החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על פרות ואנשים

מאת:
מפורטוגלית: מיכל שליו | הוצאה: | 2020 | 132 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

יום אחד הפסיקו הפרות לרעות בכיוון צפון. כעבור כמה ימים כמה מהן נעלמו כלא היו. בעלי בית המטבחיים נעדר מהמקום, וחבורה של עובדים – מהמם בקר שמסתכל לפרות בעיניים, שוחט איילי מוס לשעבר שנמאס לו מהשלג ואינדיאני חצי משוגע שהתרבות עשתה אותו פרא – יוצאת לחקור את מה שנראה תחילה כגניבה ומתגלה כתעלומה שמערערת את הגבול בין האנושי לחייתי.

אדגר וילסון, גיבור הספר, הוא שמתריע לראשונה על כך שמשהו השתבש. תפקידו להעניק לבהמות מכת חסד שתיטול מהן את הכרתן לפני השחיטה, והוא דואג למנוע מהן סבל מיותר. לפני המכה הוא מפקיד את נשמתן בידי האל ומביט בעיניהן – אבל אי אפשר לראות שום דבר בעיניים של פר, הוא אומר.

בפרוזה יוצאת דופן, "על פרות ואנשים" מצליח לטלטל לא דרך תיאורי זוועה גרפיים אלא דרך הספרות עצמה, בשפה יבשה, ישירה, מלוכלכת, נטולת פסיכולוגיה וחד משמעית. אפשר לקרוא אותו כביקורת חברתית המגלה את הברוטאליות הקיימת בכל רבדי החברה האנושית, חברה המתכחשת לאנשים האלימים שאינם אלא חולייה בשרשרת הייצור של מוצרי המזון שהיא צורכת יום יום. אבל אפשר לקרוא אותו גם כספר מתח לא צפוי במיוחד, שהכול יכול לקרות בו – כי ברומן של אנה פאולה מאיה, כמו בעולם שהוא מתרחש בו, אין חוקים.

 

אנה פאולה מאיה נולדה בריו דה ז'ניירו בשנת 1977. היא סופרת, תסריטאית ומוזיקאית, אוונגליסטית לשעבר. בנעוריה ניגנה בלהקת פאנק-רוק. הרומן הראשון שלה, "תושב ההעתקים התת קרקעיים" ראה אור ב-2003. רבים מסיפוריה נכללו באנתולוגיות לספרות ברזילאית עכשווית. היא פרסמה עוד שש נובלות ורומנים: "מלחמת הממזרים" (2007), "בין קרבות של כלבים וחזירים טבוחים" (2009), "פחם עצמות" (2011), "על פרות ואנשים" (2013) ,"על האדמה ומתחתיה" (2017) ו"קבור את מתיך" (2019).

ספריה של מאיה זכו בפרסים רבים וראו אור בגרמניה, סרביה, ארגנטינה, צרפת, ארצות הברית ואיטליה בהוצאות לאור הנמצאות בקדמת הבמה של אמנות הכתיבה העכשווית. היא נחשבת לממשיכה של המסורת ה"ברוטליסטית" של הסופר רוּבֵּם פוֹנֶסקָה, ובכתיבתה ניכרת גם השפעה של מערבונים, ספרות "פאלפ", דוסטוייבסקי, יצירותיו הקולנועיות של סרג'ו לאונה והתנ"ך.

עבור הקוראות והקוראים הישראליים, מדובר בהזדמנות נדירה לקרוא ספרות ברזילאית טרייה ותוססת, יצירה ראשונה בתרגום לעברית מאת אחת הסופרות העוצמתיות של ימינו.

מקט: 4-1298-70
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
יום אחד הפסיקו הפרות לרעות בכיוון צפון. כעבור כמה ימים כמה מהן נעלמו כלא היו. בעלי בית המטבחיים נעדר מהמקום, […]

פרק ראשון

אֶדגַר וילסוֹן נשען על מסגרת הדלת במשרדו של המעסיק שלו, בעל החווה מילוֹ, שבדיוק סיים שיחת טלפון בגעיות רמות; הוא למד לגעות עוד כשהיה ילד קטן שהתרוצץ בשדה והתחרה עם העגל על הפטמה של הפרה. המשרד הוא בסך הכול חדר צר ליד מדור הקרביים של בית המטבחיים.

