"את זוכרת את הפרק הזה ב'בנות גילמור' שבו לורליי בורחת לפני החתונה שלה עם מקס?" שאלה עדן. ליבי הפסיקה לארוז […]
פרק 1
ליבי עמדה מאחורי שולחן הקבלה במלון והרגישה מותשת. זה זמן רב לא לקחה לעצמה חופשה, כזו שחווים בה הרפיה עמוקה ואוגרים בה כוחות. מילי, אחותה הצעירה של ליבי, אמרה לה פעמים רבות שזה בסדר, שמותר גם לה לצאת לחופשה, בייחוד אחרי השנה הקשה שעברה עליה, אבל ליבי הרגישה שזה לא נכון לה כרגע להתנתק אלא להפך, היא רצתה להיות עסוקה, וכמה שיותר – יותר טוב.
ליבי איבדה את בעלה, רפאל, לפני שנה וחודשיים. הם היו נשואים במשך שבע שנים, ואלה היו שבע שנים נפלאות ומלאות באהבה, עד שמשאית פגעה ברפאל והוא נפצע אנושות. הוא שכב בבית החולים ללא הכרה במשך שלושה שבועות, ובסופם נפטר. ליבי הייתה שבורה. בזמן אשפוזו היא ישנה מדי לילה בבית החולים, בזמן שמילי ישנה בבית עם עדן, בתה של ליבי ובתו המאומצת של רפאל.
האחיות בבית החולים היו נדיבות כלפיה ונהגו לדאוג לה למנות אוכל ולשמיכות. ליבי הייתה מקריאה לרפאל בכל בוקר את התחזית האסטרולוגית היומית של המזל שלו. בימים רגילים היה נוהג רפאל לפתוח את הבוקר בקריאת המדור האסטרולוגי, ואז היה מתחיל לספר בדיחות על מה שהוא קרא. “אבל אני לא יודעת לספר בדיחות כמוך,” הייתה ליבי אומרת לחלל החדר.
הטלפון צלצל, וליבי התנערה מהזיכרונות. על הקו היה לקוח שמעוניין להגיע בסוף החודש עם אשתו לשהייה במלון למשך שלושה לילות. ליבי בדקה את הנתונים במחשב ואישרה את ההזמנה. “אנחנו מצפים לבואכם,” סיימה במילים הקבועות בנימה מחויכת, שהלקוח יכול היה לשמוע ולהרגיש. היא הניחה את האפרכסת, מילאה את פרטי ההזמנה ויצאה להפסקת צוהריים.
הרחוב היה סואן. נהמת אוטובוס נשמעה ממרחק־מה, וקולות אנשים עלו מתוך בתי הקפה והתפזרו באוויר הפתוח. בדרך כלל ליבי אוכלת אצל דניאל, בעל המסעדה ששוכנת צמוד למלון הבוטיק שלה ושל מילי והבעלים של הבניין כולו שממנו ליבי ומילי שוכרות את המקום. ליבי ומילי פתחו יחד את מלון הבוטיק שנקרא “בוטיק תל־אביב” לפני שלוש שנים. המלון נמצא באזור יפהפה צמוד לכיכר רבין. הכיכר מהווה מקום מפגש ומרחב לאירועים שונים, וסביבה מצויים מסעדות ובתי קפה. בצידה האחד של הכיכר שוכנים משרדי העירייה, שקירותיהם החיצוניים מקושטים במנורות צבעוניות, ובצידה האחר ישנה מזרקה, ודגיגונים זהובים ופרחי מים נמצאים בבריכה. ליבי ומילי רצו להגשים את הרעיון שלהן למלון בוטיק אינטימי באזור הזה, ונתקלו בקשיים. הן התכוונו לשכור בניין ישן בחלקה הדרומי של העיר, אך ברגע האחרון הן קיבלו הודעה שהתפנה המקום המושלם בשבילן. שתיהן “קפצו” על המציאה, לא מבלי לוודא את הפרטים החשובים ואת התאמת המקום ליכולתן הכלכלית ולדרישות העסק. הן החליטו לשכור את המקום מדניאל בידיעה ש”דני’ס”, המסעדה שאותה הוא מנהל שנמצאת צמוד למלון עצמו, תמשוך קהל גם אליהן. דניאל קיבל לידיו את האחריות על ניהול המבנה מאביו, כאשר זה החליט לפרוש, אחרי שניהל את העסקים במבנה יותר משלושים שנים.
מילי צעירה מליבי בעשור, וחוץ מלהיות שותפה עם ליבי בעסק של מלון הבוטיק שלהן, היא צלמת במקצועה, ואינה נמצאת חלק גדול מהזמן במלון. ליבי היא המנהלת בפועל של המקום, והיא זו שעושה את רוב העבודה, שכוללת ניהול חשבונות, ניהול הזמנות, אחריות על הניקיון, ניהול עובדים, העסקת אנשי תחזוקה וכל מה שדרוש לניהול השוטף של מלון בוטיק בעל ארבעה חדרים, שאינו כולל ארוחות כחלק משירותיו. שתי האחיות היו שונות זו מזו, הן במראה והן באופי. ליבי הייתה גבוהה, כמעט כמו אביה, ובעלת מבנה גוף רחב. עורה בגון קפה כשלו, שערה ארוך גלי ושופע וצבעו שחור. עיניה היו גדולות, כהות ובעלות מבט נוקב כשל אימה. אביה נהג לומר שהיא ערבוב מושלם שלו ושל אשתו. שפתיה של ליבי היו מלאות וחיוכה רחב, היא שידרה נשיות וביטחון עצמי מבלי להתאמץ. היא הייתה אישה חכמה ואימהית, המסוגלת לנהל עסק, על המורכבות שבכך, ובו־זמנית לגדל ילדה.
