המרכזית. רבים מילדי הכפר החלו להתאסף ברחבה שהייתה ערוכה לטקס. חתני אל-כתאב לבושים בקפטנים לבנים בוהקים, באפודות אדומות עטורות רקמת זהב ובתרבוש אדום קטן לראשם, התקבצו בצידה האחד של רחבה, וכמו טווסים בריקודם הציגו את תלבושותיהם בפני חבריהם. במרחק-מה מהם עמדו כלותיהן הקטנות, אדומות לחיים, סרוקות שיער, עטופות בקפטנים צבעוניים מעוטרים ברקמות זהב וכסף, ורצועות בד תואמות מהודקות סביב מותניהן. הבעה מלאת חן הייתה נסוכה על פניהם של חתני וכלות הנעורים הנרגשים. השולחנות הועמסו בצלחות, בטאג'ינים ובמגשים מלאים בתבשילי פתיתים מיוחדים ובמיני מטעמים. ניחוחות התבשילים המהבילים מילאו את חלל הרחבה והפיצו את טעמם העָרב. ניצני החושך שהחל להשתרר הבהירו את המדורות שהובערו בכדי התאורה שבפינות הרחבה. ירח צהוב מלא ומרהיב קישט את שמי המזרח.

המשרתים הרבים בגלביות לבנות ובתרבושים שחורים לראשם עמדו מסביב לרחבה, ידיהם משולבות מאחורי גבם, מוכנים לשרת את באי הטקס החגיגי. אנשי הכפר, לבושים במיטב מחלצותיהם, החלו להתאסף ברחבה. חמיד הושיב את הבאים במקומות שיועדו להם. כל חתן וכלה ומשפחותיהם ישבו יחד – החתן והכלה על הפוטונים, ומשפחותיהם על המחצלות סביב השולחנות הנמוכים. הרחבה המהודרת המתה אנשים, וההתרגשות גאתה. פני החוגגים האדימו באור הנערב באיטיות על העמק השלֵו.

אליהו, ומשני צידיו שני חתני הנעורים שלו, ניסו וז'אק, יצאו ראשונים מפתח הבית אל עבר הרחבה. מאחוריהם פסעו אסתר, שאנה ותמר, וביניהן כלות הנעורים ממח ואליס. פניה של ממח קרנו מאושר. היא לבשה קפטן ירוק מעוטר בפרחים רקומים מחוטי כסף שריצדו באור המדורות. שערה השחור והארוך גלש על כתפיה וגווה והגיע עד למותניה. סרט בד שחור משובץ חוטי זהב וכסף עיטר את מצחה והבליט את פניה היפות. עיני השקד שלה ברקו מאושר. היא החזיקה בידה של אימהּ וצעדה לצידה זקופה ואצילית. המשפחה פסעה לתוך הרחבה, ומבטיהם של החוגגים הופנו אליהם. קריאות התפעלות וברכות נשמעו מכל עבר. אליהו הוביל אותם לשולחן שיועד להם והחל להסתובב בין האורחים. ממח התיישבה ברגליים משוכלות על פוטון בין אימהּ לאליס, ומולה התיישב ז'אק. הם הביטו זה בזה, צחקו, שוחחו על עזיז, ריכלו על כלות וחתנים אחרים, ובעיקר על מואיזו שהפליא את ז'אק. טקס אל-כתאב היה הזדמנות לכל תושבי הכפר ולאורחים הרבים שהוזמנו להיפגש באווירה חגיגית. כוסיות הערק הרבות שנלגמו לצלילי המוזיקה הענוגה החלו לתת את אותותיהן בכמה מהמסובים. צהלולים, קריאות "לחיים", איחולי "מזל טוב" ו"בשעה טובה ומוצלחת" ורעמי צחוק נשמעו מכל עבר.

"איזה טקס יפה ומרגש. כמה התגעגעתי לאווירה, לתמימות, לשקט ולביטחון של הכפר," אמרה תמר כשהיא רוכנת קדימה אל עבר אסתר.

"האמת שגם אני מאוד אוהבת את הטקס הזה. אני זוכרת את היום שבו נכנסתי ב'חופת הנעורים' עם אליהו," אמרה אסתר, ומבט נוסטלגי על פניה. "הייתי בת חמש ואליהו היה בן עשר. זה לא היה מפואר כמו היום, אבל בהחלט מרגש," הוסיפה והביטה בערגה על בתה ממח, שהגניבה מבט ביישני ב"חתנה" ז'אק.

"אני מקווה שנוכל לקיים טקסים כאלה גם בעתיד," אמרה שאנה.

