בטן חזקה

**

כמדי יום, עם אור ראשון, התעורר ד'ר עלי חוסיין, מיהר להתארגן ויצא מהבית אל שגרת יומו, בלי לדעת כמה זמן תארך דרכו. שיירת כלי הרכב, שהשתרכה לאיטה לעבר היציאה מהכפר, לא בישרה טובות. באותו בוקר הכביש שוב נחסם על ידי שני ג'יפים של משמר הגבול שנעמדו במרכזו. שישה חיילים חילקו ביניהם את העבודה ובדקו את המכוניות בקפידה אחת־אחת. הנהגים המתינו באדישות. לעיתים רחוקות נשמעה צפירה של נהג חסר סבלנות, שבעקבותיה הוציאו כמה נהגים את היד מהחלון בתנועה שמסמנת 'אין מה לעשות'.

ארבע מאות מטרים של מרחק אווירי הפרידו בין בית המידות של חוסיין בכפר עיסאוויה לבין מקום עבודתו בבית החולים הדסה הר הצופים. נסיעה של קילומטר וחצי לכל היותר בכביש שכונתי המוביל אל בית החולים שהפכה לריטואל יום־יומי רווי מתח.

חוסיין הוציא את ראשו מחלון מכונית האאודי החדשה והשחורה שלו, שהייתה חריגה בנוף הכפר, וניסה לראות מה קורה שם בתחילת התור. הוא ספר את כלי הרכב שעמדו בשיירה לפניו. המכוניות לא זזו. הוא הטיח בייאוש את גופו אל גב המושב. הפעם ההמתנה במחסום ארכה שעה ושלוש־עשרה דקות. שוב לא יגיע בזמן.

חדר הניתוח הוצף באור לבן מסנוור במגעו עם המשטחים המתכתיים. הצוות כבר היה מוכן, כל אחד במקומו. המרדים עמד למראשות מיטת הניתוחים עם צינור טובוס בידו. על המיטה שכבה אישה צעירה, מכוסה בסדינים ירוקים, ידה הימנית מונחת לצד הגוף, נרעדת קלות מחמת הקור ששרר בחדר. אחת האחיות התקרבה אליה והידקה מחדש את מד הסטורציה אל האצבע המורה, והמתינה לראות על מסך המוניטור את ערכי החמצן בדם.

ד'ר חוסיין הגיע מתנשף אל הכיור הגדול במבואת חדר הניתוח, הפשיל שרוולים, וקרצף את ידיו במברשת וסבון עד מעבר למרפקים. הוא צעד פנימה כשידיו מורמות ואחת האחיות הגישה לו מטליות סטריליות.

'אני מה זה מתנצל,' הפטיר בעודו מנגב את ידיו, 'יאללה, בואו נתחיל.'

האחות פתחה אריזה של חלוק ירוק וסייעה לחוסיין בלבישתו. הוא נחפז לעבר מיטת הניתוחים תוך שנאבק להכניס את כפות ידיו לתוך כפפות גומי דקות שנמתחו על אצבעותיו. הכפפות השמיעו צלילים צורמניים שהזכירו לו את חריקת מיתרי הכינורות לפני תחילת קונצרט, שעה שהנגנים מכוונים את הכלים.

'בוקר טוב עיישה, איך את מרגישה?' חייך אל הצעירה המודאגת. הוא הסיר מעליה את הסדינים ומישש קלות את הבטן התפוחה.

'רוצה להיות אחרי,' מלמלה.

'ממש עוד רגע את הולכת לישון וכשתתעוררי זה יהיה מאחורייך.'

האחות הכניסה קטטר לשלפוחית השתן בתנועה מיומנת, רחצה את אזור הניתוח בסבון וחומרי חיטוי, הניחה על הבטן כיסוי סטרילי ויישרה את צינור האינפוזיה, שהוביל את חומרי הטשטוש משקית הנוזלים אל הצנתר, הנעוץ בווריד תכלכל ובולט על גב כף ידה של הצעירה. המרדים ביצע את פעולת ההרדמה וסימן שאפשר להתחיל.

