האחיות אֶמה ואָגאת לא ראו זו את זו חמש שנים. עכשיו הן עומדות לבלות יחד שבוע שלם בבית סבתן בחבל […]
אז
אפריל 1985
אֶמָה – בת חמש
אחותי נולדה הבוקר. היא מכוערת.
כולה אדומה ומקומטת.
אבא שואל אם אני שמחה, אני אומרת שלא. אנ'לא שמחה. אנ'לא רוצה אותה. הלוואי שישאירו אותה בבית חולים.
אנ'לא אתן לה לשחק בצעצועים שלי.
אבל אני ממש אוהבת את השְׂמיכי שלה.
עכשיו
5 באוגוסט
אֶמה
14:32
השער לא נעול. הוא חורק כשאני פותחת אותו, כאילו נוזף בי שמזמן לא באתי. הצבע הלבן מתקלף פה ושם, ומאחוריו נגלה השחור המקורי. אחרי הפריצה התעקשתי שמִימָה תתקין אזעקה, מנעול וכמה חיישני תנועה מסביב לבית. היו לה מלא תירוצים: "החתול יפעיל את האזעקה"; "אני לא אוכל לפתוח את החלונות"; "אצל מסייה מָלוּאָה פרצו והאזעקה לא פעלה"; "זה יקר מדי"; "בכל מקרה אין אצלי מה לגנוב"; "תעזבי אותי במנוחה אֶמה, את עקשנית כמו אבא שלך."
הגעתי ראשונה. התריסים סגורים, עשבים שוטים מציצים מבין מרצפות החצר, גבעולי העגבניות כורעים תחת כובד הפרי. מימָה שתלה אותן ביום ההולדת שלי. היא התקשרה אליי מייד אחר כך. היא קיללה את האדמה שהצטברה מתחת לציפורניים שלה ושלא הצליחה לנקות. "שתלתי עגבניות 'לב השוֹר', אני יודעת שאת אוהבת אותן. אכין לך סלט יפה כשתבואי."
ממש ליד 'לב השור' צומחות עגבניות שֶרי, אלה שאָגָאת הכי אוהבת. אני קוטפת אחת, מנגבת אותה בחולצה ונועצת בה את שיניי. העור נכנע, הבשר פורץ, מכסה את שפתיי, המיץ החמצמץ שופך את זרעיו על לשוני, וזיכרונות הילדות מכים בי.
"את כבר פה?"
קולה של אגאת מקפיץ אותי. לא שמעתי שהגיעה. היא מוחצת אותי בין זרועותיה בעוד זרועותיי מיטלטלות לצידי גופי. במשפחה שלנו מקמצים בהבעות חיבה. אבל לא אחותי. היא מדברת חיבוקית שוטפת ולא מסתירה את רגשותיה.
"איזה יופי לראות אותך!" היא אומרת ומשחררת אותי מהחיבוק. "אחרי כל כך הרבה זמן…"
היא משתתקת, מביטה בי. רגשותיי גואים בי כשעינינו נפגשות.
"ההודעה שלך הפתיעה אותי," היא ממשיכה. "יופי של רעיון. ממש חבל שמוכרים את הבית של מימָה, אבל זה לא מפתיע כשזה בא מצד דודנו היקר. הוא עדיין מזכיר לי את עשרים הסנטים שהוא הלווה לי כשהייתי בת שמונה. אני בטוחה שהוא היה מדחן בגלגול קודם."
"זה מסביר את הראש המרובע שלו."
"בול. אם תלחצי לו על האף הוא יחרבן כרטיס חניה. טוב, נפתח את הבית?"
אני הולכת אחריה לעבר הדלת. קרני השמש ניתזות משערה, וחוטים לבנים מופיעים ברעמתה הבלונדינית. ליבי מתכווץ למראה העדויות האלו לזמן שעבר. כשראיתי אותה מדי יום ביומו, אחותי הקטנה לא הזדקנה. אבל חמש שנים עברו מאז הפעם האחרונה, ופתאום אגאת נהייתה מבוגרת.