מילי הייתה בעלת מבנה דקיק ונמוכה לפחות בראש מאחותה. שערה ועיניה כהים, כמו של ליבי, אך עורה לבן צחור כשל אימה, ואופייה קליל ושובב. שפתיה היו קטנות ומלאות, ורודות באופן טבעי. היא הייתה נשמה חופשייה, בעלת טמפרמנט קופצני, חסר שקט, והעובדה שהחליטה לפתוח עסק עם אחותה הייתה שינוי משמעותי בשבילה, אחרי שנים שבהן לא שהתה יותר מחצי שנה באותו המקום.
ליבי היא האחות האנליטית ומילי היא האומנית, אך שתי האחיות היו כישרוניות בתחומים רבים ולמדו לנהל את חייהן ואת העסק המשותף זו לצד זו, על אף השוני ביניהן.
בגלל שהיום ליבי החליטה לא לאכול צוהריים ב”דני’ס”, היה עליה ללכת מרחק דקות ספורות כדי להגיע לפיצרייה שנמצאת מעבר לרחוב, פיצה פרישמן, על שם הרחוב שבו נמצאת הפיצרייה. היא התכוונה לאכול את הפיצה האהובה עליה ולקנח בטילון. ליבי מעולם לא חשה צורך להתנצל על בחירותיה התזונתיות. היא הייתה שלמה עם גופה ואהבה כל חלק עסיסי ונדיב בו. היא לא הייתה מנותקת ממחשבה על הבריאות שלה, היא פשוט ניהלה את חייה בהתאם למה שהיא האמינה בו. היא אהבה להתענג על הנאות הגוף ועשתה זאת תמיד מתוך הקשבה לעצמה ולמה שבאמת עושה לה טוב. היא הייתה בגיל שבו לא היה לה צורך להוכיח משהו למישהו, והיא נהגה לומר על עצמה שאם הייתה יכולה, הרי שהייתה הופכת את העיסוק באוכל למקצוע. ליבי אהבה לבשל, ויותר מכך היא אהבה לאכול. הבילוי המועדף עליה ועל רפאל היה אכילה במסעדה חדשה שהם לא אכלו בה קודם לכן. הם נהגו להזמין כמה מנות, לחלוק בהן ואת השאריות לקחת הביתה. את הארוחה ליוו בשתיית יין משובח ובדיון משותף על המנות שלפניהם. הם היו משוחחים ביניהם על איכותן, עד כמה הן טעימות בעיניהם, מה חסר לדעתם ומה הם היו משנים. רפאל היה שותף לאהבתה הגדולה לאוכל. לליבי היה ניסיון צנוע כמלצרית, אבל היא לא הגשימה את אהבתה עד לרמה המקצועית הנדרשת, ועד לפני פתיחת המלון היא עבדה במשרה מלאה בשיווק דיגיטלי ובניהול דפי פייסבוק עסקיים. כעת היא ממשיכה לעשות זאת כעבודה צדדית בזמנה הפנוי לשם השלמת הכנסה. בין היתר, היא מנהלת את עמוד המלון בפייסבוק ובאינסטגרם. צילומיה המצוינים של מילי הם נכס חשוב לניהול הדיגיטלי של העסק, וכך כישרונותיהן השונים של שתי האחיות משתלבים זה בזה.
הפיצה הייתה טעימה כתמיד. ליבי הזמינה את הפיצה שהיא ורפאל הכי אהבו לחלוק, פיצה יוונית. זו הייתה פיצה עשירה וצבעונית, עם זיתים, גבינת פטה, עגבניות ופלפלים, הרוטב היה עשיר, וליבי אכלה אותה בהנאה ובכאב בו־זמנית, מכיוון שידעה שהיא ורפאל לא ישבו כאן שוב יחד. היא נגסה בביס האחרון ועצמה את עיניה, היא ביקשה לחוש, לעוד כמה רגעים, את הישיבה המשותפת שלה ושל רפאל באותו השולחן בדיוק. בדרך חזרה למלון ליבה היה כבד. היא תהתה מתי ייפסק הכאב, אם תחדל אי פעם להרגיש כך או שהיא נידונה לחיים של געגוע והתייסרות תמידיים. “לו רק יכולתי לראות אותך עוד פעם אחת, לחבק אותך חיבוק אחרון,” היא לחשה לעצמה בזמן שפתחה את דלת הכניסה לבוטיק תל־אביב.