חוסיין צבט קלות את עור הבטן בעזרת פינצטה, מוודא שההרדמה עובדת. הוא סרק במבט את התזמורת שלו – צוות מוגבר של רופאים ואחיות – והחל לנצח על המלאכה.

'סקלפל בבקשה,' נשמעו שתי המילים שפותחות כל ניתוח.

אחרי שביצע את החתך הרוחבי בשיפולי הבטן, הלהב חדר בקלות את שכבת העור העליונה והמשיך אל רקמת השריר. דופן הבטן נפתחה והרחם נגלה לעיניו של חוסיין.

דממה מתוחה שררה בחדר. זה היה ניתוח מורכב. השליה ננעצה בדופן הרחם באופן המחייב להוציא את כל חלקיה בחתיכות קטנות כדי לאפשר את התכווצות הרחם ואת הפסקת הדימום. במצב הנתון, הכי בטוח יהיה להמשיך, מייד לאחר הוצאת התינוק, לניתוח קצר של כריתת רחם ובכך להימנע מדימום חזק או מסיבוך שיסכן את היולדת.

חוסיין פעל במהירות. אחרי שביצע חתך בחלקו התחתון של הרחם, ובקע את הקרומים, הוא חדר לחלל הרחם, אחז בכף ידו את הראש הקטן, שלף את העובר החוצה והמתין עד שנשמעה הצרחה הראשונה.

'מספריים,' ביקש חוסיין וניתק את חבל הטבור. התינוק, שהיה מכוסה בנוזל לבן, סמיך ושמנוני, התנתק מאימו. כל זה קרה עוד בטרם חלפו ארבע דקות מהרגע שהצעירה הורדמה.

'זהו. את החלק הקל עברנו.' חוסיין הושיט את התינוק לאחת האחיות. היא ניגבה את היילוד, עטפה אותו בחיתול ושמיכה חמה, ומסרה אותו לרופא הילדים שהמתין בצד.

חוסיין שב ורכן אל הבטן הפתוחה. פרצי דם ניתזו מהבטן, הכתימו את הסדינים הירוקים וטפטפו על הרצפה. חוסיין הרים עיניים אל תורן בנק הדם, וזה יצא במהירות להביא מנות דם נוספות. 'גם פלזמה ומוצרי קרישה,' קרא חוסיין אחריו.

חלל הרחם היה מוצף בדם והוא התקשה למצוא את מקור הדימום. מדי פעם הרים עיניים אל המוניטור לוודא שהמדדים לא צונחים. הוא לא סמך עד הסוף על צפצופי המכשירים, גם לא על הרופאים והאחיות שלצדו.

הניתוח התארך. השִליה הייתה נעוצה עמוק בתוך שריר הרחם. במשך שלוש שעות רכן מעל הבטן הפתוחה, מתעקש לשמור על הרחם של האישה הצעירה. בתנועות עדינות ומדויקות נזהר לא לפגוע באיברים סמוכים, הוציא את השליה המפורקת פיסה אחר פיסה. הוא איתר את מקור הדימום, צרב את כלי הדם וכיווץ אותם עד שפרצי הדם פסקו.

'זהו, יהיו לך עוד ילדים השבח לאללה,' מלמל לעבר האישה המורדמת לאחר שווידא שהדופק ולחץ הדם התייצבו.

חדר הניתוח שחרר אנחת רווחה.

'תמשיך מכאן לסגור את הבטן,' אמר לרופא שלצידו. הוא הסיר את הכפפות, הוריד את החלוק המוכתם בדם, הודה לצוות ועזב.

הדלתות נפתחו בתנופה והוא המשיך בהליכה מהירה. בחור צנום התרומם ממקום מושבו כשחוסיין חלף לידו. 'דוקטור, מה עם אשתי?'

'היא בסדר. יש לך בן חמוד.'

'תודה דוקטור. שוּקְרַן,' מלמל הצעיר מבין הדמעות שהציפו את עיניו, אחז בידיו של הרופא וקירב אותן אל פיו.

חוסיין משך את ידיו במבוכה. הוא לא אהב את הגינונים האלה אך נזהר מלפגוע באב המאושר. הוא טפח לבחור על שכמו והמשיך בדרכו, תוהה בליבו מה יהיה הפעם מחיר האיחור של הבוקר.