"אין לי מושג איפה שמתי את המפתח."
היא מרוקנת את התיק שלה על מחצלת הכניסה. מפתח הברונזה הארוך נח לו בין חפיסות מסטיקים וסיגריות.
"הנה הוא!"
לרגע קיוויתי שהוא לא יהיה שם. שלא נצליח להיכנס, שנצטרך לוותר וללכת. לרגע הצטערתי שבכלל הצעתי לאחותי לבלות פה חופשה אחרונה, כמו בילדותנו, לפני שהבית נמסר לזרים. לרגע הצטערתי לראות את הדלת הזאת נפתחת, בלי לשמוע שוב את קולה של סבתא שלנו מבקשת שנחלוץ נעליים.
אז
ספטמבר 1986
אמה – בת שש
אגאת שוב חרבנה באמבטיה. חתיכות הקקי שלה צפות סביבי. אימא מוציאה אותה מהמים בצעקות. היא צועקת הרבה מאז שאגאת נולדה.
כשאבא חוזר מהעבודה, אימא מספרת לו. הוא צוחק, אז גם היא צוחקת. אני מחבקת אותם.
מחר אני עולה לכיתה א'. אני מקווה שאהיה בכיתה עם ססיל, אבל לא עם מרגו. היא כל הזמן משוויצה בשיער הארוך שלה, והיא גם אמרה שאני מטומטמת כי אני לא יודעת לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר.
גם אני רוצה שיער ארוך, אבל אימא לא מרשה. היא אומרת שיהיה סיוט לחפוף אותו, כי יש לי תלתלים. היא גוזרת אותו קצר־קצר במספריים הכתומים הגדולים. כשאני אהיה גדולה יהיה לי שיער ארוך כמו למרגו.
עכשיו
5 באוגוסט
אגאת
14:35
עוד לא הנחתי את כף רגלי בבית, והאזעקה כבר מתחילה לצרוח. לפחות זה עוצר את הדמעות. אֶמה קופצת כמו פופקורן וסותמת את אוזניה באצבעות. הערה לעצמי: אם אני מתכננת פריצה, לא לבקש מאחותי להצטרף.
אני מקישה את הקוד על המקלדת. מימָה נתנה לי אותו כשהייתה מאושפזת, כדי שאבוא להאכיל את החתול.
8085.
שנות הלידה של שתי נכדותיה.
אני פותחת את התריסים בקומה התחתונה, אֶמה פותחת את אלה שבעליונה. אני מוצאת אותה בחדר של מימה, קפואה מול השידה. קופסת התכשיטים פתוחה, ריקה. היא מנידה את ראשה:
"מסתבר שהמדחן נזכר שהייתה לו אימא."
"הייתי משלמת הרבה כדי לראות את הפרצוף שלו כשהוא יגלה שרוב התכשיטים מזויפים."
"הוא יודע שאנחנו פה?"
"לא. לא דיברתי איתו מאז הלוויה."
שתינו משתתקות. אמרתי את המילה האסורה. אֶמה לא הגיעה ללוויה של מימה, כביכול בגלל טיול בית ספר שלא יכלה לבטל. קשה לי לדמיין איזה טיול חשוב יותר מהפרדה מסבתא שלנו, אבל אני האחרונה שיכולה להגיד לה משהו.
אנחנו יורדות חזרה לסלון. על מפת השעוונית שעל שולחן העץ הקטן מונח מדריך הטלוויזיה, פתוח בעמוד של יום שישי 27 במאי. התפוחים בסלסילה כמושים.
"קחי הביתה את הגבינה והפירות," אמרה לי מימה כשביקרתי אותה בבית החולים. "יכול להיות שאישאר פה קצת, חבל עליהם."
סירבתי, מתוך אמונה תפלה. מצבה השתפר קצת מיום ליום, הרופאים היו אופטימיים.
"נראה לך שאני אוכל את הגבינה המגעילה שלך?" אמרתי לה. "מספיק לפתוח את המקרר שלך כדי להכחיד עיר שלמה. אני לא יודעת למה טורחים לייצר פצצות אטום כשיש קממבּר."
