החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חזקה מפלדה

מאת:
מאיטלקית: אופיר פלדמן | הוצאה: | 2013 | 352 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

רב־מכר בינלאומי פרובוקטיבי על נערות מתבגרות בעיירה איטלקית נחשלת

הן תמיד היו שתיים: אנה החכמה ופרנצ'סקה היפהפייה. עכשיו הן על הסף: על סף התיכון, רגע לפני הבגרות, מרחק קצר ממימוש השאיפות. אבל כשהאהבה מפציעה בחייהן, החברוּת ביניהן מתנפצת לרסיסים. כעת כל אחת מהן לומדת, לבדה, על הפער שבין ההבטחה שטמונה במיניותן המתפרצת לבין ההשפלות שטומנת המציאות, ועל המחיר שגובות הבחירות שאמורות לקחת אותן הרחק הרחק מעיירת התעשייה הגוועת.

סילביה אוואלונה מתגוררת בבולוניה. חזקה מפלדה הוא ספרה הראשון. הספר זכה בפרסים רבים, תורגם ונמכר בעשרים מדינות והיה לרב־מכר עולמי. בימים אלה הוא מעובד לסרט

מקט: 15100370
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בעיגול העדשה נעה דמות נטולת ראש, מטושטשת.

כנגד השמש, בתקריב, נחשפת פיסת עור כהה.

משנה לשנה השתנה גופה באיטיות, תחת הבגדים. וכעת מבעד למשקפת, בקיץ, התפרץ.

העין הבחינה בפרטים מרחוק: חוט הקשירה של בגד הים, של חלקו התחתון, נימי אצות דקיקים על המותן, מתח שרירים מעל הברך, קימור שרירי התאומים, הקרסול מוכתם בחול. העין התרחבה והאדימה ממאמץ תחיבתה בעדשה.

הגוף הנערי זינק אל מחוץ לשדה הראייה ונזרק אל תוך המים.

כעבור רגע הוא חזר והופיע מבעד לעדשה שמוקמה מחדש, ממוקד הפעם, חמוש ברעמה בלונדינית נפלאה ובצחוק אלים כל כך, שגם ממרחק הוא טילטל את המסתכל. הוא הסתנן בין שיניה הלבנות, בין גומות החן שעל לחייה, בשקע בין השכמות, ובזה של הטבור, ובכול.

היא שיחקה כבנות גילה, לא חשדה שצופים בה. היא פערה את פיה. מה התכוונה לומר? למי? גופה פילח את הגל, שב ויצא מן המים כשאחד ממשולשי חזיית בגד הים מונח עליה ברישול. עקיצת יתוש על הכתף. אישונו התכווץ ושוב התרחב כמו בהשפעת סמים.

אֶנריקוֹ התבונן בבתו, זה היה חזק ממנו. הוא נהג לעקוב אחר פרנצ'סקה מהמרפסת בתום ארוחת הצהריים, בשעה שהיה חופשי ממשמרתו בלוּקִינִי. הוא היה עוקב אחריה, לומד אותה דרך עדשות משקפת הדיג. פרנצ'סקה היתה מקפצת על קו המים עם חברתה אנה, הן היו רודפות זו אחרי זו, נוגעות זו בזו, מושכות זו לזו בשיער, והוא שם למעלה, נטוע במקומו עם הסיגר ביד, מזיע. הוא ענק, בגופייה ספוגת זיעה, עינו פקוחה לרווחה, והוא טרוד מן החום המטריף את הדעת.

הוא בלש אחריה, לטענתו, מאז החלה ללכת לים בחברת נערים גדולים ממנה, טיפוסים שלא היה יכול לבטוח בהם. כאלה שעישנו, בטוח גם סמים. רק היה אומר לאשתו מילה אחת על המופרעים שאיתם בילתה בתו, והיא היתה מתחילה לצרוח כמו משוגעת. הם מעשנים סמים, עושים קוק, סוחרים בכדורים, ואלה רוצים לזיין את הבת שלי! את חלקו האחרון של המשפט לא אמר באופן מפורש. הוא הטיח אגרוף בשולחן או בקיר.