יללה עדינה נשמעה כשליבי עמדה לסגור את הדלת. לא רחוק ממנה עמד חתול קטן. הוא היה לבן, בעל פסים כתומים לאורך גבו וזנב כתום ארוך שנע באיטיות מצד לצד, כמו ביטא את ההתלבטות של בעליו. החתול הסתכל בליבי בעיניים ירוקות פעורות, צעד שני צעדים קדימה, אך זז שוב אחורה במהירות כשליבי הסתובבה לקראתו. “הו, חתול חמוד, מה אתה עושה כאן? האם אתה שייך למישהו?” ליבי סרקה במבטה אחר קולר על צווארו או שמא נמצא בקרבתו אדם שעשוי להיות בעליו של החתול, אך לא.
החתול השמיע יללה רכה, ניכר כי הוא החל לחוש בנוח ליד ליבי, הוא התקרב אליה והרשה לעצמו להתחכך ברגלה. “אוי אתה מתוק,” אמרה ליבי. “אתה בטח רעב. חכה כאן, אני אלך להביא לך משהו לאכול.”
ליבי נכנסה אל המלון והמשיכה לכיוון המטבחון שנועד לצוות העובדים. היא הורידה קערת פלסטיק מהמדף העליון ומילאה אותה בחלב. היא יצאה שוב החוצה וראתה את דניאל. דניאל היה בן גילה של ליבי, הוא היה אדם טוב לב ובעל בית מתחשב ואדיב לעסק של ליבי ואחותה. היו לו בן ובת מאשתו לשעבר. ליבי הביטה בו, הוא היה נמוך יחסית לגברים אחרים, כתפיו היו רחבות ושערו חום דליל, אך ללא שיער שיבה. הוא היה חברמן, תמיד סימפטי ומחייך, ונוכחותו שובת לב. אנשים היו חוזרים אל המסעדה לפעמים רק כדי לברכו לשלום, זאת נוסף על העובדה שהאוכל במסעדה שלו היה משובח, והמקום נחשב לאחד המומלצים בתל־אביב.
דניאל היה ישוב על המדרכה, ללא חלוק העבודה שלו, כשהחתול הקטן קופץ על רגלו הימנית, על רגלו השמאלית ואז על אחת מכתפיו, תוך נשיכות קטנות ויללות משחק. “אתה שובב,” צחק דניאל תוך שהוא מלטף ומשחק עם החתול. ליבי חשבה שנחמד לראות את דניאל, באצבעותיו העבות, מלטף את החתול בעדינות ונזהר לא לפגוע בו. היא הניחה את קערת החלב על הרצפה, החתול רץ לקראתה והחל לשתות תוך שהוא משמיע גרגור רך.
“היי, ליבי. לא יצא לי לראות אותך היום, מה שלומך?” שאל דניאל.
“אני בסדר, תודה. יום שקט היום, לא היו הרבה טלפונים אז עבדתי מול המחשב, צוהריים אכלתי אצל פרישמן ולא יצא לי להיכנס אליך,” אמרה ליבי.
“האמת שאת נראית עייפה,” ציין דניאל. “למה שלא תלכי הביתה מוקדם? אני יכול להכין לך קופסת טייק־אווי עם אוכל לארוחת ערב.”
“איך אתה תמיד יודע להציע בדיוק את מה שיעשה לי טוב?” ליבי חייכה והמשיכה, “אני חושבת שאתה צודק. אני אסיים עוד כמה דברים אחרונים ואודיע לסוזי שאני יוצאת מוקדם, היא אמורה להגיע למשמרת שלה רק בעוד שעתיים, אבל אני חושבת שאף אחד לא יזדקק לי במלון בזמן הקרוב. מה תכין לי לקחת הביתה?”
“שאארוז לך קיש ברוקולי עם סלט בצד? היום הכנתי אותו, אני אוסיף לך מלמעלה אקסטרה גבינה, כמו שאת אוהבת,” אמר דניאל.
“נשמע מעולה,” אישרה ליבי ונכנסה למלון.
“ומה נעשה איתך חתול קטן?” דניאל הסתכל על החתול שהתחכך בו, כמו הכירו זה שנים.
“אתה יודע מה? אתה תישאר לך כאן אם מתחשק לך, אבל אני אהיה שם, אתה רואה את הדלת הזו?” דניאל הצביע על הכניסה ל”דני’ס” ודיבר אל החתול כאילו החתול הבין את שפתו. “בכל פעם שתהיה רעב תתקרב לפתח ותקרא לי, אני מבטיח להוציא לך משהו ברגע שאתפנה. עשינו עסק?”
החתול יילל בקול מתפנק, התחכך שוב ברגלו של דניאל, הלך והתיישב מתחת לעציץ עם הפרחים הוורודים שמונח מול הכניסה למלון. הוא ליקק את רגליו, התכנס אל תוך עצמו ועצם את עיניו.
דניאל הציץ דרך הזכוכית וראה את ליבי יושבת מול המחשב. היא הייתה כל כך יפה בזמן שהקלידה באצבעותיה על המקלדת, מסירה קווצת שיער סוררת מעיניה. הוא תהה לעצמו אם אי פעם יהיה לו האומץ לומר לה מה הוא מרגיש.
אין עדיין תגובות