"מה זאת אומרת, זו מסורת של מאות שנים. למה שלא נקיים אותם?" שאלה אסתר.

שאנה העיפה מבט בתמר וברחל שישבו לידה, נרכנה לעבר אסתר ואמרה כמעט בלחש, "אני לא רוצה להרוס את החגיגה היפה הזאת, אבל בטח שמעתם על הגזירות החדשות ששלטון החסות הצרפתי הטיל על היהודים במרוקו."

"אילו גזירות? על מה את מדברת?" שאלה אסתר בדאגה.

"אסתר, במרקש ובערים אחרות מצבם של היהודים כבר לא כל כך טוב. מגבילים את המקצועות והמשרות שבהם אנחנו יכולים לעסוק. קיצוניים מוסלמים, בעידודו של שלטון החסות הצרפתי, מתנכלים ליהודים על בסיס יום-יומי. מדברים על כך שהגרמנים מתחילים לאסוף מידע על היהודים במרוקו. במוגדור נערך מפקד של היהודים ורכושם. יש חשש גדול בקרב מנהיגי היהודים במרקש, שגורלנו יהיה כגורלם של היהודים במקומות אחרים בעולם," לחשה תמר לעבר אסתר.

"גרמנים? מה זה קשור למרוקו? הצרפתים לא הבטיחו שוויון זכויות ליהודים?" שאלה אסתר, ופחד כיסה את פניה היפות.

"המשטר הצרפתי כיום הוא בן חסותו של המשטר הגרמני. את יודעת שיש שמועות על כך שהגרמנים אוספים יהודים מכל העולם ושולחים אותם למחנות עבודה בכפייה. אם אני לא טועה, שמעתי שגם כאן בכפר ערכו מפקד של כל היהודים ורכושם," לחשה שאנה.

אסתר נזכרה שלפני כמה שבועות ביקרו נציגי הממשלה בכפר, שאלו שאלות ורשמו רשימות. היא לא ייחסה לזה חשיבות מיוחדת, ובטח לא משהו שמכוון נגד היהודים. עכשיו, משהבינה את משמעות המפקד ההוא, הזדעזעה.

"שולחים יהודים למחנות מוות. הגרמנים, ממש כמו המן, יימח שמם וזכרם, החליטו להשמיד את העם היהודי," הוסיפה תמר בלחש, כשהיא מביטה סביבה לוודא שהילדים אינם מקשיבים. פניה של אסתר החווירו.

"מה? מחנות מוות? אני לא יכולה להאמין שבני אדם מסוגלים לעולל דברים כאלה," הזדעזעה אסתר.

"אסתר, האדם רחום, אך רוב בני האנוש אכזריים," ענתה שאנה בייאוש.

"אני בטוחה שחלק ממנהיגי היהודים בעמק יודעים. אבל הם סומכים על הנס. הונאה עצמית היא אחת התשוקות העיקריות בחיי האדם," לחשה שאנה.

"אני לא מאמינה. איך זה יכול להיות? איך אנחנו לא יודעים על זה שום דבר בעמק?" שאלה אסתר בקול שבור.

"כמו הקִדמה, גם הגזירות מגיעות באיחור לעמק," ענתה תמר בקול. ארשת של דאגה ופחד כיסתה את פניה של אסתר.

אליהו חזר והתיישב בראש שולחן המשפחה. כוסות הערק הרבות שלגם החלו להשפיע עליו. הוא הביט באשתו בעיניים מזוגגות מהתרגשות ומשתייה. פניה החמורות הפתיעו אותו.

"אסתר, תסתכלי סביב. תראי את כל השפע והטוב שאלוקים העתיר עלינו. ילדינו האהובים, ממח וניסו, נכנסים היום בטקס אל-כתאב. איך אפשר שלא לשמוח?" שאל ולגם עוד כוסית ערק.

"אליהו, אני בהחלט שמחה ומודה לאלוקים על כל החסד שעשה איתנו. אבל אני מודאגת מאוד ממה ששמעתי מתמר ומשאנה על הגרמנים והגזירות נגד היהודים. זה נכון?" שאלה בדאגה.

"אסתר, זה נכון. אבל כפי שקראנו בהגדה של פסח לפני כשבעה שבועות, 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, והַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם'," ענה אליהו והרים מבט מזוגג לרקיע.

"עכשיו זה לא הזמן לדבר על דברים כאלה," פסק כשהוא נועץ מבט חודר בשאנה ובתמר.