אולם ייתכן שרכש את ההרגל לעקוב אחרי פרנצ'סקה מעט לפני כן: מאז גופה של בתו כמו הִשיר את קשקשיו ועטה בהדרגה עור וריח מסוים, חדש, פרימיטיבי אולי. פרנצ'סקה הקטנה שלפה החוצה ישבן מתגרה וזוג ציצים מחוצף. עצמות האגן המוקשתות יצרו מעין מגלשה במורד המותניים. והוא אביה.

ברגע ההוא צפה בבתו מתרוצצת בתוך המשקפת, זורקת את גופה קדימה לתפוס את הכדור. שערה הרטוב נדבק אל גבה ואל מותניה, חיבק את מרחבי העור העטוף במלח.

הנערים התמסרו במעגל סביבה. פרנצ'סקה מזנקת, שוב היא בתנועה, צעקה קלה נפלטת מפיה, מלוּוה בנתזים מהמים הרדודים. אולם אנריקו לא התעניין במיוחד במשחק. אנריקו חשב על בגד הים של בתו: אלוהים, רואים לה הכול. בגדי ים כאלה צריכים להיות אסורים על פי חוק. אם אחד הדגנרטים האלה יעז לגעת בה, מיד אני יורד לחוף עם אַלָה.

"מה אתה עושה שם?"

אנריקו נפנה לעבר אשתו שהביטה בו מיואשת מהמטבח. פניה של רוזה נפלו למראה בעלה האוחז במשקפת בשעה שלוש בצהריים.

"אני שומר על הבת שלי, אם לא אכפת לך."

לשאת את מבטה של האישה הזאת היה לא פשוט אפילו עבורו. האשמה תמידית היתה תקועה לה בעיניים.

אנריקו קימט את מצחו ובלע רוק: "זה המעט שאני יכול לעשות…"

"אתה מגוחך," לחשה.

הוא הסתכל ברוזה כעל משהו מרגיז, שעולה על העצבים וזהו.

"אז עכשיו זה נראה לך מגוחך לשים עין על הבת שלי? את לא רואה עם איזה אנשים היא הולכת לים? מאיפה הם צצו פתאום, כל הטיפוסים האלה?"

כשחמתו של האיש הזה בוערת — מה שקורה לעתים קרובות למדי — פניו מאדימים ועורקי הצוואר שלו מתנפחים בצורה מפחידה.

כשהיה בן עשרים, לפני שגידל זקן והעלה כמה קילוגרמים עודפים, לא היה בו זעם. הוא היה בחור יפה שרק התחיל לעבוד בלוּקיני, שרירי גופו עוצבו עוד כילד מעבודת האדמה. הוא נהיה ענק בשדות העגבניות ואחר כך במכרות הפחם. עוד אחד שהיגר מן הכפר אל העיר כשרק תרמיל לכתפיו.

"את לא קולטת בכלל מה היא עושה, בגילה… ואיך היא מסתובבת לעזאזל, המופקרת!"

עם השנים הוא השתנה. בכל יום קצת, בלי שאיש ישים לב לכך. הענק שמעולם לא חצה את גבולות עמק קוֹרניה, שמעולם לא ראה חבל אחר באיטליה, התאבן מבפנים.

"תעני לי! את לא רואה איך הבת שלך מסתובבת, לעזאזל?"

רוזה הסתפקה בסחיטה מאומצת יותר של המטלית, שבעזרתה ייבשה רגע קודם לכן את הצלחות. רוזה היתה בת שלושים ושלוש, ידיה מלאות ביבלות, ומיום חתונתה הזניחה את עצמה. יופייה הים־תיכוני של הנערה שהיתה אבד בין חומרי הניקוי, בגבולות רצפה זו שקירצפה יום־יום כבר עשר שנים.

שתיקתה היתה נוקבת. שתיקה עצורה, תוקפנית.

"מי הבחורים האלה, אה? את מכירה אותם?"

"הם חבר'ה טובים…"

"אה, אז את מכירה אותם! ולמה את לא אומרת לי שום דבר? למה לא מספרים לי אף פעם כלום בבית הזה, אה? פרנצ'סקה מדברת איתך, לא? איתך היא יכולה לדבר שעות על שעות…"

רוזה השליכה את המטלית על השולחן.

"אולי תשאל את עצמך למה," נאנחה, "למה היא לא מדברת איתך."

אבל הוא כבר לא טרח להקשיב.