‘רצית לדבר איתי, אדוני?’

‘כן, אדגר.’

‘בבקשה,’ אומר אדגר וילסון. כשהוא נכנס למשרד הוא מסיר את הכובע ומצמיד אותו לחזה לאות כבוד.

‘אני צריך שתיסע לעשות גבייה במפעל של ההמבורגרים.’

‘אבל אדון מילו, מי ישחט את הבקר?’

מילו מגרד את ראשו ותוחב את אצבעותיו בשיערו המקורזל והנפוח.

‘חסר לי כוח אדם, אדגר. ובתפקיד שלך יש רק את לואיס, אבל הוא מפקח עכשיו על קו השחיטה. תן לי לחשוב…’

אדגר וילסון מחכה בדממה להחלטתו של הבוס. שום רעיון לא חולף בראשו, כי אין זה ממנהגו לחפש פתרונות, אלא אם כן מבקשים ממנו.

‘אין היום שום משלוח גדול לשחיטה,’ מילו אומר, מהורהר.

גם אין זה ממנהגו של אדגר וילסון לא לעשות את מה שמבקשים ממנו. מילו הוא אדם חרוץ שעוסק בניהול בית המטבחיים ארבע־עשרה שעות ביום. בעיני אדגר הוא מעסיק הגון.

‘לזֵֵקָָה כבר יצא לשחוט כמה פעמים, לא?’ שואל מילו.

‘כן, אבל הוא משאיר את הבהמה בהכרה. הפר סובל מאוד, אדון מילו. לזֵקָה אין חבטה טובה.’

מילו מביט בגיליון העובדים ותפקידיהם השונים. הוא חושב רגע.

‘זֵקָה במדור המעיים עכשיו, אבל הוא כל מה שיש לי,’ הוא ממלמל לעצמו.

‘אדוני, הוא משאיר את הפר בהכרה.’

‘כבר אמרת את זה, אדגר. מה אני יכול לעשות? כשיורידו לו את הראש הוא ימות בכל מקרה,’ עונה מילו, נסער.

אדגר לא מגיב, רק נועץ מבט במעסיק שלו. הטלפון מצלצל. מילו עונה ומבקש ממי שבצד השני להמתין רגע.

‘אדגר, הנה החשבונית. הכתובת כתובה כאן. קח את המפתחות של הטנדר מטוניו ותגיד לזֵקה שיבוא הנה לדבר איתי.’

אדגר וילסון מהנהן ולוקח את החשבונית. מילו חוזר לטלפון. אדגר מהסס מעט, אבל לבסוף יוצא מהמשרד וסוגר את הדלת אחריו. הוא הולך במסדרון מצחין ואפלולי, פונה ימינה ונכנס לתא ההימום, המקום שהוא עובד בו שעות רבות ביום. שורת הפרים והפרות ארוכה תמיד. אחד העובדים פותח דלת קטנה והפר שכבר נבדק ונרחץ נכנס באיטיות, מהסס, ומביט סביבו. אדגר אוחז בפטיש. הפר צועד לקראתו עד שהוא קרוב אליו מאוד. אדגר מביט בעיני החיה ומלטף את מצחה. הפר בוטש ברגלו, מצליף בזנב ונושף. אדגר מלחשש והחיה מאיטה את תנועותיה. יש משהו בלִחשוש הזה שמרדים את החיה, קושר קשר אינטימי בינה לבין אדגר וילסון ויוצר אמון הדדי. הוא מתווה את סימן הצלב בין עיני הבהמה בבוהן מרוחה בסיד ונסוג שני צעדים לאחור. זה הטקס שלו. הוא מניף את הפטיש ופוגע במצח בדייקנות; שטף דם מוחי גורם לפר לאבד את ההכרה. הוא נופל ארצה, נתקף עוויתות קצרות ולבסוף דומם. לא היה סבל, הוא מאמין. כעת החיה נחה בשלווה, מעולפת, כשהיא נלקחת לשלב הבא על ידי עובד אחר, שיתלה אותה הפוך ויערוף את ראשה.