היא צחקה, אז המשכתי:
"למה את חושבת שנשרו לך כל השיניים? זה לא בגלל הגיל, מימה, זה בגלל הריח."
האחות הביאה לה את ארוחת הערב. מימה חייכה כשראתה את הגבינה התפלה הארוזה בנייר צלופן, ואני נישקתי אותה על המצח והבטחתי שאחזור מחר. ב־4:56 לפנות בוקר, שבץ חזק יותר מהקודם לקח מאיתנו את המחר הזה.
אֶמה פותחת את המקרר:
"צריך ללכת לקניות."
"אפשר לעשות את זה מחר, לא? יותר בא לי ללכת לים. תראי איזה יום יפה, בואי ננצל אותו. זה אף פעם לא נשאר ככה כאן."
היא לא צריכה להתעקש, מבטה מעביר לי את המסר. היא מתיישבת לשולחן ומתחילה לערוך רשימה. ירח הדבש נמשך בקושי כמה דקות, השגרה חוזרת, כאילו רק אתמול נפרדנו.
"מה את אוכלת בבוקר?"
"קפה," אני עונה ומנסה להסתיר את אכזבתי.
היא רושמת. שערה קצר מאוד, מהצד היא דומה לאימא שלנו. מעולם לא שמתי לב כמה רב הדמיון. נראה שקיבלתי הכול מאבא שלנו, במיוחד את האף שלו. אני לא ממש אסירת תודה, אפילו חשבתי על ניתוח פלסטי, אבל בסוף השארתי אותו ככה, הוא בכל זאת יכול להביא תועלת. אם למשל אמצא את עצמי יום אחד על סירה שההגה שלה יצא מכלל שימוש.
"אולי נכין עגל הערב?" אמה מציעה.
"אני צמחונית."
"ממתי?"
"כבר שנתיים-שלוש."
"אה. אבל את אוכלת עוף, נכון?"
"לא, אבל את יכולה לקנות בשביל עצמך."
"לא, חבל. נאכל דג."
"גם דגים אני לא אוכלת."
"אז ממה את ניזונה? מזרעונים?"
"כן, רק מזרעונים. אבל כדאי שאיזהר, כי שמתי לב למשהו מוזר. תראי."
אני מתקרבת אליה ומפשילה את שרוול החולצה שלי.
"אני לא רואה כלום," היא אומרת.
"הנה, פה, תסתכלי יותר טוב. את לא רואה?"
"לא."
"מתחילות לצמוח לי נוצות. ואתמול הטלתי ביצה."
היא מגלגלת עיניים וחוזרת לרשימה, אבל למרות מאמציה אני רואה בבירור שהיא מתאפקת לא לצחוק.
אז
נובמבר 1986
אגאת – בת שנה וחצי
לא.
עכשיו
5 באוגוסט
אמה
15:10
הסופרמרקט כמעט ריק. רק כמה קשישים באו ליהנות מהקור ליד הקפואים. כולם בים. אני מדמיינת את מגבות החוף המצופפות זו ליד זו, את רגלי הילדים שמעיפות חול בעיניים, את צעקות ההורים העצבניים, את צחוקם של כל השאר, את החום המתיש. אני כבר לא מוצאת שום חן בגלים שהייתי צוללת לתוכם בילדותי, בחול החם שהייתי צועדת עליו בנעוריי. הייתי סופרת את הימים שהפרידו ביני לבין האוקיינוס, הוא נראה לי יפה יותר בכל פעם. אבל עכשיו אני יכולה לדמיין את שארית חיי בלעדיו. אני לא שונאת אותו, גרוע מזה. הוא נהיה מיותר.
"אני הולכת לחפש נייר טואלט," מכריזה אגאת ומתרחקת.
אני מוחקת אותו מהרשימה, המחולקת לפי אזורים — קודם מוצרים יבשים, אחר כך מוצרים טריים, ולבסוף הקפואים.
אחותי חוזרת בידיים עמוסות בפריטים שונים, ואף אחד מהם לא דומה לנייר טואלט.