"אלי לא מגיע שום דבר! לי לא אומרים אף פעם שום דבר, אלוהים!"

רוזה רכנה מעל דלי המים המלוכלכים. נשים בגילה עדיין היו יוצאות בערבי הקיץ למועדונים. היא מעולם לא הלכה.

"ומה, אני אידיוט? אני נראה לך אידיוט? זה שהיא מסתובבת ככה כמו זונה! ואת, איך את מגדלת אותה, אה? כל הכבוד באמת! רק שתדעי לך שבמוקדם או במאוחר אני…"

היא הרימה את הדלי ורוקנה את תוכנו אל הכיור במרפסת, עיניה ממוקדות בגופיפים השחורים שהסתחררו במערבולת המים. היא היתה רוצה לראותו מת, מתמוטט על הקרקע בייסורים.

"מצדי שתיכן יכולות ללכת לעזאזל! בשביל מה אני הולך לעבוד? בשבילך? בשביל הזונה הזאת?"

ולעבור מעליו עם הרכב, לרסק אותו על האספלט, לעשות ממנו מספוא לבהמות, מהתולעת.

פרנצ'סקה בטוח תבין אותי. להרוג אותו. אם לא הייתי מתאהבת בו, אם הייתי מוצאת עבודה, אם הייתי עפה מכאן לפני עשר שנים.

אנריקו סובב אליה את גבו והשעין את כל גופו העצום על המעקה, בשמש הצהריים הכבדה כפלדה, הרומסת כול. החוף מעבר לכביש התמלא בשמשיות ובצעקות. נחיל אנשים, חשב, והדליק מחדש את בדל הסיגר שלו שהחזיק בין אצבעותיו. אצבעות גוצות, אדומות ומיובלות. אצבעות פועל שנמנע מן השימוש בכפפות, אפילו כשהיה נדרש למדוד את טמפרטורת ברזל היציקה.

מצד אחד היה הים, שאליו פלשו בני הנוער בהמוניהם בשעה מטורפת זו. ומנגד פרצופם הפחוס של השיכונים. וכל התריסים מוגפים לאורך הרחוב השומם. האופנועים הוחנו באלכסון לקו המדרכה, כל אחד עם איזה סטיקר, עם כיתוב בטוש, "אוהב אותך פְרָנְצֶ'ה".1

1 פְרַנְצֶ'ה ופְרָה הם קיצורים של פרנצ'סקה. קיפוד זנבם של השמות הפרטיים רווח בשפת היומיום (אלסיו הופך לאָלֶה, כריסטיאנו לכְּרִי וכו').

הים וקירות השיכונים נראו בשמש היוקדת של חודש יוני כמו הצטעקות החיים והמוות. אין מה לעשות: רחוב סטלינגרד במבט מבחוץ, עבור מי שלא גר שם, נראה מדכא. יתרה מכך: האומללות בהתגלמותה.

במרפסת אחת מעל, בקומה הרביעית, נשען על המעקה המחליד גבר אחר והתבונן לעבר החוף.

הוא ואנריקו היו האנשים היחידים שהציצו החוצה. השמש הִכתה בכל הכוח. טיח נפל בחתיכות.

האיש הקטן, שפלג גופו העליון היה חשוף, סגר באותו רגע את הטלפון הנייד. ננס, לעומת הענק עם המשקפת מהקומה השלישית. במשך כל השיחה צעק: לא משום שכעס, אלא כיוון שזה סגנון הדיבור שלו. הוא דיבר על כסף, על סכומים אסטרונומיים, ולא הסיט ולו לרגע את עיניו הערניות מהים בחיפוש אחר דבר־מה שממרחק, ללא משקפיים, לא היה יכול למצוא.

"יום אחד גם אני אלך לים. מי ימנע ממני? אחרי הכול אני פוטרתי," צחק בינו לבין עצמו בקול רם.

מתוך הבית נשמעה צעקה.

"מה אמרת???"

"שום דבר!" ענה. לאחר שנזכר שיש לו אישה.

סנדרה הופיעה במרפסת עם סמרטוט נוטף.

"ארתוּ!" צעקה בהניפה את הסמרטוט, "מה קרה לך, השתגעת?"

"סתם צחקתי!" ענה לה בתנועת יד.