חוסיין עשה דרכו אל תחנת האחיות במחלקה שבה עבד בשנתיים האחרונות, מאז שחזר מלונדון, מחלקת נשים ויולדות. הוא הבחין בד'ר נירה רפאלי, שחיכתה ליד האחיות העסוקות ועלעלה בתיק רפואי.

מבין רופאי המחלקה העדיף את נירה לצידו בשעת ביקור הרופאים בחדרי המטופלות. היא הייתה חברה עוד מימי ההתמחות, כשחלקו יחד שעות ארוכות של תורנויות ועבודה בלילות. נירה, בתחילת שנות הארבעים לחייה, בעלת תווי פנים עדינים, מעוטרים בשיער שחור ארוך, הרימה את ראשה וחייכה. 'בוקר טוב עלי, נתחיל עם מוריה?'

'בוקר אור. בטח.'

נירה אספה את התיקים הרפואיים מהדלפק והם צעדו יחד לעבר חדרי החולות.

'איך היה הניתוח?' שאלה.

'עבר בשלום. היה קצת קשה עם…' חוסיין עצר כשתשומת הלב של נירה הופנתה אל פרופ' צבי רזניק, מנהל המחלקה, שעמד במסדרון וניסה להרגיע ילדה קטנה ובוכייה שהחזיקה בידה בלון.

רזניק היה גבר גבה קומה וכסוף שיער, שבהליכתו הגאה ובחיוכים שפיזר לכל עבר הצליח לתעתע במי שניסו לנחש את גילו. אומנם לא גיל מופלג, אך גם את שישים וארבע שנותיו קשה היה לראות. רבות ממטופלות המחלקה, משועממות במיטותיהן בימים ארוכים של שמירת היריון, חיכו לרגע שבו ייכנס לחדרן. גם האחיות והרופאות ביקשו את קרבתו.

רזניק הוציא מכיסו טוש מחיק. הוא לחש משהו באוזנה של הילדה, שהעבירה את הבלון לידיו. בתנועה קלילה צייר על הבלון הנפוח פרצוף מחייך.

נירה האטה את הליכתה. 'בוקר טוב פרופסור,' פנתה אליו בקול מתחנחן.

'בוקר טוב בוס,' הפטיר גם חוסיין והמשיך בדרכו.

'בוקר מצוין,' השיב רזניק, הושיט לקטנה את הבלון והצליח לחלץ ממנה חיוך קטן.

בקצה המסדרון הצטופפה קבוצת נשים חרדיות, שקיבלו את חוסיין במבטים חשדניים. חלקן הסיטו את ראשיהן ממנו והלאה. הוא חלף על פניהן, ובלי לחכות לנירה נכנס אל החדר הפינתי האחרון במסדרון.

זה היה חדר פרטי, גדול ומרווח, שונה מחדרי המחלקה הרגילים, שבהם שהו בצפיפות שלוש-ארבע נשים, זרות זו לזו, שנאלצו לקבל אישה את רעותה. הניסיונות לעבור לחדר אחר מפאת תפילות קולניות של בני משפחה, או ריבוי מבקרים שהגיעו מהכפר הערבי הסמוך עמוסים בסלים מלאי אוכל, לא צלחו במרבית המקרים.

החדר של מוריה היה מרוהט כמו חדר בבית מלון. על החלונות הגדולים גלשו וילונות עבים, עם קפלי בד כחולים שירדו מהתקרה אל הרצפה. בירכתי החדר, לצד המיטה, עמד שולחן מכוסה מפה ירוקה שעליה נחו כמה ספרי קודש. הכיסאות התהדרו באריג קטיפתי מבריק. בסמוך לחלון בלטה בנוכחותה כורסת עור גדולה, שהיושב בה זכה ליהנות מפיסת נוף פסטורלי של כפר ציורי על רקע מדבר יהודה, ים המלח והרי מואב. רק מי שהכיר מקרוב את המציאות המקומית ידע שמאחורי הנוף הציורי של עיסאוויה תססה אנרגיה של תושבים ממורמרים. אף שנמנו על דייריו הקבועים של בית החולים, נהגו צעירי הכפר לזרוק אבנים לעבר חלונות המבנה, השוכן במרחק ארבע מאות מטרים בלבד מהכפר, על הגבעה המתנשאת מעל בתיה הצפופים.

