דרך ארץ בדרך לאינסוף

חיבור רגשי ובחירה להיות קשוב למתרחש בעולמנו הפנימי זו מתנה שאין אנו קונים או בוחרים – כל זה הרי נמצא שם. אם לא נתייחס לזה, זה פשוט ינהל אותנו ויעכיר את שלוותנו מבלי שאפילו ניתן לכך את הדעת. לכן, אנו מאמצים את הקשב הזה לחיקינו ובוחרים לפתח ולטפח את החיבור הזה המבקש מקום בחיינו.

כשחיינו מחזיקים זיקה לעולם הרוח שלנו ממקום של חופש בחירה – מתעוררת תחושה מיוחדת, תחושה של כיוון – תכלית. כשאנו חושבים על שפע המידע הזורם בטכנולוגיה ובאוויר, אנו רוצים למצוא את המקומות המחברים, המחזירים אותנו לעצמנו ומאפשרים לנו להישאר נינוחים, ממוקדים ומלאי עניין בחיים.

ספר זה מניח מילים פשוטות, משחקי מילים וטקסטים הנוגעים בדיוק בנקודות השקה אלה בין הארצי לרוחני דרך מסע בין רעיונות, עקרונות רוחניים וסיפורי חיים.

דרך ארץ בדרך לאינסוף אינו עוסק בהיסטוריה, בדת או בשביל השולל בדרך זו או אחרת שביל אחר בקיום הכלל. ספר זה עוסק כעיקר בהליכתנו יחד על פני האדמה, ולכן – הוא עוסק בכולם.

ניתן לקרוא את הספר מהסוף להתחלה, בפתיחת עמוד אקראי, לפי הסדר או דרך תוכן העניינים.

דרך המילים והטקסטים הוא מעניק נקודות אחיזה לנושאים שלפעמים קשה לנו להחזיק ולהדהד בתודעה. זה ספר תרגול, אם תרצו, ספר התבוננות מדיטטיבי, מסע בפני עצמו או תוספת למסע האישי של חיינו לאורך ציר הזמן אותו אנו רוצים להפוך לאומנות.

יצירה זו היא ניסיון צנוע לעורר ולשקף את שבריר ענוותנו באשר לגזירה המהממת שבהיותנו חלק מהכלל, אותו החלק המחזיק בצניעות את הערך המלווה אותנו להיות למיטיבי לכת – במקום רק ללכת. כי אין טעויות בדרך שנועדה ללמד, אך לטפח כלפי החיים גישה בונה זו אומנות בעלת ערך.

"כפי שמטבע, דבורים עושות דבש פרחים מצוף.

כך האדם מכיל עדות, לחכמת ההוויה בקיום הטבע – כגוף."

גבריאל פולונסקי הוא אומן בתחום התראפיה ובריאות הגוף-נפש-רוח.

לאחר שאובחן ב–2012 בתחלואה כפולה החל "מסע ההחלמה" שהוביל ללימודיו המגוונים והפיכתו מרפא וסופר החוקר את עולם התודעה והרוח. דרך עבודתו ממוקדת בחשיפת המפה הרגשית ומיזוגה לעולם הרוח תוך אימוץ עקרונות רוחניים מנחים, עוררות החלקים הרדומים, חשיפת הצללים האישיים וחידוד העולם הסמלי-פנימי של האדם המבקש ריפוי, העצמה וגיבוש העצמי האותנטי. במילים אחרות – פיתוח מודעות אחראית, תחושות רווחה וחופש פשוט להיות. כיום גבריאל ממקד את עבודתו בצמצום הפערים השפתיים-רוחניים בין מתמודדי נפש לזרם המרכזי של החיים. יחד עם זאת, הכתיבה הפשוטה והעניינית והאופן שבו גבריאל מציג את הדברים הופכים ספר זה למסע מרתק ומלהיב הפתוח לכל אדם המעוניין בגדילה ובהרחבת אופקיו במפגשו עם התמודדותו האישית, עם חייו ועקרונותיו המנחים.

מקט: 4-1272-2383

הקדמה

ספר זה אינו עוסק באלוהים ספציפי או מסוים, גם לא בדת, בהיסטוריה, או בנתיב השולל בדרך זו או אחרת נתיב אחר בקיום הכלל. ספר זה עוסק בראש ובראשונה וכעיקר בהליכתנו יחד על פני האדמה. ולכן, ספר זה עוסק בכולם.

זהו אוסף מילים המחזיק מסע מרחבי, בחיבורו של האדם למקום האמיתי שבו הוא נמצא. לא רק בפן הפיזי, אלא למקום שבו הוא נמצא בפנים, בבטן, לכאב של הגדילה, לאנושיות, להישגינו כמו גם תקיעויותינו, להיותנו לפני הכול בינינו לבינינו, בשר ודם, בני אדם בדרך לחיבור והתפזרות בחלל.