"באמת נראה לך שמשהו מצחיק כאן? בדיוק עכשיו כשאנחנו צריכים לשלם על המדיח, על התקנת מערכת הסטריאו במכונית של הבן שלך. חמש מאות אירו הוא הוציא עכשיו על המערכת הזאת! אני מדברת אליו והוא צוחק…"

זה לא היה מצחיק. הוא נתפס בגדול, על חם, גונב מְכלי סולר מלוּקיני.

"קדימה, זוז מפה. אני מעבירה סמרטוט."

מאז תחילת העסקתו סחב ארתוּרוֹ במרץ סולר ממר לוּקיני, בכמויות שהספיקו לו אפילו בשביל למכור קצת לאיכרי הסביבה. שלוש שנים איש לא שם לב. ועכשיו, המנוולים האלה…

"אמרתי לך לזוז, הרצפה הזאת פשוט מזוויעה."

הוא זז משם ונכנס למטבח, שורק לעצמו. הוא היה איש קטן, שמח בסך הכול וידידותי, והיו לו המון חברים. פיטרו אותו, היו לו חובות בלי סוף, ובכל זאת שרק.

הוא לקח שסק מהסלסילה שעל השולחן ונגס בו בחולמנות. מוחו שפע רעיונות מופלאים. מאלה שאין בהם סיכונים — רק רווח.

"די כבר לנקות. כל היום את מנקה!"

"למה, מי ינקה אם לא אני? אתה?"

באופן טבעי למדי ארתוּרוֹ ידע מהי עבודה קשה: מגיל צעיר לקח על עצמו עבודות שאשתו השלימה איתן בדוחק רב. אך בזכותן יכלו להרשות לעצמם, בין השאר, לשלם את שכר הדירה מדי חודש ולגדל שני ילדים. על פי סדר כרונולוגי הוא הספיק להיות כייס, פועל בלוּקיני, בחברת דאלמינֶה, במָאגוֹנָה ד'איטליה, ואז שוב בלוּקיני, כראש מחלקה. הוא נולד באי פּרוֹצ'ידָה, ובגיל תשע־עשרה היגר לפּיוֹמבּינוֹ כדי לעבוד במפעל. חיים חדשים: סוף־סוף חוקיים והוגנים. הוא היה משוכנע שחברי איגוד פועלי התעשייה הכבדה הם פראיירים גמורים. ישנה ודאות אחת בחיים: העבודה מעייפת.

"איפה אנה? הלכה לים?"

"כן, עם פרנצ'סקה."

"ואָלֶסיוֹ?"

אז ככה: מחר הוא אמור לנצח בפוקר, ואז עם הכסף שיגרוף יעשה עסקים. אם יתחשק לו. איך אומרים? הכול בידי הגורל. ובאשר לסנדרה, לה יקנה יהלום, איזה… איך קוראים לו? של דֶה־בּירס… "לנצח".

"נראה לי שגם הוא הלך לים."

"אני צריכה לתפוס שיחה עם הבן שלך. יתהפך העולם, הוא רוצה לקנות גולף GT… בשביל מה הוא צריך גולף GT?"

סנדרה הרימה את ראשה מהרצפה שכבר הספיקה להתייבש ונשארה ככה באור — "תני לו לדבר, ממילא אין לו כסף" — להזיע עוד כמה רגעים.

היא נכנסה שוב הביתה והתיישבה אל שולחן המטבח. התבוננה בבעלה בתשומת לב: שנים כה רבות שלא השתנה. "ממחר…" נהג לומר, והיא בכל פעם האמינה מחדש.

"הבן שלך מצביע 'פוֹרְצָה איטליה',"2 אמרה סנדרה בחיוך מעושה, "מכונית פאר הוא רוצה. לא ממש מזיז לו הצדק החברתי. רק תן לו להשוויץ, לשחק אותה גבר… וסליחה, באיזו זכות אתה מדבר בכלל, עם הרכב שעלה לך חמישים מיליון לירטות. אגב, שילמת את אגרת הרישיון?"

2 Forza Italia — שמה הקודם של המפלגה בראשות סילביו ברלוסקוני (מילולית: "קדימה איטליה").

"רישיון?"

החיוך המלאכותי נעלם בבת אחת מפניה: "לפני שאתה מדבר על הכסף של הבן שלך, קודם כול תשמור על שלך ותפסיק להמר עליו."