"מצאתי בּריוֹש עם שוקולד צ'יפס! את זוכרת את אלה שמִימָה הייתה מכינה?"
"אגאת, הכנו רשימה…"
"את הכנת רשימה," היא עונה לי. "ואת התעקשת שנתכנן את התפריט לכל השבוע."
אני לא עונה. אנחנו יחד בקושי כמה שעות, ולפנינו עוד שבעה ימים. הזדמנויות לריב לא יחסרו לנו.
היא פותחת את הקופסה וקורעת חתיכת בריוש באצבעותיה.
"רוצה?"
היא מצפה שאסרב. אני לוקחת את החתיכה ודוחפת אותה לפה. רק שהיא לא תחשוב, גם היא, שאני מקובעת.
זה הנשק המועדף על אלכס, העלבון שהוא שולף כשאני מציינת את חוסר היוזמה שלו.
"את בוחנת אותי כשאני מכניס את הכלים למדיח, את תמיד מוצאת מה להגיד כשאני מכין אוכל, את אף פעם לא זורמת עם הבילויים שאני מציע. שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב, אז אני כבר לא מעז לעשות כלום."
מכה מתחת לחגורה. ואם להיות כנה, די מוצדקת.
הרבה זמן אהבתי את הדרך שלו להתהלך בעולם, להתבונן בקיום, עם הכוח השקט שלו, עם היכולת שלו לזרום עם החיים ולהתאים את עצמו למה שהוא מוצא בהם. הוא היה השלווה שהייתה חסרה לי, שגם אם לא הרגשתי אותה, יכולתי לחיות לידה. נאחזתי בו כדי שיקרע אותי מהילדות. קברתי את חרדותיי בגופו המוצק, זרועותיו הארוכות הקיפו את כולי, מצאתי בו מחסה.
אבל עם הזמן, המעלות מתחילות להיראות כמגרעות.
*
אגאת סוגרת את קופסת הבריושים ואומרת לי בחיוך מחוצף:
"אני הולכת לחפש חטיפים, בטח לא הכנסת אותם לרשימה."
אני נותנת לה ללכת ונמנעת מלומר לה שיש לה שפם של שוקולד.
אז
דצמבר 1987
אמה – בת שבע
בילינו את חג המולד אצל מימה ופּאפּי. היו שם גם הדוד ז'אן־איב ובני הדודים לוֹרן וז'רוֹם. ארבעתנו ישנו יחד בחדר למטה. היה כיף. אגאת נחרה כי היא הייתה מצוננת. היא נשמעה כמו מכסחת הדשא של אבא. כשקמנו, עוד לפני שעשינו פיפי, הלכנו לעץ האשוח לראות אם סנטה קלאוס כבר הגיע.
מרגו אמרה לי בבית הספר שהוא לא קיים, אני אמרתי שדווקא כן, אבל המורה אמרה שמרגו צודקת. בכיתי כל ההפסקה. בערב אבא הסביר לי שהן מדברות שטויות, אבל כבר לא ידעתי מי דובר אמת, אז בכיתי שוב. אבא אמר לי להישאר בחדר שלי, שהוא יוכיח לי שסנטה קלאוס קיים, אבל שאני חייבת להישבע לא לפתוח את הדלת. נשבעתי, וניגבתי את האף בשרוול.
קצת אחר כך אבא דיבר אליי מאחורי הדלת. הוא היה שם עם סנטה קלאוס, אבל אסור היה לי לראות אותו, יכולתי רק לשמוע. הרגשתי פרפרים בבטן. קול עמוק אמר "הו הו הו, אמה, אני סנטה קלאוס, באתי להגיד לך שאני קיים, ושבקרוב אביא מתנות לך ולאחותך. היית ילדה טובה השנה?" עניתי שכן, אפילו שפעם אחת גנבתי צ'יפס מהצלחת של אגאת. נכון שהוא רואה הכול, אבל הם היו ממש טעימים.