אליהו היה מודע לשינוי לרעה שחל כלפי היהודים, והיה מודאג מאוד. הוא ידע שפערי התרבויות והמעמדות בין היהודים לשכניהם היו חומר בעירה לשנאה שחיכתה להתלקח. אף שבעמק היחסים בין הברברים ליהודים נשתמרו כמעט כפי שהיו, הוא חש את רוחות השינוי לרעה אצל כמה מסוחרי העמק המוסלמים.

שותפו, מושל העמק – הקַּיִד חַמּוּ אל-גלאווי – היה בן דודו של טהמי אל-גלאווי, מהעיירה טִילוּאַט שבלב הרי האטלס, שכּונה "אדון האטלס" בפי כול, ושימש כפאשה הגדול של מרקש. הפאשה שיתף פעולה עם שלטון החסות הצרפתי, וההתנכלויות והמגבלות הרבות שהפאשה הטיל על היהודים במרקש הדאיגו מאוד את אליהו. היחסים בין המושל לאליהו היו יחסי כבוד והערכה. השותפות העסקית ביניהם שדרגה את מעמדו של אליהו בקרב הסוחרים במרקש ובעמק, והסבה רווחים נאים למושל. אך לאחרונה חשש מהשפעתו הרעה של הפאשה על בן דודו – מושל העמק.

האלכוהול שנמהל בדמו עמעם את דאגותיו מצרותיהם של אחיו היהודים. הרב משה העיר אותו ממחשבותיו, הודיע לו על פתיחת טקס אל-כתאב וסימן לו לעלות לבמה. הרב הישיש ראובן טימסטיט, רב הכפר הקודם שפרש בשל גילו המתקדם, הובל אל הבמה. צניעותו, ידענותו וכמה חיבורים שהוציא מתחת ידו, כגון "נטעי ראובן", פרסמו את שמו למרחקים. מאחוריו צעדו נכבדי הכפר, ובראשם ארבעת זקני הכפר שכונו ה"אִישׁוֹיִים": אִישׁוֹ יהודה, אִישׁוֹ מוּמוֹ, אִישׁוֹ ישעיה ואביו של אליהו – אִישׁוֹ הְנּוּ. ה"אישויים" היו הפרלמנט של הכפר, כל סכסוך או בעיה בנוגע לכפר כולו וליחסים בין הכפר לשלטונות הובאו בפניהם. העובדה שעמדו בראש ארבע המשפחות הגדולות והחזקות בכפר, וכן גילם המופלג וניסיונם הרב, נתנו תוקף לסמכותם.

עכשיו, לאחר שהושיבו את הרב הישיש על שרפרף, הסתדרו הנכבדים בשורה משני צדדיו, כשפניהם אל הקהל. "חתני" ו"כלות" הנעורים נתבקשו להסתדר זוגות-זוגות לפני הבמה. כל הנערים בקהל ניגשו אל קבוצת ה"חתנים" וה"כלות" ופרשו מעליהם טלית לבנה כמו חופה. לאחר שהשכינו שקט בקהל, סייעו שניים מנכבדי הכפר לרב הישיש לעמוד על רגליו והמשיכו לתמוך בו משני צדדיו. פניו הבהירות, המעוטרות בזקן לבן ארוך, קרנו באור הלהבות. הקהל חיכה בדממה למוצא פיו של הרב הישיש.

"חתנים וכלות אהובים, בעוד שלושה ימים, בחג השבועות – חג מתן תורה – אתם נכנסים לשלב חדש בחייכם, שבו אתם מתחילים ללמוד את התורה," פתח הרב בקול חרישי.

"במעמד הר סיני כתוב, 'וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר… וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן'. ערפל ועשן מסתירים ומערפלים את הראייה של העם ומרתיעים אותו, לכן 'וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם… וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק'," התנשם הרב בכבדות, ופניו האדימו ממאמץ.

"ילדיי האהובים, החיים מלאי מסתורין. החיים יציבו בפניכם לא פעם אתגרים ומכשולים, עשן ועננים כבדים שיערפלו את ראייתכם ויקשו עליכם את השיפוט," הוסיף הרב.

"משה רבנו, עליו השלום, מלמד אותנו כלל חשוב לחיים: משה אינו נרתע מהמסתורין, הוא צועד לתוכו: 'וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים'," אמר הרב בדרמטיות והוסיף, "מכיוון שהוא מבין שהמסתורין הוא הדבר שעומד בינינו ובין האלוקים," הרב הנמיך את קולו, והאנשים אימצו את אוזניהם לשמוע.

