בנו של הספר

סימוֹן לא פגש את אביו מעולם. האב, כך סופר לו, נספה בתאונת מטוס באי טנריף בשנת 1977 והותיר אחריו את אשתו ההרה. אלא ששרידי גופתו מעולם לא נמצאו, וסימון, שבחר להיות סַפָּר כאביו וכסבו ועובד במספרה המשפחתית, מתחיל כעת, כשהגיע לשנות ה-30 לחייו, לפשפש בעבר ולחקור את האמת: האם האב באמת מת בהתרסקות המטוס? ומדוע עלה על המטוס הזה מלכתחילה והשאיר מאחור את אשתו, הנושאת בבטנה את בנו?

רמז למה שקרה אז ניתן לסימון כאשר אמו, העובדת בבריכת שחייה כמשגיחה על קבוצת נערים ונערות בעלי מוגבלות שכלית, מבקשת ממנו למלא את מקום חברתהּ לעבודה. אותה חברה נסעה לאיים הקנריים כדי לפתוח דף חדש בחייה, נסיעה אשר פותחת צוהר חדש לתאונת המטוס הגורלית ההיא.

בנו של הספר מסופר בטון שקט, אך רווי בפיתולים מפתיעים, בסודות, בקשרים אנושיים מורכבים, בדרמה ובחיים.

חרבראנד באקר הוא סופר הולנדי וגנן, כתב תשעה ספרים.  ספרו למעלה שקט, שזיכה אותו בפרס ה-IMPAC היוקרתי, תורגם לעברית וזכה לשבחי הביקורת.

מקט: 4-31-9007264

1

איגור שוחה. טוב, שוחה זאת לא בדיוק המילה הנכונה, הוא בכלל לא יודע מהי שחיית חזה או חתירה. נראה שאף־אחד לא הצליח אי־פעם ללמד אותו לשחות. הוא מתקדם במים הרדודים הפושרים, מנסה לפסוע ונראה כמי ששוב ושוב מופתע מקשיי ההליכה במים לעומת ההליכה שמחוץ להם. הוא קורס וצולל ובולע מי כלור כי שכח לסגור את הפה. הוא משתנק ומגהק, פולט מדי פעם צעקה. האישה בבגד הים הכתום בוהק צועקת לו בחזרה: "איגור! לא לצעוק!" האישה השנייה, זאת עם בגד הים הפרחוני, מרככת ואומרת: "לסגור את הפה, איגור. אם אתה שוקע במים אתה צריך לסגור את הפה." תפקיד שתי הנשים הוא להשגיח שאף־אחד לא יטבע.

איגור אינו היחיד בבריכה. יש גם אחרים. חלקם יודעים לשחות, אפילו שוחים בריכות. אחת מהם מרכיבה משקפת שחייה וכל פעם שראשה נרטב היא תולשת את המשקפת מראשה, נושפת עליה כדי לנסות לייבש אותה ומחזירה. היא שוחה בריכוז הלוך ושוב, כולם מפנים לה את הדרך. כולם מלבד איגור. איגור נוגע בה, תופס לה ברגליים, מנסה לקחת לה את המשקפת. אולי הוא חושב שבעזרתה יצליח גם הוא לשחות. "איגור!" צועקת האישה חמורת הסבר. "תעזוב כבר את מליסה! תניח לה!" השמש זורחת בחוץ, בבריכה מוארת כמעט כמו בצד השני של חלונות הענק. אולי קיץ עכשיו, אולי חורף. איגור לא באמת יודע. עוד מעט, כשייצא החוצה, ירגיש אם חם או קר. עצים עירומים או עצים עם עלווה, הם לא עוזרים לו להבדיל בין העונות. איגור הוא המבוגר שבחבורה. הוא בחור שרירי וחסון, כמעט גבר. לא רואים עליו. אם הייתם נתקלים בו ברחוב הייתם חושבים לעצמכם: חתיך. בגד הים שלו בצבע תכלת, שיערו שחור, גוון עורו שחום מעט. שני נערים, שהיו יכולים להיות אחים, דופקים לו מצופי בננה על הראש. האחד מחקה את מעשי השני, כמו תאומים. לפעמים איגור מגיב, לרוב לא. "בּוּהווווּ," הוא אומר.