החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בטהובן – בעין הסערה

מאת:
הוצאה: | 2011 | 565 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

144.00

רכשו ספר זה:

הספר מגולל באופן מרתק את קורות חייו של בטהובן. דמותו המיתית כמעט של המלחין הגדול נפרסת לפנינו ברומן ביוגרפי המבוסס על תיעוד מהתקופה ועל מכתבים ומחקרים, התורמים לבניית דמות של אדם ענק, על ייחודו ועל גדולתו, ובה בעת על מגבלותיו.

תוך כדי קריאה אנו מתוודעים לחיי היומיום של בטהובן – ליחסיו עם סביבתו הקרובה והרחוקה ולקשר העמוק שלו לטבע, ונחשפים להתפתחותו האמנותית.

צבי צֹרי, מחבר הספר, משכיל להציג את אישיותו הרב-גונית והמיוחדת של בטהובן מכמה נקודות מבט: מהפן האמנותי – היוצר זוכה להכרה בדורו, אך מתקשה בסוף חייו להיות מובן אף לבני חוגו; מהפן הפוליטי – האמן המרדן והסורר מושפע מן הרוח המשחררת של המהפכה הצרפתית; ומהפן האישי – בטהובן מתוסכל מבריאותו הלקויה ומהתחרשותו, וגם מאי יכולתו להקים משפחה ומאכזבתו הגדולה בימיו האחרונים: כישלונו באימוץ אחיינו הצעיר.

זהו שער כניסה ראוי ומאלף לעולמו של המלחין, וימצאו בו עניין רב הן חובבי מוזיקה – מנגנים ומאזינים, והן מי שמוזיקה היא עיסוקם המרכזי.

(ראובן סֶרוסי, בית הספר למוזיקה, אוניברסיטת תל אביב)

צבי צֹרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. בין ספריו נמנים "יסודות התאוריה של המוסיקה" (לתלמיד, 1975; "מדריך למורה" 1992, הוצאת המחבר); "דרכים בהוראת הסולפג'" (הוצאת המחבר, 1996); יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט – מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010)

הספר מגולל באופן מרתק את קורות חייו של בטהובן. דמותו המיתית כמעט של המלחין הגדול נפרסת לפנינו ברומן ביוגרפי המבוסס […]

מבוא
כמאתיים שנה חלפו מאז הלך לעולמו האמן הגדול לודוויג ואן בטהובן ועדיין רב הצמא לפרי רוחו. ברחבי העולם עולים אמנים על בימות הקונצרטים מדי יום ומבצעים מגוון מיצירותיו — ברסיטלים, בערבי שירה ובקונצרטים קאמריים או סימפוניים.
אף תלמידים צעירים נהנים להתמודד עם יצירותיו ורואים בהן אתגר חשוב.
מהו סוד הקסם של יצירתו?
יצירתו של בטהובן היא יצירה דרמתית רבת פנים. המאזין לה אינו יכול שלא לחוש באור הרב הקורן ממנה, והמיטיב להאזין יחוש בליריות שלה. בני דורו של בטהובן מספרים בזיכרונותיהם ובמכתביהם שנגינתו בפסנתר עוררה בהם רגשות עמוקים. באילתוריו היטיב לחדור לנימי הנפש של מאזיניו: עתים צחקו ועתים בכו, לפעמים חשו מתיחות רבה או היו שרויים בשלווה נינוחה.
כל חייו עסק בטהובן בחיפוש אחר צבעים חדשים. לדבריו, "אמנות יש להפרות בלי הפסקה", וברעיון זה החזיק כל חייו. בטהובן לא היה מסוגל להיצמד למוסכמות, והדבר ניכר ככל שהוסיף שנים. צורך הביטוי שלו תבע התייחסות ביקורתית לכל המוּכּר, הן ביחסי הצלילים כדי להפיק צבעים חדשים והן ביצירת יחסים דינמיים חדשים המאפשרים פיתוח דרמתי עז. וגם מבחינה צורנית — הוא לא חשש לשנות את מבנה היצירה, בין אם זו סימפוניה, רביעיית מיתרים או סונטה לפסנתר. את תנועות המקצב והטמפו רתם כדי  להבליט ביצירה היבטים דרמתיים. באמצעות צירופי צלילים, שהיו חדשים לזמנו, יצר אווירה מתאימה לתחושות שביקש להביע ביצירותיו השונות.
גם שמות של סונטות, כגון סונטת "הסערה" וסונטת "הפרידה" וכן הערות לחלקי סונטות מצביעים על גישה חדשנית שבלי חשש מעניקה רעיון לפרקים מוזיקליים. הדבר בא לידי ביטוי גם בסימפוניות, כגון "הפסטורלית" על חלקיה, או הסימפוניה "התשיעית", שמשולבת בה מוזיקה מקהלתית עם סולנים, ובה מביע בטהובן את יחסו לרוח החירות בלחן שחיבר לאודה של שילר. יחסו זה מתבטא גם ב"פידליו", האופרה היחידה שחיבר, בפתיחות למחזות הקשורים בחופש ובתחושה מוסרית עמוקה כגון "אגמונט", קוריולאנוס", ו"המלך סטפן."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בטהובן – בעין הסערה”