סֶפִי היא איקסית – נערה כהת עור, בת למשפחה עשירה ומכובדת; קָלוֹם הוא עיגול, בן למשפחה לבנת עור, ענייה, ממעמד […]
פרולוג
“בחיי, גברת הֶדְלִי,” אמרה מֶגִי מֶגְרֶגוֹר וניגבה את עיניה. “ההומור הזה שלך יהרוג אותי!”
גַ’זְמִין הֶדְלִי הרשתה לעצמה להשמיע צחקוק נדיר. “הדברים שאני מספרת לך, מֶגִי. מזל שאנחנו חברות טובות כל כך!”
חיוכה של מֶגִי נעשה מהוסס לרגע. היא הביטה אל עברהּ האחר של המדשאה הענקית, אל קָלוֹם וסֶפִי. בנה, ובתה של המעסיקה שלה. הם היו חברים טובים ושיחקו יחד. חברים טובים אמיתיים. בלי מחסומים. בלי גבולות. לעת עתה, על כל פנים. זה היה יום אופייני של ראשית הקיץ, מואר ובהיר, ושום ענן לא נראה בשמיים – בכל מקרה, לא מעל בית משפחת הֶדְלִי.
“סליחה, גברת הדלי.” שָׂרָה פַּייק, המזכירה של גברת הדלי, יצאה מן הבית וניגשה אליהן. שׂערהּ, בגון הקש, הגיע עד כתפיה, ומעיניה הירוקות הביישניות נראה כאילו היא מבוהלת תמיד. “אני מצטערת שאני מפריעה לך, אבל בעלך הגיע כרגע. הוא בחדר העבודה.”
“כַּמַאל כאן?” נדהמה גברת הדלי. “תודה, שרה.” היא פנתה אל מגי. “זה הביקור הרביעי שלו בבית במשך ארבעה חודשים! איזה כבוד!”
מגי חייכה באהדה, והקפידה שפיה יישאר סגור וחתום. בשום אופן לא תתערב בעוד ויכוח בלתי נמנע בין כמאל הדלי לאשתו. גברת הדלי קמה על רגליה והלכה אל הבית.
“אז שרה, מה שלום מר הֶדְלִי?” שאלה מֶגִי בקול חרישי. “את חושבת שהוא במצב רוח טוב?”
שרה נדה בראשה. “הוא נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.”
“למה?”
“אין לי מושג.”
מגי עיכלה את הבשורות בדממה.
“כדאי שאני אחזור לעבודה,” נאנחה שרה.
“את רוצה משהו לשתות?” מגי הצביעה על הקנקן המלא בירת ג’ינג’ר שעמד על השולחן בפַּטְיוֹ.
“לא, תודה. אני לא רוצה צרות…” שרה נכנסה בחזרה לתוך הבית בחשש גלוי.
ממה היא פוחדת? מגי נאנחה. ככל שניסתה להתקרב, שרה התעקשה לשמור מרחק. מגי פנתה שוב להשגיח על הילדים. בשבילם החיים פשוטים כל כך. הדאגה הגדולה ביותר שלהם היא מה יקבלו ליום ההולדת. הסיבה הגדולה ביותר להתמרמרות היא שעת השינה. אולי החיים שלהם יהיו שונים… טובים יותר. מגי הכריחה את עצמה להאמין שלילדים יהיה טוב יותר, אחרת מה הטעם בכל זה?
ברגעים הנדירים שבהם הייתה פנויה להרהר, לא הצליחה להימנע מלשחק ב”מה יקרה אִם”. לא שאלות ה”מה יקרה אִם” הגדולות שבעלה אהב לשקוע בהן לפעמים, כמו “מה יקרה אם וירוס כלשהו יחסל את כל האיקסים ולא יפגע בעיגולים?” או “מה יקרה אם תפרוץ מהפכה והאיקסים ייפלו? ייהרגו? יימחו מעל פני האדמה?” לא, מגי מֶגְרֶגוֹר לא האמינה בבזבוז זמן על פנטזיות כבירות, בקנה מידה עולמי. חלומותיה היו ממוקדים יותר, קשים יותר להשגה. חלומותיה נסבו כולם סביב נושא אחד. מה יקרה אם קלום וספי…? מה יהיה אם ספי וקלום…?
מגי חשה במין צריבה משונה בעורפה. היא הסתובבה ומצאה את מר הדלי עומד בפטיו, מביט בה ועל פניו ארשת מוזרה ביותר.
“הכול בסדר, מר הדלי?”
“לא. אבל אני אישאר בחיים.” מר הדלי התקדם אל שולחן הפטיו ונעמד מעל מגי. “היית שקועה במחשבות. אפשר לשאול על מה?”