'בוקר טוב, מוריה.' חוסיין ביקש לזכות בתשומת ליבה של צעירה חרדית ששכבה מנומנמת על מיטתה. מייד בעקבותיו צעדה פנימה חבורת הנשים, בעודן מתלחששות ביניהן.

מוריה פקחה את עיניה. 'אני מבקש שתחכו בחוץ,' אמר לקבוצת הנשים. הן השתתקו אך נותרו על מקומן, מתבוננות במתרחש בדאגה מהולה בסקרנות. לאורך כל שעות היממה הן שהו סמוך למוריה, בהרכב כזה או אחר.

'מוריה, איך את היום?' שאל חוסיין בעודה מנסה להתיישב, מחזיקה בידה האחת את בטנה הגדולה ובידה השנייה נתמכת בסורג המתכת של המיטה.

'בעזרת השם, יהיה טוב,' ענתה במבוכה מבלי לפגוש את עיניו.

בפעם הראשונה פגש חוסיין במוריה בתחילת ההיריון, כשהתאשפזה במחלקה לשלושה חודשי מעקב ושמירה צמודה. היא נראתה לו ממש ילדה, שברירית וחלושה. רק בת עשרים וחמש וכבר עם היסטוריה רפואית מרשימה. באותה עת ביקר תדיר בחדרה אך לא הצליח לנהל איתה שיחה אישית. היא חששה מאימהּ, ברכה, שלא הסתירה את דעותיה לגבי רופאים ערביים וביקשה לדאוג שפרופ' רזניק או ד'ר נירה רפאלי יטפלו בבתה, אף שידעה שחוסיין מנהל את היחידה להיריון בסיכון.

על אף הסתייגות המשפחה, כשמוריה חזרה לפני יומיים למחלקה עם דימום וחשד לסיבוך של שליה נעוצה, חוסיין ביקש לעקוב מקרוב אחר מצבה ולהיות מעורב בכל שלבי הטיפול.

כעת מוריה הייתה כבר בסוף החודש השביעי להריונה, מעט מוקדם כדי ללדת. חוסיין ידע שמדובר במצב מסוכן. שילוב של שליה נעוצה עם דימום בסוף ההיריון עלול לסכן גם את העובר וגם אותה.

'מה מצב הדימום?' שאל.

'היה דימום, אבל פחות מאתמול,' ענתה.

מוטרד מעט הוא התקרב אל מוריה, עודנו מודע למבטים שהחליפו ביניהן הנשים בקצה החדר. 'זה עדיין לא טוב. אני מבקש שלא תרדי היום מהמיטה.' הוא רכן קלות לעברה ולחש: 'וזו הוראה חד־משמעית מוריה, את עלולה לאבד את העובר. את לא רוצה שזה יקרה, נכון?'

נירה נכנסה לחדר ושלפה את התיק הרפואי של מוריה מערמת התיקים שהחזיקה בידה. חוסיין דפדף בגיליון הרפואי, כיווץ את מצחו כשהתעמק בתוצאות הבדיקות ונירה ליטפה קלות את ידה של מוריה.

'את רואה, הוא שוב מתערב לי…' חוסיין לחש לנירה, והפנה את תשומת לבה אל שתי שורות שנמחקו בעט שחור, בקווים שנלחצו הלוך וחזור על גבי הדף, ובמקומן נכתבו הוראות טיפול חדשות. הוא הבחין בדאגה על פניה של מוריה, אך בטרם הספיק להרגיעה נכנס לחדר פרופ' רזניק המחויך, בהליכתו הזקופה, מוביל פנימה את הילדה עם הבלון הסגול.

'אימא! אימא!' קראה הקטנה. מוריה הושיטה את זרועותיה.