"מעבר למסתורין שוכנת המשמעות. מעבר לערפל זורח האור. אבל כיצד אנחנו אמורים לצלוח את המסתורין? על כך נותן לנו משורר תהילים תשובה ברורה: 'עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ'. כדי לחצות את הענן והערפל, כדי לצעוד לתוך המסתורין, כדי להתקרב באמת אל האלוקים, צריך להרבות צדקה וחסד," סיים הרב את דרשתו.

רחש התפעלות מדבריו של הרב עלה מהקהל. לאחר שהקהל השתתק, הושיט הרב הישיש את ידיו לפנים, ובקול חרישי בירך את ה"חתנים" וה"כלות": "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.”

"אמן," ענה הקהל כאיש אחד.

התרגשות עצומה אחזה בנוכחים. צהלולים נשמעו מכל עבר. הרב הישיש חזר והתיישב, והרב משה החל להקריא את שמות החתנים והכלות. כל זוג נקרא בתורו לעלות לבמה. כשהגיע תורם של ממח וז'אק, הם עלו נרגשים ונעמדו לפני הרב הישיש. הרב הניח את ידו הימנית על ראשו של ז'אק ואת השמאלית על ראשה של ממח. אליהו התכופף ולחש את שמותיהם באוזנו של הרב, וזה מלמל ברכה אישית ל"זוג". לאחר מכן הניח הרב משה על השרפרף לוח עץ שהוכן מראש, ועליו כתובות בדבש כל אותיות האל"ף-בי"ת. ז'אק עמד מימין לשרפרף וממח עמדה משמאלו, כך שהקהל היה יכול לראות את הטקס. צהלולים נשמעו מכיוון שולחנה של אסתר. אליהו פסע משורת הנכבדים והתקרב לבתו ממח. הוא הניח את ידו על כתפה, והיא החזיקה בידו וחייכה אליו בעיניים בורקות.

הרב נתן את האות, והקהל צעק "לקק", ז'אק התכופף והחל ללקק את אותיות הדבש. ממח הביטה באליהו וסימנה לו בידיה אל עבר האותיות. אליהו, שהשפעת הערק עליו עדיין לא התפוגגה, הנהן ודחף את ממח קלות בידו אל עבר הלוח. ז'אק הזדקף וליקק את הדבש שנזל על סנטרו. לפתע התכופפה ממח במהירות וליקקה את הדבש מעל הפסוק "תורה צוה לנו" שז'אק הותיר על הלוח, לקחה צעד לאחור ונצמדה לאביה. הרב הישיש והנכבדים שעמדו על הבמה לא השגיחו בדבר. ז'אק וממח החליפו מבטים שובבים. הרב משה נדהם, עינו הלבנה ריצדה בארובתה, הוא הסיט את ראשו לשמאל והתבונן באליהו וברב הישיש שישב מאחוריו. אליהו חייך אליו חזרה, הרב נתרצה וסימן לקהל בידו.

כאיש אחד קרא הקהל: "כֵּן יֶעֶרְבוּ לְחִכְּךָ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה."

קריאות "מזל טוב" נשלחו מכל קצות הרחבה לכיוונן של אסתר ותמר.

לפתע הס נפל על החוגגים, ומבטי הנוכחים נפנו אל עבר הכניסה הראשית לרחבה המרכזית. משלחת בראשותו של מושל העמק הופיעה בפתח. רחש עבר בקהל, שנעמד כאיש אחד לכבודו של המושל, נדהם מהופעתו הלא צפויה. המושל, איש גבוה, פניו כהות ומעוטרות בזקנקן שחור ומטופח, לראשו כאפייה לבנה ופתיל אדום – עָקָל מעוטר זהב סביב מצחו, התבונן בחיוך בקהל מולו. החרב שהייתה תלויה על ירכו ועיטורי רקמת הזהב על הגלבייה האדומה המפוארת שעטה, ריצדו באור הלהבות שבערו בכדי התאורה ושיוו לו מראה מלכותי. חמיד התעשת ראשון וניגש בחיל ורעדה לכיוונו של המושל. הוא השתחווה לפניו כמה פעמים ונעמד במרחק-מה ממנו.

"סלאם עליכום, אדוני הקַּיִד," אמר בקול רועד.

"עליכום אסלאם," השיב המושל. "באנו לחלוק כבוד לשותפי," הוסיף המושל כשהוא תר בעיניו אחר אליהו בקהל.