אדגר מסמן לעובד שלא יכניס את הפר הבא לתא. הוא ניגש למדור המעיים וקורא לזֵקה, שמציית מיד להוראתו. ליבו של אדגר כבד עליו כשהוא רואה את הבחור יוצא בחיוך כמה דקות אחר כך מחדרו של מילו, והולך בכיוון תא ההימום. זֵקה הוא בחור בן שמונה־עשרה, מופרע נפשית. הוא אוהב לראות את החיה סובלת. הוא אוהב להרוג. הוא מתכונן למשימה כשאדגר נכנס לזירה ומזהיר אותו:

‘זֵקה, אתה צריך להרדים את הפר, הבנת? אל תיתן לחיה לסבול.’

זֵקה תופס את הפטיש ומסמן לעובד שיכניס את השור. וכשהחיה והוא עומדים פנים אל פנים, מכת הפטיש שלו לא מדויקת בכוונה, והפר נופל ארצה בנהמה ומתפתל בעוויתות ייסורים. זֵקה מניף את הפטיש ומנפץ את ראש החיה בשתי מכות רצופות. הדם ניתז על פניו.

‘ככה, אדגר? הוא ישן עכשיו, לא?’ זֵקה ממצמץ כמה פעמים בכוח ושואב ברעש את הרוק בין השיניים.

אדגר וילסון לא עונה להתגרות של זֵקה. הוא מסתובב והולך לחדר הרחצה להחליף בגדים. הוא לובש מכנסי ג’ינס וחולצת משבצות מכופתרת. אחרי שהוא לוקח את המפתחות מטוניו הוא ניגש לטנדר ומצטער שהרדיו מקולקל.

מאז עזב את העבודה במכרות הפחם הצליח להשיג רק עבודה בבקר, אבל בעצם הוא רוצה להתעסק עם חזירים. תמיד הייתה לו הערכה לחזירים. הוא מקווה שבקרוב ישיג משרה בחווה גדולה של חזירים, כמה קילומטרים מהמקום שהוא עובד בו עכשיו.

החבטה המדויקת שלו היא כישרון נדיר שמבוסס על ידע סודי כיצד לגשת לבהמות. אם המכה במצח חזקה מאוד, החיה מתה והבשר מתקשה. אם החיה חשה פחד, רמת החומציות בדם עולה וזה פוגע בטעם של הבשר. יש שוחטים שלא אכפת להם. מה שאדגר וילסון עושה זה להפקיד את הנשמה של כל חיה שהוא שוחט ולהרדים אותה לפני עריפת הראש. הוא לא גאה בעבודה שלו, אבל אם מישהו צריך לעשות אותה, מוטב שזה יהיה הוא, שמרחם על חסרי הבינה.

אחרי הביתור שולחים את הבשר לשני מפעלי המבורגר ומחלקים אותם לכמה סיטונאים, ששולחים משאיות לקחת את מטעני הבשר. אדגר וילסון אף פעם לא אכל המבורגר, אבל הוא יודע שטוחנים את הבשר, דוחסים אותו ומשטחים אותו בצורת עיגול. אחרי הטיגון שמים אותו בין שתי פרוסות לחם עגול ממולאות בעלי חסה, עגבנייה ורוטב. המבורגר עולה כמו עשר פרות שאדגר הורג, כי הוא מקבל סנטים תמורת כל חיה. כל יום הוא צריך להרוג יותר ממאה פרות ופרים והוא עובד שישה ימים בשבוע. רק בימי ראשון הוא נח. הייצור בבית המטבחיים גדל ויהיה צורך להביא עוד עובד הימום.

אדגר וילסון צריך לנהוג כמעט שעה בכביש לאורך הנהר. לנהר הזה שופכים כל בתי המטבחיים באזור טונות של ליטרים דם ושאריות קרביים מהבקר. הנהר זורם לים, כמו הדם של חיות השדה.