פרופ' רזניק הניף את הקטנה בתנועה סיבובית לעבר המיטה. 'הבאתי לך את תהילה,' בישר והושיב את הילדה ליד אימהּ.

הנשים החרדיות גמעו בעיניהן את האושר של תהילה בעודה מתרפקת על אימהּ. 'תמתינו בבקשה בחוץ,' דרשה נירה מהנשים בטון החלטי. הן פסעו כמה צעדים לאחור, אך כמנהגן לא עזבו את החדר.

רזניק עטה על פניו את חיוכו שובה הלב. 'Dear ladies, 'please, פנה אליהן במבטא מודגש, 'כמה דקות ותקבלו עדכון מלא.' הוא סימן בידו אל הדלת וקד קידה חיננית. הן עזבו את החדר בצעדים קטנים ומהירים, נדחפות זו אחר זו.

רזניק התקרב אל המיטה, ובתנועת יד עדינה שהזיזה את חוסיין מדרכו, לקח פיקוד. 'אז מה שלומך מוריה, היה דימום היום?'

חוסיין הורה לנירה להמשיך את הביקור בחדרי המטופלות והמתין במסדרון. 'היא עדיין מדממת. למה הורדת לה את המינון?' שאל כשרזניק התקרב.

'מדממת הרבה פחות, אז למה לסכן אותה? לא כדאי שנגיע לתסחיף, נכון?' רזניק המשיך ללכת וחוסיין מיהר אחריו.

'יותר מדאיג אותי התכווצויות ודימום.'

'אבל היא כאן. מה הבעיה? נמשיך לעקוב.'

'תסביר לי מה השיקול,' ביקש חוסיין.

'אנחנו הולכים כאן על חבל דק. צריכים להיזהר גם מקרישיות יתר.'

חוסיין נאנח.

'עלי, עלי, בוא. עברנו על הכול בישיבת הבוקר. איפה היית? כן, אני הפעלתי שיקול דעת. ולא נדבר עכשיו גם על האיחור שלך לחדר ניתוח.'

'מה הקשר?' התרעם חוסיין, 'אני לא רוצה להגיע למצב שהדימום יתגבר. בסוף היא תפַתֵח צירים. רק זה חסר לנו, שנאבד את העובר.' חוסיין חשש שאם ההתכווצויות ברחם יימשכו, הדימום עלול להתגבר ולגרום להיפרדות חלקים מהשליה, מה שיוביל לירידה באספקת חמצן ומזון לעובר ולפגיעה קשה בו, עד אפילו לסיום ההיריון. 'פרופסור, בוא ננהל רגע שיחה מקצועית. כמו שני רופאים שמנסים לחשוב מה טוב למוריה,' ביקש חוסיין, נאבק להנמיך את קולו נוכח אוזניהן הכרויות של הנשים החרדיות, שעמדו בקרבתם והקשיבו בדריכות.

'עלי, מה נראה לך, שאני רוצה להזיק לה?'

'לא, זה לא מה שאתה רוצה. אבל כשאני אומר לבן אתה אומר שחור, או ההפך.'

'בחייאת… זה הכול בראש שלך. ולא הבנתי מי מאיתנו השחור ומי הלבן,' ניסה רזניק להתבדח. 'ותתפלא, אני מבין אותך. אני מציע לך באופן חברי להתרחק ממוריה. תעזוב את הסיפור שלה, אתה מסתבך פה עם הטראומה שלך. תן לנו לטפל בה.'

'מה זאת אומרת להתרחק? היא מטופלת שלי.'

'עלי, אני מדבר ברצינות. תחשוב על זה. מחר בישיבת הבוקר נדבר על זה. נשמע אותך ואת החברים האחרים, ונחליט. בינתיים נמשיך עם אוטרוגסטן 200, נשקול גם זריקת צלסטון ונמשיך לעקוב. היא תהיה בסדר. גם אני יודע שחייבים לשמור עליה, זה מקרה רגיש.' רזניק טפח קלות על כתפו של חוסיין, השהה מעט את היד על גבו ונפנה לדרכו.

חוסיין החזיק את האוויר שניות ארוכות בתוך הריאות ועקב אחר הבוס עד שנעלם בקצה המסדרון.