הוא לא נשאר הרבה זמן, אבל זה לא נורא, העיקר שאני יודעת שהוא קיים. הבטחתי לו שלא אספר בבית ספר, אבל בכל זאת סיפרתי לססיל, וקצת למרגו, לאוֹליביֶיה, לקוּמבָּה, לנטשה ולוַונסָן כי הוא חבר שלי.
המתנות היו מונחות מתחת לעץ האשוח, אבל פאפי וההורים עדיין ישנו. רק מימה כבר הייתה ערה, והיינו צריכות לחכות שכולם יקומו. היא הכינה לנו חלב חם ובריוש עם שוקולד.
קיבלתי דובון־אכפת־לי ופרופסור. שיחקתי איתו כל היום, אפילו שהייתי צריכה להחליף סוללות! זה בדיוק מה שביקשתי במכתב שאימא שלחה לסנטה קלאוס. זאת ההוכחה שהוא קיים. מרגו שקרנית.
אגאת קיבלה בובה שעושה פיפי (איכסה) וגחלילית שהראש שלה מאיר כשלוחצים לה על הבטן. אולי כבר לא נצטרך לישון עם האור דולק במסדרון, כי נמאס לי. אני יודעת שאחרת היא חוטפת קריזה, אבל לי זה מפריע לישון ואני לא עושה מזה סיפור. אחותי חמודה לפעמים, אבל בכל זאת היה יותר קל לפני שהיא הגיעה. גם את זה כתבתי במכתב לסנטה קלאוס, אבל הוא כנראה לא הבין את העניין.
אז
דצמבר 1987
אגאת – בת שנתיים וחצי
לא צה לישון.
עכשיו
5 באוגוסט
אגאת
16:01
החום נדחק לתוך הסופרמרקט כשהדלתות האוטומטיות נפתחות. העגלה מלאה, הקניות מסודרות לפי קטגוריה בשקיות רב־פעמיות. אני חושדת שהיא גם תכננה לסדר אותן בסדר אלפביתי.
"עכשיו שעשינו את הפעילות האהובה עלייך, אפשר לעשות את שלי?"
"איזו?"
"פְּלאיָה!"1
אמה מגלגלת את עיניה. היא יודעת שאני לא אוותר, כוח־העל שלי הוא להשיג מה שאני רוצה בנדנודים. ככה השגתי עבודה, ככה השגתי דירה. ככה גם הברחתי את מתיֶיה. האידיוט. ברגע שהתחלתי לדבר על הטווח הארוך, הוא התחפף לפני סוף תקופת הניסיון.
"אכפת לך לעזור לי?"
אמה מילאה את הבגאז' כמו מסך של טֶטריס. אני הולכת להחזיר את העגלה, ובדרך שואלת את עצמי אם זה בכלל היה רעיון טוב, השבוע הזה ביחד.
אני לא יכולה להגיד שאני לא אוהבת את אחותי. אין ספק שהיא גם האדם שאני מרגישה איתו הכי בנוח מאז שמִימָה דפקה לנו ברז. אבל אני משוכנעת, ואני חשה את זה בכל ליבי, שאפשר לאהוב מישהו ולא לסבול אותו בו־זמנית. אני ככה גם עם בצל.
לפעמים אני חושבת שאם לא היה בינינו קשר דם, לא הייתי יכולה לשאת אותה. שכל מה שיש לנו במשותף כרגע זה הזיכרונות שלנו.
"טוב," היא אומרת ומתניעה את האוטו. "אבל נלך לחוף האהבה."
הייתי מעדיפה את חוף האבירים, שיש בו פחות תיירים, אבל בסדר. נתפשר. אמה נוהגת, ומבטה נעוץ באופק. מצחה הזעוף מתרכך קצת, והיא מחייכת מאוזן לאוזן כשהיא מבינה שאני מתבוננת בה. גם אני מחייכת. אני מקווה שמתחת לתחפושות הבוגרות שלנו, מתחת לחיינו המנוגדים, אנחנו עדיין האחיות דֶלוֹרְם.