בשולי הכביש עומד אֵרַסמוֹ וגנר. הוא נשען על אופניים שהגלגל הקדמי שלהם ריק מאוויר. מדי פעם הוא מרים אגודל, אבל בינתיים לא הצליח לתפוס טרמפ. בכביש הזה עוברות בעיקר משאיות כבדות, ומדי פעם גם עגלות רתומות לסוס. רוב הזמן זה כביש נטוש, עם פיתולים עקלקלים ואספלט משובש.

אדגר וילסון עוצר את הטנדר בשוליים. ארסמו וגנר מעלה את האופניים לארגז המטען של הטנדר, פותח את הדלת של תא הנהג ומתיישב ליד אדגר בהכרת טובה גלויה.

‘תודה שעצרת. יש לי פנצ’ר בגלגל.’

‘לאן אתה?’

‘אני עובד בבנייה של מפעל ההמבורגרים החדש.’

אדגר וילסון מושיט לו את יד ימין שלו. הבחור לוחץ אותה:

‘ארסמו וגנר. לפקודתך.’

‘אני עובד במשחטה של אדון מילו, שם,’ אומר אדגר וילסון.

‘אני יודע איפה זה. מה אתה עושה שם?’

‘אני מהמם את הבקר.’

ארסמו וגנר מוריד את החלון עד הסוף ומשעין את זרועו משורבבת החוצה. כעבור כמה מטרים הרוח החמימה והרועשת גורמת לו להתחרט.

‘הרבה אנשים מתו כאן.’

בשולי הכביש יש שורה אין־סופית של צלבים קטנים. המוות נוגע בכל השטח שהם נוסעים בו, בכביש כמו בנהר המזוהם שמשסע את האזור.

אדגר וילסון מצית סיגריה ומציע אחת לארסמו וגנר. העננים מתקבצים ומכסים את השמיים, אבל למרות העננות אין סימן לגשם.

‘מתי המפעל יהיה מוכן?’ שואל אדגר וילסון.

‘אם לא יהיו עוד עיכובים, נראה לי שתוך חודשיים או שלושה.’

‘הוא הולך להיות הרבה יותר גדול מהקודם. עבדת גם בבנייה שלו?’

‘לא. בתקופה ההיא ישבתי. השתחררתי לפני שנה וקצת.’

‘היית בכלא הרבה זמן?’

‘יותר ממה שהתכוונתי. אבל שילמתי את חובי לחברה ואני חופשי למות אפילו בכביש הזה. שזה טוב הרבה יותר מלמות בכלא.’

‘למות חופשי זה למות עם מזל.’

בכביש יש קטעים משופעים והמשאית מאבדת כוח ודורשת הפעלת כוח בהעברת הילוכים. משמאל לכביש כמה ראשי בקר רועים באחו קטן. פרות משוטטות ונחות בין תילים עצומים ושוקקי חיים של טרמיטים, שנבנו בעשב באמצע האחו.

‘נראה שענף הבקר הולך לצמוח באזור הזה,’ מעיר ארסמו וגנר.

‘כן, עם עוד מפעל המבורגרים יצטרכו עוד בשר. גם העבודה בבית המטבחיים שם תגדל.’

‘כמה ראשים אתה שוחט ביום?’

‘תלוי במשלוח. לפעמים שישים, תשעים. כבר יצא לי לשחוט מאה ושבעים ראש ביום. בסוף הלילה לא הרגשתי את היד.’

‘כן… מריחים כאן את המוות בכל מקום.’

אדגר וילסון מהנהן בהסכמה.

‘אתה אוהב את העבודה שם בבית מטבחיים?’

‘כן. לפעמים אני לא רוצה להתעסק כל כך הרבה עם דם, עם מוות, אבל… זה מה שאני עושה.’

ארסמו וגנר שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה ונושף את העשן מחוץ לחלון. הרוח החמימה והצולפת מפזרת אותו, מעלימה את עקבותיו.

‘מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת. את העבודה המלוכלכת של האחרים. אף אחד לא רוצה לעשות דבר כזה. בשביל זה אלוהים שׂם בעולם אנשים כמוני וכמוך.’