מגי הנבוכה מנוכחותו פתחה ואמרה, “רק חשבתי על הבן שלי ועל הבת שלך. נכון שיהיה נחמד אם…?” היא נבהלה ובלעה את שארית המשפט, אבל היה מאוחר מדי.
“מה יהיה נחמד?” שאל מר הדלי בקול קטיפתי.
“אם הם יוכלו… להישאר תמיד כמו שהם עכשיו.” מר הדלי זקף גבות, ומגי נחפזה להסביר. “בגיל הזה, אני מתכוונת. הם נפלאים כל כך בגיל הזה – ילדים, אני מתכוונת. כל כך… כל כך…”
“כן, בהחלט.”
שתיקה.
כמאל הדלי התיישב. גברת הדלי הגיחה מן המטבח ונשענה על המשקוף. ארשת פניה הייתה משונה, זהירה. מגי הייתה מתוחה. היא פנתה לקום על רגליה.
“אני מבין שהיה נהדר אתמול.” מר הדלי חייך אל מגי.
“היה… נהדר?”
“אתמול בערב?” דובב אותה מר הדלי.
“כן. היה די שקט, למעשה…” השיבה מגי, מבולבלת. היא העבירה את מבטה ממר הדלי לגברת הדלי ובחזרה. גברת הדלי הביטה בה במבט מרוכז מאוד. מה קורה? הטמפרטורה בגינה צנחה בכמה מעלות וחרף חיוכיו, היה ברור שמר הדלי זועם על משהו – או על מישהו. מגי בלעה רוק. אולי היא עשתה משהו רע? היא לא חשבה שעשתה משהו רע, אבל אלוהים יודע שבחברת איקסים את מהלכת כל הזמן כמו על קליפות ביצים.
“אז מה עשיתם?” חקר מר הדלי.
“ס…סליחה?”
“מה עשיתם אתמול בערב?” חיוכו של מר הדלי היה ידידותי מאוד. ידידותי מדי.
“אני… נשארנו בבית וצפינו בטלוויזיה,” אמרה מגי לאִטה.
“נחמד לבלות ערב רגוע בבית רק עם המשפחה,” הסכים מר הדלי.
מגי הנהנה. מה הוא מצפה שהיא תגיד? מה קורה? מר הדלי קם, וכעת היה חיוכו נחלת העבר. הוא ניגש אל אשתו. שניהם פשוט עמדו והסתכלו זה על זה, והשניות חלפו. גברת הדלי פנתה להזדקף. בלי אזהרה, מר הדלי סטר לאשתו על פניה בכף ידו הפרושׂה. מעוצמת המהלומה הוטח ראשה של גברת הדלי לאחור ונחבט במשקוף.
מגי קמה מייד על רגליה, השתנקות האימה שלה נשמעה היטב, זרועהּ הוּשטה במחאה אילמת. כמאל הדלי שלח אל אשתו מבט שעוצמת הבוז והתיעוב שבו גרמה לה להירתע ולסגת. בלי שהחליפו ביניהם מילה, חזר מר הדלי לתוך הבית.
בן רגע הייתה מגי לצִדה של גברת הדלי.
“את בסדר?” ידה של מגי הושטה לבחון את לחייה של גברת הדלי.
גברת הדלי סילקה את ידה. מגי כיווצה את מצחה בתמיהה וניסתה שוב. אותו דבר קרה.
“עזבי אותי,” סיננה גברת הדלי. “כשהייתי זקוקה לעזרתך לא עזרת לי.”
“אני… מה…?” ורק אז הבינה מגי מה עוללה. כעת היה ברור שגברת הדלי השתמשה במגי כאליבי לערב הקודם, ומגי הייתה אִטית מדי ולא קלטה מבעוד מועד מה כמאל הדלי שואל אותה למעשה.
ידה של מגי נשמטה לצד גופהּ. “כדאי שאני אחזור לעבודה…”
“כן, אני חושבת שכדאי.” גברת הדלי נתנה בה מבט רווּי ארס, ואחר כך פנתה ונכנסה הביתה.
מגי הסתובבה. קלום וספי עדיין שיחקו בקצה הרחוק של הגינה הענקית, כלל לא ערים למה שהתרחש זה עתה. היא עמדה והתבוננה בהם, ניסתה ללכוד לעצמה חלקיק מהשמחה הטהורה ששאבו זה מזה. היה לה צורך להיאחז במשהו טוב. אבל אפילו קול צחוקם הרחוק לא הצליח לרכך את התחושה המבשרת רעות שחלחלה בה.
מה יקרה עכשיו?
באותו ערב ישבה מגי ליד השולחן והטליאה את הטלאים שבמכנסי בית הספר של ג’וּד.
“מגי, אני בטוח שאת דואגת סתם,” נאנח ראיין, בעלה.