המושל התגורר בקאסבה המפוארת שניצבה בראש גבעה בסמוך לכפר. הקאסבה, שנבנתה עוד בתקופת השושלת הסָּעָדִית ששלטה במרוקו לפני כשלוש מאות שנה, שכנה בליבו של נווה המדבר מְזְגֵאטָה וחלשה על "דרך התבלינים" שחצתה את עמק דראע עד מרקש. אף שהיו שותפים במשך יותר מחמש שנים, הייתה זו הפעם הראשונה שהמושל הגיע לביקור בכפר. אסתר העיפה מבט מפוחד בשאנה ובתמר וחיפשה את בעלה. אליהו, שעמד בגבו לכניסה המרכזית של הרחבה, לא הבחין כלל במתרחש. שורת הנכבדים שעמדו מולו על הבמה הביטו אליו בחשש, מסמנים לו בידיהם ובראשם לעבר הכניסה המרכזית.

הרב משה התקרב אליו ולחש באוזנו, "הקיד הגיע."

אליהו הסתובב, ומשהבחין במושל, נדרך ופסע במהירות לעברו. הקהל בחן בחשש את המושל ואת משלחתו.

"אהלן וסהלן, אדוני המושל," אמר אליהו ושלח את זרועותיו לחבק את המושל. "ברוך הבא בצל קורתנו," הוסיף אליהו כשהוא בוחן את פניו מקרוב כדי למצוא בהן סימנים.

"אהלן וסהלן, אליהו," השיב המושל בחיוך רחב. "אמרו לי שאתה חוגג, והחלטנו לכבד אותך בנוכחותנו," הוסיף המושל.

"מברוכ, אליהו," אמרה פטימה, אשתו של המושל, שעמדה מאחוריו.

"אהלן וסהלן, גברתי. איזה כבוד נפל בחלקנו שאתם מכבדים אותנו בנוכחותכם," אמר אליהו לפטימה.

אליהו הזמין את המושל להצטרף אליהם לשולחן. המושל ניאות, והמשרתים ערכו במהירות לכבודו של המושל שולחן נוסף בצמוד לזה של המשפחה של אליהו. המושל הורה לאנשיו להמתין מחוץ לרחבה ופסע עם אשתו ובנו בן העשר לכיוון השולחן שנערך לכבודו.

"יא סידי?" קרא אחד מבני לווייתו של המושל אחריו. המושל נעצר והסתובב אל אִסְמָאעִיל, שהפנה אליו מבט מתחנן וביקש להצטרף אליהם.

המושל, שהיה במצב רוח טוב, סימן לאסמאעיל בידו וקרא, "טוב, אסמאעיל, תצטרף אלינו."

חיוך רחב התפשט על פניו של אסמאעיל שהזדרז להצטרף למושל ולמשפחתו.

אסמאעיל נולד כיהודי בשם חָבִיב בכפר טִישְׁלִית, כשבעים קילומטר מזרחית לטמנוגאלט. בצעירותו עסק במסחר מזדמן בבהמות ברחבי עמק דראע. באחד ממסעותיו המסחריים לקח עימו חָבִיב עוזר מוסלמי מהכפר הברברי הסמוך לכפרו. במהלך נדודיהם בין כפרי העמק התגלע ריב בינו לעוזרו המוסלמי. בלהט הריב בין השניים השליך חָבִיב אבן גדולה לעבר עוזרו. למזלו הרע, פגעה האבן בראשו של זה והמיתה אותו בו-במקום. כשחביב המבוהל שב אל משפחתו, יעצו לו ראשי כפרו לגשת מיוזמתו למושל העמק ולספר לו על המקרה המצער. המושל העמיד את חביב למשפט, ובסיומו גזר עליו מיתה בסקילה. תחנוניהם והשתדלותם העצומה של יהודי העמק להמתיק את עונשו נפלו על אוזניים ערלות. רק כשאליהו התייצב בפני המושל והסכים להגדיל את חלקו של המושל בעסקיהם, נעתר המושל והציב בפני חביב שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. כדי להציל את חייו, נאלץ חביב להתאסלם. טקס ההתאסלמות של חביב נערך ברוב-עם במבצר אַלְמוֹרַבִּיטון הסמוך למסגד המרכזי שבעיר זגורה, כשישים וחמישה קילומטרים דרומית-מזרחית מטמנוגאלט. בעקבות התאסלמותו נאלץ חביב לעזוב את אשתו ושלושת ילדיו הרכים, לשנות את שמו לאסמאעיל ולשאת לאישה בחורה מוסלמית שהמושל בחר לו. כדי להשגיח עליו מקרוב, צירף המושל את אסמאעיל לצוות הקרוב אליו והשתמש בו לתווך בינו ליהודי העמק. אף שסיגל לו לבוש ומנהגים מוסלמיים, געגועיו של אסמאעיל למשפחתו, ליהדות וליהודים לא שככו. בחגי תשרי היה מסתכן בנפשו ומתגנב לבתי הכנסת של היהודים ברחבי העמק והיה מתפלל ובוכה על מר גורלו. בלילות תכופי געגועים היה מסתכן וחומק לכפרו ולביתו הקודמים לחבק את ילדיו הרכים ולהרגיע את נפשו הסוערת. אף שעברו שנים מאז התאסלם חביב, כונה בפי כול ה"יהודי".