אדגר וילסון ממשיך להביט קדימה, רחוק ככל שעיניו רואות, אל הקו הדמיוני שמפריד בין הכביש לשמיים. רק קו, קו שאי אפשר להגיע אליו לעולם.

‘הדבר הכי גרוע בשחיטה זה להסתכל להם בעיניים.’

‘מה יש שם?’

‘אני לא יודע. אי אפשר לראות כלום בעיניים של פר.’ אדגר וילסון עושה אתנחתה מטרידה. ‘אני מסתכל, מנסה לראות משהו, אבל אי אפשר לראות שום דבר.’

אדגר מניד בראשו ומושך בכתפיו. הוא משליך את בדל הסיגריה מהחלון ונושף החוצה את שארית העשן מריאותיו.

‘על מה ישבת?’

‘הרגתי בן זונה זקן. הוא היה בן זונה כל החיים שלו.’

אדגר וילסון נעשה מוטרד לרגעים. הדממה שבה ומכסה את ראשיהם. אלה וידויים על דם ומוות שבגללם כבר נגזר דינם. יש עוד כמוהם בשולי הכביש הזה, על האדמה ומתחתיה. מלמולי הצער של אלה שלא יחזרו עוד טמונים שם, מהדהדים מהאבנים, כי כשאין מי שיתחנן, האבנים צועקות.

הם מעבירים את שאר הנסיעה בדממה. ארסמו וגנר מודה שוב על הטרמפ ומתחיל לדחוף את האופניים המפונצ’רים בכיוון המפעל.

אדגר וילסון ממשיך לנסוע, ועדיין חושב על החושך בעיניים של הבקר, מתאמץ לצייר קו קלוש שיעזור לו לגלות אותן. אבל כל מאמצי דמיונו לא מצליחים להאיר את האפלה; לא את האפלה שבעיניים אטומות, ולא את זו שמאפילה על הרוע שבתוכו.

אדגר וילסון מגיע לחניון של מפעל ההמבורגרים ומזדהה לפני השומר. השומר משוחח במכשיר הקשר עם עובד אחר ואז פותח את השער ומאחל לאדגר אחר צהריים טובים. אדגר מברך אותו בחזרה.

הוא מחנה את טנדר הבז’ הישן והחלוד בין שתי משאיות חדשות. הוא מכניס את החולצה למכנסיים, מעביר מסרק בשיערו הבהיר והגלי, לוקח את החשבונית ונכנס למפעל. אישה מקבלת את פניו בחיוך מאולץ ומוליכה אותו למשרד נקי, מאוּורר ומואר. אדגר מתיישב על כורסת עור ומחכה שייגשו אליו.

כעבור עשר דקות נכנס למשרד איש בחליפה ומתיישב לשולחן. אדגר קם על רגליו ומושיט את החשבונית לאיש, שנראה משועמם ועסוק מאוד.

‘אדון מילו שלח אותי.’

האיש בוחן אותו כמה שניות, מלמעלה למטה. הוא לוחץ בלי הפסקה על הכפתור של העט היוקרתי שלו, ונדמה שהצליל המעצבן נעים לו.

‘אדון מילו?’

‘הבעלים של בית המטבחיים ‘טורו דו מילו’.’

‘אה, כן, אדון מילו… הסַפק שלנו.’ האיש עוצר לרגע. ‘כן, איך אני יכול לעזור?’

‘יש לי כאן חשבונית.’

‘אתה רואה החשבון שלו?’

‘לא אדוני, אני מהמם בקר.’

לאיש קוראים פדריקו. אדגר וילסון מצליח לקרוא את התג שמחובר לכיס הז’קט שלו, בגובה החזה.

‘איך?’ הוא מקמט את המצח.

‘מהמם את הבקר.’

פדריקו מעדיף לשים קץ לשיחה. הוא מדמיין את העבודה שהאיש שמולו עושה והמחשבה הזאת לא מוצאת חן בעיניו. הוא מביט בשאריות ארוחת הצהריים שעל השולחן: המבורגר עם רוטב חרדל כהה וחריף מעט ומלפפון חמוץ.