“רַאיֵין, אתה לא ראית את המבט שלה. אני כן.” מגי חתכה את החוט בשיניה ולקחה עוד טלאי. כמות הטלאים במכנסי בית הספר של ג’וד כבר עלתה על כמות הבד המקורי שבהם.
הטלפון צלצל. מגי הרימה את השפופרת עוד לפני שגווע הצלצול הראשון.
“הלו?”
“מגי מגרגור?”
“נכון.” התפירה של מגי נפלה לרגליה בלי משים.
“מדברת שרה פַּייק…”
מגי לא יכלה שלא להבחין בנימת ההתנצלות שבקולה. “מה שלומך, שרה?”
“אני בסדר, אה… טוב. תשמעי, יש לי בשורות רעות…”
מגי הנהנה לאִטה. “אני מקשיבה.”
שרה השתעלה במבוכה לפני שהמשיכה בדבריה. “גברת הדלי ביקשה ממני להודיע לך ש… ששירותייך בבית הדלי אינם נחוצים עוד. היא תשלם לך תמורת ארבעה שבועות נוספים במקום הודעה מראש, ותיתן לך המלצה טובה.”
דמהּ של מגי קפא בעורקיה. היא ציפתה לכל מיני דברים, אך לא לזה. אלוהים יודע שלזה לא ציפתה כלל.
“היא… היא באמת מפטרת אותי?”
“אני מצטערת.”‘
“הבנתי.”
“אני באמת מצטערת,” שרה עברה ללחישה. “בינינו, אני חושבת שזה מאוד לא הוגן.”
מעִיגּוּלָה אחת לחברתה…
“זה בסדר, שרה. זאת לא אשמתך,” השיבה מגי.
היא שלחה מבט אל ראיין. ארשת פניו נעשתה קשה ומתוחה יותר ויותר. קדימה, שיתרגז. שיכעס. היא לא יכלה להרגיש דבר מלבד… היא לא יכלה להרגיש שום דבר. והשום דבר הזה גָבַר על הקהות שעטפה כל איבר בגופה.
“מצטערת, מגי,” אמרה שרה שוב.
“זה בסדר. תודה שהודעת לי. ביי, שרה.”
“ביי.”
מגי הניחה את השפופרת. השעון שעל הטלוויזיה מנה את רגעי השתיקה שחלפו. “זה סוף ההשכלה של ג’וד,” נאנחה לבסוף.
“אבל הבטחנו לו שנשלם על המשך הלימודים שלו,” אמר ראיין, מזועזע.
“איך נשלם?” התנפלה מגי על בעלה. “בעלים שנקטוף מהעצים? בשערות מהרגליים? איך?”
“נמצא דרך…”
“איך? גם ככה אנחנו בקושי שורדים. מה נעשה בלי המשכורת שלי? ג’וד יצטרך לשכוח מלימודים. הוא יצטרך לצאת לעבוד.”
“את תמצאי עבודה אחרת,” ניסה ראיין.
“לא אצל איקסים. אתה באמת חושב שגברת הדלי תשב בשקט ותיתן לי לעבוד אצל אחת החברות שלה?”
כשירד ראיין לסוף דעתה של אשתו, פניו התמלאו אימה.
“כן, בדיוק,” נאנחה מגי.
היא קמה והלכה לשבת לצד בעלה, על הספה הישנה, מול האח. ראיין כרך את זרועו סביבה. זמן ממושך מאוד ישבו דומם.
“ראיין, אנחנו בצרות,” אמרה מגי לבסוף.
“אני יודע,” השיב ראיין.
מגי זינקה על רגליה, הבעת פניה נוקשה ונחושה. “אני הולכת לדבר אִתה.”
“על מה את מדברת?” ראיין הזעיף את פניו.
“עבדתי אצל האישה הזאת ארבע־עשרה שנים, מאז שהיא הייתה בהיריון עם הבת שלה מִינֶרְוָוה. היא יכולה לפחות לדבר אִתי.”
“אני לא חושב שכדאי…” הקמט שבין גבותיו של ראיין העמיק.
“ראיין, אני צריכה את העבודה שלי בחזרה. ואם אני אצטרך להתחנן, אז אתחנן.” מגי התעקשה ולבשה את המעיל. הבעת פניה הייתה כעת נוקשה כל כך עד שדמתה לפֶסֶל.
“לא, מגי…”
“גם בעיניי זה לא מוצא חן, אבל אין לנו ברֵרה.” מגי לא המתינה להמשך הוויכוח. היא הלכה אל הדלת.
ראיין הביט באשתו היוצאת מהבית. טוב לא יצמח מזה. הוא הרגיש זאת.
כעבור שעתיים מגי חזרה.
וזה היה הלילה שבו נעלמה לינֶט…
אין עדיין תגובות