"או־הו, התחלנו?" ארתורו ניפח את לחייו ופלט את האוויר החוצה כמו שור.

"כן, התחלנו!" סנדרה נעמדה על רגליה ונופפה בידיה באוויר המחניק שעמד במטבח.

"לא יעזור לך לשחק אותה מיואש הפעם. עלי כבר לא תצליח לעבוד. לאן נעלמה המשכורת האחרונה שלך?"

"סנדרה!"

"היא אפילו לא הספיקה להיכנס לבנק! אתה הימרת בכסף הזה, תודֶה! עוד לפני שהוא שם את הכסף בבנק, הוא כבר מוציא אותו על הימורים… מה נראה לך שכתוב לי פה, פראיירית?" היא שלחה אצבע מורה אל מצחה המיוזע, תלתליה נתונים בגלגלי שיער, גבותיה עשויות ברישול.

ארתורו פרש את זרועותיו.

"נו די, תביאי נשיקה."

תמיד אותו הסיפור עם האיש הזה. כשלא ידע איפה ללחוץ עוד, בבת אחת היה הופך לנופת צופים.

השניים נבלעו כצללים בחלל הבית.

כעת גם התריסים של בני הזוג סוֹרֶנטינוֹ הורדו מטה בדומה לתריסים של שאר דיירי הבניין, הורדו מטה אך נתקעו באמצע הדרך.

"מתי כבר תסדר את התריס, ארתוּ?"

שתיקה. ואז רחש מי ברז זורמים מכיוון חדר האמבטיה, נקישת סכין גילוח על שולי הכיור. וארתורו מפזם להנאתו. השיר החביב עליו: "מאראקאיבּוֹ, הים סוער בכל הכוח, לא חשוב לאן, העיקר לברוח, טה־טה."

בשלוש בצהריים של חודש יוני זקנים וילדים שכבו לישון. בחוץ האור הלהיט הכול. ניצולי הכבשן — עקרות בית ופנסיונרים בטרנינג מבד סינתטי — הטו את ראשיהם קדימה, מהופנטים אל מכשירי הטלוויזיה. לאחר ארוחת הצהריים נראתה חזית הבניינים הללו, הזהים זה לזה וצמודים זה לזה, כקיר עמוס כוכי קבורה. נשים ברגליים נפוחות וישבנים מתנדנדים תחת שרוך הסינר ירדו לחצר והתיישבו בצל סביב שולחנות הפלסטיק. שיחקו קלפים. הן נופפו במניפותיהן בעצבנות ודיברו על דא ועל הא.

הבעלים, כשלא היו בעבודה, לא הוציאו את האף מהבית. הם שכבו חשופי חזה ונוטפי זיעה, החליפו ערוצים בשלט. לא שטרחו להקשיב למטומטמים מהטלוויזיה. הם הסתכלו אך ורק על המגישות השפנפנות, היפוכן הגמור של נשותיהם. בשנה הבאה אתקין מזגן, לפחות בסלון. אם מחר לא משלמים לי שעות נוספות, אני נשבע שהולך להיות בלגן.

ארתורו גילח את סנטרו ופיזם שיר מתקופת ילדותו, כשרק נבנו השיכונים מול הים עבור הפועלים במפעלי הפלדה. גם לפועלי התעשייה הכבדה, לדברי הוועד הקומוניסטי, יש זכות לבית עם נוף. נוף לים, לא נוף למפעל.

ארבעים שנה לאחר מכן הכול השתנה: המטבע התחלף, הטלוויזיה בתשלום, אמצעי הניווט לווייניים. המפלגה הנוצרית הדמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית נעלמו מן הנוף. החיים השתנו מקצה לקצה בשנת 2001. אולם השיכונים, המפעל וגם הים נותרו כשהיו.

החוף של רחוב סטלינגרד התמלא בשעה זו עד אפס מקום בנערים צווחניים, צידניות, שמשיות דחוקות זו לצד זו. על שפת הים אנה ופרנצ'סקה רצות ומקפצות למים בצעקות התלהבות ומתיזות לכל עבר. מסביב נחילים של בני נוער מזנקים שריריים לעבר צלחת פריסבי או כדור טניס.