אליהו ישב סמוך למושל, הציג לפניו את אשתו ואת ילדיו. המושל הרעיף שבחים על יופייה של ממח בתו.

"פטימה," פנה אל אשתו, "ראית פעם יופי כזה?" הצביע המושל על ממח.

פטימה הנהנה בחיוך, ואסתר החליפה מבטים מלאי חשש עם תמר ושאנה. נכבדי הכפר, בראשות ארבעת ה"אישויים", עברו בזה אחר זה על פני שולחנו של המושל ובירכו לשלום אותו ואת משפחתו. המושל התעניין בשלומם והרעיף עליהם דברי ברכה וחיוכים שהפיסו את דעתם.

"מה אתם חוגגים היום?" שאל המושל את אליהו.

"הערב אנחנו מעבירים לדור הבא את 'לפיד' המסורת של עמנו. לפיד שבוער כבר אלפי שנים," ענה אליהו בשקט.

"מהו הסוד של המסורת שלכם?" שאל המושל.

"הסוד שלנו הוא מרכזיותה של הקהילה בחיינו וההיסטוריה של המסירה הבין-דורית. מהותה האמיתית של המסורת שלנו היא האתיקה והמוסר, והיא מתבטאת בעיקר ביחסים שבין האדם לזולתו. הקיום של היהודי מקבל משמעות רק כשהוא חלק מקהילה. לכן בהצטרפותו לקהילה הוא בוחר במודע לוותר על ה'אני' שלו ולהתמזג בתוך קהילה החולקת אמונה, ערכים היסטוריה וזיכרון משותפים," ענה אליהו.

המושל האזין בקשב רב לתשובתו של אליהו.

"זהו ויתור לא קטן, ידידי," אמר המושל לאחר שחשב על דבריו.

"אכן, אך יחסים בין בני האדם, יחסים המבוססים על חמלה, חסד ואהבה הם היוצקים משמעות לחייו של האדם הפשוט," המשיך אליהו בהתלהבות.

"אכן כך. אך האם הוא לא מאבד את עצמו כשהוא 'מתמזג בתוך הקהילה' כפי שהגדרת?" שאל המושל.

"אדם הוא כמו נר. לכל נר ישנה הלהבה הייחודית שלו. אך כשאתה מצרף הרבה נרות יחד, אתה מקבל לפיד בוער ששום רוח לא תוכל לו," ענה אליהו.

"אני מבין. אבל בני האדם שונים זה מזה. לכל אחד צרכים, רצונות, מאוויים ותובנות משלו. האם אין מקום לתבונה ולבחירות אישיות במסורת שלכם?" התעניין המושל.

"בהחלט. החוכמה והתבונה הן האמצעים העיקריים להשגת הכרת אלוקים עליונה, טהורה ואמיתית, כפי שהחכם באדם אמר, 'לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ; תַּטֶּה לִבְּךָ, לַתְּבוּנָה… אָז–תָּבִין, יִרְאַת יְהוָה; וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא'. אך עבור רוב בני האדם, הקהילה היא המסגרת להשגת אושר ומשמעות. אחרי הכול, מהו האדם כשהוא לעצמו?" שאל אליהו בהתלהבות.

"מהו האדם כשהוא לעצמו…" הרהר המושל בדבריו של אליהו.

"ידידי, למה אינך מזמין אותי לשתות איתך?" שאל המושל בחיוך.

"סלח לי, אדוני, חשבתי שאתה מתנזר מאלכוהול," ענה אליהו במבוכה.

"בדרך כלל אני מתנזר, אבל היום אשתה לכבודך ולכבוד משפחתך," השיב המושל, וחיוך רחב נסוך על פניו.

אליהו סימן למשרתים, והם הניחו על השולחן כד ערק וכוסיות. המושל החל לוגם כוסיות ערק בקצב הולך וגובר.

"אני לא מבין את חכמי הדת שלנו. כיצד יכלו למנוע מאיתנו ערק כזה משובח?" שאל המושל בצחוק מתגלגל.

אליהו ניצל את הרוגע שהערק נסך במושל, "אדוני המושל, האם כבודו היה בקשר לאחרונה עם בן דודו 'אדון האטלס', הפאשה הגדול של מרקש?" שאל בחשש.