‘תן לי לראות,’ הוא אומר ומצביע על החשבונית שבידו של אדגר. הוא בוחן את המסמך. אחר כך הוא מתקשר לאיזו מחלקה ומדבר בשקט, כך שאפשר להבין רק כמה מילים. הוא מנתק ומסדר את העניבה:

‘אני אתן לך צ’ק, בסדר?’ הוא אומר.

אדגר מהנהן.

‘הייתה תקלה. תתנצל לפני האדון מילו על העיכוב הקטן הזה. ותגיד לו שאנחנו מעריכים מאוד את הבשר שהוא שולח לנו. תמשיך במסדרון, משמאל, עד שתראה חדר עם שלט שכתוב עליו ‘הנהלת חשבונות’. אתה רק צריך למסור את החשבונית לבחורה שמחכה לך שם.’

‘כן אדוני.’

בדרך אדגר וילסון חולף על פני אנשים לבושים סרבלים לבנים, סטריליים לחלוטין. הוא אף פעם לא היה במקום נקי כל כך. שונה מאוד מבית המטבחיים שהוא עובד וגר בו, מהמקום שהוא כלוא בו עם עוד כמה עובדים. שתי המכלאות, של הבקר ושל האנשים, צמודות זו לזו, ולפעמים גם מריחות אותו דבר. רק הקולות מצד אחד והגעיות מהאחר מבדילות בין אנשים לבהמות.

במשרד הנהלת החשבונות אישה נמוכה וממושקפת מוסרת לו צ’ק למוטב בלבד ולוקחת את החשבונית. הוא דוחף את הצ’ק לכיס והולך בכיוון היציאה. באחת המשאיות מעמיסים משלוח של המבורגרים. הוא נשען על המכונית, מצית סיגריה וצופה בגברים העובדים. ארגז קרטון נופל מערימה גבוהה ומתרסק על הרצפה. אדגר משתופף לצד הארגז ובוחן את תוכנו. זה נראה טעים. אחד מהסבלים מציע לו ארגז של המבורגרים, והוא מודה לו ונכנס לטנדר.

כשהוא חוזר כבר ערב, השמש שוקעת בין עננים מגורענים ולשקיעה יש גוון שמזכיר רימון מבוקע לשניים. העננים התפזרו בינתיים ועיניו של אדגר וילסון, שגם בימי שמש מתעקשות להישאר אפורות, בוערות בהשתקפות השקיעה.

הוא מחנה את הטנדר בחצר בית המטבחיים. יום העבודה הגיע לסופו ורק העובדים שמסיימים לנקות את המקום עדיין שם. אדגר וילסון נכנס למשרד של מילו ומוסר לו את הצ’ק. בתא ההימום הוא מבחין בכמות לא רגילה של דם ובחתיכות של גולגולת מרוסקת.

זוהי שעת הצרצרים. הלילה מתקרב, עוטף את הרקיע ובולע את השקיעה. בשמיים כבר נוצצים כמה כוכבים. אדגר וילסון נכנס לחדר הרחצה של המגורים. הוא מחכה שזֵקה יישאר שם לבדו. בפטיש, כלי העבודה שלו, הוא פוגע בדייקנות במצחו של הבחור, וזֵקה נופל ארצה בעוויתות אלימות ונאנח בשקט. אדגר וילסון מתווה את סימן הצלב לפני שהוא מרים את גופו המת של זֵקה ומגלגל אותו בשמיכה. אף טיפה אחת של דם לא נשפכה. הוא עובד נקי. לקרקעית הנהר, עם שאריות דם וקרביים של בקר, לשם הוא זורק את גופתו של זֵקה, ועם זרם המים, כמו הנהר, תגיע גם היא אל הים.

לאחר שהשלים את חובתו הוא הולך למטבח ומטגן את ההמבורגרים. הוא וחבריו לעבודה אוכלים את כל הארגז בהתפעלות. ככה, עגול ומתובל, הוא לא נראה כאילו היה פרה. אי אפשר לנחש את הזוועה העצומה המסתתרת מאחורי משהו כל כך טעים ועדין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על פרות ואנשים”