המשיכה הבלתי פוסקת שאני חשה אליו יצרה אצלי קונפליקט שהורג אותי מבפנים. איך אפשר להטיח את זה בו כשבעצם אני […]
אני מתקדמת לכיוון חדר המקלחת שפתוח לרווחה כמו שהרגשות
שלי פתוחים מתוכי. החדר נקי, מואר באור העמום, והכול מוכן
כדי שאהיה מסודרת. מסרק בצבע אפור כמו שיש לי בבית מונח
בצד הארונית, מגבות בערימה, לבנות, בצבע אחיד, שיראו לנו
שאין מקום לגוונים שישנו את הכללים. אני לוקחת זוג תחתונים
מהערימה שנראית נקייה, מסתכלת במראה הקטנטנה שתלויה
על הקיר ומנסה לזהות את עצמי בין הפחד לבין הבכי אבל
מסיטה את המבט מייד. זה לא הזמן להתעסק באיך אני נראית.
עדיף להתעסק באיפה אני נמצאת, איך אני ממשיכה מכאן ואיך
מתקנים את המצב השביר שנכנסתי אליו. אני לא רוצה להזכיר
לעצמי, אף לא שבריר של רגע, את שהיה לי בבית.
אני מתחילה לפשוט את הבגדים, פריט אחר פריט, ובקצב
איטי כי הם מסרבים להיפרד מהגוף שלי, מסרבים להודות שהם
האחרונים שמזכירים לי את הבית, האחרונים שנשארו איתי
מתחילת היום ועד לסופו. אני פושטת את הסוודר האפור, העמוס
והכבד שלא רוצה להיפרד, מסירה את הטבעות אחת-אחת ומניחה
על השיש בתקווה לא לשכוח אותן. הנעליים שלי אפופות אבק
ופחד, הן לבנות בוהקות אבל אני לא רואה את הלובן שלהן. את
הכול אני מניחה על השיש בצד אחד, ובצד השני את התחתונים
הנקיים. הכול צריך להיות מופרד בין מה שהיה למה שיהיה. קשה
לי להיפטר מההרגלים האלה גם כשאני לא בבית, אני מרגישה
כאילו תהליך ההתנקות לא יהיה מושלם בלי ההפרדה הזאת.
אחרי שסיימתי להתפשט אני מוציאה את הראש לכיוון אלה
ומוודאת שהיא באמת ישנה. אלה היא לא זו שאני מתביישת
מפניה. אני זו שמתביישת ממני ולא רוצה שאלה תהיה עדה לזה.
מעולם לא הייתה לי בעיה של חוסר אהבה עצמית, לפעמים
חשבתי אפילו שאני אוהבת את עצמי קצת יותר מדי, ורק
כשהתאהבתי בפעם הראשונה התחלתי להסתכל על עצמי
בביקורתיות, בכל שבריר ובכל שערה שיצאה ממקומה. כשאהבה
חלפה נשארתי תקועה שם, עם השערות שזזו ולא הוחזרו למקומן.
הייתי צריכה לעבוד קשה בשביל לשחרר, וכעת אני לא מצליחה
תמיד לראות, בעיקר את מה שטוב בי ולמלא אחר הקלישאות
שצריכות להכתיב את הכול.
אני פותחת את ברז המים החמים, אוספת את השיער גבוה-
גבוה, שלא יירטב ושיישאר נאמן לי, ונכנסת. כשעיניי עצומות
אני יכולה להישבע שאני במקלחת בבית הקטן שלי בראשון
לציון, עומדת בטוש אחרי יום עבודה ארוך, וכל מה שאעשה
בעוד רגע זה לשכב במיטה שלי ולהרגיש אני. שתיקה ארוכה
ושלווה שוררות בלב שלי.
אבל אז אני פוקחת את העיניים ורואה מולי את האריחים
הלבנים שעל קיר המקלחת הזרה. שוב אני לא יכולה להתעלם
מהקיבעון של הבחור הגבוה. הכול חייב להיות אחיד, הכול
באותו צבע, באותה הצורה ובאותו הגודל. המבט הזה מעיר אותי
ופתאום הכול שוקע בתוכי: ההרגשה המוכרת של בית, כל מה
שחשבתי שאני חווה – הכול היה סתם, חלום בהקיץ. אני עוד פה
ואני תקועה, לא יודעת לאן ללכת ואיך. במהירות אני שוטפת
את כולי מבחוץ, אבל לא מצליחה לנקות את מה שבפנים. המקום
הקדוש שלי שנתן לי הזדמנות להתחיל הכול מחדש כבר לא שם.
הוא איננו, הוא לא שם להציל אותי כשצריך.”
איתי – :
מדהים