רבים טוענים שהחוף הזה מכוער, שהרי אינו חוף רחצה מוסדר. החול מעורבב בשיירי חלודה וזבל, מי הביוב עוברים באמצע, ובאים לשם רק עבריינים ומוכי גורל משיכוני העובדים.

מצבורים אינסופיים של אצות שאיש בעירייה מעולם לא נתן הוראה לנקותם.

ממול, קילומטרים ספורים משם, זהרו החופים הלבנים של האי אֶלבָּה כגן עדן בלתי מושג. הממלכה הבתולית של המילאנזים, של הגרמנים, של התיירים המצוחצחים בג'יפים שחורים ובמשקפי שמש. אולם עבור המתבגרים מהשיכונים, צאצאי האלמונים ששפכו זיעה ודם במפעלי הפלדה, החוף ליד הבית היה גן העדן בהתגלמותו. היחיד שבהישג יד.

בשעה שהשמש המסה את האספלט, החום הרעיל והחרחורים הנשלחים מארובות לוּקיני נתלו מעל הראש, מרחוב סטלינגרד רצו לים ברגליים יחפות. רק לחצות את הכביש ולהיזרק אל תוך המים על הבטן.

אנה ופרנצ'סקה. איש מעולם לא ראה אותן יוצאות מן המים. זה היה מחזה מרשים ביותר לראות אותן שוחות במקביל עד אחרון המצופים. בקצב הזה הן יגיעו יום אחד לאֶלבָּה בשחייה — כך הן נהגו לומר — ואז לא יחזרו עוד.

בני העשרים, לפני שרחצו במים, היו מתאספים בבית הקפה בחבורות. הם נעו בעדר, והעדר היה מתגבש בדרך כלל סביב עניינים ברומו של עולם, כגון: שלטי חוצות, רמת האלימות בעבודה, איכות הסמים, ולבסוף קבוצת הכדורגל שהם אוהדים.

הם לא היו להוטים לקפוץ למים כמו בני השלוש־עשרה. קודם כול שפריץ, סיגריה, סיבוב פוקר. היו להם שרירי חזה וריבועים בבטן, או לחלופין כרסות מגודלות לתפארת. הם התהלכו כמו אלים אולימפיים. ובעוד אחיהם הקטנים השתוקקו לשדרג איזה מנוע או לצאת למועדון שאליו לא הורשו להיכנס, אלה שלטו ביד רמה בכוח הקול והמכות, נהגו בימי שישי בערב במכוניות מירוץ — החלונות פתוחים והמרפקים בחוץ — והתקרבו למאה תשעים קילומטר בשעה.

גם הבנות היו דומיננטיות. במיוחד אם נראה באזור איזה זכר חתיך כדוגמת אלֶסיוֹ. הקיץ שימש הזדמנות לתהלוכה בין הביתנים בשיער פזור. למי שיכלה להרשות לעצמה, למי שהגיעה לגיל ולגזרה המתאימים. לעשות אהבה בביתן חשוך. בלי לחשוב פעמיים, בלי אמצעי מניעה, ומי שנכנסת להיריון והוא נשאר איתה — מנצחת.

"בקרוב אצלנו," התלחששו פרנצ'סקה ואנה. כשבחורה בוגרת מהן היתה מגיעה אל החוף בפישוק רגליים על מושב של קטנוע חדש, הן היו מסלקות אותה בדמיונן ומושיבות את עצמן במקומה. "בקרוב מאוד."

כאשר בשישי בערב בנות אחרות היו יוצאות לבלות עם נצנצים על הלחיים, שפתון מבריק ועקבים גבוהים, הן נשארו בבית למדוד את הבגדים עם מוזיקה בשיא העוצמה.

המציאוּת היתה אמורה להגיע. המציאות הגיעה בגיל ארבע־עשרה.

הן שקעו בקצף הגלים, ביחד, כשעברה מעבורת ועורו של הים היה מתקמט נורא. הן היו נושא לשיחה זה כמה שנים בבית הקפה, סביב שולחנותיהם של הבחורים הגדולים יותר: אמרו שהן לא רעות בכלל. חכה שיגדלו ותראה בעצמך.

אנה ופרנצ'סקה. בנות שלוש־עשרה, כמעט ארבע־עשרה. שחרחורת ובלונדינית. שם, בין כל הזכרים האלה. הם שיחקו בלחטוף את הכדור בדיוק כשאחד הנערים עמד לבעוט אל השער. שער שעשוי משתי קורות עץ נעוצות בחול הרטוב. ורגשות שרק מחכים להתפרץ ולהכריז על הבקעה.