16:20
בבית של מימה מחכה לנו קבלת פנים חגיגית. דודנו היקר ז'אן־איב, המדחן, ואשתו ז'נבייב, יושבים סביב השולחן.
כשאנחנו נכנסות, בזרועות עמוסות, הם מביטים בנו בלי להניד עפעף.
נימוסים והליכות מאוד חשובים במשפחה שלנו, ואלה דורשים שהאדם הצעיר ביותר יברך את המבוגר ביותר. זה סוג החינוך שבולעים בלי ללעוס, ושמיישמים באדיקות כל החיים בלי לפקפק.
"שלום, דוד," אני אומרת ומתכופפת לנשק אותו.
"שלום, בנות. אמה, מזמן לא התראינו."
אחותי מדביקה לו נשיקה על הלחי ומגמגמת:
"לא יכולתי להגיע ללוויה, לא ידעתי מראש… חששתי ש… אני מצטערת…"
היא מסמיקה. אין שום היגיון בתירוץ שלה, הרי אף אחד לא יודע דברים כאלה מראש. ז'נבייב מצילה אותה בעל כורחה:
"קיבלנו הודעה שהאזעקה הופעלה. לא ידענו שאתן מתכוונות להגיע."
"רצינו לבוא לפה בפעם האחרונה," עונה אמה. "לפני שמוכרים את הבית."
"יש לכן מפתחות?" ז'אן־איב שואל.
"לא, נכנסנו דרך הארובה," אני עונה. "האיילים שלנו בחוץ, משגיחים על המזחלת."
אחותי מרכינה את ראשה ומתאפקת לא לצחוק.
"יכולתן להודיע," מטיח בנו המדחן, "חשבנו שפרצו לבית."
"חשבנו שמותר לנו לבוא לבית של מימה מתי שאנחנו רוצות," אני משיבה.
"זה כבר לא הבית של מימה."
המשפט האחרון של ז'אן־איב נשמע צונן במיוחד, אפילו הוא נראה מופתע. אבל הוא תמיד נראה מופתע עם הגבות המקומרות שלו. זה בטח נשאר מהיום שבו לימדו אותו בקורס אנטומיה שבגולגולות של אנשים אחרים יש מוח. זה בטח היה הלם בשבילו, המסכן.
"אתן יכולות כמובן להישאר," ז'נבייב ממהרת להפשיר את האווירה. "אבל תיזהרו לא להרוס שום דבר, הקונה יכול לנכות מהמחיר את עלות השיפוצים. בשבוע הבא מגיעים לרוקן את הבית, אל תזיזו כלום."
אני פונה לאחותי:
"את חושבת שכדאי לבטל את מחר?"
הפיתיון כנראה ממש גדול, כי הדוד שלנו קופץ מכיסאו:
"מה תכננתן?"
אני מושכת בכתפיי:
"שום דבר מוגזם, רק צילומים לסרט פורנו."
אמה נושכת את שפתיה. ז'נבייב מתבוננת בי במבט של השתתפות בצער:
"אנחנו לא האויבים שלכן, חמודות. תמיד היינו לצידכן, עשינו הכול כדי לעזור לכן."
אני מאבדת את החשק לצחוק. אני מתאפקת לא להטיח בהם את ההיסטוריה של התמיכה שלהם בנו. היא מסתכמת במילה אחת: אפס. אנחנו לא האחייניות שלהם, אנחנו האבן בנעל, השתקפות האשמה שלהם. הבבואה שהם רואים מכוערת, יותר קל להם לספר לעצמם סיפור אחר. זו התנהגות אנושית נפוצה למדי, לייפות את האמת, לטפח את השקרים עד שמאמינים בהם.
"כמה זמן אתן מתכוונות להישאר?" שואל ז'אן־איב.
"שבוע," אומרת אמה.
המדחן ואשתו מתייעצים זה עם זה במבט, ואז, כמו שני אנשים שרוצים שידעו שהם נדיבים בלי שיבינו שהם רוצים שידעו את זה, הם מוכנים להרשות לנו לבלות שבוע אחרון בבית של סבתא שלנו.
אין עדיין תגובות