כתב זה מכוון לפיתוח והיזכרות, ולו לשבריר של ענווה באשר ל”גזרה” המהממת שבהיותנו חלק מהכלל. אנו נפתחים לנכונות לפעול ולהיטיב, ואולי אף להשאיר חותם חיובי של דוגמה אישית בקיומנו הזמני ואיזה מפעל חיים שיהדהד הלאה ויהפוך את נוכחותנו לעל זמנית. או אולי פשוט ייתן לנו דחיפה להפנים כמה השפעה יש לנו בהחזקתה של נוכחותנו עם כל אדם הבא איתנו במגע, אנו משנים — והשינוי אותו אנו מלווים הוא הבחירה. הבחירה שניתנה לאדם בהיותו אדם על פני בהמה. כתב זה מחזיק תקווה לכוון אדם באשר הוא בדרך של הוויה בריאה יותר, המחזיקה יותר קבלה את האחר וכבוד למיכל המיוחד אותו אנו מכנים המציאות — המאפשר לנו מחיה. לכן, לצד קבלה ישנה גם נתינה, כי הנשמה מהדהדת לנצח, והקיום אינו מותנה בזמן, אלא בנוכחות הכוונה.

החיבור לרגש והבחירה להיות קשוב למתרחש בעולם הפנימי, הנמצא בפנים, בתוך כל אחד ואחת, הוא מתנה שלא תסולא בפז. להרגיש את עצמנו זזים בחלל ולחוש אחרים נעים סביבך, איתך. אך החיבור הזה הוא בחירה, כניעה מסוימת לאמת החיים אם נרצה להתייחס לזה כך.

מה קורה כשאני חולק עם מישהו את המרחב? ליבי נפתח? האם האחר מקל עליי את נוכחותי? מחבר? מנתק? מעורר סלידה או כאב? ולמה? אנו רוצים ללמוד להתחבר לדרך הנכונה לנו ביותר. שהרי אין טעויות בדרך הנועדה ללמד. בחוויית המציאות מתקיימת התעוררות חזקה של אלה הדורשים את החיבור, אלה המוכנים באמת לוותר על מי שהם כרגע למען מי שהם עשויים להוות עבור הקיום — החי, הספונטניות הקוסמית של החיים, ההוויה, כוונת הטוב שבליבם. אלה המאפשרים לעצמם למות כל יום מחדש ושבים כשליחים, כתלמידים, כמורים, ונוגעים באנשים הנכונים, בזמנים הנכונים, במקומות הנכונים ובאופנים לפעמים — הדווקא פחות צפויים. זו תחושה אדירה תחושה של כיוון ותכלית בחיים.

לסבול לשווא זו כבר לא אפשרות מזמינה כשאנו מבינים יותר את התכלית שמאחורי כאבנו. אחרי שאנו נוגעים במאוויי נפשנו והסיבות לכאבנו מעט יותר — גם לברוח היא כבר לא אפשרות מזמינה, כשאנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב על אותה הטעות מכיוון אחר.

בספר זה אנו נמצא כל מיני קצוות חוטים, בהם אפשר להאחז, למשוך אלינו ולהדהד. רעיונות נוגעים וזויות חיים מורכבות בפשטות היחסית אותה אפשר לייחס לניסיון שכזה — לדון בהשראה הנובעת מהוויית חיינו. לרוב השראה זו תחזיק גם לא מעט נקודות שאינן נוחות לנו להכלה ו”מבריחות” אותנו מעצמנו למקומות מוכרים ונוחים לנו בהווייתנו — גם ואפילו כשאין התמקמויות אלה בריאות עבורנו. גם לזה אנו נרצה ללמוד לתת את תשומת ליבנו. זאת אומרת, במצבים בהם ההכלה מאתגרת אותנו ומעוררת את אינסטינקט בריחתנו מעצמנו. אנו רוצים לנשום יותר את “בריחתינו מעצמנו”, מרגש שאינו מובן לנו, אך מלא בהתנגדות בעולמינו הרגשי הלא מודע. אנו רוצים לנשום את מלוא הספקטרום — עולם רגשותינו, בחופשיות המחזיקה את זכותנו — להתבגר מתוך כאבנו.

במבט רטרוספקטיבי היסטורי אנושי, כולנו חולקים את אותה המהות. לא נרצה לחדד יותר את האופן שבו אנו מתבוננים במציאות?

הרי רק אנו באמת מסוגלים למגר יותר את הסבל ולתת לעולם לפעום ביתר בהירות. ואם עסקינן בבהירות, בהחלט ניתן להגיד שהאדם הוא היצור היחיד המכיל את העדות, לחוכמה של ההוויה בקיום הטבע כגוף.

אנחנו חושבים יותר מדי מבחוץ פנימה.

מה עשוי להתקיים כשנחשוב יותר מבפנים אל החוץ?