אסתר, תמר ושאנה נדרכו והטו אוזן קשבת לשולחן הצמוד.

"כן. האמת, אליהו, שאני בקשר טוב מאוד עם בן דודי טהמי. אתה צריך ממנו משהו?" שאל המושל באיטיות לא אופיינית.

"לא. פשוט שמעתי דברי הבל מפי כמה רכלנים במרקש," ענה אליהו.

"מה שמעת, אליהו?" שאל המושל.

"זה ממש לא משהו חשוב. אני לא באמת מאמין לרכילות הזאת," ענה אליהו בהיתממות גמורה כדי לעורר את סקרנותו של המושל.

המושל היטיב את ישיבתו, לגם עוד כוסית ערק, הביט באליהו במבט מצועף ושאל שוב, "ידידי, מה שמעת?"

אליהו מילא שוב את הכוסית של המושל, נשם נשימה עמוקה ואמר, "שמעתי ש'אדון האטלס' עומד מאחורי ההתנכלויות ליהודים במרקש. ברור שאמרתי להם שזה מופרך, הרי היהודים והמוסלמים חיים בשלום בארץ הזאת, ובמיוחד בעמק הזה, כבר דורות. היחסים החמים והקשרים הענפים בין משפחתך לבינינו היהודים חזקים מאוד. ברור לי שזה לא נכון, והפריע לי שמעלילים עליו."

המושל ואליהו לגמו מהכוסיות שבידיהם.

"האמת שהעניין לא פשוט, אליהו," נאנח המושל, "משטר החסות הצרפתי משתף פעולה עם הגרמנים באופן הדוק, והם לוחצים על בן דודי להקשות את ידו על היהודים," הוסיף המושל כשהוא מלכסן את מבטו לכיוונו של אליהו.

דממה מוחלטת נפלה על יושבי השולחנות הצמודים. הנגנים המשיכו בנגינתם, אליהו שמר את שתיקתו ואִפשר למושל להמשיך בדיבורו.

המושל קירב את פיו לאוזנו של אליהו כממתיק סוד, "בכינוס משפחתי שהתקיים בשבוע שעבר בארמון בטִילוּאַט היה דיון אם להיצמד לצרפתים ולגרמנים או לדבוק בסולטן מוחמד החמישי," לחש.

ראשיהן של הנשים בשולחן הסמוך נרכנו לעברם באוזניים כרויות. המושל השתהה לרגע שנראה נצח בעיני אליהו.

"'אדון האטלס' טען שהגרמנים מנצחים במלחמה, ולכן הוא סבור שיש לחבור אליהם גם במחיר בגידה בסולטן," לחש המושל.

אליהו התנשם בכבדות, הוא הבין שבגידה בסולטן היא בגידה גם ביהודים, והתאמץ לשמור על ארשת פנים רגועה. הנשים בשולחן הסמוך התבוננו באליהו בפנים מלאות חרדה.

"ומה החלטתם?" שאל אליהו בקול שהסגיר את דאגתו.

"ידידי, המצב לא פשוט כלל. הברירה שעומדת בפנינו קשה מאוד," אמר המושל בפנים חתומות.

"הסולטן, מוחמד החמישי, ירום הודו, הבטיח שלא ייתן ששערה משערות ראשו של יהודי תיפול," אמר אליהו בייאוש.

"איך הוא יכול להבטיח דבר כזה? איזה כוח יש לו מול מכונת המלחמה המשומנת היטב של הגרמנים?" תהה המושל.

ליבו של אליהו החסיר פעימה, נגן הקְרַאקְס הקיש שתי נקישות בקסטנייטות המתכתיות. המושל הבחין בהשפעת דבריו על אליהו וניסה להרגיעו, "אליהו, היהודים והברברים חיים בעמק הזה ביחסי כבוד וידידות כבר יותר מאלף וארבע מאות שנה. רבים מהם רואים עצמם כצאצאי היהודים, ויש שבטים ששומרים מסורות ומנהגים יהודיים עתיקים. אני לא חושב שיהיה שינוי במצב כאן בעמק. הברברים לא יבגדו בכם."

"אדוני, בני אנוש קלים מאוד להשפעה. אם יודעים לפרוט על רגשותיהם ופחדיהם הכמוסים, ניתן להוביל אותם כעדר למחוזות האבסורד," ענה אליהו.

שתיקה מתוחה נפלה ביניהם.

"ידידי, מברוכ. כבר מאוחר," אמר המושל וקם ללכת.