הן רצו בין ההמון, הסתובבו והתבוננו בעצמן, הלכו יד ביד. הן ידעו היטב מאיזה חומר קורצו, שיש להן מידה של כוח. בחוגים מסוימים, כנערה, מה שחשוב זה להיות יפה. ואם איתרע מזלך, את בלתי נראית. אם אף בחור לא כותב את שמך על עמוד בחצר או משחיל לך פתקים מתחת לדלת, אינך קיימת. בגיל שלוש־עשרה כבר בא לך למות.

אנה ופרנצ'סקה פיזרו חיוכים לכל עבר. נינוֹ, שהיה מרכיב אותן על כתפיו, הרגיש בערוותן החמה מאחורי העורף. מָאסימוֹ, לפני שהשליכן למים, התנפל עליהן בדגדוגים ובנשיכות. לפני כולם. והן הניחו לכל מי שנקרה בדרכן לעשות בהן כרצונו, ללא שום עכבות, ללא כל הכרה. ככה, כשהכול בהישג ידן, על אפו ועל חמתו של מי שנשאר להתבונן מהצד.

אולם הן לא היו היחידות שהתנסו באי־אלו עניינים גופניים חדשים. גם בנות מכוערות ולא מקובלות, כמו ליזה הנחבאת אל המגבת, התאוו להתגלגל על החול לפני כולם ולרוץ במים עד כלות הנשימה.

במרוצתן של אנה ופרנצ'סקה, המשליכות זרועות, חיוכים וכדורי טניס, בעוד חזיית הביקיני מתרופפת על גופן, היה משהו מרתק. וכל מי שהביט בהן קינא בחזה הזה, בישבן, בחיוך המחוצף שכולו אמר: אני קיימת.

החול באזור המים הרדודים התערבב באצות והפך לעיסה. הן רצו בים, הבלונדינית והשחרחורת. הן הרגישו במבטי הבחורים הסורקים אותן. זה מה שהן רצו, למשוך מבטים. לא היתה לכך סיבה מדויקת. הן שיחקו, ראו עליהן, אולם בו בזמן הן גם היו רציניות.

השחרחורת והבלונדינית. שתיהן יחד. אך ורק שתיהן, תמיד. כשיצאו מן המים החזיקו ידיים כמו זוג. ולשירותים בבית הקפה נכנסו יחד. הן היו מתהלכות כדוגמניות מסלול הלוך ושוב לאורך החוף. כשהיו מחמיאים להן, תחילה היתה אחת מהן מסתובבת ומיד אחריה השנייה. הן עשו הכול כדי שחלילה לא תפספס את יופיין. הן השתמשו בו באלימות. אנה היתה אומרת שלום מדי פעם גם אם לא היית מקובלת, פרנצ'סקה לעולם לא היתה אומרת שלום. ולעולם לא מחייכת. רק לאנה.

קיץ 2001 היה קיץ בלתי נשכח. אחרי הכול, אפילו התמוטטות מגדלי התאומים היתה עבור אנה ופרנצ'סקה מרכיב באורגזמה שחוו בעת שגילו איך גופן החל להשתנות.

בסופו של דבר, רק תריס אחד נשאר מורם. אדם אחד הזיע, מציץ מן המרפסת עם המשקפת ביד.

אנריקו התעקש לתור אחר הראש הבלונדיני של בתו בין הגלים, בין כל המתבגרים האחרים ששיחקו כדורעף, כדורגל או מטקות. בין מהומת הזרועות, השדיים והרגליים הצליח לבודד את פלג גופה העליון של פרנצ'סקה מבעד לעדשה, להתמקד בו, לבחון כחיה דרוכה את תנועות המגע שלו עם הים.

גבה של פרנצ'סקה, עטוף בשיער הזהוב הספוג במים. הישבן העגול: הדבר שאסור להסתכל עליו, שאסור לאיש לראותו לעולם. ולמרות זאת הוא הסתכל, אנריקו, נוטף זיעה. בגוף הזקוף והמושלם הזה שבתו הצמיחה פתאום, ללא כל התראה, לעיני כולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חזקה מפלדה”