כל הנוכחים נעמדו לכבודו, ואליהו קד קידה קלה לפניו. המושל פסע לקראתו, חיבקו, נפל על צווארו ונישקו. לחלוחית כיסתה את עיניו של אליהו, ועיניו של המושל ברקו משתייה באור הלהבות. הוא נתן את עיניו באסתר והשהה את מבטו על ממח.

"ילדה יפה יש לך, אליהו," אמר המושל ופנה לבנו, "מוחמד, כזו כלה אתה צריך."

המושל התנודד לעבר היציאה, ומוחמד בנו נעמד ובהה בממח עד שפטימה אימו משכה אותו בידה ויצאה אחרי בעלה.

המוזיקה התחדשה, ותחושת הקלה גדולה הורגשה בקהל שחזר והתיישב סביב השולחנות. אליהו התיישב בכבדות במקומו, מנסה לעכל את משמעות הדברים ששמע מהמושל. הרב משה ניגש לניסו, בנו של אליהו, וביקש ממנו לשיר את השיר האהוב על אביו אליהו. ניסו הג'ינג'י, בעל העיניים הירוקות, נתברך בקול צלול ושמימי – בשל כך כונה "הזמיר הג'ינג'י" בפי כול. שליטתו המוחלטת במיתרי קולו והגוון הנוגה שהתלווה לו העלו דמעות עונג בעיני שומעיו. בשבתות הושיב חזן בית הכנסת את ניסו לידו בתיבה וביקש ממנו ללוותו בקטעי השירה. בכל פעם שפצה את פיו, השתררה דממה בבית הכנסת. המתפללים עטפו את ראשיהם בטליתותיהם, עצמו את עיניהם, התנועעו בקצב פיוטו וחשו נישאים על צלילי קולו הענוגים השמיימה. כש"הזמיר הג'ינג'י" עשה את צעדיו לכיוון הבמה, החל להשתרר שקט ברחבה. הגברים נדרכו ונאבקו בעייפות שהשתלטה עליהם בהשפעת האלכוהול. הנשים השתיקו את הילדים והיטיבו את ישיבתן. אחד המשרתים הציב שרפרף בקדמת הבמה ועזר לניסו לעמוד עליו. הנגן הראשי סימן לנגן הרִיבָּאבְּ, דמוי הכינור, ללוות את ניסו במָוָּואל הפתיחה, והורה לנגנים האחרים לחכות לאות הצטרפות ממנו. נגן הרִיבָּאבְּ ליטף בקשתו העדינה את שלושת המיתרים, והצלילים הענוגים שבקעו ממנו צבעו את השקט ששרר ברחבה בגוונים נוגים. ניסו עצם את עיניו, התנודד בקצב הצלילים והחל לסלסל בקולו הערב:

"בֶּן אָדָם, לָמָּה תִדְאַג עַל הַדָּמִים… וְלֹא תִדְאַג עַל הַיָּמִים?" שאל בסלסול שהתאחד ברגש מרטיט עם צלילי הריבאב.

"כִּי הַדָּמִים אֵינָם עוֹזְרִים… וְהַיָּמִים אֵינָם חוֹזְרִים," המשיך "הזמיר הג'ינג'י" לסלסל.

כשניסו סיים את פיוט הפתיחה, נתן הנגן הראשי את האות. בתזמון מושלם התלבשו צלילי העוּד הגבוהים על קולות הלוֹטָר הנמוכים. רעידות מיתרי גיטרת הגַמְבְרִי השמיעו קולות צרודים שהתמזגו ביבבות המרטיטות של הריבאב, ובמקצב קבוע הכה נגן הקְרַאקְס בקסטנייטות המתכתיות שתי נקישות. ניסו פקח את עיניו, ומילותיו האלמותיות של רבי יהודה הלוי קלחו מפיו בקצב:

"יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי… וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידַי?" קולו הרך חיבר את הצלילים לאגודה הרמונית אחת שהרעידה את מיתרי נפשם של השומעים.

יושבי הרחבה עצמו את עיניהם, התנדנדו מצד לצד וחישבו להתעלות מעלה מעלה.

"הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל… וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה?" הצטרפו האנשים בשירה אדירה, כשהם מרימים את עיניהם העצומות לשמיים.

"דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר… הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר…" הצטרף אליהו בייאוש, וארשת עצבות נסוכה על פניו.

ממח, שהבחינה בעצב שעל פני אביה, התיישבה לידו, הניחה את ראשה בחיקו וחיבקה אותו חזק. השירה שנישאה מהרחבה ריחפה כמו ענן מעל העמק. לאחר שניסו סיים לשיר, נפקחו עיניהם של האנשים כמו מחלום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חופת נעורים”